פסקי דין על ישראל מושקוביץ | פסקי דין על וואלה! תקשורת בע"מ

7832-10/08 א     20/06/2010




א 7832-10/08 ישראל מושקוביץ נ' וואלה! תקשורת בע"מ








בית משפט השלום בבית שאן



ת"א 7832-10-08 מושקוביץ נ' וואלה! תקשורת בע"מ





מספר בקשה:12

בפני

כב' השופטת
עיריה מרדכי


מבקשים

ישראל מושקוביץ


נגד


משיבים

וואלה! תקשורת בע"מ




פסק דין


1.
בפני
בקשה מטעם התובע למחיקת התביעה כנגד הנתבעת, ללא חיוב להוצאות.

2.
הנתבעת אינה מתנגדת לסיום ההליך, אולם הינה מבקשת כי התביעה תידחה, כך שייווצר מעשה בית דין.

3.
בנוסף, מבוקש כי יוטלו על התובע הוצאות משפט ריאליות, ככל
שהתביעה הוגשה "בחוסר תום לב", לאור פסקי דין
בהם נקבע כי אין מקום להטיל אחריות נזקית על בעל אתר, בשל פרסום תגוביות של גולשים, באתר. לטענתה, אין לקשור את הבקשה למחיקת התביעה, להלכה החדשה שנפסקה בבית המשפט העליון (רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי. מחברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, דינים עליון (59)452 [2010]), שכן, מלכתחילה, לא היה מקום להגשת התביעה, כנגד הנתבעת.

4.
לגופן של ההוצאות נטען כי הנתבעת נדרשה להוציא הוצאות, בגין הגשת כתב ההגנה, תגובות לבקשה לחשיפת פרטי הגולש, התגובה לבית המשפט המחוזי במסגרת בר"ע 213/09 (על החלטתי שלא להורות לנתבעת לחשוף את כתובת ה –

p
.
i
.) ותשובות לשאלון וגילוי, במסגרת ההליכים המקדמיים.

נקודת המוצא היא, כי מגיש הליך ישא בהוצאות אותן גרם לבעל הדין שכנגד. בבוא בית המשפט לבחון חיוב בעל דין בהוצאות משפט, בית המשפט בוחן שתי שאלות עיקריות. האחת, האם ועד כמה היה "צידוק" בהגשת התובענה, והשנייה, השלב שבו חזר בעל הדין מההליך.
(רא' בג"צ 842/93 שייח סלימאן אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח (4), 217 [1994].


באשר לגובה ההוצאות, נקבע כי בעל דין זכאי להוצאות בשיעור סביר, כאשר שאלת קביעת גובהם, תמיד נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. בשעה שמוטלות הוצאות, ייבחנו הן לאור ההליכים שכבר התקיימו ולאור סכום התביעה (רא' בג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת, פ"ד ס (1), 600 (2005).


בקשה לדחייתו או מחיקתו של הליך, ללא קבלת הסעד המבוקש, יש בה כדי להצביע, לכאורה, שהגשת התביעה לא הייתה מוצדקת. יחד עם זאת, מדובר בהנחה הניתנת לסתירה והנטל בנדון, מוטל על יוזם ההליך (רא' בג"צ 738/99

הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו]).


התובע טען בכתב תביעתו כי התובעת אחראית כלפיו לפרסום לשון הרע, בין היתר, מאחר והיא לא פעלה למניעת פרסומן של התגוביות, מלכתחילה, וכן מאחר והיא לא פעלה במהירות הראויה להסרתן, לאחר שהתובע פנה אליה בנדון. לצורך הוכחת תביעתו, היה על התובע, במהלך הדיון בתיק, להוכיח, כי תוכנן של התגוביות נשואות התביעה, אכן עולות כדי לשון הרע נגדו. כמו כן, היה על התובע להוכיח כי הנתבעת נושאת באחריות כלפיו, לתשלום הפיצוי שנתבע.


לטענת הנתבעת, לבד מהעדר אחריותה כבעלת אתר, לתוכן התגובות של גולשים, הרי שאין גם לראות בתגוביות נשואות התביעה, משום לשון הרע בר פיצוי. הנתבעת מפנה לפסקי דין בהם נקבע שעל אף האפשרות הפיזית של מפעיל אתר לבדוק ולסנן תגוביות, ועל אף
העדר הדרישה של מפעיל שכותבי התגובות יזדהו
, אין באמור כדי להפוך בעל אתר "למפרסם האחראי" לתוכן התגוביות. (רא' ת.א. (ת"א) 51859/06 עו"ד שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ; ת.א. (ת"א) 37692/03 סודרי נ' שאלריד [פורסמו בנבו]).


