פסקי דין על אבינדב גרינשפון

21503-06/10 פ     15/07/2010




פ 21503-06/10 מדינת ישראל נ' אבינדב גרינשפון





בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"פ 21503-06-10 מדינת ישראל
נ' גרינשפון
15 יולי 2010
בפני

כב' השופט מרדכי פלד
, סגן נשיא

המאשימה
מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד ד"ר מודעי
ועו"ד דורון
- נגד -

הנאשם
אבינדב גרינשפון

ע"י ב"כ עו"ד אדרת
ועו"ד שמחוני

<#3#>

החלטה

הנאשם, אבינדב גרינשפון
, הודה בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו בתיק זה, המגלמות ביצוע עבירה על פי סעיף 52 ג' לחוק ניירות ערך התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק").

מעובדות כתב האישום, מהן יובא בתמצית, עולה כי הנאשם, שהינו בעל תואר בראיית חשבון ומנהל עסקים, שימש בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, לאמור, בשלהי שנת 2004, כסמנכ"ל בחברת "ממורנד", שהינה חברת אחזקות פרטית, שמשקיעה בחברות שונות בענפי הנדל"ן והתקשורת.

באותה תקופה התנהל משא ומתן בין חברת "פוקס" בע"מ, שהינה חברה ציבורית, שנסחרת בבורסה לניירות ערך בת"א, לבין חברת "ממורנד", כשבמסגרת המשא ומתן דובר, בין השאר, על הקצאה לממורנד ממניות פוקס, וכן על מתן אופציה לרכישה נוספת של מניות פוקס, ע"י ממורנד.

ביום 24.11.2004, דיווחה חברת פוקס לראשונה, בדו"ח דיווח מיידי ראשון, לרשות ניירות ערך ולבורסה, בדבר משא ומתן המתנהל עם חברת ממורנד. לאחר אותו דיווח מיידי, בין השאר, בדבר הקמת רשת חנויות תחת המותג "פוקס" ברוסיה ובמדינות חבר העמים, והיבטים נוספים במסגרת המשא ומתן, בוצעה הפסקת מסחר, ושער מניית פוקס, עלה בבורסה בימים 24-25.11.2004, בשיעור של כ- 10%.

המידע אודות המשא ומתן בין פוקס לממורנד, בדבר הקמת רשת חנויות ברוסיה וגם לגבי הקצאת מניות פוקס לממורנד, לרבות מתן אופציה לרכישה נוספת של מניות פוקס ע"י ממורנד, היה בגדר מידע פנים, כמשמעותו בחוק ניירות ערך.

בחודש דצמבר 2004, חתמה חברת "פוקס" על מזכר הבנות עם "ממורנד", שתואם את מתווה העיסקה, כפי שדווח עליו בדיווח המיידי הראשון, ובינואר 2005, חתמה על חוזה להקצאת מניות וכן אופציה לממורנד, על פי מזכר הבנות.

מעת הדיווח המיידי הראשון, ועד לחודש פברואר 2005, עלה שער מניית פוקס בבורסה, בכ- 50%.

מתברר כי הנאשם ניהל את המשא ומתן עם חברת פוקס, מטעמה של חברת ממורנד, ובתור שכזה היה איש פנים בחברת פוקס. במסגרת השתתפותו במהלך המשא ומתן עם חברת פוקס, נחשף הנאשם לפרטי מידע פנים, הנוגעים כאמור לעניין הקצאת מניות פוקס לממורנד, ומתן אופציה לרכישת נוספת של מניות פוקס ע"י ממורנד.

מתברר כי בימים הסמוכים לפרסום הדו"ח המיידי הראשון, התייעץ הנאשם עם אלון וגנר (להלן: "וגנר"), שעמו היה מיודד ואשר ניהל תיקי השקעות עבור הנאשם ובני משפחתו, לגבי העיסקה. במסגרת ההתייעצות מסר הנאשם לוגנר פרטים המוגדרים כמידע פנים לגבי מתווה העיסקה נשוא המשא ומתן. וגנר, ביודעו כי מדובר בפרטי מידע פנים, נתן בימים 21-24.11.2004, הוראות לרכישה בבורסה, של מניות פוקס, בסכום של 772,000 ש"ח, מתוכם נרכשו בפועל מניות "פוקס", בסכום של 447,225 ₪.

הנאשם הודה בכך, כי בעשותו כן, מסר את מידע הפנים של חברת "פוקס" לוגנר, כאשר היה יסוד להניח שזה יעשה שימוש במידע.

לעניין העבירה נשוא האישום שבה הודה הנאשם, יש לציין שמדובר בעבירה מסוג פשע, שהעונש הקבוע בצידה, לגבי איש פנים, הוא 5 שנות מאסר.

