פסקי דין על בועז יונה

3893/10 רעב     20/06/2010




רעב 3893/10 מדינת ישראל נ' בועז יונה






בבית המשפט העליון

רע"ב 3893/10

בפני
:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשת:
מדינת ישראל



נ ג ד

המשיב:
בועז יונה


בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעת"א 37358-02-10 מיום 5.5.10 שניתנה על-ידי כב' השופט ד' רוזן

תאריך הישיבה:
ב' בתמוז התש"ע
(14.06.10)

בשם המבקשת:
עו"ד יוכי גנסין; עו"ד רועי-אביחי שויקה


בשם המשיב:
עו"ד יאיר גולן; עו"ד נחושתן שוחט


החלטה

השופט ע' פוגלמן
:

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן), שבגדרה התקבלה עתירתו של המשיב נגד החלטת שירות בתי-הסוהר שלא להוציאו לחופשות מן הכלא.

1. המשיב הורשע – בעקבות הסדר טיעון – בשורה ארוכה של עבירות כלכליות שהיו כרוכות בקריסתן של החברות בקבוצת "חפציבה" שבראשה עמד, וביניהן: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, וכן בעבירות שונות לפי חוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 וחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000. בעקבות הרשעתו, גזר עליו בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' רביד) שבע שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי. עוד הושת על המשיב תשלום סך שמונה מיליוני ש"ח, כפיצוי לנפגעים ממעשיו. בנושא אחרון זה דחה בית המשפט את הסכמת הצדדים שלפיה הפיצוי יועמד על סך ארבעה מליון ש"ח. המשיב הגיש ערעור שהופנה לגובהו של רכיב הקנס בלבד, וערעורו תלוי ועומד בפני
בית משפט זה. בימים אלה, מרצה המשיב את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו בבית הסוהר "הדרים".

2. בחודש מאי 2009, לאחר שריצה רבע מעונשו, ביקש המשיב משירות בתי הסוהר כי יינתן לו היתר יציאה לחופשות, אך זה דחה את בקשתו. ביסוד דחיית הבקשה עמדו שני טעמים. הטעם האחד הוא החשש מהימלטותו של המשיב מן הארץ. הערכת הרשות בעניין זה התבססה – בין היתר – על כך שהמשיב נמלט לאיטליה עם היוודע דבר קריסתה הכלכלית של קבוצת "חפציבה", וחזר רק לאחר שהגיע להסכמות עם רשויות האכיפה והתביעה; הטעם השני לסירוב היה הערכת גורמי האכיפה כי יציאתו לחופשה טומנת בחובה סיכון למשיב, שכן גורמים עבריינים עלולים לנסות לפגוע במשיב בשל חובותיו הכספיים. נגד החלטה זו עתר המשיב לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) דחה את העתירה בקובעו כי החלטת הרשות הינה סבירה, ואין עילה להתערב בה. עם זאת, הורה בית המשפט כי הרשות תבחן האם קיימים תנאים מגבילים אשר יאפשרו להפיג את החשש מפני הימלטותו של המשיב מהארץ, ובמידה שכזו – תישקל בקשתו לצאת לחופשות בשנית (להלן: ההחלטה הראשונה).

3. בחלוף מספר חודשים, הגיש המשיב עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי, שבה טען כי הרשויות לא פעלו בהתאם להחלטה הראשונה, בכך שלא שקלו את האפשרות לשחררו לחופשה בתנאים מגבילים. בית המשפט קבע כי ניתן להפיג את החשש מפני פגיעה במשיב בדרך של קביעת תנאים מתאימים טרם יציאתו לחופשה. לעניין החשש מפני הימלטות, הביע בית המשפט את עמדתו כי "עוצמת החשש אינה ניכרת", אך משסבר כי החלטת הרשות אינה נגועה בחוסר סבירות – לא ראה להתערב בה בעת ההיא. בשולי ההחלטה, נאמר כי "בהיעדר מניעה ממשית שתקום בחודשים הקרובים, יהיה מקום לשקול בחיוב הוצאתו [של המשיב] לחופשה בתנאים מגבילים ומכבידים שייקבעו על-ידי הרשות" (להלן: ההחלטה השנייה).

