פסקי דין על עו"ד ד"ר יוחנן בדר | פסקי דין על לשכת עורכי-הדין בישראל | פסקי דין על ו-3 אח' |
27/64 עא 11/12/1964
עא 27/64 עו"ד ד"ר יוחנן בדר נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, ו-3 אח'
(פ"ד יח (1) 202)
(פ"ד יח (1) 295)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ערעור אזרחי מס' 27/64
השופטים:
כבוד השופט זוסמן
,
כבוד השופט מני
,
כבוד השופט הלוי
המערער:
ד"ר יוחנן בדר
, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד מ' נחשון
נ ג ד
המשיבה:
לשכת עורכי-הדין בישראל
, ו-3 אח'
ע"י ב"כ עו"ד מ' סטמרי
ערעור על החלטת הוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין בישראל
, מיום 15.1.64, לפיה סירב הוועד המרכזי לאשר את המערער כמאמן החל מהתקופה שקדמה להחלטתו מיום 3.12.63.
פ ס ק
-
ד י ן
השופט הלוי
:
סעיף 29 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961, קובע:
"ההתמחות תהיה אצל מאמן; ואלה רשאים להיות מאמני
ם למתמחים:
(4) חבר הלשכה בעל ותק של חמש שנים שאושר על-ידי הלשכה כראוי להיות מאמן;
................................................................................................."
סעיף 31 קובע כי "על סירוב למתן אישור לפי סעיף 29 (4) .... רשאי חבר הלשכה לערער לפני בית-המשפט העליון תוך שלושים יום מיום קבלת הודעת הסירוב.....".
המערער, חבר הלשכה בעל ותק של אחת-עשרה שנה, פנה ביום 16.7.63 אל הלשכה המשיבה וביקש אישור שהוא ראוי להיות מאמן. במכתבו, שסומן "דחוף", ציין המערער כי הוא עומד לקבל מתמחה ביום 31.7.63 והביע את המשאלה שבקשתו תאושר תוך שבוע ימים, "על-מנת שיהא סיפק בידי לרשום את המתמחה בלי לגרום לו איבוד זמן". ביום 25.7.63 המליץ הוועד המחוזי של המשיבה על הבקשה והודע למערער כי הבקשה בצירוף ההמלצה הועברה לוועד המרכזי. מתוך הנחה שהוועד המרכזי יאשר את הבקשה תוך ימים מספר, הודיע המערער למשיבה ביום 1.8.63 כי הוא "מוכן לקבל את מר רפאל פיירשטיין כמתמחה במשרדנו החל מיום 1.8.63", ובו ביום החל המערער באימון המתמחה.
חלפו למעלה מארבעה חודשים, וביום 19.12.63 הודיעה המשיבה למערער כי הוועד המרכזי החליט בישיבתו מיום 3.12.63 "לאשר לך לאמן מתמחה אחד", וכי "תוקפו של אישור זה מתאריך 3.12.63". סיבת האיחור הרב בדיון בבקשה היתה – כפי שהודיעה המשיבה למערער במכתב מאוחר יותר – כי המלצת הוועד המחוזי מיום 25.7.63 הגיע לידי הוועד המרכזי רק ביום 25.11.63. כדי לתקן את המעוות כלפי המתמחה, "שמילא את כל תפקידו כמתמחה בנאמנות, לא יוכל לגשת לבחינות ההתמחות במועד הקבוע ויפסיד לפחות ארבעה חודשים של אפשרות לשמש עורך-דין", ביקש המערער ביום 29.12.63 מאת המשיבה להקדים את תאריך תחולת האישור בהתאם לאימרתו של
השופט כהן
ב-בג"צ 255/62
נסים שקרדזיסקי נגד לשכת עורכי הדין; פד"י, כרך טז, תשכ"ב/תשכ"ג 1962, ע' 2153, 2154,
ואלה דבריו:
"נוטה אני לדעה כי לשכת עורכי-הדין רשאית לאשר חבר הלשכה כראוי להיות מאמן, לפי סעיף 29 (4) לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961, עם תוקף למפרע מהתאריך אשר מתמחה התחיל בו לעבוד בהתמחות אצל אותו חבר לשכה"
(
ש
ם, [1],
ב-
ע' 2154
).