יצויין כי נסיבות ביצוע העבירה הנ"ל יכולות להיות גם כאלו, בהם מידע פנים נמסר ע"י איש פנים, לאחר, וכל זאת שלא למטרות רווח לעצמו או לאחר.

כישלונו של הנאשם בפרשה זו, מתבטא בכך, שנועץ עם מקורבו, שהיה פעיל בשוק ההון, ולא הזהירו לגבי השימוש במידע פנים, ולא בדק עמו כי אינו מחזיק בנייר הערך בתיקיו, ולא שקל בקפידה את נושא ההתייעצות והסיכונים הכרוכים בכך לפגיעה בציבור המשקיעים. כתוצאה ממעשיו אלו, נטען, כי מקבל המידע השתמש במידע לביצוע עיסקאות, בהיקף של מאות אלפי שקלים, וגרף רווחים לכיסו.

מוסכם בין הצדדים, כי הנאשם היה חף מכל כוונת רווח, לו או לאחר, וכאמור מוטל היה עליו להקפיד בכללי ההתייעצות, כשלא נקט בצעדי זהירות כלשהם, ולכן חשף את עצמו לסיכון כי האחר, קרי וגנר, יעשה שימוש במידע, כפי שאכן עשה, עפ"י הנטען.

ב"כ המאשימה, עו"ד מודעי, הדגישה את היבט העניין הציבורי בפרשה זו, המתגלם בכך שהנאשם הודה במיוחס לו, כשהוא נכון לקבל על עצמו עונשים משמעותיים, בדמות קנס גבוה של 750,000 ש"ח, כאשר צויין כי יש בכך להעביר מסר חד משמעי, תקדימי, בעל חשיבות ציבורית רבה ביותר, בנוגע לאיסור הרחב של השימוש במידע פנים. על כן, עתרה המאשימה, כשלעתירה זו הצטרפו גם סנגוריו של הנאשם, עוה"ד אדרת ושמחוני, שלא להרשיע את הנאשם בדינו, וכי ייגזר עליו קנס כספי משמעותי, בצירוף של"צ, הגם שלא הופק רווח אישי על ידיו.

לצד היבטי החומרא הקיימים בביצוע עבירה מעין זו, הביאו מנגד ב"כ הצדדים היבטים שיש בהם כדי לאפשר, באורח יוצא דופן, לקבל במקרה שבפני
י את עמדתם המשותפת, לאי הרשעת הנאשם בפרשה זו.

לעניין זה צויין כי הנאשם ביצע את המעשה בהיותו בתחילת דרכו העיסקית, לפני כ- 6 שנים, כאמור, כאשר ביצוע העבירה אינו משקף דפוס התנהגות חוזר. הנאשם גם הודה ונטל אחריות מלאה על מעשיו.

עוד צויין כי הרשעה בדין עלולה למנוע ממנו מלעסוק בעיסוקו המרכזי, ולשבש יכולתו להשתלב בתפקידים בכירים בכלל, ובשוק ההון בפרט.

כן הוצגו בפני
י פסקי דין, בהם ראה לנכון ביהמ"ש לבטל את הרשעת הנאשם, נוכח אותה פגיעה קשה הצפויה מהרשעה, בעיסוקו (ראה ע"פ 70748/00 לבנת נ' מדינת ישראל
, ות"פ 10083/00 מדינת ישראל
נגד אהוד אמיר).

מובן כי היבט זה של פגיעה עתידית בתחום עיסוקו של הנאשם, אין בו בפני
עצמו כדי לשמש כנימוק בלעדי לאי הרשעתו. אלא שבהקשר זה מסכימים הצדדים ביניהם, כי הנאשם לא פעל מתוך מגמה של הפקת רווח לעצמו או לאדם אחר, ומכלול התנהגותו מצביע על מידת פליליות פחותה באירוע זה והטעמים לכך פורטו ע"י הצדדים.

בהקשרה של אי ההרשעה, הופנה הנאשם על ידי לשירות המבחן , שהמציא תסקיר בעניינו. בתסקיר הובא רבות ממצבו האישי והמשפחתי של הנאשם, שתואר כאדם בעל יכולת וכישורים בתחומי מקצועו. עוד צויין כי הנאשם פועל בצורה התנדבותית, בליווי ובייעוץ פיננסי במוסד לנוער ובגוף נוסף, ללא שכר וללא תמורה. בנוסף הוצגו בפני
שירות המבחן מכתבי הערכה רבים לגבי הנאשם.

הנאשם הביע חרטה וצער בגין הסתבכותו בפרשה זו, כאשר שירות המבחן ציין כי מדובר בדפוס התנהגות שאינו מאפיין את הנאשם כלל ועיקר, כשמדובר במעידה חד פעמית בחייו.

