פסקי דין על בורשטיין דוד | פסקי דין על בורשטיין יוסף | פסקי דין על עוזר יחזקאל | פסקי דין על עוזר כדורי (אורי) | פסקי דין על לוי מרדכי |

102577/01 א     11/03/2004




א 102577/01 בורשטיין דוד, בורשטיין יוסף נ' עוזר יחזקאל, עוזר כדורי (אורי), לוי מרדכי




1
בתי המשפט
א 102577/01
בית משפט השלום תל אביב-יפו
11/03/2004
תאריך:
כב' השופט דן מור

בפני
:

1 . בורשטיין דוד

2 . בורשטיין יוסף

בעניין:
תובעים
בן נר דן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . עוזר יחזקאל

2 . עוזר כדורי (אורי)

3 . לוי מרדכי
נתבעים
עו"ד נטוביץ יצחק

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין

מבוא.
1. התובעים הינם הבעלים של הבית ברח' הכובשים 18 ת"א, הידוע כחלקה 48 בגוש 6914 (להלן - הבית). הבית נרכש בסוף שנות ה - 70' מבעליו הקודמים, מר אלברט בטיטו וגב' ויקטוריה ברזילי. בקומת הקרקע בבית מצויה חנות אשר בה מחזיקים הנתבעים 2 ו - 3 ואשר משמש להם לעסק אינסטלציה אותו הם מנהלים בשותפות בלתי רשומה , בשם "לוי את כדורי" (להלן - החנות). הנתבע 1, אביו המנוח של הנתבע 2 (להלן - עוזר), נפטר ביום 14.3.98. עובדה זו היתה ידועה לתובעים עובר להגשת כתב התביעה. התובעים הינם אחים המתגוררים דרך קבע באוסטרליה. תביעתם בתובענה זו הינה לפינוי הנתבעים 2 ו - 3 מהחנות הנ"ל, כשעילת התביעה הינה נטישתו של הדייר החוזי, הנתבע 1, והעברת המושכר, החנות, ללא הסכמת הבעלים, לשותפות של הנתבעים 2 ו-3, כהפרת תנאי השכירות. בנוסף לכך נטען כי חוזה השכירות הופר אף באי תשלום מלוא דמי השכירות המגיעים לתובעים ואף מחדל זה מקים בידי התובעים עילת פינוי נוספת.

העובדות.
2. ביום 13.2.74 נחתם חוזה, המכונה "זכרון דברים" (להלן - החוזה), בין הבעלים הקודמים של הבית הנ"ל ובין הנתבע 1 (להלן - עוזר). חוזה זה הינו חוזה שכירות לפיו משכירים הבעלים את החנות - "לידי עוזר או לפקודתו".

בסע' 2 לחוזה הוסכם כדלקמן:

"בטיטו (הבעלים הקודמים - ד.מ.) חותמים היום על חוזה שכירות לפי טופס של החוזים המוגנים בחוקי הגנת הדייר, בלי למלא פרטים - כי ברשות עוזר למלא פרטים אלו, לאחר שיימצא על ידו דייר מתאים. בטיטו מתחייבים לא להתנגד לבחירת עוזר לגבי דייר שכזה, בצורה של עיסקה חד פעמים מצד עוזר ועוזר יהיה רשאי למלא את פרטי אותו חוזה שכירות בקשר לקיוסק הנ"ל (החנות - ד.מ.) והדייר שיבחר כך, יהיה דיירם של בטיטו, בהתאם לתוכן המוסכם בין עוזר לבין אותו דייר".

על פי האמור בסע' 6 לחוזה זה, משלם עוזר לבעלים הקודמים דמי מפתח בסכום כולל של 12,000 ל"י, ואף נקבעים דמי שכירות חודשיים בסך 100 ל"י. על החוזה חתומים הבעלים הקודמים ועוזר. באותו מעמד ממלאים הבעלים הקודמים טופס של חוזה שכירות, כששם השוכר נותר פתוח ואף תקופת השכירות החוזית נותרת פתוחה. הבעלים חתומים על טופס חוזה השכירות כמשכירים, בעוד שמקום חתימת השוכר, נותר, שוב, ריק.