4. בחודש פברואר 2010, עתר המשיב לבית המשפט המחוזי בשלישית, וקבל על התנהלות הרשות בעניינו. לטענתו, עמידתה של הרשות על סירובה לאפשר את יציאתו לחופשה בתנאים מגבילים, ללא הנמקה מספקת, וזאת חרף החלטותיו הקודמות של בית המשפט, מעידה על כך שהחלטתה אינה עניינית ולוקה בחוסר סבירות המחייב התערבות שיפוטית. ביום 5.5.10, התקבלה עתירתו של המשיב, ונקבע כי עניינו יידון בתוך 21 יום על-ידי מפקד המחוז, שיקבע את התנאים המתאימים להוצאתו לחופשה. בית המשפט עמד על כך שהתנהגותו של המשיב בין כתלי הכלא צוינה לשבח, וכי תנועתו ברחבי מתקן הכליאה כמעט ולא הוגבלה. בית המשפט פסק כי לא קיים חשש ממשי כי המשיב יימלט מהארץ שכן הוא השלים ריצוי חלק ניכר מתקופת מאסרו, מה גם שמרכז חייו הינו בארץ. טענתה של הרשות כי קיימת סכנה לשלום המשיב בעת חופשתו, נדחתה אף היא, למרות מידע שהציגה האחרונה בדבר חובות של המשיב לגורמים פליליים שעלולים לפגוע בו אם ייצא לחופשה. בית המשפט רשם לפניו את טענת המשיב כי לא קיימים נושים הרודפים אותו או את בני משפחתו וכי לא נשקפת סכנה ממשית לשלומו. כן נשקלה העובדה שהמשיב מסתובב בחופשיות יחסית בתוככי מתקן הכליאה, הרווי בגורמים פליליים, ואין טוען כי הוא היה נתון לאיומים כלשהם. כך או כך, נקבע כי הרשות מוסמכת לקבוע תנאים ליציאתו לחופשה אשר בכוחם להפיג או למצער, להקטין בצורה ממשית, את החשש מפני פגיעה במשיב. בהחלטה צוין עוד כי שלילת האפשרות לשחרר את המשיב לחופשה, עלולה לעמוד לו לרועץ כאשר עניינו יובא בפני
ועדת השחרורים, וזאת למרות שבית המשפט התרשם כי נוכח הנסיבות, סיכויי המשיב לשחרור על תנאי במועד בו תישקל הבקשה בהתאם להוראות הדין, הינם טובים.

להחלטה זו מופנית הבקשה שלפנינו.

טענות הצדדים

4. לטענת המדינה, שגה בית המשפט בכך שחרג מההלכה המורה כי בית המשפט ינקוט משנה זהירות בהפעילו ביקורת שיפוטית על החלטותיהן של רשויות מינהליות; כך בפרט כשמדובר בהחלטה הנוגעת ליציאת אסיר לחופשה. לדידה, בית המשפט המיר את שיקול דעתה של הרשות המינהלית בשיקול דעתו והתעלם מהערכות הגורמים המקצועיים בעניינו של המשיב. עוד סבורה המדינה כי הידרשותו של בית המשפט לשאלת שחרורו המוקדם של המשיב, קודם ששאלה זאת נידונה בהליך ובמועד המתאימים, מהווה עירוב תחומים בלתי ראוי ועולה כדי חריגה מסמכות. במהלך הדיון שלפנינו, הדגישה באת-כוח המדינה את הסיכון הנשקף לשלום הציבור אם ישוחרר המשיב לחופשה, כעילה המצדיקה מתן רשות ערעור. לדבריה, קיים חשש שבשל חובותיו של המשיב לגורמים פליליים, ינסו אלה לפגוע בו בעת שהייתו מחוץ לכתלי בית הסוהר, והדבר עלול להעמיד בסכנה את הציבור כולו.
5. המשיב טוען מנגד כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן אין עילה למתן רשות ערעור, בנסיבות שבהן הבקשה נעדרת היבט עקרוני והשלכה כללית, כי אם מתמקדת בעניינו הפרטני של המשיב. עוד גורס המשיב כי בניגוד לעמדת המדינה, נקט בית המשפט המחוזי ריסון שיפוטי ונמנע מהתערבות בשיקול דעתה של הרשות בשתי החלטות הקודמות בעניינו, הגם שסבר כי אפשר שאלה אינן מחויבות המציאות. לדבריו, רק לאחר שהרשות נמנעה משקילת השיקולים הצריכים לעניין חרף הנחיית בית המשפט, מצא זה להתערב בהחלטתה ולהורות על שחרורו של המשיב לחופשה בתנאים מגבילים. בא כוחו המלומד של המשיב לא חלק על כך שאין מקום לכריכה בין סוגיית היציאה לחופשות ובין סוגיית השחרור על תנאי, אך הדגיש כי מדובר בהערת אגב שלא עמדה בבסיס ההחלטה, וממילא אין מקום ליתן רשות ערעור על מנת להידרש לה. גם לגופם של דברים, טוען המשיב כי החלטת בית המשפט הינה ראויה. הוא הדגיש בפני
נו כי לא קיים חשש כי יימלט מהארץ, שכן, הוא ריצה כבר פרק זמן משמעותי מתוך העונש שנגזר עליו, ומרכז חייו מצוי בישראל. חששה של הרשות, כך נטען, נסמך על הנסיבות כפי שהיו לפני שלוש שנים ואין הן רלוונטיות לעת הנוכחית. על כל פנים, טוען המשיב, ניתן לאיין חשש זה באמצעות קביעת תנאים מתאימים, לרבות ערבויות כספיות של צדדים שלישיים. אשר לחשש שהציגה הרשות מפני הסיכון לשלום המשיב, סבור האחרון, כי מקורו של חשש זה במידע ישן שמשקלו מועט, ומשכך בדין קבע בית המשפט קמא כי אין בו כדי למנוע מן המשיב יציאה לחופשות באופן גורף. המשיב חוזר על טענתו כי אין הוא מצוי בחובות לגורמים פליליים, ומבהיר כי הוא ובני משפחתו לא היו נתונים לאיומים ממשיים. על כל פנים, סבור הוא כי – גם בהיבט זה – ניתן להפיג החשש באמצעות הצבת תנאים מגבילים שיאפשרו את יציאתו לחופשה.