ביום 15.1.64 השיבה המשיבה למערער כי הוועד המרכזי עיין בבקשתו "ובא למסקנה כי החוק אינו מאפשר לו לאשר את (המרער) כמאמן לתקופה שקדמה להחלטתו" מיום 3.12.63. "לפי החוק, אישור הלשכה אינו דקלרטיבי, אלא קונסטיטוטיבי, ולכן (המערער) יכול לשמש כמאמן רק מיום מתן האישור. כן גם נהגה המועצה המשפטית, ועם כל הכבוד לכב' השופט כהן, הרי דעתו היתה דעת יחיד". על סירוב זה של המשיבה הוגש הערעור לפי סעיף 31.
בראשית דברי ברצוני
לציין כי מר סטמרי, המזכיר הכללי של המשיבה שהופיע לפנינו, השיב לשאלתנו, ברוב הגינותו, כי אילו היתה בידי המשיבה הסמכות החוקית להיענות לבקשת המערער מיום 29.12.63, היתה מאשרת אותו כראוי
להיות מאמן מיום 1.8.63. הצהרה נאותה זאת הקלה על מלאכתנו וצימצמה את השאלה העומדת לפנינו לשאלה משפטית אחת ויחידה, והיא אם הלשכה רשאית, לפי סעיף 29 (4), לאשר כי חבר לשכה, אשר בעת הגשת בקשתו היה בעל ותק של חמש שנים, ראוי להיות מאמן מיום שקדם למתן האישור ולא קדם ליום הגשת הבקשה.
2.
לדעתי – ובזה מצטרף אני, בכל הכבוד, לדעת חברי
השופט כהן
ב-בג"צ 255/62
- התשובה לשאלה הנדונה מן הראוי שתהא חיובית, ואלה טעמי.
א) סעיף 29 קובע מי ומי "רשאים להיות מאמני
ם למתמחים": (1) שופט בית-המשפט העליון ושופט בית-משפט מחוזי – ללא הגבלה או תנאי; (2) (3) שופט בית-משפט שלום ושופט צבאי משפטאי, בעלי ותק של חמש שנים (כחבר הלשכה וכשופט יחד); (4) חבר הלשכה בעל ותק של חמש שנים – בתנאי שאושר על-ידי הלשכה כראוי להיות מאמן; (5) חבר הלשכה בעל ותק של חמש שנים, המשמש באחד התפקידים של השירות המשפטי שנקבעו על-ידי שר-המשפטים בצו (ראה צו לשכת עורכי-הדין (תפקידי השירות המשפטי), תשכ"ב-1962). מרשימה זאת נראה כי חבר הלשכה, בעל ותק של חמש שנים, מעמדו – לענין אימון מתמחים – כמעמדו של שופט או של נושא אחד התפקידים האמורים, בתנאי ש"אושר על-ידי הלשכה כראוי להיות
מאמן". המלים האחרונות באות להגביל את חוג הרשאים להיות מאמני
ם מקרב חברי הלשכה בעלי ותק של חמש שנים לאותם חברים שהלשכה רואה אותם ראויים לתפקיד זה. בהתאם לעקרון השלטון העצמי המשמש יסוד לחוק לשכת עורכי-הדין, הסמכות לבחור מקרב חבריה הוותיקים את החברים הראויים להיות מאמני
ם למתמחים מופקדת בידי הלשכה עצמה. זוהי כל משמעותו של סעיף 29
(4), ואין בו כל הוראה הקובעת את תחילת תוקפו של האישור שהלשכה מוסמכת לתיתו, ובלבד שחבר הלשכה שאושר צריך להיות בעל ותק של
חמש שנים לפני כניסת האישור לתוקפו.
