פסקי דין על עודד דסאו | פסקי דין על אילון ברוך | פסקי דין על דני מור | פסקי דין על גולן מלאכת מחשבת (1977) |

32100-04/10 הפ     22/07/2010




הפ 32100-04/10 עודד דסאו נ' אילון ברוך, דני מור, גולן מלאכת מחשבת (1977) בע"מ




לפני:
כבוד השופט מאיר יפרח
המבקש:
עודד דסאו
נגד

המשיבים:
1. אילון ברוך
2. דני מור
3. גולן מלאכת מחשבת (1977) בע"מ
בשם המבקש:
עו"ד אסף כהן

בשם המשיבים:
עו"ד ד"ר יוסי כהן


פסק דין



השאלה המרכזית הצריכה להכרעה בגדרי התובענה היא אם ביטל המבקש כדין את החוזה שכרת עם המשיבים 1 ו-2 למכר מניותיו במשיבה 3, אם לאו, ומהן התוצאות שהנביע הביטול, ככל שנעשה כדין.

עיקרי העובדות

1. המשיבה 3 הינה חברה ציבורית (להלן: "החברה"). מניות החברה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ. במועד הרלוונטי שלט המבקש בחברה. הוא החזיק 73.04% ממניותיה. בעקבות אירועים שאינם צריכים לעניין, משך המבקש מקופתה של החברה סכום של 52 מיליון ₪. נוכח החשד כי חלק מן הכספים נמשכו שלא כדין על ידי המבקש, הוגש נגדו כתב אישום. אחד מן האישומים מייחס למבקש הוצאת סכום של 17 מיליון ₪ מן החברה לשימושו הפרטי (ת"פ (שלום ת"א) 6493/07).

2. המבקש אינו חולק על חובתו להשיב סכום אחרון זה לחברה. לדבריו, הוא אף ניהל מגעים להסדר טיעון בהליך הפלילי, שתנאי בל יעבור בגדרו היה השבת הסכום לחברה. ככל הנראה, מתוך ניסיון לגייס את הסכום הנזכר, על מנת להשיבו לחברה, התקשר המבקש (ביום 21.9.08) בעיסקה למכירת מניותיו בחברה לחברת פרץ קופר אחזקות בע"מ ו-מוצא אחזקות בע"מ, תוך שמירת אופציה לרכוש מהן בחזרה מחצית מן המניות. בסופו של דבר, עיסקה זו לא יצאה לפועל (והטעמים לכך אינם לענייננו) ובוטלה (ראו ההודעה המיידית לבורסה ולרשות לניירות ערך מיום 15.10.09, נספח ב' לתובענה).

3. הדרא קושיא לדוכתא מבחינת המבקש: מניין ייטול הוא את הסכום של 17 מיליון ₪, שעליו להשיב לחברה. הפתרון המיוחל (על פי תקוותו של המבקש) נמצא בהתקשרות חוזית עם המשיבים 1 ו-2 (להלן: "המשיבים"). התקשרות זו מורכבת משלושה מסמכים:
האחד – הסכם מיום 14.10.09 (נספח ג' לתובענה; להלן: "ההסכם מיום 14.10.09");
השני – תוספת מיום 25.11.09 להסכם מיום 14.10.09 (ראו מש/5; להלן: "התוספת להסכם מיום 14.10.09". שניים אלה יכונו להלן "ההסכם");
השלישי – כתב המחאת זכויות מיום 14.10.09 (ראו מש/4. להלן: "המחאת הזכות").

4. עיקרי ההתקשרות הם אלה:
(א) המבקש יעביר הבעלות במניותיו למשיבים, כשזו נקייה מכל עיקול, שיעבוד וזכות צד ג';
(ב) למשיבים נקצבו 40 ימי עבודה לביצוע בדיקת נאותות, שבסיומה יחליטו אם לבטל ההסכם או לדרוש מן המבקש לתקן את המצגים על ידי תשלום ההפרש שבין המצגים לבין מצב החברה בפועל או להפחית את סכום התמורה שעליהם לשלם (סעיף 10 הראשון והשני להסכם);
(ג) בתמורה למניות, ישלמו המשיבים למבקש סכום של כ-9 מיליון ₪, עם סיום בדיקת הנאותות וכריתת ההסכם הסופי. הסכום הסופי שישולם יהא שווה לסכום המזומנים וניירות הערך שבקופת החברה, בניכוי כל התחייבויותיה (סעיף 11 להסכם);
(ד) ככל שהמבקש יזרים לחברה סכום שאינו עולה על 20 מיליון ₪, ישפוהו המשיבים על מלוא הסכום שהזרים במכפלת שיעור המניות שרכשו הימנו (73.04%), בנוסף לסכום הנ"ל בס"ק (ג) (סעיף 9 להסכם);
(ה) צד שיפר את ההסכם ישפה את משנהו בסכום של מיליון ₪ (סעיף 12 להסכם);
(ו) זכויותיו של המבקש לקבלת כספים מן המשיבים בקשר לעסקת מכר המניות, הומחו לע"ד יוסף דיאמנט והמשיבים – וכן עו"ד ד"ר כהן – התחייבו לפעול על פי ההמחאה (ראו המחאת הזכות);
(ז) המשיבים התחייבו למסור שיק על החלק לעו"ד ד"ר כהן והלה אמור היה להשלים את החסר בה ולהעבירה לידי עו"ד דיאמנט, על פי המחאת הזכות (ראו מש/5).
5. על פי המוסכם, משך המשיב 1 שיק, לפקודת בא כוחו, עו"ד ד"ר יוסי כהן
, והפקידו בידיו. השיק אינו נושא תאריך וסכום (ראו נספח ה לתובענה).

6. ביום 29.11.09 נרשם משכון לטובת המשיבים, ככל הנראה על המניות שמכר להם המבקש (ראו נספח ו' לתובענה, שאינו מבאר מהות הנכס הממושכן). יוטעם כי זכויות המבקש במניות שנמכרו למשיבים, מושכנו בשלהי חודש אוקטובר 2008 ע"י המבקש לעו"ד יגאל כהן. משכון אחרון זה עומד בעינו (ראו צו המניעה הזמני שנתן כב' סגן הנשיא השופט זפט, בה"פ 18514-03-10 ביום 28.3.10, נספח ט לתובענה).