דיון

6. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בעתירות אסיר תינתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 26.6.86)). לצד זאת, נקבע לא אחת כי טענה בדבר קיומו של חשש לשלום הציבור בשל הוצאתו של אסיר לחופשה הינה טענה בעלת חשיבות ועניין לציבור, שעשויה להצדיק במקרים מתאימים מתן רשות ערעור (רע"ב 3918/09 מדינת ישראל
נ' פריניאן (לא פורסם, 4.6.09) (להלן: עניין פריניאן); רע"ב 5947/08 מדינת ישראל
נ' בסה (לא פורסם, 14.7.08) (להלן: עניין בסה)). המדינה סבורה כי החשש כי גורמים פליליים ינסו לפגוע במשיב אם ישוחרר לחופשה והסיכון הטמון בכך לשלומם של המשיב והציבור כאחד, מצדיק מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, כפי שנעשה בפרשות פריניאן ובסה. דא עקא, שעיקר החשש לשלום הציבור בפרשות אלה נבע ממסוכנותם האישית של האסירים, בעוד שבמקרה דנן החשש שהועלה מתמקד בניסיון לפגיעה במשיב עצמו, ואילו הסכנה הלכאורית הנטענת לשלום הציבור לא נובעת מפעילות אפשרית של המשיב, כי אם נגזרת מן הסכנה לניסיון פגיעה במשיב עצמו. גם אם נניח כי סיכון הנשקף לשלום הציבור, שאיננו נשקף מן האסיר עצמו, עשוי לשמש בנסיבות מסוימות עילה מספקת למתן רשות ערעור על החלטה להורות על הוצאתו לחופשה, איני סבור כי כך הדבר במקרה שלפנינו.

7. אמנם, יש במידע המודיעיני שהוצג בפני
נו כדי להעיד על כך כי קיימות ראיות מינהליות התומכות בטענת המדינה בדבר חובות של האסיר לגורמים עבריינים. מכאן שהחשש שהועלה על-ידה בדבר פגיעה במשיב מצד אלה האחרונים אינו קלוט מן האוויר. עם זאת, לאחר שעיינו בחומר המודיעיני החסוי ושמענו את טיעוני הצדדים, לא שוכנענו כי החשש בדבר סיכון הנשקף לציבור אם יצא המשיב לחופשה הינו בעוצמה המספיקה להצדיק מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. לכך יש להוסיף כי, כפי שכבר הובהר, בהחלטת בית המשפט המחוזי נקבע כי מפקד המחוז יקבע את התנאים המתאימים להוצאתו של המשיב לחופשה, לפי שיקול דעתו. הנחתנו היא כי בקביעת התנאים המגבילים ייתן מפקד המחוז דעתו גם להיבט זה ויעשה כחכמתו. למותר להדגיש כי אין אנו נוקטים עמדה לגופם של תנאים מגבילים אלה, שאינם עומדים לבחינתנו בהליך זה.

8. גם טענת המדינה בדבר עירוב תחומים בין ההחלטה בדבר מתן חופשה לבין החלטה עתידית בשאלת שחרורו על תנאי של המשיב, אינה מבססת עילה למתן רשות ערעור. זאת, בנסיבות בהן אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן לא היה מקום להידרש לשאלת השחרור על תנאי, שטרם הגיע זמנה.

נוכח כל האמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית בזה.

ניתנה היום ח' בתמוז התש"ע (20.6.10).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10038930_m04.doc יב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








רעב בית המשפט העליון 3893/10 מדינת ישראל נ' בועז יונה (פורסם ב-ֽ 20/06/2010)