מתברר כי העתקי שני מסמכים אלו נותרו בידי הבעלים הקודמים וכן בידי עוזר, והמסמכים הועברו לידי התובעים עם רכישת הבית ולידי הנתבע 2 לאחר פטירת אביו.

3. התובעים טוענים כי הדייר החוזי הינו עוזר בלבד, ועוזר לא ניצל את זכותו, כאמור בחוזה, להכניס אדם אחר כדייר על פי החוק. התובעים מסכימים, לאור ניסוח החוזה, כי עניננו בהשכרה הכפופה להוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972. הנתבעים טוענים כי עוזר פעל על פי הרשות הנתונה לו והדייר שנקבע על ידו להחזיק בחנות הינו השותפות של הנתבעים 2 ו - 3, וזאת עוד משנת 1997 ועד היום. נראה לי כי במחלוקת זו יד הנתבעים על העליונה.

4. הבעלים הקודמים של הבית, לא הוזמנו למסור את גירסתם לכל אשר אירע בשנים שלאחר מועד חתימת החוזה. אין בידי התובעים כל הודעה מפורשת מאת עוזר כי הוא משכלל את הרשות והזכות הנתונה לו כאמור בסע' 2 לחוזה, והוא עצמו הופך לדייר החוזי. עוזר, ככל הנראה, ניצל את האפשרות להנות מרשות הניתנה לו ללא כל הגבלה של זמן, לבחור מי יהיה הדייר, ללא כל חובה להוסיף ולשלם דמי מפתח בגין העברת המושכר לאחר.

כבר בשנת 1976, כשנתיים לאחר חתימת החוזה, ולאחר שהסתיימו השיפוצים בחנות על פי רשות מפורשת שניתנה לעוזר כמפורט בסע' 3 לחוזה, הוקמה השותפות הבלתי רשומה בין הנתבעים 2 ו - 3 (ראה סע' 12 לנ/3 וסע' 5 לנ/4), שותפות זו היא שפעלה בחנות ואף עוזר היה שם יחד עימם. גירסתם זו של הנתבעים, נשמעת סבירה ולא הובאה כל ראיה הסותרת את עדותם. התובעים לא היו בארץ, והגיעו למקום לעיתים רחוקות ולמעשה לא התעניינו בנעשה שם לאורך שנים רבות. בתו של התובע 1 התגוררה בדירה אחרת בבית, אך היא נמנעה מלטפל עבור התובעים בדיירים "המוגנים" שבבנין ובגביית דמי שכירות מהם, בשונה מטיפולה בדיירים האחרים שאינם דיירים על פי החוק. הבת, העדה שרון בורשטיין, התגוררה בבית בין השנים 90' ועד 97'. היא פנתה מספר פעמים לנתבעים 2 ו - 3 לצורך ביצוע תיקוני אינסטלציה בדירות שבבית ואחת הקבלות שקיבלה הינה הקבלה נספח ב' לת/1, מיום 26.11.96 ושם מצויין באותיות ברורות כי שם העסק הינו "לוי את כדורי". גם בעיריית ת"א, במחלקת הארנונה, מופיע שמו של הנתבע 2 כבעל החשבון, ובמכתב ממינהל ההנדסה, עיריית ת"א מתאריך 6.4.97 אל שרון בורשטיין, מצויין שמו של הנתבע 2 כאחד מהמחזיקים בבית.

