פסקי דין על אילן לוין | פסקי דין על שרעבי יואל | פסקי דין על שי שמואל |

22428-08/09 תאק     21/06/2010




תאק 22428-08/09 אילן לוין נ' שרעבי יואל, שי שמואל








בית משפט השלום ברמלה



תא"ק 22428-08-09 שרעבי ואח' נ' לוין






בפני

כב' הרשם
דן סעדון


מבקש

אילן לוין


נגד


משיבים

1. שרעבי יואל
2. שי שמואל



החלטה


לפני בקשת רשות להתגונן בפני
תביעה לסילוק יד שהוגשה בסדר דין מקוצר.

המשיבים הינם בעלי הזכויות במקרקעין חקלאיים המצויים באיזור קיבוץ נען וידועים כחלקה 3 בגוש 3818 (להלן: המקרקעין).


על פי הנטען בכתב התביעה פלש המבקש למקרקעין במועד בלתי ידוע, ללא ידיעתם או רשותם, והחל לגדל בהם גידולים חקלאיים. לטענת המשיבים, הם גילו לראשונה על דבר הפלישה בשנת 2004 אך לא ידעו את זהות הפולש. במרץ 2008 שוב התברר למשיבים כי הייתה פלישה למקרקעין ולאחר בירור זוהה המבקש כמי שביצע את מעשה הפלישה. לאחר שניסיון לדין ודברים בין הצדדים לא צלח הוגשה תביעה זו לסילוק ידו של המבקש מן המקרקעין.


המבקש מעלה בבקשת רשות להתגונן שהגיש שתי טענות עיקריות: התיישנות ושיהוי. התיישנות -
לטענת המבקש המקרקעין דנא נרכשו על ידי אביו וסבו ועובדו על ידם מתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת יחד עם מקרקעין נוספים בשטח כולל של 70 דונם.
עיבוד המקרקעין היה רצוף, ללא מחאה או ערעור "[ו]בחזקה נוגדת את עניינם של מי שנרשמו באופן פורמאלי כבעלים של חלקה 3" (סעיף 4 לתצהיר המבקש). נסח הרישום שצירפו המשיבים לכתב התביעה מראה כי ביום 1.2.1933 נרשמו המקרקעין דנא במסגרת הליכי הסדר מקרקעין ע"ש יפת בן יהודה שרעבי. משמע, על פי סעיף 22 לחוק ההתיישנות יש למנות 25 שנים מאותו מועד לצורך חישוב תקופת ההתיישנות. תקופה זו הסתיימה כבר ביום 1.2.1958, היינו לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין ביום 1.1.70. סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין ביטל אמנם התיישנות במקרקעין מוסדרים אולם זאת רק לגבי תביעות שהתיישנו עוד לפני כניסתו לתוקף של החוק ביום 1.1.70. יוצא אפוא כי למבקש עומדת, לשיטתו, טענת התיישנות נגד התביעה.


שיהוי
– המבקש טוען כי היה על המשיבים לדעת כבר משנות ה-30 של המאה הקודמת כי המבקש ומשפחתו מעבדים את המקרקעין ולהגיש נגדם תביעה לסילוק יד לפני שהמבקש יאבד, נוכח חלוף הזמן, ראיות ביחס לזכויותיו במקרקעין ולפני שישקיע כספים ומאמץ בשתילת מטע רימונים במקרקעין.


במועד הדיון נחקר המבקש על ידי ב"כ המשיבים והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.


דיון והכרעה


סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמאני מקים לטובת נתבע, אדם שהחזיק במקרקעין חזקה נוגדת, במשך 25 שנה עד כניסת חוק המקרקעין לתוקף, מחסום דיוני המונע מן התובע, הבעלים הרשום, לדרוש את פינויו (ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ(3) 624 בעמ'
633; מ' דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל (מהדורה שנייה, תשי"ג) בעמ' 305).


לצורך התקיימותה של חזקה נוגדת לעניין סעיף 20 צריכים להתקיים שני יסודות : יסוד ראשון – על הנתבע להוכיח שחזקתו אינה נובעת מזכותו של הבעלים אלא נוגדת אותה (ע"א 69/85 הנ"ל בעמ' 634) חזקה נוגדת, כשמה כן היא, כרוכה בניגוד אינטרסים בין המחזיק לבעלים הרשום. זאת משום שההסתמכות והויתור נוצרים במצב של ניגוד אינטרסים כך שניתן יהיה לקבוע כי הבעלים הרשום מחל על הפגיעה בזכותו (ישראל גלעד, התיישנות במקרקעין – קווים לרפורמה, משפטים י"ח (תשמ"ח – תשמ"ט) 177, 207). ברור אם כן, כי אם מוכח כי בעלי הקרקע השלימו בזמן מן הזמנים על החזקה במקרקעין ובשתיקתם התירו את המשכה, חדלה החזקה להיות חזקה נוגדת ומאותה עת הפך המחזיק במקרקעין לבר-רשות (ע"א 69/85 הנ"ל בעמ' 634).


