פסקי דין על אליעזר כהן | פסקי דין על רחל כהן | פסקי דין על מלכה לילינטל ואח' | פסקי דין על אליהו חברה לביטוח בע"מ

11886/07 א     20/06/2010




א 11886/07 אליעזר כהן, רחל כהן, מלכה לילינטל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בירושלים



20 יוני 2010

ת"א 11886-07
כהן נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ




בפני

כבוד השופט
רם וינוגרד






בעניין:
1. אליעזר כהן
2. רחל כהן
3. מלכה לילינטל


ע"י ב"כ
עו"ד יואל מובשוביץ


התובעים


נ
ג
ד


אליהו חברה לביטוח בע"מ



ע"י ב"כ
עו"ד רחל הראל-מצלאוי






הנתבעת

פסק-דין

1.
התובעים 1 ו- 2 נפגעו בתאונת דרכים ביום 9.10.06 עת נסעו ברכב שהנהיגה בו בוטחה על ידי הנתבעת. התובעת 3 היא בתם של התובעים 1-2 והיא דורשת מהנתבעת לשפותה כמטיבת נזקם של התובעים 1-2. אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לחבותה של הנתבע לפצות את התובעים 1-2 בגין פגיעתם בתאונה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. מחלוקתם אינה אלא בשאלת גובה הפיצוי לו זכאים התובעים בשל פגיעותיהם בתאונה.

התובע 1
ממכתב השחרור שנערך בעניינו של התובע 1 (להלן: התובע) ביום 10.10.06 עולה שנגרמו לו בתאונה שברים בצלעות 6 ו-8. התובע פנה פעם נוספת לרופא ביום 16.11.06 והומלץ לו על טיפול במשככי כאבים. לבד ממסמכים אלה לא הוצגה כל ראייה על נזק נוסף, והתובע אף לא עמד על מינוי מומחה רפואי בעניינו. בנסיבות אלה, ומאחר ונראה שעל פני הדברים לוו השברים בצלעות בכאבים שנמשכו פרק זמן לא קצר, יש לפסוק לו פיצוי על הצד הגבוה יחסית בגין הנזק הלא ממוני, על אף העובדה שהתאונה לא הותירה בו את חותמה לצמיתות. לפיכך אני פוסק לתובע סכום של 10,000 ₪ בגין נזקיו הלא ממוניים כתוצאה מהפגיעה בתאונה.

אין מקום לפיצוי בגין יתר ראשי הנזק ככל שהם מתייחסים לתביעתו העצמאית של התובע, להבדיל מהטענות הנוגעות לטיפול שהעניק לתובעת 2 שעניינן בדיון הנוגע לפגיעתה. התובע טען אמנם שבעקבות התאונה נאלץ לעבור להתגורר אצל בתו למשך חודש ימים, אולם נראה שגם מעבר זה לא היה אלא פועל יוצא מפגיעתה של רעיתו בתאונה, ולפיכך גם בעניין זה אין מקום לדון
בגדר תביעתו של התובע.

התובעת 2
לתובעת 2 (להלן: התובעת), ילידת 21.8.1928, נגרם בתאונה שבר מורכב בקרסול שמאל. היא אושפזה בבית החולים ונותחה. לאחר הניתוח אובחן אצלה תסחיף ריאתי. לאחר תקופת אשפוז בבית החולים מאיר, הועברה התובעת ביום 2.11.06 לשיקום למרכז הרפואי רעות, שם שהתה עד ליום 24.12.06, ורק אז שוחררה לביתה. לבדיקתה של התובעת מונו מומחים בתחום האורטופדיה ובתחום רפואת הריאות.

הנכות שנגרמה לתובעת
א. הפגיעה בתחום האורטופדי
המומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר יורם ליטוין, מצא בבדיקתו כי קרסול שמאל עבה בשלושה ס"מ מקרסול ימין. כן נמצאה מגבלה (יחסית לרגל ימין) בכפיפה, בהטיה ימינה ובהטיה החוצה של קרסול שמאל, כפי שהודגם גם בתמונות. הנתבעת טענה אומנם, ללא כל ביסוס וללא שהעמידה את המומחה לחקירה, כי יתכן שהתובעת הציגה טווחי תנועה מוטעים בבדיקתה. טענה זו אין לקבל, ועל אחת כמה וכמה שאין לקבלה ללא חקירה נגדית של המומחה, שיש להניח שהיה מסביר כיצד מבוצעות הבדיקות על ידיו, וכיצד מוודא הוא שהתנועות משקפות נאמנה את יכולתו של הנבדק. לבד מאותן מגבלות תנועה, שנראה שהמומחה התייחס אליהן כקלות למדי, מצא המומחה בבדיקתו רגישות דיפוזית משמעותית בקרסול וחוסר תחושה באספקט החיצוני של גב כף הרגל והקרסול.