באשר לשאלת עצם הלשון ההרע שנטען , ברור כי בהעדר תגובה מטעם כותב התגוביות בעצמו, מוקדם המועד להכרעת סוגיה זו. בהחלטתי מיום 31/05/09, בה נדחתה הבקשה למתן צו לגילוי כתובת ה –
p
.
i
., התייחסתי לתוכן של התגוביות נשואות התביעה ומידת השפעתן, לכאורה, במקרה הנדון.


בית המשפט המחוזי , בעת שדחה את הערעור על החלטה זו, מצא לנכון לציין כי לכאורה, אפשר כי הפרסומים (התגוביות) אכן מהווים לשון הרע (רא' עמ' 12).



בית המשפט העליון טרם קבע הלכה מחייבת באשר לשאלת האחריות של בעלי אתרים לתגוביות של גולשים, המתפרסמות באתריהם. פסקי הדין שניתנו עד היום אינם אחידים באשר לשאלת האחריות של בעל אתר והגדרתו כמפרסם אחראי. לאור האמור, אין לומר כי הגשת התביעה לא הייתה מוצדקת, כלל (רא' התייחסותי לכך בסעיף 18 ו – 19 להחלטתי מיום 31/05/09).


באשר למועד הגשת הבקשה, טרם התקיים כל דיון במעמד הצדדים. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן תגובות מטעמה לבקשה לגילוי כתובת ה –
p
.
i
. כמו כן, נוהלו הליכים מקדמיים כאלה או אחרים. לעניין בקשה מס' 4, במסגרת ההליכים המקדמיים, הרי שהיא טרם נדונה על ידי והדיון בה מתייתר. התגובה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בבר"ע 213/09, אינה רלבנטית לענייננו, ככל שההליך בבית המשפט המחוזי אינו בסמכותי, מה עוד, שבית המשפט המחוזי התייחס לעניין ההוצאות ומצא שלא להטילן.

14.
בפסק הדין של בית המשפט העליון הנ"ל, בעניין רמי מור, התייחס בית המשפט לנסיבות שונות במקצת מתיק זה, אולם, טענת הנתבעת, כי אין כל קשר בין אותו

פסק דין
לתיק זה, אינה מקובלת עלי. החלטת בית המשפט המחוזי בבר"ע 213/09 הנ"ל, אף הוזכרה בו.

15.
הבעיה העיקרית של העדר חקיקה המסדירה חובותיהם של בעלי אתרים ו/או ספקי אינטרנט, המאפשרים פרסום תגוביות אנונימיות, בכל הקשור לתיעוד, שמירה ודרכי גילוי של
כתובת ה –

p
.
i
של הגולש האקטיבי, המפרסם תגובית, נותרה בעינה והינה לרועץ, כפי שניתן ללמוד מגוף

פסק דין
בעניין רמי מור.

16.
בנסיבות אלה, בהן אין אפשרות לאתר ולצרף את כותב התגוביות להליך זה, בחר התובע לבקש לא להמשיך ולנהל את תביעתו כנגד הנתבעת, שהינה בעלת האתר בו התפרסמו התגוביות.

17.
מעבר לעובדה שלא מצאתי כל בסיס לגובה סכום ההוצאות הנטען, ככל שטרם נאמרה המילה האחרונה בסוגיה של אחריות בעל האתר כלפי התובע הנפגע, וכן לאור השלב היחסי המוקדם של הדיון בעת הגשת הבקשה, לא מצאתי להטיל הוצאות, והנני מורה כי בשלב זה, כל צד יישא בהוצאותיו.

18.
באם תוגש תביעה מחודשת כנגד הנתבעת על ידי התובע בנדון, תהא זכאית הנתבעת לעתור לפסיקת הוצאות בגין ההליכים שהתנהלו בתיק זה, כתנאי מקדמי לניהול ההליך החדש.

19.
התביעה על כן נמחקת, ללא צו להוצאות.



ניתן היום,
ח' תמוז תש"ע, 20 יוני 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 7832-10/08 ישראל מושקוביץ נ' וואלה! תקשורת בע"מ (פורסם ב-ֽ 20/06/2010)