7. ביום 5.1.10 הודיע המבקש לחברה כי בכוונתו להשיב לקופתה את חובו בסכום של 17 מיליון ₪ בתנאי שהחברה תאשר לו בכתב כי התשלום יהווה סילוק מלוא חובותיו כלפיה וכן בתנאי שתוחזר לידיו המחאה ע"ס 17 מיליון ₪ שהחזיקה החברה (ראו מש/2).

8. ביום 10.1.10 נמסר לבורסה ולרשות לניירות ערך דיווח מיידי על כך שביום 3.12.09, רכשו המשיבים את מניות המבקש בחברה תמורת הסכום של 8,995,610 ₪ (14,416,042 מניות לפי שער של 0.624 ש"ל למנייה. ראו נספח ד' לתובענה).

9. לאחר הדברים האלה, פנה ב"כ המבקש אל ב"כ המשיבים במכתב מיום 24.3.10 (ראו נספח י' לתובענה) וביקש לברר עמדתם בעניינים הבאים:
(א) האם ביטלו המשיבים את השיק שהפקידו בנאמנותו של עו"ד ד"ר יוסי כהן
, אם לאו;
(ב) האם בכוונת המשיבים להשיב למבקש את הסכום נושא סעיף 9 להסכם מיום 14.10.09, בד בבד עם הפקדת הסכום על ידי המבקש בקופת החברה, אם לאו.
כאמור במכתב זה, נעשתה הפנייה נוכח טענת המבקש שהמשיבים הודיעוהו כי לא זו בלבד שאינם מתכוונים לקיים חלקם בהסכם מיום 14.10.09 בכל הנוגע להשבת הכספים, אלא שהם ביטלו את השיק הנ"ל. יודגש כי במכתב לא נאמר שהמבקש נכון ומסוגל לשלם לחברה את הסכום של 17 מיליון ₪.

10. בא כוחם של המשיבים מסר, בתשובה (המופיעה בכתב ידו על המכתב האמור), כי השיק שהופקד בנאמנות בידיו לא בוטל וכי המשיבים מתכוונים לבצע את הוראות ההסכם מיום 14.10.09, כלשונן.

11. כחודש ימים לאחר מכן, ביום 21.4.10, שיגר ב"כ המבקש הודעה על ביטול ההסכם לב"כ המשיבים (ראו נספח י"א לתובענה; להלן: "הודעת הביטול"). טעמו של הביטול הוצג בלשון זו:

"בהמשך להודעתם של מרשיך (בין היתר באמצעותך) למרשי, מר עודד דסאו
, כי אין בכוונתם לבצע את התחייבויותיהם על פי סעיף 9 להסכם ...".

ב"כ המשיבים השיב, בו-ביום, להודעת הביטול (ראו המכתב נספח י"ב לתובענה), באמרו:

"1. האמור במכתבך אינו אמת.
כפי שהודעתיך בעבר, מרשיי יקיימו את הוראות ההסכם ללא כל סייג.

2. טענתך כי אני הודעתיך כי אין בכוונתי לקיים את ההסכם או כי מרשיי הודיעו זאת, אינה אמת.

3. אני מציע לך אפוא להורות למרשך לקיים את התחייבויותיו ולהחזיר את הכספים שלקח מהחברה שלא כדין, כפי שהתחייב לעשות. עם קבלת הכספים יפעלו מרשיי על פי הוראות ההסכם ללא כחל וסרק".

12. בטרם יבשה הדיו על מכתב אחרון זה, הגיש המבקש (ביום 26.4.10) את תובענתו, שבה עתר בין היתר להצהרות הבאות: המשיבים הפרו את ההסכם; הודעת המשיבים כי ביטלו את השיק שניתן בתמורה להעברת המניות לידיהם, היא הפרה יסודית של ההסכם; עם הפרותיהם של המשיבים את ההסכם וביטולו בידי המבקש, לא נותרו למשיבים כל זכויות במניות.
המבקש אף עתר לצו עשה המורה למשיבים להשיב לידיו את המניות כשהן נקיות מכל חוב ושיעבוד או זכות צד ג'.

מסגרת הדיון
13. במקביל להגשת תובענתו, עתר המבקש לסעד זמני. לאחר הגשת תשובה ותגובה (והכל, בתמיכת תצהירים), הורה סגן הנשיא כב' השופט זפט על הקדמת הדין בתובענה תחת הדיון בסעד הזמני, וזאת על פי הסמכות שבתקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. ביום 26.5.10, עתר המבקש לקביעת דיון דחוף ותמך בקשתו בתצהיר. נעתרתי לבקשה וקבעתי את הדיון ליום 2.6.10. המשיבים ביקשו לדחות מועד זה, אך בקשתם נדחתה מפי כבוד הנשיאה ברלינר ביום 1.6.10.

14. קיימתי ישיבת הוכחות אחת. מטעם המבקש נשמעה עדותו-שלו. נספחי תצהירו נתקבלו לראייה וסומנו כבתצהיר. אף שני המשיבים נחקרו והגישו מוצגים בשני אופנים: האחד– כנספחים לתצהיריהם; השני – במהלך החקירות (מש/1 – מש/5). המבקש וויתר על חקירת אחד ממצהירי המשיבים, מר זילברמן, מנכ"ל החברה. בתום החקירות, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב, ואלה אכן הוגשו.

תיחום יריעת המחלוקת
15. מלכתחילה, טען המבקש כי הפרת ההסכם מצד המשיבים התבטאה אף בביטולו של השיק שהפקידו בידי בא כוחם. טענה זו הועלתה מפי המבקש למרות שמקומה נפקד מהודעת הביטול. הלכה פסוקה היא כי טעמי ביטול שלא נזכרו בהודעת הביטול, לא יישמעו לאחר מכן כנימוק להצדקת הביטול. עמדה על כך כב' השופטת (לימים הנשיאה) ביניש בע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר. חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב (1) 210, 224 (1998), בציינה כי "בשורה של פסקי-דין נקבע בבית-משפט זה כי משנימק הנפגע את הודעת הביטול, אין הוא רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעתו המנומקת, אלא אם נתן כדין הודעת ביטול חדשה". ראו גם ע"א 8729/96 ש' כאכון מלונות ונופש בע"מ נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ, פ"ד נה (1) 673, 679 (1998); ע"א 6018/03 אוליאר נ' מסא א.א. ייזום וניהול נכסים בע"מ, ניתן ביום 21.1.07, פורסם במאגר נבו. עם זאת, המשיבים לא העלו כל טענה בעניין זה, ומשכך, זכאי המבקש להישען אף על הטענה כי ביטול השיק על ידי המשיבים עולה כדי הפרת החוזה ומצדיק את ביטולו, היינו: יש להתיר לו להוכיחה.