ב) מר נחשון, בא-כוח המערער, הסתמך על סעיף 25 לפקודת הפרשנות, הקובע כי "הממשלה או עובד ציבורי או גוף ציבורי שהוסמכו על-פי חיקוק למנות אדם כחבר לאחד הגופים הנקובים בסעיף 24" (מועצה, בית-הדין, ועדה, ועד או כל גוף כיוצא באלה), "או להסמיך אדם, או להטיל עליו חובה, רשאים הם לעשות כן אם בנקיבת שמו של אדם ואם בנקיבת שם משרתו; ומשעשו כן,
או מן היום שקבעו לכך
, יהיו אותו אדם, או הנושא אותה משרה, ממונה או מוסמך או מחוייב, כאמור, הכל לפי הענין". המלים "ומשעשו כן, או מן היום שקבעו לכך, מבדילות היטב בין תאריך מעשי המינוי או ההסמכה לבין התאריך שנקבע בו לתחילת תוקפם, ולא נאמר כי תחילת תוקפם אינה יכולה להיקבע לשעבר, היינו למפרע. דבר זה תלוי בטיבו של כל חיקוק ובפירושו הנכון.
ג) כלל גדול בפרשנות חוקים הוא כי חזקה על הוראת חוק שהיא מכוונת לעתיד לבוא ולא למפרע, אלא אם-כן משתמעת הוראה למפרע במפורש או באופן ברור מן החוק. אבל במה דברים אמורים?
"חוק נחשב לרטרוספקטיבי, אם הוא מבטל או פוגע בזכות קנויה שנרכשה לפי חוקים קיימים, או אם הוא יוצר התחייבות חדשה או מטיל חובה חדשה או פסול חדש בקשר לעסקות או תמורות שנעשו בעבר"
craies on statute law)
, מהדורה שישית, ע' 386).
פירוש סעיף 29 (4) לחוק לשכת עורכי-הדין כמעניק סמכות ללשכה לאשר חבר, שהיה בעל ותק של חמש שנים ביום הגשת בקשתו, כראוי להיות מאמן מיום הגשת הבקשה (או מתאריך אחר שבין יום הגשת הבקשה ויום האישור), אינו משווה להוראת החוק הנ"ל תחולה "למפרע" במובן האמור: אין בסמכותה של הלשכה לפי הפירוש המוצע כדי לשלול זכויות קנויות או לפגוע בהן, או ליצור התחייבות חדשה או להטיל חובה חדשה – חוץ מחובתו של המאמן כלפי המתמחה, חובה שחבר הלשכה ביקש לקבל על עצמו מיום הגשת בקשתו – ואין בה כדי לפסול שום עיסקה או ענין קודם. נהפוך הוא: אישור בקשתו של חבר הלשכה ומתן תוקף לאישור מיום הבקשה או לאחריו מעניק לאותו חבר הלשכה מעמד חיובי, מקדם את הכשרתו המקצועית של מתמחה ומגדיל את זכויותיו, בלי לפגוע בכל אדם אחר או בציבור.
