פסקי דין על ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות | פסקי דין על צבי יהודה ריבלין

4563/10 רעא     07/07/2010




רעא 4563/10 ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות נ' צבי יהודה ריבלין




החלטה בתיק רע"א 4563/10
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון


רע"א 4563/10



בפני
:

כבוד השופט א' רובינשטיין


המבקשת:
ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות





נ


ג


ד



המשיב:
צבי יהודה ריבלין


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 3562/09 מיום 16.3.10 מפי השופטת מזרחי

בשם המבקשת :

עו"ד ד"ר חיה זנדברג
, עו"ד אלעד נוה


החלטה



א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מזרחי) בע"א 3562/09 מיום 16.3.10, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת שניידר) בוע 190/08 מיום 8.9.09. עניינו של ההליך,
זכאותו של המשיב, ממפוני גוש קטיף.

רקע

ב.
ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות

, תשס"ה- 2005
(להלן החוק) קבעה ביום 17.1.06, כי מגורי המשיב, תלמיד ישיבה, בפני
מיית הישיבה בנוה דקלים לא יחשבו כמקום מגורים קבוע לצרכי החוק. לאחר שניתנו מספר פסקי דין של בית משפט השלום במקרים דומים, דנה ועדת הזכאות בעניינו של המשיב פעם נוספת, ושבה וקבעה, ביום 3.9.08, כי לא הוכח שמרכז חייו ומקום מגוריו הקבוע של המשיב היו בבית מגורים בישוב המפונה ביום הקובע, וכי החלטתה הקודמת תעמוד בעינה. הודגש, כי אין חיזוק אובייקטיבי להצהרת המשיב כי ראה את ביתו בגוש קטיף, וזאת בין היתר נוכח העובדה שנישא והקים מסגרת משפחתית בגוש קטיף רק לאחר היום הקובע, שהוא
6 ביוני 2004 . לשלמות התמונה העובדתית יצוין, כי כעולה מהבקשה הסבה המבקשת את תשומת לבם של המשיב ורעייתו לזכותם לפנות לועדה המיוחדת כמשמעה על פי החוק ושבסמכותה לאשר בין היתר תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, אך הם בחרו שלא לעשות כן.

ג.
המשיב עירער על ההחלטה לבית משפט השלום, וטען כי מגוריו היו מגורי קבע ומרכז חייו היה בנוה דקלים. בית משפט השלום קיבל את ערעור המשיב, והכיר בזכאותו למענק אישי בשל ותק, לשליש ממענק הוצאות ההובלה וההתארגנות למקום מגורים חדש ולשליש ממענק דמי השכירות. נקבע, כי פנימיה של מוסד חינוכי מהוה "בית מגורים" נוכח לשון החוק ותכליתו, וכי יש לראות בכל חדר בפני
מיה בית מגורים אחד, ואת כל מי שהתגורר באותו חדר בפני
מיה כזכאי למענקים על פי החוק. משחלק המשיב את החדר בפני
מיה עם שני תלמידים נוספים, הוכרה זכאותו אך לשליש ממענק דמי השכירות וההתארגנות. עוד נקבע, כי מדובר במגורי קבע, תוך שבית המשפט עורך הבחנה בין מגורים בפני
מיה של ישיבה גבוהה - לבין מגורי סטודנט או חייל, הקצובים בזמן.