בנסיבות אלו המליץ שירות המבחן על אי הרשעתו.

במכלול שהובא בפני
י, כאשר מתברר כי הנאשם כאמור נוטל את מלוא האחריות על התנהגותו ויש בהודאתו בפני
עצמה, בנסיבות שהובאו לעיל, כדי לשמש משום מסר מרתיע בדבר האיסור הברור של מסירת מידע פנים, גם על פי הנסיבות שתוארו בפרשה זו, וכאשר לא הופק רווח אישי ע"י המוסר, ניתן ליתן תוקף להסכמתם המשותפת של ב"כ הצדדים, ולא להרשיע את הנאשם בדין, כשלעניין זה גם שקלתי לזכותו של הנאשם את האמור בתסקיר שירות המבחן, שהמליץ שלא להרשיע את הנאשם, והעלה נימוקים רבים וברי משקל בנדון.

הצדדים גם עתרו להטיל על הנאשם כאמור, עונש של קנס בסך 750,000 ש"ח, הגם שמדובר בבקשה שלא להרשיע את הנאשם.

לעניין זה מפנה ב"כ המאשימה ללשון סעיפים 71 (א) ו- (ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977, כאשר לטעמה בסעיף 71 (א) (ב) ניתן להטיל של"צ ללא הרשעה, רק עם מבחן, אלא שמהוראת סעיף 73, נלמד, כנטען, כי ניתן להטיל במקרה של אי הרשעה גם התחייבות להימנע מעבירה, שבצידה קנס, שיופעל במידה ולא תקויים. לאמור, אין בחוק העונשין מניעה להטיל במקרה של אי הרשעה, קנס, ליישומו של אמצעי ענישה של התחייבות, בנוסף לשל"צ ולמבחן.

נטען עוד כי לביהמ"ש סמכות לעשות כן, נוכח הסכמת הצדדים ורוח הדין בפסיקה, לעניין זה הופניתי, בין השאר, לאמור, בפסה"ד ברע"פ 2796/01, בתיה אסף נ' מדינת ישראל
(להלן: "פרשת בתיה אסף") שבו פורש הביטוי "הורשע", באופן מרחיב לעניין האפשרות להטיל פיצוי, מכח סעיף 77 לחוק העונשין, לצד אי הרשעה. כך נקבע בפרשת בתיה אסף, כי הביטוי "הורשע" יחול גם על מצב בו הנאשם ביצע את העבירה, אך אין הוא מורשע וחלף זאת מוטל עליו של"צ ומבחן, כשהנימוק לכך הינו שההוראה נקבעה לפיצויו של הנפגע ולטובתו. נטען עוד שגם בענייננו פרשנות רחבה של לשון החוק היא לטובתו של הנאשם, וכן נטען, כי מקור נוסף לסמכותו של ביהמ"ש להטיל קנס במסגרת של"צ, ללא הרשעה, היא סמכותו הטבועה לנהוג בדרך הטובה ביותר, לעשות צדק על פי סעיף 3 לחסד"פ.

בחנתי את הטענות הללו, שכפי שפורטו בהרחבה בטיעוניי ב"כ המאשימה, כאשר עוד הועלו נימוקים כהנה וכהנה, בצורך בהטלת קנס במקרה זה, אלא שלא שוכנעתי כלל ועיקר, כי נתונה בידי הסמכות לנהוג כפי שביקשו הצדדים לעניין הקנס, באשר סמכות זו אינה נתונה בידי, משהנאשם אינו מורשע בדין, ואין בנמצא אפשרות כי הקנס ידור בכפיפה אחת עם החלטה בדבר אי הרשעה.

לעניין זה אציין כי מעיון בפרק ו' לחוק העונשין: דרכי ענישה, עולה בבירור כי עונש הקנס, הניתן כסנקציה עונשית בגזר דין, הוא בגדר אקט עונשי ברור, הנזכר בדרכי הענישה, לצידו של עונש המאסר, הגם שעל פניו מדובר במימד ענישה קל יותר ממאסר (ראה לדוגמא, סעיף 36 וסעיף 40 לחוק העונשין, מתוכם עולה בעליל משמעותו העונשית הברורה של הקנס).

זאת ועוד – בעוד שלדידם של פיצויים, אין ביהמ"ש רשאי לקבוע כי אי תשלומם לנפגע במועד, יהיה כרוך בחלף מאסר תמורתם, הרי שסמכות זו נתונה לו לגבי קנס, במידה והקנס לא ישולם במועדו, שאז עלול הקנס ללבוש גם סנקציה הכרוכה במאסר ממשי, המגיע עד כדי 3 שנים (ראה סעיף 71 לחוק העונשין וסעיף 129 א. לחוק סדר הדין הפלילי). יש בכך כדי ליצור הבחנה ברורה בין מעשה הפיצוי ובין הקנס שהוא על פניו רכיב עונשי מובהק הדומה במהותו לעונש המאסר, ואין אפוא מקום לגזור גזירה שווה בין הפיצויים שבסמכותו של ביהמ"ש להטיל, שיכולים לבוא בגדרה של תרופה אזרחית, לבין הקנס שהינו סנקציה עונשית לכל דבר, הנלוות להרשעה בדין בלבד.