ד) מר נחשון הסתמך על
בג"צ 21/51 נ' ביננבוים, ואח' נגד עירית תל אביב:, פד"י, כרך ו, תשי"ב/תשי"ג 1952, ע' 375, 385; פי"ם, כרך ה, תש"ט/תשי"ג 1949/52, ע' 430
, בו הוחלט כי רשות מקומית, שהוסמכה על-ידי סעיף 3 (1) לפקודת הרשויות המקומיות (מס עסק), 1945, "להטיל מדי שנה בשנה", על-פי חוקי-עזר, מס-עסק עירוני על כל האנשים המנהלים מלאכה או עסק בתחום שיפוטה, מוסמכת להטיל את מס-העסק בתוך שנת הכספים "למפרע", כלומר ליצור בדיעבד חיוב במס מתחילת שנת הכספים השוטפת. בפסק-הדין נאמר מפי
השופט אגרנט (שם, ע' 385-386):
"לא מצאנו כל אסמכתה חוקית, המורה כי באף מקרה לא יהא מותר לרשות מקומית להעניק תוקף למפרע לחוק-העזר המותקן על-ידה, ודעתנו היא כי מן הדין לבחון תמיד גם ענין זה – כמו ענין תוקפם של חוקי-עזר בדרך כלל – לפי קנה-המידה, אם ההוראה הרטרוספקטיבית היא בלתי הגיונית או בלתי מתקבלת על הדעת. כלומר, השאלה תהא, במקרים אלה, אם יש בה, בהוראה ממין זה – וכאן נוכל
לנקוט לשונו של
הלורד
russell
במשפט,
kruse v. johnson; (1898), 2 q.b. 91, 99; 97 l.j.q.b. 782; 78 l.t. 647; 69 j.p. 469; 46 w.r. 630; 14 t.l.r. 416; 42 sol. jo. 509; 19 cox, c.c. 103, d.c.
– משום אי-צדק בולט, או משום התערבות כה קשה בזכויותיהם של אלה הנתונים למרותו של חוק-העזר הנדון, עד כדי שאנשים בני-דעת לא היו מצדיקים אותה, ובית-המשפט היה נאלץ לומר: המחוקק מעולם לא התכוון שלחוק-עזר כזה יינתן תוקף למפרע; ההוראה המביאה לתוצאה זו היא בלתי הגיונית ויש לראותה כבטלה ומבוטלת."
אם רשות מקומית, הפועלת על-פי חוק המסמיך אותה להטיל מסים "מדי שנה בשנה", מוסמכת להטיל בכל עת במשך השנה מס שתוקפו "למפרע" מתחילת השנה השוטפת, דין הוא שהמשיבה תהא מוסמכת, על-פי סעיף 29 (4) לחוק לשכת עורכי-הדין, להעניק לחבר הלשכה אישור "למפרע" שמיום הגשת בקשתו הוא "ראוי להיות מאמן". פירוש זה של החוק המסמיך אינו מביא לידי "אי-צדק בולט" וכו', אלא להיפך – הוא דרוש כדי לאפשר
מני
עת
אי-צדק בולט במקרים כגון הנדונים פה וב-בג"צ 255/62.
ה) ב-ע"א 152/54
שרה ורקוני מוסקוביץ נגד מרקו פפו: פד"י, כרך י, תשט"ז/תשי"ז 1956,ע' 480, 482; פי"ם, כרך כב, תשט"ז 1956, ע' 329,
נפסק כי עיסקה במטבע-חוץ, שבזמן עשייתה היתה אסורה ופגומה באי-חוקיות בשל חוסר קבלת הרשיון הדרוש לפי תקנות ההגנה (כספים) 1941, אי-אפשר להכשירה בדיעבד על-ידי קבלת הרשיון מטעם שר-האוצר "למפרע". הלכה פסוקה זאת בוטלה לאחר מכן על-ידי המחוקק – חוק לקיום תוקף של תקנות ההגנה (כספים), תשכ"ב-1962 – אשר תיקן את תקנות הגנה (כספים) על-ידי הוספת התקנה 2 (3), וזו לשונה:
"הרשאה, היתר או פטור ששר-האוצר, או מי שימונה על-ידיו, רשאים לתת לפי תקנות אלו, רשאים הם לתתם גם לאחר מעשה, ומשניתנו כאמור רואים אותם כאילו ניתנו לפני המעשה."