ד.
בית המשפט בחן בין היתר את זיקות המשיב לנוה דקלים, וקבע כי מתקיימות זיקות אובייקטיביות, המצביעות על כך שמרכז חייו של המשיב היה בישוב המפונה. למשל, ריכוז פעילותו של המשיב, קשריו החברתיים שם, הימצאותו בישוב משך רוב ימות השנה, וכוונתו להמשיך וללמוד בישיבה ללא הגבלת זמן. צוין, בהקשר זה, כי ההבחנה שמנסה המבקשת לערוך בין זיקה לישוב נוה דקלים עצמו לבין הזיקה לישיבה ולעומד בראשה היא מלאכותית, וכי ניתן לראות במי שהתגורר בפני
מיה של ישיבה גבוהה כבעל מרכז חיים במקום הימצאה של הישיבה. הודגש, כי בהגיעו לישיבה החליט המשיב לקשור את גורלו לא רק עם הישיבה אלא גם עם מקום הימצאה, ולקבוע את מרכז חייו בגוש קטיף. הוסף, כי העובדה שהמשיב שינה את כתובתו לנוה דקלים, בשנת 2001, מהוה נדבך נוסף לזיקתו של המשיב למקום, לתחושת השייכות שלו לישוב, ולכוונתו להמשיך וללמוד בישיבה ללא הגבלה. עם זאת צוין, כי העובדה שהמשיב נישא לאחר היום הקובע והמשיך את מגוריו בגוש קטיף עלולה להתפרש כניסיון לרכוש טובות הנאה כספיות בעקבות הפינוי הצפוי. על כן התקבלה טענת המבקשת, לפיה הפעולות שנעשו

לאחר
היום הקובע אינן יכולות להיות אינדיקציה למרכז חיים.

ה.
בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת, וסמך ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום. נקבע, כי פנימיה היא "בית מגורים", ותימוכין לכך נמצאו בעובדה שהמחוקק לא החריג מהגדרת "בית מגורים" את הפנימיה. עוד נדחתה טענת המבקשת כי "בית מגורים" משמעו מעון שגרים בו בקביעות עם אוטונומיה לדייר, שכן אין אלה מאפיינים בהכרח בית מגורים (למשל, דירה שכורה). אשר ליסוד הקביעות צוין, כי תנאי זה יש לבחון על פי נסיבותיו של כל מקרה קונקרטי. במקרה דנן, לפי אמת מידה אובייקטיבית, הישיבה היתה מקום קבוע בעבור המשיב, ואף סובייקטיבית לא ניתן לשלול את העובדה שהמשיב ראה בפני
מיה מקום מגורים קבוע עבורו. אשר לסוגיית "מרכז חיים" ציין בית המשפט המחוזי כי שוכנע, נוכח מכלול הזיקות, שמרכז החיים של המשיב היה בישוב המפונה.

מכאן בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור

ו.
המבקשת חפצה להעלות שלוש שאלות המצריכות, לדידה, מתן רשות ערעור: האם פנימיה במוסד חינוכי היא בית מגורים, וכל חדר מהוה בית מגורים נפרד; האם יש יסוד של קביעות במגורים בפני
מיה; והאם מרכז חייו של המשיב היה בישוב המפונה, הגם שזיקותיו האובייקטיביות למקום מועטות. לטענת המבקשת התוצאה אליה הגיעו בתי המשפט קמא שגויה, ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. זאת, בפרט שהישיבה והפנימיה הועתקו למשכנן החדש על ידי המדינה, והתלמידים לא נדרשו להוצאה כלשהי. תוצאה זו, כנטען, אף אינה מתיישבת עם הגישה הנוהגת, לפיה במקרים בהם עברו מתיישבים ללמוד בישיבת הסדר או בישיבה גבוהה מחוץ לאזור המפונה, כאשר משפחותיהם הגרעיניות גרו בגוש קטיף, הוכר מרכז חייהם באזור המפונה.