16. כסבור הייתי ש לאור המחאת הזכות, אין למבקש עילת תביעה כלפי המשיבים. ההמחאה העבירה את זכויות המבקש לעו"ד דיאמנט, באופן זה שלא נותרו למבקש זכויות כספיות כלפי המשיבים ועו"ד דיאמנט בא בנעלי המבקש בעניין זה. בע"א 717/89 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ערן טורס בע"מ (בפירוק), פ"ד מט (1) 114, 125, סמך בית המשפט את ידיו על דבריו הבאים של המלומד ש' לרנר:
"המחאה היא העברה, ואנו עוסקים איפוא בהעברת זכות, הווי אומר, נושה מעביר לצד שלישי זכות שיש לו כלפי חייב פלוני. מזוית ראיה זו ההמחאה היא חילוף נושים, כאשר הנושה המקורי, הממחה, חדל להיות הנושה של החייב, והצד השלישי, הנמחה, הופך לכל דבר וענין להיות נושהו של החייב ... בשל חילוף הנושים מתבקשת המסקנה כי הנמחה לבדו רשאי לתבוע מהחייב את קיום הזכות ...".

אולם, המשיבים לא טענו דבר בעניין זה בתגובתם. על כן לא העלתיו מיוזמתי. הוי אומר: שני בעלי הדין חפצו בהכרעה בגוף הסכסוך, ולא אעמוד על דרכם.

הפלוגתאות
17. לאחר העיון בכתבי הטענות ולימוד טענותיהם ההדדיות של הצדדים, עולות לדין שתי פלוגתות מרכזיות אלה:

(א) האם ההסכם בוטל כדין על ידי המבקש.
בגדרי פלוגתה זו, אדון בעניינים הבאים:
ראשית, כיצד יסווגו חיובי הצדדים על פי סעיף 9 להסכם מיום 14.10.09;
שנית, האם הגיע המועד לקיום חיובי המשיבים על פי סעיף 9 להסכם מיום 14.10.09, אם לאו;
שלישית, האם הפרו המשיבים את חיוביהם נושא ההסכם.

(ב) ככל שאקבע כי ההסכם בוטל כדין, האם זכאי המבקש לסעדים הנתבעים.

אקדים מסקנה לניתוח ואומר כבר עתה כי דין התובענה להידחות. למניעת הכברת מלל מיותר, אציין כי ההדגשות במובאות השונות – הן שלי, אלא אם כן אומר מפורשות אחרת.


דיון והכרעה

הפלוגתה הראשונה: האם ההסכם בוטל כדין על ידי המבקש: המתווה הנורמטיבי
(א) כללי
18. סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע את ברירת התרופות הנתונות לנפגע. התרופה העיקרית היא אכיפת החוזה. התרופה המשנית היא ביטולו של החוזה. פעמים, ניתן לצרף לכל אחת מתרופות אלה, גם את תרופת הפיצויים. ענייננו הוא בתרופת הביטול, אשר בה בחר המבקש. ייחודה של תרופה זו טמון בכוחו של הנפגע לממשה באופן עצמאי, על ידי מסירת הודעה למפר, ובלבד שנתקיימו התנאים המוקדמים לכך, שבהם עוסקים סעיפים 6 – 8 לחוק התרופות. אין הוא זקוק לצו שיפוטי על מנת שביטול החוזה ייכנס לתוקף.

19. כאמור, נתונות התרופות המנויות בסעיף 2 לנפגע, היינו "מי שזכאי לקיום החוזה שהופר" (סעיף 1 (א) לחוק התרופות). הפרה היא "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה" (שם).
הטוען להפרה, נדרש להצביע על התנהגות מסוימת של הצד השני, העומדת בניגוד לחיוב חוזי ספציפי (ג' שלו ו-י' אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 108 (2009); להלן: "שלו ואדר דיני חוזים"). אין צריך לומר שהנפגע אינו מחוייב לבור לו אחת מן התרופות. הוא רשאי למחול על ההפרה, כהבעת רצונו בהמשך קיומם של היחסים החוזיים. ככלל, על מנת להקים לנפגע זכות לביטולו של חוזה על אתר, אמורה ההפרה להוות הפרה יסודית מוסכמת או מסתברת (כאמור בסעיף 6 לחוק התרופות), שאחרת – עליו ליתן למפר ארכת קיום (ראו סעיף 7 לחוק התרופות). בענייננו, אין טענות בסוגייה זו, ולא אדרש לה.

20. סיווג החיובים החוזיים העומדים לדיון הוא מהותי לשאלה אם הגיע המועד לקיומם, אם לאו ומועד הקיום מכריע, בתורו, את שאלת ההפרה: לעיתים, "אי-קיום" (לאמור: העדר נכונות או יכולת לקיים) חיוב שלא הגיע המועד לקיימו, ינביע הפרה של החוזה, ולעיתים לא.