(עיין בנוגע לתיקון זה –
ע"א 421/62
יוסף שלום לוי נגד יהודה גיספאן וערעור נגדי; פד"י, כרך יז, תשכ"ג/תשכ"ד 1963, ע' 215)
. בסוף פסק-דינו ב-ע"א 152/54
אמר
השופט לנדוי, (שם
ב-
ע' 482):
"אשר לבעיה הכללית של מתן רשיונות לאחר מעשה, ברצוננו להביא דברים אלה מפסק-דינו של
הלורד נורמנד
(normand)
בבית-הלורדים בענין
howell v. falmouth boat construction co., ltd.; (1951), a.c. 837, 847; (1951), 2 t.l.r. 151; 95 sol. jo. 413; (1951), 2 all e.r. 278.
'יהיה זה מסוכן לשים בידי שרים ובידי הסרים למשמעתם את הכוח להעניק את הרשיון לאחר מעשה, כל אימת שיש להם הכוח לתת רשיונות; ואין לפרש כוח סטטוטורי למתן רשיונות ככולל את הכוח לאשר או להכשיר מה שנעשה, אלא אם התנאים המיוחדים של הוראות החוק מצדיקות פירוש כזה בבירור.'
הננו סבורים שיש טעם רב בדברים אלה, אולם לאור המסקנות אליהן הגענו לעיל אין צורך לדון כאן בבעיה חשובה זו בהיקפה המלא."
בענין
howell v. falmouth boat construction co., ltd.: (1951)
החליט בית-הלורדים, הלכה למעשה, כי רשיון לתיקון אוניה, הדרוש לפי צו הגבלת תיקוני אוניות, 1940, מכוח תקנה 55 לתקנות ההגנה (כלליות), 1939, יכול להינתן
למפרע
. דברי
הלורד נורמנד,
שהובאו על-ידי
השופט לנדוי
(לעיל), נאמרו כנגד טענה שהושמעה, כי
כל
רשיון הדרוש לפי חוק חרות יכול להינתן
למפרע
, הואיל ו"הרשאה למפרע היא מושג מקובל בחוק שלנו" (השווה, בהקשר זה, את הערתו של
השופט כהן
ב-ע"א 201/62
חנה כהן נגד ידידיה זרזבסקי; פד"י, כרך טז, תשכ"ב/תשכ"ג 1962, ע' 2753, 2761, 2762:
"כשלעצמי, מסתייג אני מן הדעה שהרשות המוסמכת להרשות ולהתיר פעולה פלונית מראש, אינה גם מכללא מוסמכת לאשר פעולה זו למפרע. אין אני רואה לא צורך ולא הצדקה להנהיג במשפט המינהלי הפומבי עקרונות אחרים מאלה הנהוגים בכגון דא במשפט האזרחי הכללי (ראה סעיף 1453 של המג'לה: הסכמה בדיעבד היא כהרשאה מלכתחילה)").
הלורד נורמנד
אומר כי "נכון הדבר ולא בלתי חשוב לענין זה", כי "הרשאה למפרע" היא מושג מקובל בחוק האנגלי, אך "דרוש יותר מזאת, כדי להצדיק פירוש של (כוח לתת) רשיון לניהול פעולה, האסורה ללא רשיון על-ידי צו ססטוטורי, ככולל רשיון למפרע". כאן בא הקטע המובא לעיל ("יהיה זה מסוכן לשים בידי שרים" וכו'), המסתיים במלים "אין לפרש כוח סטטוטורי למתן רשיונות ככולל את הכוח לאשר או להכשיר מה שנעשה, אלא אם התנאים המיוחדים של הוראות החוק מצדיקות פירוש כזה בבירור", ולאחר מכן מפרש השופט הנכבד את התקנה 55 הנדונה כמסמיכה את הרשות המוסמכת להוציא "רשיון למפרע" לתיקון אוניה.