ז.
נטען, כי פנימיה אינה "בית מגורים" כמשמעו בחוק ואין יסוד של קביעות במגורים בה, נוכח לשון החוק ותכליתו. לטענתה, הגדרת המונח "בית מגורים", המופיעה בסעיף 32 בסימן א' לפרק ה' לחוק יכולה להעניק השראה שעה שבאים לבחון את משמעות המונח "בית מגורים" בסימן ב' לאותו פרק, העוסק במענקים; בית מגורים, על פי סעיף זה, הוא בית או דירה המיועדים לשמש למגורים. בפני
מיה, לעומת זאת, אין מתקיימים מאפיינים רגילים של בית מגורים שיש בהם אלמנטים של קביעות ושל אוטונומיה של הדייר, הנוהג בדירתו מנהג בעלים. בפני
מיה, החדר שמעמיד המוסד החינוכי לשימוש התלמידים מרוהט על ידיו, המוסד החינוכי קובע היכן יתגורר התלמיד, התלמיד חולק את המגורים עם תלמידים אחרים, ואינו משלם שכר דירה. ברוב המקרים תלמידי הישיבה גם אוכלים במרוכז בחדר האוכל הישיבתי "דבר המעיד על כך כי מדובר בחדרי פנימיה שעיקרם לצורך שינה, עת התלמיד נמצא במנוחה ואינו בבית המדרש או בחדר האוכל, וביסודם לא קיימת כל קביעות, אשר בגינה יכולים חדרי הפנימיה להיכנס בשערי המונח 'בית מגורים'".

ח.
לחלופין נטען, כי המונח מגורים כשלעצמו מרמז על קביעות ומנהג בעלים, שאינם מתקיימים בפני
מיה. הוסף, כי אף תתקבל ההשערה שתלמיד ישיבה גבוהה אינו קוצב מתחילה תקופת זמן ללימודיו בישיבה, אין הדבר מלמד, בהכרח,
כי כוונתו להתגורר בישיבה באופן קבוע; הא ראיה, המשיב נישא, עבר לגור בדירה נפרדת והפסיק להתגורר בפני
מיה של הישיבה. עוד נטען, כי במרבית המקרים רכושו האישי של תלמיד פנימיה הוא מועט, ולא היה במעבר כדי לגרום לו להוצאות ממשיות. יתרה מכך, התשלום שמשלמים התלמידים לישיבה הוא שכר לימוד, הכולל את כל השירותים הנדרשים לתלמיד, לרבות מגורים; תלמידים אשר עברו עם הישיבה למעונה החדש לא נדרשו לתשלום שכר לימוד נוסף. על כן, כנטען, אין מקום להעניק פיצוי בגין דמי שכירות ומעבר. לבסוף הוסף, כי הקביעה שכל תלמיד זכאי למענקים בגין מגוריו בפני
מיה, אשר זכתה לפיצוי במסגרת מוסדית, מהוה פיצוי כפול ומכופל. אשר למרכז החיים נטען, כי העברת כתובתו של המשיב בתעודת הזהות לישוב, קשריו החברתיים למקום, עבודתו בתלמוד תורה של הישיבה, נישואין והמשך מגורים בישוב יכולים ללמד על קשר בין המשיב לישיבה, אך אין בהם כדי להוות חיזוק אובייקטיבי
להצהרתו כי מרכז חייו בנוה דקלים.

דיון והכרעה

ט.
לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. נראה לי כי גם אם מתעוררות בתיק דנא שאלות מסוימות בעלות אופי משפטי החורג ממחלוקת הצדדים, כגון מעמדה של פנימיה כבית מגורים וכיצד, שאינה סוגיה פשוטה,
אין מקום לסבב
חמישי
בסוגיה (דיון בועדת הזכאות, דיון חוזר בועדת הזכאות, דיון בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי). ענייננו בסופו של דבר בבחינה פרטנית של נסיבות המקרה שלפנינו, וכידוע אין בית משפט של ערעור מתערב בכגון דא (רע"א 4976/09
קבץ נ' אזולאי
(לא פורסם), רע"א 3189/06
וולפינגר נ' ראובני
(לא פורסם); רע"א 6474/99
צוקרמן נ' פאלוך
(לא פורסם)). יוצא אני גם מן ההנחה, כי הגישה הפרשנית השיפוטית בנושא כמו שיקומם של מפוני גוש קטיף וצפון השומרון צריכה להיות ליברלית וגמישה, וכך גם עולה מן הדו"ח הסופי של ועדת החקירה הממלכתית
בנושא
טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון
בראשות המשנה לנשיא (בדימוס) א' מצא. עוד אוסיף, כי עיינתי, בנוסף
לפסקי הדין נשוא הבקשה, גם בפסק דינו המקיף של השופט סובל בוע (ירושלים) 138/05
סלוק נ' ועדת הזכאות
וכן בפסקי דינו בוע (ירושלים) 170/05
גרנביץ' נ' ועדת
הזכאות ווע (ירושלים) 119/06
הדר נ' ועדת הזכאות
, שבית משפט השלום הלך בעקבותיהם בענייננו בחלק ניכר מן הנושאים, וגם בית המשפט המחוזי אימץ אותם. אף אנכי רואה לנכון, בכל הכבוד, לאמץ ביסודה את הגישה שביטאו הכרעות אלה וההכרעות שבתיק נשוא ענייננו. ואוסיף ואומר, חוק זה ייאסף במהות אל מימושו - ביום, שיש לקוות כי לא ירחק, שבו תסתיים פרשת פיצוייהם של המפונים.