(ב) מיונם של חיובים חוזיים
21. חיוביו של חוזה יכולים להיות, עקרונית, חיובים עצמאיים, חיובים מותנים או חיובים שלובים.
עמד על כך כב' הנשיא שמגר בציינו בע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח (2) 701, 708 – 709 (1984); להלן: "פרשת אלתר נ' אלעני", כי:

"כאשר החיובים עצמאיים, חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני
עצמה, גם כאשר לא עמד הצד השני במילוי חיוב כלשהו שהוטל עליו. תרופתו של הנפגע, במקרה זה, היא זו המתגבשת לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, אך עליו לקיים את חלקו בהסכם, כל עוד החוזה אינו בטל. הדוגמה, שמקובל לתיתה, היא זו של דייר הגר בשכירות. החיוב לשלם את שכר הדירה הוא עצמאי ואינו תלוי בחובתו של בעל הבית לשמור על תקינות המושכר (והוא כל עוד לא קובע החוזה אחרת), אפילו הפר האחרון את חובתו החוזית, עדיין חייב הדייר בתשלום השכר החוזי, כל עוד החוזה בר-תוקף.
כאשר בחיובים מותנים מדובר, תלויה חבותו של אחד הצדדים לחוזה בכך, שיקויים התנאי, בו הותלתה התגבשותו של החיוב של הצד השני (סעיף 43 (א) חלופה שנייה, לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973), תנאי, כאמור, יכול להיות מעשהו של הצד השני לחוזה, ויכול להיות מעשהו של צד שלישי. למשל, על-מנת שתשתכלל חבותו של פלוני לקיים את החיוב החוזי המוטל עליו, צריך הנושה לקיים תחילה את החיוב שהוא נטל על עצמו. היה ולא מילא אחר חיובו, בו הותנה חיובו של פלוני, פטור פלוני מקיומו של אותו חיוב המוטל עליו: חבותו של קונה בחוזה הספקה אינה משתכללת כל עוד לא קיבל את הסחורה המבוקשת; וזאת, כל עוד לא הוסכם אחרת בחוזה המסוים, צבעי, שהתחייב לצבוע את מכוניתו של אלמוני בצבעים שיביא לו הלה, ברור, כי עד שלא נמסרו הצבעים לידיו חבותו אינה מתגבשת, כי אחריותו החוזית אינה קמה.
במובן מסוים החיובים השלובים אינם אלא סוג של חיובים מותנים, אך בשל אופיים המקביל והשלוב, יש תמיד הדדיות המעוגנת בתנאים שמילויים הוא בגדר חיוב של הצדדים לחוזה. הווה אומר, החיובים ההדדיים קיימים ותקפים, וההתנאה אינה מופנית להשתכללותו של חיוב, אלא השפעתה אך על חובת הדדיות בביצוע החיובים.
לצד קיום החיוב צמחה ההכרה בנכונות לקיים חיוב, כאחת מצורות הקיום של החיוב השלוב, כפי שנאמר: 'מקום בו על שני צדדים או יותר, לקיים חיובים מקבילים, אין האחד יכול לתבוע את רעהו בשל הפרתו של החוזה אלא אם קיים – או לפחות היה נכון לקיים – את חלקו הוא בחיובים המקבילים' (ע"א 594/75 בעמ' 680). הנכונות לקיים חיוב, כמרכיב חלופי לקיומו של החיוב ממש, יוצרת, כאמור, את ההדדיות, שהיא תופעת לוואי הכרחית בחיובים כגון אלה; כפי שגם הוסבר בע"א 594/75 הנ"ל, באה הצבתה של הנכונות לבצע, לצד הביצוע ממש, על-מנת למנוע היווצרותו של מעגל שוטה: חבותו של הקונה לשלם מותנית בקיום חיובו של המוכר למסור את הממכר, ואילו חבותו של המוכר למסור את הממכר מותנית בקיום חבותו של הקונה לשלם, וציפיותו של האחד מקבילה לציפיותו של השני, ולעתים אף לחוסר המעש של השניים. הפיכת הנכונות לדרך קיום חלופית יכולה לשבור את המעגל ולהוציא את מערכת היחסים ההדדית מן המבוי הסתום. עיקרו של דבר, להבדיל מחיובים מותנים רגילים, הרי נוסף כאן אלמנט חשוב, והוא, חובת קיום חיובי הצדדים בו-זמנית, בגדר 'טול לי ואטול לך' באותו מעמד...".


22. כך, שעה שמדובר בחיובים שלובים (או מקבילים), מורה סעיף 43 (א) (3) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") כי צד אחד לחוזה (החייב) רשאי לעכב את ביצוע חיובו, כל עוד הצד השני (הנושה) אינו מוכן לקיים את חיובו-שלו. במילים אחרות, הנושה אינו יכול לטעון כי דחיית ביצוע חיובו של החייב, מהווה הפרה של החוזה. טעמו של דבר הוא שכל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את חיובו, זכאי החייב לדחות את ביצוע התחייבותו. בנסיבות שכאלה, החיוב המקביל אינו משתכלל והחייב פטור מחובתו (ראו שלו ואדר דיני חוזים 120 ה"ש 46 (2009)). עם זאת, אם נכון הנושה לקיים את חיובו ואילו החייב אינו נכון לקיים את המוטל עליו, עולה התנהגותו של האחרון כדי הפרת החוזה (ראו ע"א 6276/95 מגדלי באך נ' חוזה, פ"ד נ (1) 562, 568 (1996); ע"א 204/91 זרי נ' זרי, פ"ד מו (3) 552, 556 (1992)).

בע"א 670/89 מקור פיתוח עירוני בע"מ נ' קרון, פ"ד מה (3) 7, 14 (1991), מצינו כי חייב המבקש לדחות קיום חיובו נדרש "...להביע את נכונותו לקיים את חיובו, ולבטא את עמדתו, כי רק אי-הקיום של הצד השני הוא המעכב את ביצוע החוזה מצדו. אם אינה קיימת ומובעת נכונות כזו מצדו, ייחשב גם הוא כמפר חוזה". אף בע"א 2702/92 גינזברג נ' בן יוסף, פ"ד מז (1) 540, 560 (1993): לימדנו כב' הנשיא שמגר כי "הכוח לעכב ביצוע חיוב השלוב בחיוב אחר, מותנה בנכונותו של המעכב לעמוד בחיובו ... נכונות זו אינה מתבטאת בנכונות נפשית גרידא, ומן המעכב נדרש גם, כי תהיה לו היכולת לבצע את חיובו בפועל".