לא זו אף זו, עיון בפס"ד בפרשת בתיה אסף, שניתן ברוב דעות, מעלה שגם ביהמ"ש העליון, ראה לנכון להבחין בין הקנס, המהווה רכיב עונשי לכל דבר, ובין מסגרת הפיצוי. לעניין זה קבע כב' השופט ריבלין, שהיה בדעת הרוב, כדלקמן:
"החיוב על פי סעיף 77, בא לפצות את קורבן העבירה על "נזק" או "סבל" שנגרמו לו. "נזק", הפסד של ממון בו. "סבל" – נזק שאינו נזק של ממון – ושניהם מסימניה של התרופה האזרחית, המוענקת לנפגע הניזוק, מידי העבריין המזיק. זאת – להבדיל מהסנקציה העונשית (ולו גם סנקציה כספית על דרך של קנס) שהציבור כולו תובע מידיו של העבריין".

נמצא אפוא כי גם בפרשת בתיה אסף, עשה ביהמ"ש הבחנה ברורה לגבי מהותו של רכיב הפיצוי מזה, ובין מהותו של הקנס מזה, שהינו בגדר סנקציה עונשית חדה וברורה, מכל היבט שהוא, ובמובחן ממרכיב הפיצוי, ובתור שכזו לא ניתן לצרפה ולכלול אותה לצידה של אי הרשעה. כמו כן, אין מקום לאותה מסקנה מרחיקת לכת לגבי מהותו של הקנס, בהסתמך על סעיף 73 לחוק העונשין.

על כן, גם ההסכמה אליה הגיעו הצדדים לעניין הטלת הקנס, אין בה כדי לאפשר הטלתו במקרה של אי הרשעה, וכך גם הם פני הדברים באשר להוראת סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי, שאין בה כדי לשמש בסיס להקניית פרשנות שונה להוראה עונשית בחוק, כשפרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית ורוח הוראת החוק.

בסיכומם של דברים הגעתי אפוא לכלל מסקנה, כי אין בסמכותי להטיל על הנאשם קנס, בנסיבות העניין, משלא הורשע בדין. לעניין זה הבהירו בפני
י הצדדים, שאם יוחלט כך, ייבנה על ידם מנגנון משותף, שלו נתונה התחייבותו של הנאשם, לפיו ישולם הסכום של 750,000 ש"ח, במסגרת שונה, כשהנאשם מתחייב, כאמור, לשלם סכום זה במלואו, כך שנושא הסנקציה הכספית, הכרוך בעבירה בה הודה הנאשם, יבוא לידי ביטוי בדרך שונה, כאמור, וימלא את יעודו.

בסיכומם של דברים, ומתוך שנתתי את דעתי כאמור למכלול ההיבטים שהעלו הצדדים בפני
, במשותף, כאשר מדובר בהסדר שיש בו משום איזון נאות בין אינטרס הציבור מזה, ובין עניינו של הנאשם מזה, וכשיש בכך כדי למנוע מהנאשם את כתם ההרשעה, על ההשלכות הקשות הקשורות להרשעה לדידו, נראה כי בנסיבות העניין ניתן לקבל, כאמור, את עמדתם המשותפת של ב"כ הצדדים, ועל כן ניתן כנגד הנאשם צו לשל"צ, ללא הרשעה.

השל"צ יהיה בהיקף של 200 שעות, ויבוצע ע"י הנאשם, על פי המלצת שירות המבחן, בעמותת על"מ, בפרוייקט "דרך המלך", המיועד לנוער בסיכון החסר מסגרת, שם ישתלב הנאשם כחונך לבני נוער, בתחום השיקום התעסוקתי ויפעל במסגרת זו על פי הוראות שירות המבחן.
הנאשם יחל בביצוע השל"צ בתאריך 1.8.2010.

בתום השל"צ יועבר לביהמ"ש תסקיר משלים.

המזכירות תעביר מהחלטה זו לשירות המבחן.
זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.
<#4#>
ניתנה והודעה היום ד' אב תש"ע, 15/07/2010 במעמד הנוכחים.
מרדכי פלד
,
סגן נשיא.









פ בית משפט שלום 21503-06/10 מדינת ישראל נ' אבינדב גרינשפון (פורסם ב-ֽ 15/07/2010)