י.
אדרש בקצרה לגופם של דברים.

"בחודש אב תשס"ה, אוגוסט 2005, כאלפיים משפחות של אזרחים ישראלים- חלוצים ומגשימים - נאלצו לגלות מביתם, מקהילתם מנוף חייהם. המשיבים הצטוו על ידי הריבון לעקור שורשים, לשמוט חבל ארץ פורח ולהיתלש מעל אדמתם. בסתירה לאמונתם ובניגוד לתכנית חייהם, בלב רותח ובנפש עגומה, כשגרונם חנוק בדמעות של צער, השפלה וכאב, פינו המתיישבים ישובים שוקקי חיים בגוש קטיף (ובכללו ישובי צפון חבל עזה) ובצפון השומרון" (
דו"ח ועדת החקירה הממלכתית
, עמ' 484).

לסיטואציה ייחודית זאת נדרש החוק המורכב נשוא דיוננו, שקבע את מסגרת הפיצוי למפונים, ונדרשה אף ועדת החקירה הממלכתית לאחר קשיים רבים שנתעוררו. הגישה הפרשנית שראוי לנקוט, כאמור, נובעת מן הסיטואציה המיוחדת בפני
ה ניצבו המפונים וגופי המדינה שעסקו בסוגיה. כיון שלא נטען בפני
נו באשר לדו"ח ועדת החקירה, אשר פורסם ביום כ"ד סיון תש"ע (6.6.10), אין מקום להתייחס למסקנותיה באורח פרטני, אך ברי כי עבודתה היסודית והחשובה צריך שתהא לנגד עיניהם של הנוגעים בדבר. ברשויות המדינה
- וגם בין המפונים - בהמשך הטיפול. המשפט החותם את דו"ח
ועדת החקירה הממלכתית
, זה לשונו: "החובה המוטלת על המדינה כלפי המפונים מעוגנת בחוזה האזרחי הבסיסי שמבטיח את זכויות האדם של כל אזרח במדינה, קל וחומר אזרח שהמדינה עצמה היא שהפכה אותו לפליט במולדתו". הדברים מדברים בעדם, והמוסיף גורע.

י"א.
החוק מבקש ליתן "פיצויים הוגנים וראויים, בנסיבותיו המיוחדות של העניין, מאוצר המדינה, לזכאים לכך" (סעיף 1(2) לחוק). בנוסף לפיצוי בגין בית המגורים נקבעו בחוק מענקים אותם זכאים לקבל, בתנאים שונים, מתיישבים אשר מקום מגוריהם ביום הקובע היה בישוב המפונה, כגון הוצאות הובלה והתארגנות (סעיף 44 לחוק), מענק בגין דמי שכירות (סעיף 45 לחוק) ומענק אישי בשל ותק (סעיף 46 לחוק). הזכאות למענקים אלה מותנית בין היתר בכך, שביום הקובע היה מקום המגורים הקבוע של המתיישב, כדין, בבית מגורים בישוב המפונה. לעניין הזכאות למענק אישי בשל ותק קיים תנאי נוסף, והוא הוכחת קיומו של מרכז חיים ביום הקובע בישוב המפונה ובמשך שלוש השנים שקדמו ליום זה.