היסוד השני
הוא שהחזקה צריכה לבוא מכוח זכות בעלות של המחזיק. על המחזיק לטעון שהוא הבעלים של המקרקעין הגם שאין מוטל עליו הנטל להוכיח כיצד נהיה בעליהם (ע"א 69/85 בעמ' 635). במלים אחרות, הנטל על המבקש, הטוען להתיישנות מכוח סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמאני לטעון לשתי היסודות שפורטו לעיל כשרק את יסוד החזקה הנוגדת עליו להוכיח.

לאחר שעיינתי בתצהירו של המבקש ושמעתי את עדותו לא שוכנעתי כי הוא הרים את הנטל הרובץ לפתחו להוכיח ולו לכאורה את קיומה של חזקה נוגדת במקרקעין. בתצהירו [ סעיף 4] העלה המבקש טענה כללית וסתמית לפיה "המקרקעין נרכשו על ידי סבי ו/או אבי [!!] מהערבים ובמשך כל התקופה המקרקעין הוחזקו ועובדו על ידי אבי ועל ידי ברציפות ללא מחאה וערעור בחזקה הנוגדת את עניינם של מי שנרשמו באופן פורמלי כבעלים של חלקה 3". אין בטענה זו כל פירוט מתי ידעו בעליהם הרשומים של המקרקעין דנא על העיבוד והחזקה הנוגדת, כנטען, של המבקש ואביו וכיצד התבטאה אי השלמתם עם אותם חזקה ועיבוד הנוגדים את זכותם הרשומה. בחקירתו הנגדית של המבקש יצא למעשה המרצע מן השק. המבקש העיד כי הוא אינו יודע דבר על קיומה או אי קיומה של מחאה מצד בעלי הזכויות במקרקעין. לדבריו: "אני יודע שאלי לא פנו בכלל, לא יודע לאן הם מחו אם הם מחו. לראשונה ששמעתי מהם זה היה בשנת 2008, אז קיבלתי זימון ותלונה במשטרה והצגתי את כל מה שיש לי וקיבלתי מכתב שזה לא לעניין הציבור ולאחר מכן קיבלתי טלפון מהם. ש. האם אתה יודע שהתובע ידעו על זה שאתה מחזיק ולא ערערו. ת. לא יודע מה הם ידעו או לא ידעו. אני לא יודע אם ידעו או לא ידעו, לא הכרתי אותם עד שנת 2008. אלי הם לא פנו" [ פרוט' עמ' 6 שו' 5-10; ההדגשה הוספה].
אם כן, ראינו כי המבקש כלל לא הכיר את בעלי הזכויות הרשומים במקרקעין לפני הפנייה אליו בשנת 2008 ואין ביכולתו לומר אם הייתה מחאה מצידם על השימוש שנטען שנעשה על ידו במקרקעין אם לאו. ברור אם כן, כי אין ביכולת המבקש להוכיח קיומה של חזקה נוגדת במקרקעין. כידוע "חזקה נוגדת יוצרת התיישנות ומקנה זכויות רק אם היא נוגדת, בין השאר, במובן זה שמייחסים לבעלים ידיעה על דבר ההחזקה בלא שבאה מצדם תגובה, מה שמלמד על הסכמה שבשתיקה" (ע"א 781/85 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' מוסטפא, פ"ד מד(3) 785,
791). במקרה דנא לא הוכחה ולו לכאורה ידיעה על דבר קיום ההחזקה כך שאין כל יסוד לקבוע במקרה דנא כי הוכחה לצורך הליך זה חזקה נוגדת. משכך, נשמט היסוד לטענת ההתיישנות שמעלה המבקש.


המבקש טוען כי התביעה הוגשה תוך שיהוי שגרם למבקש לשנות את מצבו לרעה. שינוי המצב לרעה מתבטא, על פי הנטען, באובדן ראיות להוכחת זכויותיו במקרקעין ובהשקעות כספיות שהשקיע בגידולים במקרקעין.