6.
בסיכום חוות-דעתו הבהיר המומחה שעל אף שהשבר התאחה הרי שמאחר ומדובר בשבר תוך מפרקי נלווים אליו נזקים סחוסיים. השבר והניתוח גרמו להתעבות משמעותית של הקרסול, ולכל אלה נלוו הגבלות בחלק מתנועות הקרסול. מאחר ונראה שמגבלות התנועה כשלעצמן לא התאימו להענקת נכות לפי הסעיף שעניינו בפגיעת קרסול, מצא המומחה לנכון לייחס למכלול פגיעות אלה נכות אורטופדית בשיעור 10% לפי "סעיף הסל" האורטופדי, הוא סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשל"ו-1976 (להלן: התוספת לתקנות). לפגיעה העצבית בקרסול ייחס המומחה נכות בשיעור 2% לפי סעיף 32(3)(א)(2) לתוספת לתקנות, כשהוא מבהיר שהפגיעה בעצב גרמה לחוסר תחושה, ושיעור הנכות בא לשקף את העובדה שמדובר "בפגיעה תחושתית בעצב ולא בשיתוק".

7.
המומחה בדק גם את תנועתיות עמוד השדרה המותני של התובעת, ומצא מגבלה קלה ביישור ובהטיה שמאלה. הנסיון לייחס נכות כלשהי בגין פגיעה בעמוד השדרה לתאונה נתקל במקרה דנא בקושי כפול: האחד – התובעת לא התלוננה
על כאבים בעמוד השדרה המותני עד ליום 28.5.07, כשבעה חודשים ומחצה לאחר התאונה; והשני – בדיקות ההדמיה העלו שלתובעת היצרות קשה בגובה

l5/s1
, שינויים ניווניים ואוסטיאופורוזיס, ממצאים המצביעים על אפשרות ממשית שהמגבלות הקיימות נובעות ממצב קודם לתאונה. עם זאת ציין המומחה שבחינת התיק הרפואי מעלה כי לפני התאונה לא התלוננה התובעת על כאבי גב, ואילו לאחריה נרשמו תלונות והתובעת אף פנתה לטיפולי פזיוטרפיה. המומחה הוסיף והבהיר שההיצרות לא יכולה היתה להיווצר בתאונה "אלא הוחמרה בצורה מסוימת". לעניין פער הזמן חיווה המומחה דעתו לפיה יתכן שהכאבים החלו רק לאחר חודשים מספר מאחר ואלה לא נבעו מהפגיעה בתאונה, אלא מהעובדה שהתובעת צלעה מספר חודשים לאחר התאונה. בתשובה 12 לתשובותיו מיום 17.1.09 לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת הבהיר המומחה שפער הזמנים המקובל בין פגיעה לתלונה הוא קצר למדי, אולם במקרה זה הפגיעה אינה פועל יוצא של החבלה אלא של העומס הנוסף על עמוד השדרה בשל הצליעה. הוא ציין שלשיטתו הסבר זה הוא הנכון במקרה דנא (תשובה 16 לתשובותיו). כאמור, המומחה לא זומן לחקירה על חוות-דעתו.

8.
על רקע כל האמור לעיל ייחס המומחה לתאונה החמרת מצב קיים של עמוד השדרה המותני בשיעור של 5%, לפי סעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות. מההפניות לספר ההנחיות שבסיפא לחוות-הדעת עולה שמגבלות התנועה שמצא בבדיקה הקלינית מצדיקות קביעת נכות בשיעור 3%, והתוספת שנקבעה (הגדלה מ- 3% ל- 5%) באה לבטא את העובדה שהנכות היתוספה למצב קיים.

9.
לאור ממצאי המומחה ומסקנותיו יש לקבוע שלתובעת נכות בשיעור 10% בגין הפגיעה בקרסול, כאשר נכות זו מורכבת ממגבלה מסויימת בתנועות (שאינה מצדיקה נכות בשיעור זה), ומהשפעות נוספות על הקרסול (בעיקר בשל הפגיעה הסחוסית הפנימית באזור השבר, והעיבוי של הקרסול). לתובעת נכות בשיעור 2% בשל פגיעה עצבית שהיא תחושתית בלבד, ונכות בשיעור 5% בגין מגבלה מזערית בתנועות עמוד השידרה המותני, כאשר נכות זו משקללת את העובדה לפיה מדובר בפגיעה באדם שלו מגבלות שונות ברקעו. מכאן שלתובעת נכות אורטופדית בשיעור
16.25% לערך, כאשר השפעתה התפקודית נופלת מ- 15%. כפי שיובהר להלן, לשיעור המדוייק של הנכות נודעת משמעות שולית למדי בנסיבות העניין.