י"ב.
לא מצאתי מקום להתערבות במקרה דנא בקביעותיהם של בתי המשפט הקודמים כי פנימיה במוסד חינוכי היא "בית מגורים".
בסעיף 32 לחוק מוגדר בית מגורים ("בית או דירה, המשמשים או המיועדים לשמש למגורים, למעט אם שימשו ביום הקובע רק לצורכי עסק של בעל הזכות בבית המגורים"); ההגדרה מתייחדת – כאמור בסעיף – לפיצוי שעניינו בית מגורים כאמור בסימן א' לפרק ה'. כבית המשפט המחוזי וכבית משפט השלום סבורני, שככל שמדובר בפיצוי בשל בית מגורים לפי סימן א' לפרק ה' לחוק יינתן הפיצוי לגבי "זכות בבית המגורים" כהגדרתה בסעיף 32 בלבד, ואילו לגבי סימן ב' לפרק ה' לחוק יפורש המונח "בית מגורים" בהתאם לנסיבות העניין. אכן, להלכה עדיף היה בחוק אחד ליתן פירוש הרמוני אחיד למונח המשמש בהקשרים אחדים בו. ואולם ברי כי בסימן א' לפרק ה' התכוון המחוקק לבית מגורים שהיתה בו למפונה זכות קניין, מסוגים שנמנו, ואילו בסעיף המענקים היתה הכוונה לזיקתו הפיסית והנפשית של המפונה גם אם אינו בעל זכות קניינית. ראו מדברי השופט סובל בעניין
גרנביץ'


"'בדיבור מקום מגורים' אין הכוונה לכל מקום בו התובע חי באופן טכני. אדם יכול להתגורר במקום מסוים ועדיין, בשל הארעיות של אותם מגורים, להיחשב כמי שלא השתקע בו אלא המשיך להתגורר באופן קבוע במקום אחר אליו הוא קשור בזיקות מהותיות מספיקות. הגורמים המשפיעים על סיווגם של מגורים כארעיים או כקבועים הנם לא רק משך ההיעדרות ממקום המגורים הקבוע אלא גם סיבת ההיעדרות. היעדרות למטרה מוגדרת וחולפת עשויה להיחשב למגורי ארעי גם אם איננה קצרה. בכל מקרה, גם זיהויו של מקום מגורים כקבוע ומהותי או כארעי וטכני כפוף, בהקשר של חוק יישום תכנית ההתנתקות, למבחן-העל המתחקה אחר המקום שאליו מובילים מירב קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים של התובע" (פרשת
גרנביץ
, פסקה 7).



כך עולה מלשונו של החוק (סעיף 32 הנזכר לסימן א' לפרק ה'), וכך גם מתכליתו של הפיצוי, אשר בא לשקם את מי שנאלצו לעזוב את ביתם בלב דואב במסגרת פינוי כפוי.