23. עת מדובר בחיובים מותנים – קובע סעיף 43 (א) (2) לחוק החוזים כי תנאי לקיום חיובו של החייב הוא שהנושה יקדים ויקיים את החיוב המוטל עליו. הווי אומר: בחיובים מותנים "תלויה חבותו של אחד הצדדים לחוזה בכך, שיקויים התנאי, בו הותלתה התגבשותו של החיוב של הצד השני..." (פרשת אלתר נ' אלעני). בע"א 674/83 דניאלסה ס.א. חברה זרה נ' "גד-שט" שותפות לבנין ולהשקעות, פ"ד מא (4) 113, 125 (1987), נפסק כי "קיים קשר הדוק בין קיום התחייבויותיהם ההדדיות של הצדדים ... אשר אינם צריכים להתבצע בד בבד, אך גם בהם כפיפותו של הצד האחד לחיובו מותנית בקיום התחייבותו של הצד השני". בהקשר זה, אומרים שלו ואדר, דיני חוזים, בעמ' 120 – 121:

"דין ההשעיה הקבוע בסעיפים הנזכרים הוא תחום נוסף שבו מרכך דין החוזים את האחריות החוזית המוחלטת. הריכוך מתבטא בהכרת החוק בכך שכאשר ... קיים קשר של תלות בין חיובי החוזה, אין זה ראוי לתבוע מצד לחוזה לקיים את חיובו שלו כל עוד אין הצד השני מקיים (או מגלה נכונות לקיים) את חיובו הנגדי. הנה כי כן, לפחות לגבי חיובים מותנים ושלובים, התנהגות בלתי ראויה של אחד הצדדים לחוזה המפירה את האיזון החוזי משפיעה על אחריותו של הצד השני".


24. העולה מן האמור הוא כי בחיובים עצמאיים – ככלל, חייב כל צד לקים את חיוביו במועדם, ללא קשר לשאלה אם משנהו קיים את חיוביו שלו, אם לאו. אי קיום ההתחייבות החוזית, מהווה הפרה; בחיובים מותנים – קיום התחייבויותיו של החייב מותנה בכך שהנושה קיים תחילה את חיוביו. אם הנושה לא עשה כן – נדחה מועד קיום חיובו של החייב. אם הנושה אינו מביע נכונות לקיים את המוטל עליו, או שהוא נעדר את יכולת הקיום, ייחשב הוא למפר החוזה; ולא זו בלבד שהחייב רשאי לבטל החוזה מחמת הפרה זו, אלא שהחייב לא יידרש להצביע על נכונות ויכולת לקיום את חיובו; בחיובים שלובים (ודומה כי הם "מקרה פרטי" של החיובים המותנים) – אין החייב נדרש לקיים את המוטל עליו אלא אם כן יקיים הנושה את חיובו בד בבד. אף כאן, אם נכון הנושה לקיים את חיובו ויכול לקיימו בפועל, ייחשב החייב כמפר החוזה אם לא יביע נכונות לקיים את חיובו ואם לא יהא בעל יכולת לקיימו, ולהיפך. אף במצב דברים זה יוכל צד אחד לבטל את החוזה מחמת הפרתו בידי משנהו אשר לא הביע נכונות לקיים את חיובו, או שהביע נכונות אך נעדר יכולת קיום בפועל.

25. בנסיבות העניין, אין חולק על כך שהחיוב על פי סעיף 9 להסכם אינו נמנה על משפחת החיובים העצמאיים. אני סבור כי אחת היא אם עסקינן בחיובים מותנים או בחיובים שלובים. טעמו של דבר הוא כי על פי כל אחת מן החלופות הללו, נדרשת הוכחה של עובדות הקרובות זו לזו, עד כדי דמיון רב, לאמור: עובר להודעת הביטול, גילה המבקש (הוא הנושה) את דעתו שהוא מסוגל לקיים את חיובו והוא נכון לעשות כן, ואילו המשיבים (הם החייבים) גילו את דעתם שאינם נכונים לקיים (או: שלא יקיימו) את חיובם (וכפי שנראה להלן, סוגיית יכולתם לקיים את החיוב, לא נשנתה במחלוקת ולכן אינה צריכה הכרעה. ניתן לומר כי היא עובדה מוסכמת).


(ג) מיון החיובים והפרה צפויה
26. יש ואף עובר להפרתו של החוזה, נתונות לנפגע-בכוח תרופות בשל הפרת חוזה. סעיף 17 לחוק התרופות הדן בהפרה צפויה, ממשטר אפשרות זו בקובעו כדלקמן:

"גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או שנסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה, ובלבד שבית המשפט, בנתנו צו אכיפה, לא יורה שיש לבצע חיוב לפני המועד שנקבע לקיומו".

צד החושש מהפרה צפויה רשאי לבטל את החוזה. לשם כך עליו להראות כי כוונתו הסובייקטיבית של הצד השני, שלא לקיים את חיוביו החוזיים, קיבלה ביטוי גלוי לעין (שלו ואדר דיני חוזים, בעמ' 137–138). גילוי הדעת צריך להביע כפירה חמורה ויסודית בחוזה.
לשון אחר: בהפרה צפויה שאינה יסודית, לא סגי על מנת להיכנס בשערי סעיף 17 (g. shalev "remedies on anticipatory breach" 8 is.l.r 123, 131 - 133 (1973). שלו ואדר דיני חוזים בעמ' 152, אומרים בהקשר דנן דברים אלה: "הדעת נותנת שהנפגע מהפרה צפויה זכאי אף להפעיל תרופות נוספות העומדות לנפגעים מהפרת חוזה, כגון ניכוי מהמחיר, קיזוז והשעיית קיומו של חיוב נגדי שהופר". הם מוסיפים ומציינים כי השאלה אם ניתן להחיל את דין השעית החיובים שבסעיף 43 (א) (2) ו-43 (א) (3) לחוק החוזים גם במקרים של הפרה צפויה, עוררה בעבר עניין אקדמי רב, אך הפסיקה הבהירה "כי זכות הנפגע מהפרה צפויה לעכב את קיומו של חיוב מותנית בגילוי נכונות מצידו שלו לקיים אותו חיוב. בהעדר נכונות כזו ייחשב גם הוא כמפר חוזה ..." (ה"ש 70 בעמ' 153).