ב. הפגיעה בתחום רפואת הריאות
10.
המומחה בתחום רפואת הריאות, ד"ר אפרים מלצר, קבע שהתסחיף הריאתי שנמצא במהלך אשפוזה של התובעת נבע מהפגיעה בתאונת הדרכים. הוא מנה בחוות-דעתו שורה של בעיות רפואיות בעברה, ובכלל זה בעיות שונות המשפיעות על תפקודי הריאות. הוא ציין שבדיקת מיפוי הריאות מיום 28.8.07 הדגימה פגמי מילוי באונה השמאלית התחתונה ובאונה הימנית העליונה, המיקום בו נמצאו התסחיפים לאחר התאונה, וכי תופעה זו תיוותר לצמיתות. פגמי מילוי אלה גורמים להפרעה בזרימת הדם, ומצב דברים זה מתאים לנכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 5(5) לתוספת לתקנות תוך הפניה לסעיף 5(1)-(2) לתוספת לתקנות.

למומחה נשלחו שאלות הבהרה על ידי שני הצדדים, והוא נחקר בחקירה נגדית על קביעותיו. בתשובותיו לשאלות ההבהרה הבהיר המומחה שאף שפענוח בדיקת מיפוי הריאות היה תקין, הרי שהוא עצמו עבר על תמונות המיפוי המקוריות ומצא בהן פגמים במילוי. הוא אף הראה תמונות אלה למנהל המכון לרפואה גרעינית, וזה הסכים עימו (תשובה 3 לתשובות מיום 19.3.09). אבהיר כבר עתה שמאחר והמומחה הקדים וציין שקביעתו סובבת את התרשמותו האישית מהתמונות, והפנייה למנהל המכון לא נעשתה אלא לאשש קביעה זו, אין מקום לטענה כי לא הפעיל את שיקול-דעתו כראוי. לפיכך יש להעדיף את קביעת המומחה על פני הפענוח המקורי, שלא נעשה על ידי מומחה לרפואת ריאות ויתכן שאף לא נעשה באותה שקידה שיש לייחס למומחה מטעם בית המשפט העמל על מתן חוות-דעת.

12.
בחקירתו הבהיר המומחה כי אצל התובעת קיימות חמש בעיות פעילות שתוצאתן בעיה נשימתית: בקע סרעפתי ענק, עקמת בגב, מחלה חסימתית, ברונכיקטזות קטנות, והסתימה של עורקי הריאה. רק הסתימה העורקית נובעת מהתאונה, וכל יתר הבעיות היו קיימות אצל התובעת עוד קודם לכן (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 7-12). נכותה הריאתית הכוללת של התובעת עומדת על בין 40%-60% "אני מניח שיותר קרוב ל- 40%", כאשר מתוך נכות זו הפגיעה בתאונה גרמה לנכות בשיעור 10% והגורמים הקודמים לתאונה – לכל יתר הנכות (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 9 – עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 2). הבעיה החסימתית גורמת לכך שרקמת הריאה "פחות מתפקדת" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 25-27), בעוד בעיות אחרות שברקעה של התובעת גורמות לכך שקיימת פגיעה ביכולת ההתפשטות של הריאה, והריאה עצמה הופכת קשוחה יותר (שם, שורות 18-24). הוא הסביר מדוע בדיקת נפחי הריאה אינה משקפת את מכלול הבעיות של התובעת, בשל התוצאה הנוגדת של בעיותיה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 10-19), ומדוע לפיכך לא ניתן להסיק ממנה שמצבה טוב יותר מזה שהוגדר על ידו.

13.
המומחה אישר שבתיעוד הרפואי אין אזכורים לתלונות על בעיה של קוצר נשימה בשנים שלפני התאונה, ולפיכך אם התובעת החלה להתלונן על בעיה זו לאחר מכן יש להניח שהיא חשה בשינוי (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 19-24). עם זאת, יתכן שמדובר בהתקדמות הנובעת מגילה של התובעת (שהיתה בת 78 במועד התאונה) ושילוב בעיותיה עובר לתאונה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 21-27). הוא ציין שלא התרשם כי התובעת פנתה להתלונן רק בשל התביעה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 10-13).