ספק אם ניתן לקבל את טענת השיהוי המועלית על ידי המבקש. כידוע "איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית המשפט, גם אם הדבר יארך זמן" (ראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5), 433 ,עמ' 447-448). בענייננו לא הונחה תשתית לקיומו של מצג של ויתור או מחילה על זכות התביעה. אדרבא, המבקש העיד כזכור לגבי ידיעת בעליהם הרשומים של המקרקעין " יודע שאלי לא פנו בכלל, לא יודע לאן הם מחו אם הם מחו. לראשונה ששמעתי מהם זה היה בשנת 2008, אז קיבלתי זימון ותלונה במשטרה והצגתי את כל מה שיש לי וקיבלתי מכתב שזה לא לעניין הציבור ולאחר מכן קיבלתי טלפון מהם. ש. האם אתה יודע שהתובע ידעו על זה שאתה מחזיק ולא ערערו. ת. לא יודע מה הם ידעו או לא ידעו. אני לא יודע אם ידעו או לא ידעו, לא הכרתי אותם עד שנת 2008. אלי הם לא פנו". אם המבקש כלל אינו יודע אם בעלי המקרקעין ידעו על השימוש במקרקעין או מחו עליו כיצד יכול הדבר לבסס טענה בדבר קיומו של "מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו" ? למבקש פתרונים בעניין זה.


זאת ועוד: לצורך שכלול טענת שיהוי אין די בשינוי מצבו של הנתבע לרעה. " סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר לטענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם" (ע"א 6805/99
תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 ,עמ' 447-448). בענייננו כאמור, לא הונחה תשתית עובדתית לטענה בדבר חוסר תום ליבם של בעלי הזכויות הרשומים במקרקעין (שכן המבקש העיד בהגינותו כי כלל אינו יודע אם ידעו התובעים על השימוש שנעשה מצידו במקרקעין). מכאן שלא הונחה תשתית לטענה בעניין ויתור או מחילה מצד בעלי הזכויות במקרקעין היא שהובילה את המבקש להשקיע השקעות במקרקעין או לשנות לרעה את מצבו בדרך אחרת.

מעבר לנדרש אציין כי ספק בעיני אם הונחה תשתית גם לשינוי מצבו של המבקש לרעה לפחות במובן זה של גרימת אובדן ראיות למבקש בעניין זכויותיו במקרקעין.
כך, המבקש העיד כי הגם שלטענתו משפחתו רכשה את המקרקעין אין היא רשומה כבעליה. [ עמ' 3 שו' 5-6]. במקרקעין אחרים שגם לגביהם טוען המבקש לזכויות בעלות יש לו הסכמים עם הבעלים של הקרקע המאפשרים לו, לטענתו, לעבד את הקרקע
[ עמ' 3 שו' 8]. עוד העיד המבקש כי "אבי נפטר בשנת 70
וסבי וסבי בשנת 73' לא היו לי מסמכים וזה היה בדיעבד, כל שבדקתי לא היה לי שום מסמך ביד. לא ראיתי כל חוזה מכר, אך מפיהם כשעבדתי עם שניהם והם עבדו את אדמתם לאורך השנים הם אמרו שרכשו את זה מערבים בתחילת שנות ה-30. לא ראיתי כל מסמך רשמי המעיד על הסכם מכירה. בזמן שאבי נפטר ולאחר מכן ניהלתי את המשק ולא היו לי מסמכים ולא כל אפשרות להוכיח זאת" [עמ' 3 שו' 29-31 ועמ' 4 שו' 1-2; הדגשה הוספה]. לא ברור איזה נזק ראייתי נגרם למבקש בעקבות האיחור הנטען בהגשת התביעה אם לטענתו אביו וסבו שהיו יכולים להוכיח את ביצוע רכישת המקרקעין נפטרו כבר בתחילת שנות ה-70 ועינו של המבקש מעולם לא שזפה כל מסמך בנוגע לרכישת הבעלות במקרקעין.


אוסיף ואומר, שוב -מעבר לנדרש, כי ספק אם תביעה לסילוק יד מצד בעל זכויות רשום כנגד מי שלא הראה כל זכות להחזיק במקרקעין יכולה להידחות בנימוק של שיהוי בהגשת התביעה (השווה: ע"א 4682/92
עזבון המנוח סלים עזרא נ' בית טלטש בע"מ,
פ"ד נז(3), 366).


לאור כל האמור, וחרף היות הטענה דחוקה, תינתן רשות להתגונן בטענת שיהוי בלבד. טענת ההתיישנות נדחית מן הטעמים המפורטים לעיל. תצהיר המבקש בנקודה האמורה ישמש כתב הגנה. התיק יעבור ליחידה המשפטית לצורך ניתובו למסלול המתאים.




ניתנה היום,
ט' תמוז תש"ע, 21 יוני 2010, בהעדר הצדדים.














תאק בית משפט שלום 22428-08/09 אילן לוין נ' שרעבי יואל, שי שמואל (פורסם ב-ֽ 21/06/2010)