רק בשנת 97', החלו התובעים לחשוש כי זכות הדיירות והחזקה בחנות הועברו ללא רשותם מעוזר לאחרים, במיוחד לאחר שנודע לתובע 1 על פטירת עוזר. בשלב זה פנתה שרון לעו"ד שאול גרוסברג, הראתה לו את הקבלה נספח ב' לת/1, שהפרטים שעליה אינם תואמים לשמו של עוזר הנזכר בחוזה, וביקשה כי יטפל בנושא. עו"ד גרוסברג שלח את המכתבים נספחים ד'(1) ו- ד'(2) לת/1 לנתבעים 2 ו - 3, אולם התגובה הייתה טלפון נזעם מעוזר, שנמנע מלספק לעו"ד גרוסברג כל תשובה לשאלותיו. אולם גם לאחר מכן, בחרו התובעים שלא לעשות דבר, עד שהוגשה התביעה בתיק זה, ביום 23.9.01.

5. התובעים הם הטוענים כי טופס חוזה השכירות שבחתימת הבעלים הקודמים בלבד, יחד עם החוזה מיום 13.2.74, הם חוזה השכירות "המוגנת" לגבי המושכר הוא החנות, ולטענתם, בהעדר ציון שמו של שוכר אחר, עוזר הוא הוא הדייר. אולם אין בפני
בית המשפט כל ראיה כי עוזר גמר בדעתו לוותר על זכותו להכניס דייר אחר למושכר. יתכן אף כי התחמק במכוון מכך, תוך ניסיון לעשות רווח נוסף ממחדלם של הבעלים הקודמים לדרוש ממנו למלא את שם הדייר בחוזה השכירות. בעת רכישת זכויות הבעלות בבנין, לטענת התובע 1, הודיע לו הבעלים הקודמים, מר בטיטו, כי עוזר הוא הדייר. עדות זו הינה עדות שמיעה ומכל מקום, אין בה כדי לחייב את עוזר. התובע 1 טוען בתצהירו כי פגש את עוזר בחנות, אבל ברור כי גם התובע 1 לא דרש מעוזר כי יציין את שמו בחוזה כשוכר החנות ויחתום על הטופס. על כן, הדברים נותרו פתוחים, כפי שהם. בית המשפט מתקשה לקבל כי בפגישה זו נערך דיון בשאלת מיהותו של שוכר החנות, שנערכה שנים רבות לפני יום מסירת עדותו של התובע 1.

יתכן מאוד כי אף עוזר, ואחריו הנתבע 2, בנו, חששו מהעלאת נושא הדיירות והעדיפו להמנע מכך, ובמיוחד שהתובעים לא היו בארץ, וזו אף הסיבה כי בקבלות על הפקדת דמי השכירות בבנק, בחשבון הבעלים, נרשם כי התשלום נעשה על ידי עוזר יחזקאל
, גם בחייו וגם לאחר מותו. אולם התשלום נעשה על ידי הנתבעים 2 ו - 3 ולא על ידי עוזר וממילא, על בית המשפט לברר את המצב המשפטי הנכון, הנראה לו, ללא התחשבות בהבנתם המוטעית של הנתבעים 2 ו - 3, החסרים כל ידע משפטי.

הרי אף אם היו השנים מציינים בריש גלי כי התשלום נעשה מהשותפות "לוי את כדורי", והתובעים היו פונים אליהם בקשר לכך עוד קודם לכן, בחייו של עוזר, היה עוזר זכאי לרשום בחוזה השכירות כי הדייר החוזי הינו השותפות של הנתבעים 2 ו - 3, מאז שנת 1976. הרשות לעשות כן נתונה הייתה לעוזר, ובפועל הוא ניצל רשות זו והשוכר הינה השותפות של הנתבעים 2 ו - 3. התובעים מנועים מלהתנגד לכך, באשר עם רכישת הבעלות, נכנסים התובעים בנעלי הבעלים הקודמים והוראות החוזה מחייבות אף אותם.

חוזה השכירות אינו מונע כי השוכר יהיה תאגיד, חברה, או שותפות. סעיף 16 לחוזה מאפשר שהשוכר יהיה שותפות, וסע' 17 מאפשר שהשוכר יהיה חברה פרטית.