14.
המומחה אישר שהבקע הסרעפתי הענק שנמצא אצל התובעת יכול לגרום לקוצר נשימה, אולם לא יכול היה לקבוע כי חלה התדרדרות במצב הבקע בשנים האחרונות (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 2-19). הוא אישר שהתובעת סבלה מדלקות חוזרות של הושט ומרפלוקס, אולם "זה לא התחום שלי" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 17-23). גם העקמת, שמקורה באוסטאופורוזיס, עלולה להתקדם עם השנים והדבר אף הוא עלול לגרום להחמרה בקוצר הנשימה (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 13-21). הברונכיקטזות שנמצאו אצל התובעת היו קטנות, ולא נראה שהן משפיעות על המצב הנשימתי (תשובה 12 לתשובות מיום 12.3.09; עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 3-5 ושורה 21). המומחה שב ואישר שמרבית הבעיה הנשימתית אינה נובעת מהתאונה (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 16-18), תשובה שהיתה ברורה מאליה לנוכח דבריו בפתח החקירה לפיהם הנכות הכוללת של התובעת היא בשיעור 40%-60%, כאשר מתוכה רק 10% הם פועל יוצא של התאונה. כן אישר המומחה שקוצר נשימה חולף לאחר תום מאמץ (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 19-21).

15.
העולה מדברי המומחה הוא שהנכות שנקבעה לתובעת נוספה למצב ריאותיה העגום ממילא, והחמירה מצב זה. עם זאת, לא נראה שמדובר בתוספת דרמטית, ולמעט העובדה שהתובעת החלה להתלונן על קוצר נשימה, ויתכן שעניין זה נעשה בולט יותר בעקבות התאונה, הרי שעל פני הדברים הבעיה הנשימתית נובעת, רובה ככולה, מבעיות ברקעה ובעברה. המומחה אף לא שלל שהתלונות בעניין קוצר הנשימה נובעות מהבעיות האחרות, והן פועל יוצא של גילה המתקדם של התובעת והתקדמות בתהליכים האחרים שגרמו לפגיעה הריאתית. במצב דברים זה ניתן לאמר שאף שלתובעת נכות רפואית בשיעור 10% בגין הפגיעה בריאות, הרי
שהשפעתה התפקודית אינה רבה, מאחר וחלק הארי של הבעיה הריאתית ממנה היא סובלת מיוחס למצב בריאותה הכללי של התובעת ולגילה המתקדם.

הפיצוי
16.
התובעת טוענת כי על הנתבעת לפצותה לא רק בשל הנזק הלא ממוני, אלא אף, ובעיקר, בשל הצורך בעזרת צד ג' בהיקף רב בעקבות התאונה. לטענתה הנזק לקרסול גרם לפגיעה ביציבותה (סעיף 12 לתצהירה; טענה זו אינה נתמכת בקביעות המומחה שציין "יציבות הקרסול שמורה", ולא סבר שיציבות התובעת נפגעה), מגבילה אותה בניידות וגורמת לכאב. הפגיעה בגב גורמת למגבלת תנועה וכאבים, ובעניין הפגיעה הנשימתית ציינה התובעת שהיא "סובלת מקוצר נשימה ועייפות כשאני מבצעת פעילות פיזית ולעיתים גם במנוחה" (שם). בתצהירה טענה גם שבעקבות התאונה היא מתקשה לנסוע באוטובוס (סעיף 16 לתצהיר), אולם אישרה בעדותה שהיא ממשיכה לנסוע באוטובוס "מעט" (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 10-13). כן אישרה בעדותה שהיא עודנה שוחה בקיץ (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 4-5). עוד התברר במהלך חקירתה שהתובעת נזקקה למדרסים גם לפני התאונה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 2-3; וראו מסמך מיום 17.8.06 בנ/8).