י"ג.
פנימיה, המוגדרת
במלון אבן שושן לשנות האלפיים
כ"בית מגורים לתלמידים הלומדים או מבלים במוסד מסויים..." היא מושג הניתן לפירושים שונים על פי נסיבותיו. תיתכן בישיבה גבוהה, שתקופת הלימוד בה אינה מוגבלת, פנימיה המהוה במהותה בית מגורים, בו התלמיד מבלה את שעות המנוחה וימי המנוחה, שם מצוי רכושו האישי, ואין בעובדה כי החדר נקבע לו על-ידי הישיבה, הוא מרוהט על ידיה והמגורים בה משותפים עם תלמידים נוספים, כדי לשנות בכך מהותית. במקרים כאלה לתקופת הלימודים, שלעניין הישיבה הגבוהה כאמור אינה מוגבלת בזמן – זהו בית מגוריו של התלמיד; וככל שהזמן מתארך, בודאי נוצר מרחק בין בית הוריו שבו כתובתו ההיסטורית, לבין מימושו העצמי במקומו הישיבתי לאורך שנים לא מעטות עד נישואיו. אגב אורחא לא למותר לציין, כי "לגור" בלשון המקרא משמש לעניין דיור זמני דווקא ("ויאמר אל פרעה, לגור בארץ באנו",
בראשית
מ"ז, ד'); "גור" נתפס כמושג ארעי, כאמור בהגדה של פסח וכפי שציין השופט סובל בעניין
סלוק
("ויגר שם, מלמד שלא ירד (יעקב אבינו) להשתקע (במצרים) אלא לגור שם". ראו ד'
גולדשמידט
,
סדר הגדה של פסח
(תש"ח), וכן פירוש
חזקוני
(על פי המדרש)
בסדרת תורת חיים
לעניין הפסוק האמור ב
בראשית
, שעניינו "דירת ארעי עד יעבור דוחק הרעב, אך לא להשתקע" – קרי, מגורים מוצגים מנגד להשתקעות. ואולם, גם בהנחה של לשון דורנו שמגורים הם מושג "ניטרלי", יתכנו מגורים שאופיים הוא לטווח שנים ללא הגבלה, אף שבמציאות האנושית גם "קבוע" אינו "מעתה ועד עולם" ו"מקום מגורים קבוע" לעניין סעיף 44(א)(2)(א) לחוק יש לבחנו על פי נסיבותיו. כאמור - תלמיד ישיבה גבוהה עשוי לשהות בה שנים לא מעטות, עד נישואיו, וגם סטודנט בודד או סטודנט מחו"ל יתכן שתהא הפנימיה ביתו ככל משפטו וחוקתו; לעומת זאת תלמיד ישיבה תיכונית, וסטודנט על פי רוב, יהא מצבו שונה לעניין הפנימיה, וכך כמובן גם חייל, על פי רוב.

י"ד.
אשר לרכיב הקביעות, נוטה אני לעמדתו של השופט סובל בענין
גרנביץ
, כאמור תיתכן –
אם גם לא בכל מקרה – הבחנה לעניין פנימיה כמקום מגורים בין תלמיד ישיבה גבוהה לבין תלמיד ישיבה תיכונית או סטודנט באוניברסיטה או חייל. במקרה דנא מעידה על קביעות מגורי המשיב גם התקופה הארוכה יחסית של הימצאותו בגוש קטיף, המצביעה על התקשרות למקום מזה והמשך המגורים במקום לאחר הנישואין מזה;
המשיב הגיע לישיבה לפרק זמן שאינו קצוב בזמן ובמהלכו קיים שם חיים, שילם שכר דירה לישיבה ובילה שם את עיקר זמנו. דומה אפוא כי המקום היוה לו מקום מגורים קבוע, כפי שציינו בתי המשפט הקודמים בעקבות הפסיקה שנזכרה.

ט"ו.
אשר למרכז החיים, הרלבנטי לצורך סעיף 46 (2) לעניין המענק האישי, עליו נאמר
"הנה כי כן, המענק האישי נועד להעניק למפונים פיצוי בגין אותן 'השלכות אישיות' הכרוכות בתהליך הפינוי ובצורך לעקור למקום חדש ועיקרן בנזק הלא ממוני קרי: עוגמת הנפש, הכאב והסבל הנגרמים למפונים כתוצאה מן הפינוי" (בג"צ 1661/05
המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה,
פ"ד נט(2), 481, פסקה 209 (להלן בג"צ
חוף עזה
)).
לפי סעיף 2 (ב) לחוק "לשם קביעת מקום מרכז חייו של תובע לעניין חוק זה, יובאו בחשבון מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכלים והחברתיים, ובהם, בין השאר: (1) מקום המגורים שלו ושל בני משפחתו; (2) חברותו באגודה שיתופית התיישבותית או באגודות שיתופיות אחרות של ישוב מפונה". השופט סובל דן בהרחבה בפרשת
סלוק
וכן בפרשת
גרנביץ
במבחן לבדיקת מרכז חיים קבוע. צוין שם, כי מבחן זה מתאפיין בגמישותו וביכולת התאמתו למערכת העובדות הספציפיות העומדת לדיון, וכי יישומו נעשה באמצעות שני מבחני-משנה: מבחן אובייקטיבי ומבחן סובייקטיבי. האמור, בכל הכבוד, נראה לי ועולה בקנה אחד עם הגיונם של הדברים ועם השכל הישר.