אשר על כן הנני קובע בזאת כי הדיירים על פי חוק הינם הנתבעים 2 ו - 3, כשותפים. עילת הפינוי בגין נטישה והעברת המושכר לאחר - נדחית.

6. עילת הפינוי הנוספת הינה באי תשלום דמי שכירות, עילת הפינוי הנזכרת בסע' 131(1) לחוק.

בתאריך 23.3.80 נשלח מכתבו של עו"ד גבריאל מאירי, מי שהיה בא כוחם של התובעים, אל עוזר, בדרישה לשלם את דמי השכירות בהפקדה לחשבון הבנק של התובע 1, ודמי השכירות אכן שולמו בהפקדה לחשבון זה, כמבוקש. הנתבעים, או מי מהם, שילמו את דמי השכירות פעם בשנה, כבר החל מיום 2.7.81 (ראה נ/4). התובעים לא התנגדו או התריאו על אי הסכמתם לתשלום שנתי שכזה. אף הוצגו בפני
בית המשפט העתקי הפקדות דמי שכירות חד שנתיים, לשנים 94', 95', 96', 97', 98', 99', ו - 2000. התובעים לא הציגו את העתקי חשבון הבנק, והסתפקו בטענתם בתצהיר ת/1, כי דמי השכירות שולמו כל השנים, אלא שלא כסדרם, בתשלומים אקראיים ללא סדר ושיטה (סע' 19 לתצהיר). אולם התובעים מודים כי מעולם לא נשלחה לנתבעים דרישה בה נקובים שיעורי דמי השכירות הנדרשים. התובעים הסתפקו במה שהתקבל. גם בשנת 1997, עת נשלחה מכתביו של עו"ד שאול גרוסברג אל הנתבעים, נמנעו התובעים מלציין מהו, לטענתם, שיעור דמי השכירות הנכון. במצב זה , לא תשמע טענת התובעים על אי תשלום דמי שכירות בשיעור המלא, כהפרת חוזה השכירות וכעילה לפינוי. הנתבעים לא התנגדו לעצם חובתם לשלם את דמי השכירות, בידיעה על הסכמתם בשתיקה של התובעים לתשלום חד שנתי, וללא דרישה מפורשת, שילמו את דמי השכירות על פי השיעור הנראה להם. כמובן שלתובעים הזכות לחשב את דמי השכירות הנכונים ולתבוע את מלוא המגיע להם לתקופה שעדיין לא התיישנה, אך הם איבדו את זכותם לטעון לקיומה של עילת הפינוי בדבר אי תשלום דמי שכירות. עילה זו קמה לבעלים רק כשהדייר מגלה את דעתו שהוא מנתק במכוון את הסדר תשלום דמי השכירות. כל עוד מסכימים הבעלים, בשתיקתם, לקבל את אשר נשלח אליהם מאת הדייר, אין להם אלא להלין על עצמם.

גם התביעה בעילת הפינוי כאמור בסע' 131(1)לחוק - נדחית.
סוף דבר
7. התביעה נדחית. הדיירים על פי חוק הינם הנתבעים 2 ו - 3, כשותפים, והוראות חוזה השכירות, המצורף לחוזה מיום 13.2.74, מחייבות אותם, כאילו חתמו שניהם על החוזה.

על מנת להביע את מורת רוחי מהתנהגותם של הנתבעים כל השנים בכל קשריהם עם התובעים כשוכרי החנות, הנני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן היום: ______________ בנוכחות:

ב"כ התובעים:__________________

ב"כ הנתבעים: __________________
דן מור
, שופט

102577/01א 120 גלית רז








א בית משפט שלום 102577/01 בורשטיין דוד, בורשטיין יוסף נ' עוזר יחזקאל, עוזר כדורי (אורי), לוי מרדכי (פורסם ב-ֽ 11/03/2004)