ביטול ההסכם: העובדות בראי הדין
27. הודעת הביטול מצביעה על כך שבסיסו של הביטול נעוץ בהפרה של חיובי המשיבים על פי סעיף 9 להסכם, שזו לשונו:
"כנגד המוכר (המבקש. מ' י') מתנהל הליך פלילי בבית משפט השלום (ת.פ. 6493/07) בו מיוחסת לו, בין היתר, הוצאה של 17,000,000 ₪ מהחברה לשימושו הפרטי. בקשר להליך זה, יכול שהמוכר יזרים לחברה סכום כסף עד לסך 20,000,000 ₪. במקרה כזה, ישפו הקונים (המשיבים. מ' י') את המוכר על מלוא הסכום שהזרים לחברה במכפלה של שיעור המניות הנמכרות בהסכם זה. למען הסר ספק, יובהר כי סכום השיפוי כאמור הוא בנוסף לתמורה הנקובה בסעיף 11 להלן. יובהר כי למוכר זכות להכניס במקום כסף במזומן גם נכסים, ובמקרה כזה יקבע ערכם כאמור לפי הערכת שמאי שיבחר על ידי הקונה מבין רשימת השמאים המקובלת על בנק לאומי לישראל, ובלבד שהחברה תסכים לנכסים שיוצעו על ידי המוכר".

28. החיובים הנדונים בסעיף 9 להסכם הם אלה:
האחד – "חיובו" של המבקש להזרים לחברה סכום כסף שאינו עולה על 20 מיליון ₪. קיומו של "חיוב" זה תלוי ברצונו של המבקש, במובן זה שאין הוא חייב (הוהפלדיאנית) לעשות כן. לא ניתן לאכפו לכך ואם סירב – אין במחדלו משום הפרה של חיוביו החוזיים.
האחר – חיובם של המשיבים, הוא חיוב מותנה. אם אמנם יבחר המבקש להזרים את הסכום האמור, ישפוהו המשיבים כדי 73.04% מן הסכום שהזרים. ככל שימאנו לשפותו, יהא במחדלם משום הפרת החוזה.
בנסיבות העניין, ברי שאין מדובר בחיובים עצמאיים, וכאמור, אין זה חיוני לסווג את מהותם המדוייקת, כחיובים מותנים (כגרסת המשיבים) או כחיובים שלובים (כגרסת המבקש).

על נכונות ועל יכולת

(א) המבקש
29. המועד לקיום חיובי המשיבים נושא סעיף 9 להסכם מיום 14.10.09, טרם הגיע. המבקש אינו טוען כי קיים את חיובו-שלו.
אניח, לצורך הדיון בתת-פרק זה, כי המשיבים הפרו את ההסכם מחמת אי-נכונותם לקיימו בבוא העת. בהינתן האמור, זכות המבקש לבטל את ההסכם, תשתכלל אם יוכיח המבקש שניים אלה: ראשית, שהוא נכון לקיים את חיובו; שנית, שהוא מסוגל לקיים את חיובו. אעבור עתה לבדוק אם אכן הוכחו תנאים מוקדמים אלה.

המבקש טען כי הוא נכון לקיים את חיובו. בטענה זו בלבד לא סגי, אף אם הוכחה כדבעי. על המבקש להצביע גם על יכולתו המעשית לקיימו. אמנם בתצהירו, לא טען המבקש דבר בנושא זה, אך אני נכון לקבוע שבנסיבות אלה, חלה תקנה 80 לתקנות סדר הדין הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הפוטרת בעל דין מלטעון להתקיימותו של תנאי מוקדם. המשיבים לא טענו בתגובתם כי המבקש אינו מסוגל לקיים את חיובו ומכאן שלכאורה, מצויה סוגייה זו מחוץ לגדרי המחלוקת. אולם, במהלך חקירת המבקש, הועלה עניין יכולתו המעשית לקיים את חיובו (ראו למשל עמ' 4 שורות 10 – 13 לפרוטוקול). משלא התנגד ב"כ המבקש להרחבתה של חזית הדיון, הרי שהחזית הורחבה. אמור מעתה: אף שאלת יכולת המבקש לקיים את החיוב המוטל עליו, היא שאלה הדורשת הכרעה.

למקרא סעיף 5 לתצהיר המבקש מיום 26.5.10, התומך בבקשה לקביעת דיון דחוף, עולה כי המבקש מודה שאינו מסוגל לקיים את חיובו, הואיל ואין בידו את מלוא הסכום של 17 מיליון ₪ שעליו לשלם לחברה, אלא רק את הסכום של 4.5 מיליון ₪. אני סבור כי די בעובדה זו לבדה כדי לחרוץ את גורל התובענה לדחייה. אם נשווה נגד עיניניו את חיובו של המבקש על פי סעיף 9 להסכם מיום 14.10.09, נראה כי ניתנה לו האפשרות להזרים סכום שאינו עולה על 20 מיליון ₪ לחברה. הוא בחר בהזרמת 17 מיליון ₪. הווי אומר: על המבקש להראות כי הוא מסוגל להזרים סכום זה לחברה, שאחרת – אין הוא זכאי להישפות מן המשיבים ואלה שוב לא יהיו חייבים להשיב לו סכום כלשהו.

(ב) המשיבים
30. המבקש סבור כי חיובי הצדדים על פי ההסכם מיום 14.10.09, הם חיובים שלובים, שיש לקיימם בד בבד, היינו: ברגע שהמבקש משלם לחברה את הסכום של 17 מיליון ₪, על המשיבים ליתן בידיו סכום כסף השווה ל-73.04% מן הסכום ששילם המבקש לחברה, מעין "קח ותן" על-אתר.

אניח לטובת המבקש כי השקפתו בדבר סיווג החיובים הכלולים בסעיף 9 להסכם מיום 14.10.09, היא הנכונה (ואיני סבור כך). המסקנה אשר תתבקש מסיווג זה, היא כי המבקש אינו חייב לקיים את חיובו לפני שהמשיבים יביעו נכונות לקיים את חיובם (המבקש לא טען שהמשיבים אינם מסוגלים לקיים את חיובם ולכן לא אדון בעניין זה). במילים אחרות: המבקש אינו צריך לשלם לחברה את הסכום של 17 מיליון ₪, אלא אם כן יהיו המשיבים נכונים למסור בידיו, בד בבד, סכום השווה ל-73.04% מסכום זה. המבקש טען כי לא זו בלבד שהמשיבים אינם נכונים לעשות כן, אלא שהם הודיעו מפורשות שלא יעשו כן.
השאלה הדרושה הכרעה היא אפוא אם המשיבים הודיעו למבקש בריש גלי, עובר ליום 21.4.10 (הוא מועד מסירת הודעת הביטול), כי אינם נכונים לקיים את חיובם הנזכר.