לבד מהבעיות הרפואיות ברקעה של התובעת, כפי שפורטו בחוות-הדעת, התברר שהיא סובלת מבעיות נוספות (ראו פיסקה 5 לסיכומי הנתבעת, ובפרט הציטוט מדברי התובעת בפיסקה הראשונה בעמ' 2 לסיכומים; והשוו עמ' 24-26 לפרוטוקול; התובעת אישרה שהחמרה במצב זה לא נקשרה על-ידיה לתאונה ואינה קשורה לתאונה: עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 21 – עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 1). קיים קושי להעריך את השפעת בעיות אלה על תפקודה הכללי של התובעת, מה גם שלא מונו מומחים לעניין זה. עם זאת, על פני הדברים מדובר במכלול רפואי המקשה על תפקודה של התובעת. לעובדה שלתובעת מלאו 78 שנים בעת התאונה, וכיום היא כבת 82 שנים, נודעת השפעה נוספת על תפקודה, כאשר אין ספק שהגיל אף הוא נותן אותותיו בכל אדם באשר הוא אדם. ממילא קיים קושי ממשי לקבוע כיצד השפיעו הפגיעות בתאונה על תפקודה הכולל של התובעת. לעניין זה יש לשוב ולציין שהנכות בגין הפגיעה הריאתית אינה בעלת משמעות רבה, בפרט על רקע הבעיה הריאתית הלא פשוטה ממנה סובלת התובעת ללא קשר לתאונה; ואילו הנכות האורטופדית ניתנה על-ידי המומחה תוך הרחבה מסויימת של מסגרת התוספת לתקנות, מתוך נסיון לתת ביטוי מלא ככל האפשר להשפעה על תפקודה הכללי של התובעת.

18.
קושי נוסף הקיים בנסיבות העניין עניינו בשאלת תקופת אי הכושר המלא שיש לקבוע לתובעת בעקבות התאונה. אף לא אחד מהמומחים נשאל בעניין הנכויות הזמניות, וממילא קיים קושי לקבוע עד מתי, אם בכלל, נזקקה התובעת לעזרה צמודה לאחר שחרורה לביתה מהאשפוז והשיקום הארוכים. יוער שמסיכום האשפוז בשיקום עולה כי התובעת מסוגלת היתה לבצע את מרבית פעולות היומיום בעת שחרורה, למעט "פעולות הדורשות עמידה מתמשכת". כאמור, לעניין זה לא נמצא כל ביטוי בחוות-הדעת או בתשובות המומחים.

19.
על רקע כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 10,000 ₪ בגין העזרה לה זכתה מבני משפחתה במחצית השנה הראשונה שלאחר התאונה, וההוצאות שהוציאו בפרק זמן זה. פיצוי זה משקלל את התהיות השונות שנזכרו לעיל, בנוגע לתקופת אי הכושר, יחד עם הגיונם של דברים. הוא מביא בחשבון כי בכל עת שהיתה התובעת מאושפזת הרי שמרבית הטיפול בה היה מסור לעובדי בית החולים ומרכז השיקום, אך גם את עזרתם של בני המשפחה מעבר לחובתם המוסרית, ואת ההוצאות שהוציאו עבור הנסיעות לבית החולים וחזרה, מתוך רצון לתמוך בתובעת ולסייע בידה באותו האופן שרק בן-משפחה יכול לסייע. יש לזכור ששעה שהנפגע נעזר בבני משפחתו "על בית המשפט לעשות אמדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק" (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, מיום 31.12.1989; ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, מיום 19.11.1997). פיצוי זה, הניתן מעבר לחובתם המוסרית של בני המשפחה, בא לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון, מיום 4.8.05, בפיסקה 11).

20.
הפיצוי בגין עזרת קרובים זו ישולם לתובעת, ולא לתובעים 1 או 3. מסקנה זו מושתתת על הקונסטרוקציה בדבר המחאת זכות (ע"א 92/83 שמש נ' בר דוד, פ"ד מ(1) 225, 229 (1986)) או בשל קיומה של חובה מוסרית להשבה (ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס, פ"ד לד(3) 551, 553-554 (1980)). אם תעמוד התובעת 3 על קבלת חלקה בפיצוי, הרי שהסכום שיש להעביר לה מהפיצוי הכולל הוא 5,000 ₪, והוא מביא בחשבון את העזרה שהושיטה בעין, הן את הוצאות הנסיעה לבית החולים, והן את שהייתו של התובע בביתה במהלך חלק מתקופת האשפוז של אמה.

21.
לתקופה מאפריל 2007 ועד ליום מתן פסק-הדין, ומהיום ועד לתום התקופה שעד אליה סביר להניח שהתובעת היתה מתפקדת באופן עצמאי (תוך ניכוי השנים האחרונות בחייו של כל אדם, שההנחה היא שבהן יזדקק הוא ממילא לעזרה מלאה), יש לפצות את התובעת בסכום של 22,000 ₪. סכום זה משקף פיצוי בהיקף של שתי שעות עזרה שבועיות לערך, ומנסה להעניק מענה למכלול התהיות הנוגעות לשאלה כיצד השפיעה הפגיעה בתאונה על תפקודה הכולל של התובעת, בפרט על רקעה הרפואי הלא פשוט.