"המבחן האובייקטיבי מתחקה אחר הזיקות הפיזיות הקושרות את האדם אל מקום מסוים... המקום אליו קשור האדם במירב הזיקות האלה הוא מקום מרכז חייו האובייקטיבי. המבחן הסובייקטיבי מתעניין בזיקות הנפשיות הקושרות בין האדם למקום: כוונה לעזוב מקום מגורים או לחזור אליו בעתיד; הסיבה להימצאות במקום מסוים או להיעדרות ממנו; הרגשת שייכות למקום; וכן הלאה. מבחני משנה אלה אינם שווי ערך. הבכורה שמורה למבחן האובייקטיבי..."(פרשת
סלוק
, פסקה 11).


ט"ז.
בנדון דידן איני רואה מקום להתערב במסקנות בתי המשפט הקודמים, לעניין מרכז החיים השתכנעתי שמירב הזיקות מובילות לעבר המסקנה, כי מרכז חייו של המשיב היה בישוב נוה דקלים, כעולה מממצאי בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום. את מהות מרכז החיים ניתח השופט סובל בפרשת
סלוק
ואיני רואה מקום להכביר דברים על כך. אוסיף רק כי המבחן האובייקטיבי שאליו נדרש, לטעמי אינו פיסי בלבד אלא גם תרבותי-חברתי, השתייכות קהילתית במובן הערכי העמוק, דבר שניתן ללמוד מסוג מעורבותו החברתית על הנוגע בדבר. בנידון דידן, המשיב שהה בישוב במשך כל ימות השנה, לרבות בחגים, ונסיעותיו להוריו היו אך לעיתים רחוקות, הוא שילם לישיבה שכר דירה, כאמור, והעביר את כתובת מגוריו לישוב עוד בשנת 2001; מייחס אני חשיבות לנקודה אחרונה זו, היכולה להצביע על קשר מתחזק. גם לאחר נישואיו המשיך המשיב להתגורר בישוב והפך מעורב בחיי קהילה בין השאר כמעביר שיעורים. דומני כי די באמור כדי להצביע כך שמרכז חייו של המבקש היה בישוב (ראו גם פרוטוקול הדיון בועדת הזכאות מיום 3.9.10).

י"ז.
לבסוף, לא מצאתי מקום להתערבות בנפסק לגבי מענקי ההתארגנות ומענק השכירות. יודגש, כי
סכומי מענק אלה אינם נגזרים מהוצאה מוכחת בעבור הובלה או התארגנות או שכירות, והם נקבעים לפי מספר הנפשות שהתגוררו בבית המגורים ביום הפינוי

(ראו סעיפי החוק הרלבנטיים, וסעיפים 206-205 לבג"צ
חוף עזה
). קביעת שליש הסכומים הקצובים בדין למערער, כמי שחלק חדרו עם שני שותפים אחרים - מתקבלת על הדעת.

י"ח.
איני נעתר איפוא לבקשה.


ניתנה היום, כ"ה בתמוז תש"ע (7.7.10).




ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

10045630_t01.doc

רח

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il









רעא בית המשפט העליון 4563/10 ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות נ' צבי יהודה ריבלין (פורסם ב-ֽ 07/07/2010)