31. המבקש העיד בתצהירו כי פנה למשיבים והודיעם כי בכוונתו להשיב לחברה את הסכום של 17 מיליון ₪ ואף ביקש לוודא כי באותו מעמד, יימסר לו השיק שהופקד לביטחון בידי עו"ד ד"ר כהן. המבקש טען כי המשיבים הודיעוהו שביטלו את השיק, "או לפחות נתנו לנאמן (עו"ד ד"ר כהן. מ' י') הוראה שלא לעשות בו שימוש ולא למסור אותו לידיי ..." (סעיף 37 לתצהיר). יושם אל לב כי המבקש לא ביאר אימתי והיכן אירעו דבר פנייתו-שלו למשיבים ודבר התנערותם מחיובם. המבקש לא פירט אם שוחח עם המשיב 1, או המשיב 2 או עם שניהם יחדיו. הוא ביכר להסתפק בטענה כללית שיש בה משום עירפול. אני סבור כי נקיטת גישה מערפלת, מעיבה על אמינות טענתו של המבקש, ואיני מקבל את דבריו כמשקפים את המציאות. כך הוא במיוחד שעה שהמשיבים כפרו באמיתות טענת המבקש, הן בתשובת בא כוחם למכתב ב"כ המבקש מיום 24.3.10, והן בתצהירי התגובה לבקשת הסעד הזמני. לשון אחר: עמדת המשיבים לא נפלה על המבקש כרעם ביום בהיר במהלך הדיון המשפטי. הוא היה מודע לה היטב עובר להגשת התובענה, וחרף זאת הותיר טענתו מעורפלת.

מעדותו של המבקש בחקירתו הנגדית, נסתבר כי אנשים נוספים נכחו במעמד שבו כביכול התנערו המשיבים (או עו"ד ד"ר כהן) מחובת ההשבה (עמ' 5 שורה 24 לפרוטוקול). לא זו בלבד שהמבקש לא כַּלל טענה זו בתצהיר, הוא לא ביקש להזמין את העדים הנטענים למסירת עדות וממילא לא גילה את זהותם. אני סבור כי המסקנה הראייתית הנדרשת בנסיבות אלה היא אחת: המבקש נמנע מהבאת אותם עדים, לפי שחשש שעדותם תחתור תחת גרסתו. כך הוא במיוחד עת המבקש לא מסר כל הסבר להימנעותו זו (לעניין זה, של המסקנה הנדרשת מאי הבאת ראיות רלוונטיות, ראו למשל ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד (3) 107, 117 – 118 (2000); ע"א 2493/07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' אבילפזוב, ניתן ביום 7.9.09, פורסם במאגר נבו). דעת לנבון נקל כי בהינתן האמור, בעל דין המבקש לייסד ממצאים עובדתיים על עדותו-שלו, שהיא יחידה ונעדרת סיוע, יתקשה לשכנע מדוע עדיפה דווקא גרסתו-שלו.

לכך מתווספת העובדה שבחקירתם הנגדית של המשיבים, עימת ב"כ המבקש את המשיב 1 עם טענה כאילו המשיב 1 הודיע בישיבת דירקטוריון של החברה, שאין בכוונת המשיבים לקיים חיוביהם לפי סעיף 9 להסכם מיום 14.10.09. המשיב 1 כפר בטענה זו (עמ' 10 שורות 6 – 7). המשיב 2 כלל לא נשאל על אודות מעמד מעין זה וכזכור, אף המבקש עצמו לא הצביע (בתצהירו או בחקירתו) על מעמד זה או אחר שבמהלכו נאמרו הדברים. זאת ועוד: משעומתו המשיבים עם הטענה כאילו אמרו למבקש כי ביטלו את השיק, כפרו הם אף בכך (עמ' 10 שורות 4 – 5; עמ' 11 שורות 21 – 22).

אני סבור שאילו נאמרו הדברים בישיבת דירקטוריון של החברה, היה להם זכר בפרוטוקול הישיבה או שהנוכחים בישיבה שמעו את הדברים. אולם, כאמור לעיל, המבקש לא תמך טענותיו בכל ראייה שהיא והדבר פועל לחובתו.

במאמר מוסגר אציין כי בסעיף 16 לתשובת המבקש לתגובת המשיבים, נטען כי המשיבים הודיעו למבקש על אודות ביטול השיק, "... בין היתר קבל עם ועדה בישיבת הדירקטוריון של [החברה] שהתקיימה ביום 11.1.10". לא נתתי משקל לגרסה זו, משום שלא נתמכה בתצהיר המבקש. דומה כי מטעם זה נמנע ב"כ המשיבים מחקירת המבקש בעניין זה, ובדין עשה כן. אוסיף כי משתמע מן הדיבור "בין היתר" כי הדברים נאמרו אף בהזדמנויות נוספות, שלא פורטו.

(ג) המסקנה
32. אני קובע אפוא כי המשיבים לא הודיעו למבקש שאין בדעתם לקיים את חיוביהם על פי סעיף 9 להסכם מיום 14.10.09 ולא הודיעוהו שביטלו את השיק שמסרו לעו"ד ד"ר כהן. היפוכו של דבר. הם הודיעו חד-משמעית כי הם נכונים לכבד את התחייבותם. הווי אומר: המשיבים לא הפרו את חיוביהם נושא ההסכם הפרה כלשהי, לא הפרה צפויה ולא הפרה אחרת. בהינתן האמור, לא היה המבקש זכאי לבטל את החוזה. ממילא אין הוא זכאי לסעדים המבוקשים, שכל כולם נגזרים מן ההפרה שיוחסה למשיבים. על כן, הפלוגתה השנייה אינה צריכה דיון.