22.
בגין הפיצוי הלא ממוני זכאית התובעת לסכום של 50,045 ₪, בחישוב על פי הכללים שבתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976. הסכום חושב לפי נכות בשיעור 24.589% ו- 76 ימי אשפוז, בניכוי גיל ובתוספת ריבית.

התובעת צירפה קבלות שונות בגין הוצאות. אין מקום לאשר את הקבלות הנוגעות לנעלים אורטופדיות, שעה שעניין זה לא הועלה בפני
המומחה, וגם על רקע העובדה שעוד קודם לכן נזקקה התובעת למדרסים. אף שלא ניתן הסבר מספר לקבלות הנוגעות לטיפולים האורטופדי, ולמצער לא הובא עניין זה בפני
המומחה, יש להניח כי הוצאות אלה היו מאושרות. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 2,500 ₪ בגין הוצאות שונות בעקבות התאונה. הטענה לפיה הוצאות אלה אמורות להיות מכוסות על ידי הגורם שציינה הנתבעת לא הוכחו, ודומה שאין לקבלן, שעה שמדובר בתחומים שונים למדי.

24.
אין מקום לפיצוי בגין ניידות, לנוכח שיעור הנכות האורטופדית שנקבעה וטיבו, ועל רקע כל הנאמר בנוגע לבעיות הרפואיות שברקעה של התובעת וגילה. יובהר שכל הסכומים שניקבו לעיל כוללים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

ניכויים
מהפיצוי שיש לשלם לתובעת יש לנכות את התשלום התכוף ששולם לה, שסכומו המשוערך (לא כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ), הוא 11,140 ₪ (סכום של 10,000 ₪ כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ, ששולם ביום 15.3.07).

מאחר והתובעת לא הוכרה כזכאית לגימלת סיעוד, אף שפנתה למוסד לביטוח לאומי וביקשה לזכות בגימלה זו, אין כל מקום להקפאת סכומים מהפיצוי מתוך החשש עליו מצביעה הנתבעת, לפיו יתכן שבעתיד תזכה התובעת לגימלה זו, והמל"ל יטען שחלקה נובע מהתאונה. יתכן שמצב הדברים היה שונה לו היתה התובעת זוכה היום לגימלת סיעוד, אף ששאלת ההקפאה או הניכוי היתה מעוררת סוגיות סבוכות למדי. מכל מקום, שעה שתביעת התובעת לגימלת סיעוד נדחתה, אין צורך לדון בדבר שלא בא לעולם, ואין מקום להקפאה כלשהי.

סוף דבר
27.

לנוכח כל האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובע סכום של 10,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ ומחצית מהאגרה בא נשא; ותשלם לנתבעת סכום של 73,045 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור 13% ומחצית מהאגרה.

הנתבעת הפקידה בקופת בית המשפט סכום של 11,581 ₪ לפיצוי התובע
וסכום של 82,802 ₪ לפיצוי התובעת. סכומים אלה יועברו לבא-כוח התובעים. את ההפרש בין הסכומים שהופקדו לסכום ששולם (שהוא זניח למדי) תעביר הנתבעת לידי ב"כ התובעים עד ליום 26.7.10, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום תשלומו בפועל.

29.
הפקדת הסכומים נעשתה בהתאם לתקנה 509 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אף שלא לוותה לה הצהרה בהתאם לתקנה 504 לתקנות. בנסיבות אלה, ושעה שנראה שחקירתו של ד"ר מלצר לא חידשה רבות (למעט שאלת הנכות הכוללת, שלא עלתה ביוזמת התובעת), נראה שהאיזון הנכון יהא שלא לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות החקירה והוצאות משפט נוספות, ככל שהיו כאלה. הנתבעת תשא במחצית השניה של האגרה, כמצוות התקנות, בפרט על רקע העובדה שאלמלא המחלוקת הנוגעת לעניין ההקפאה נראה שההליכים היו מסתיימים ללא צורך בשמיעת הראיות.


המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים, ותעביר את הסכומים הנזכרים בפיסקה 28 לידי ב"כ התובעים
.

ניתן היום,
ח' תמוז תש"ע, 20 יוני 2010, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 11886/07 אליעזר כהן, רחל כהן, מלכה לילינטל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 20/06/2010)