עוללות
33. לפנים מן הנדרש, ועל אף העדר הצורך להכריע בשאלת אפיונם המדויק של החיובים נושא סעיף 9 להסכם מיום 14.10.09, דעתי היא כי חיובים אלה אינם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד. המדובר בחיובים מותנים, אשר המתווה העולה מהם הוא זה: תחילה, על המבקש להפקיד בידי החברה את הסכום של 17 מיליון ₪. לאחר ביצוע ההפקדה, על המשיבים להשיב למבקש 12.5 מיליון ₪ (היינו: 73.04% מן הסכום של 17 מיליון ₪).
הטעמים העיקריים המובילים למסקנתי זו, הם אלה:

ראשית, טעם לשוני "פנימי". סעיף 9 להסכם מיום 14.10.09 מתאר את מהלך העניינים באופן זה שתחילה המבקש "יזרים לחברה סכום כסף" ולאחר מכן המשיבים "ישפו את ה[מבקש] על מלוא הסכום שהזרים לחברה במכפלה של שיעור המניות הנמכרות בהסכם זה". פשיטא שמתווה זה הוא דו-שלבי ואין כל פעולה האמורה להתבצע במקביל אליו. אילו סבר המבקש בזמן אמת כי החיובים הם אכן מקבילים, יכול היה המבקש לעגן בכתובים את כוונתו זו בלשון פשוטה וברורה בהסכם מיום 14.10.09. כזאת לא נעשה ואני סבור שלא בכדי: מדובר בחכמה שלאחר מעשה.

שנית, מכתב ב"כ המבקש מיום 24.3.10 פותח באמרו שהמשיבים התחייבו להשיב למבקש כספים (סעיף 1 למכתב). אין צריך לומר כי השבה אינה דומה לביצוע במקביל.
חיזוק למסקנה כי חיובם של המשיבים אינו מקביל, מצינו מפי המבקש עצמו, הטוען שכוונתו הייתה שהוא ישלם תחילה לחברה ורק לאחר מכן ישופה בידי המשיבים, מתוך כספים שיקבלו מן החברה. בסעיף 24 לתצהיר טוען המבקש כי הוסכם שהמשיבים ישלמו למבקש בין השאר את הסכום השווה ל-73.04% מהסכומים שיפקיד בקופת החברה, "כספים אשר אותם המשיבים יקבלו למעשה בהיותם בעלי מניותיה של [החברה]". לשון אחר, לפנינו עיסקה "סיבובית": המבקש ישלם לחברה סכום של 17 מיליון ₪; המבקשים, כבעלי מניותיה של החברה, יקבלו ממנה 12.5 מיליון ₪ (כפי שיעור אחזקתם בחברה); המבקשים ישיבו למבקש את הסכום שקיבלו כאמור.

שלישית, טעם שבהגיון הכלכלי המעשי: על מנת להשיב למבקש את הסכום שיש להשיבו, נדרשת וודאות בכך שהמבקש אכן שילם לחברה את שהיה עליו לשלם. בדרך הטבע, המבקש לא היה משלם לחברה במזומן. סביר להניח כי היה משלם בהמחאה. אין לדרוש מן המשיבים לבצע החזר כלשהו, עד אשר מוכח דבר פירעונה של ההמחאה הלכה למעשה (ולמשל אישור החברה לכך שהכספים אכן נכנסו בפועל לקופתה יכול היה להוות אישור מספק). אם לא תאמר כן – עלול היה להיגרם מצב שבו שיק שמסר המבקש לחברה חולל מטעם זה או אחר, כך שהמבקש לא השלים את קיום חיובו, מחד גיסא, אך המשיבים שילמו לידיו את הסכום המגיע מהם, מאידך גיסא. קשה להלום התרחשות מעין זו.

רביעית, ריבוי גרסאות מפי המבקש: מחד, טענתו היא כי חיובי הצדדים הם מקבילים; מאידך, גרסה אחרת (וסותרת) היא כי המשיבים יקדימו ויתנו ביד המבקש 73.04% מן הסכום שעליו להשיב לחברה. כך עולה מן הסיפא לסעיף 21 לתצהירו, בו טוען המבקש כי "תנאי מהותי ויסודי שעליו עמד ההסכם כולו הוא שהמשיבים יעמידו לרשותו של המבקש חלק ניכר (73.04%) מהמימון הדרוש לשם השבת הכספים אותם לקח מ[החברה]" (ראו גם סעיף 40 לתצהיר. דברים אחרונים אלה אינם מתיישבים עם קיום החיובים בד בבד. מימון והשבה הם שני עניינים שונים בתכלית. סתירה נוספת באשר למועד ההשבה, עולה למקרא סעיף 28 לתצהיר המבקש, ממנו עולה כי במעמד החתימה על ההסכם מיום 14.10.09, הוסכם שעם הודעת המבקש לב"כ המשיבים כי בכוונתו להפקיד בחברה את הסכום של 17 מיליון ₪, ימסור לו ב"כ המשיבים את השיק שהפקידו לקוחותיו בידיו. טענה אחרונה זו מתיישבת עם פעולת מימון מצד המשיבים ולא עם תשלום במקביל. אין חולק כי המשיבים לא התחייבו לבצע פעולת מימון. ולא עוד, אלא שמבחינה כרונולוגית, תיאור זה מפי המבקש אינו אפשרי: השיק בו מדובר נמסר לב"כ המשיבים ביום 25.11.09, עת נערכה התוספת להסכם מיום 14.10.09. כיצד יכולה הייתה להינתן למבקש התחייבות למסור בידיו שיק שכלל לא היה בנמצא בעת ההיא?
34. אכן, אין חולק על כך שההסכם מיום 14.10.09 אינו קובע מהו המועד שבו אמורים המשיבים לבצע את ההשבה. בהינתן האמור, המועד שבו על המשיבים לקיים את חיוב ההשבה האמור, הוא זמן סביר לאחר ביצוע ההפקדה על ידי המבקש. העדרו של מועד לביצוע ההשבה, אינו תומך במסקנת המבקש כאילו חיובי הצדדים הם חיובים מקבילים.
התוצאה

35. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התובענה. המבקש יישא בשכ"ט ב"כ המשיבים, בסכום של 25,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, י"א באב התש"ע (22 ביולי 2010), בהעדר הצדדים.

מאיר יפרח

המזכירות תמציא כדין עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

22 ביולי 2010
ה"פ 32100-04-10 דסאו נ' ברוך ואח'








הפ בית משפט מחוזי 32100-04/10 עודד דסאו נ' אילון ברוך, דני מור, גולן מלאכת מחשבת (1977) בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/07/2010)