לעניננו נראה לי כי אין להשוות סמכות של "שרים והסרים למשמעתם" להעניק רשיונות לפעולות האסורות ללא רשיון, לסמכותה של לשכת עורכי-הדין לאשר חבר "כראוי להיות מאמן" למתמחה. אימון מתמחה על-ידי עורך-דין שלא אושר על-ידי הלשכה אינו מהווה "פעולה אסורה", דוגמת הפעולות האסורות לפי תקנות ההגנה, שעשייתן ללא רשיון מהווה עבירה פלילית; התוצאה היחידה של חוסר אישור המאמן תהא כי תקופת אימונו של המתמחה בפועל לא תיחשב לו כחלק מ"תקופת ההתמחות" הדרושה לפי החוק (סעיף 24 (2)). היחס בין לשכת עורכי-הדין וחבר הלשכה אינו דומה ליחס בין שר או הסרים למשמעתו ואזרח, וה"אישור" שחבר לשכת פלוני הוא "ראוי להיות מאמן" אינו מהווה "רשיון". אם בית-הלורדים מצא לאפשרי לפרש תקנה מתקנות ההגנה, 1939, האוסרת תיקון אוניה ללא רשיון, כמעניקה סמכות לתת את הרשיון הדרוש גם אחרי ביצוע התיקון, באופן שפעולה שהיתה בלתי חוקית בשעת מעשה נעשית חוקית "למפרע", ואם תקנה 2(3) לתקנות ההגנה (כספים), כפי שתוקנו על-ידי החוק משנת תשכ"ב-1962, מעניקה לשר-האוצר ולכל מי שימונה על-ידיו סמכות להכשיר "למפרע" כל פעולה שנעשתה בניגוד לתקנות אלו ושהיתה בגדר עבירה פלילית לפי תקנה 10, אינני רואה טעם למנוע מלשכת עורכי-הדין את הסמכות לאשר בקשת
חבר לפי סעיף 29 (4) "למפרע" – מיום הגשת הבקשה או לאחריו.
ו) ב-ע"א 201/62
פד"י, כרך טז, 2753,
נדון סעיף 9 (ב) לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954, הקובע לאמור:
"לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה – אלא בהיתר שר-העבודה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים היו, לדעתו, בקשר להריון."
באותו מקרה פוטרה המערערת על-ידי המשיב ביום 10.7.58, כאשר היתה בהריון; ביום25.1.59 הגישה תביעה נגד המשיב לתשלום שכר עבודתה בסך -.600 ל"י ופיצוי הלנת שכר בסך -.720 ל"י, וביום 23.11.59 נתן שופט-השלום פסק-דין המחייב את המשיב לשלם לה את מלוא סכום תביעתה בצירוף ריבית והוצאות. המשיב עירער על פסק-הדין, אך בטרם הגיע הערעור לדיון, נתן שר-העבודה, ביום 14.3.60, היתר למשיב לפטר את המערערת "החל מיום 11.8.58". בית-משפט זה פסק כי הסעיף 9 (ב) לחוק עבודת נשים מעניק לשר-העבודה סמכות לתת היתר לפיטורי עובדת הרה, שלא בקשר להריון, לא רק לפני הפיטורים, אלא גם "למפרע", הווה אומר, לאשר בדיעבד פיטורים שנעשו על-ידי המעביד. לפיכך הוחלט כי היתרו של השר נתן "תוקף למפרע", מן היום שנקבע בהיתר, לפיטורי המערערת, וזאת על-אף האיחור הרב (20 חודש) במתן ההיתר, ולמרות שההיתר פגע קשות בזכויותיה של המערערת וביטל "למפרע" את עילת תביעתה, שכבר זכתה בה בדין בערכאה ראשונה.
השופט כהן
אמר
(שם,
ב-
ע' 2761):
"נכון אני לתמוך יתדותי בסיפה של אימרת
הלורד נורמנד
הנ"ל, ולומר כי התנאים המיוחדים של הוראות סעיף 9 (ב) לחוק עבודת נשים מצדיקות בבירור, ואף מחייבות את הפירוש שאומנם רשאי השר לתת את ההיתר המדובר בו לא רק מראש, אלא גם למפרע; שאם לא תאמר כן, לא תהא ההוראה ההיא ניתנת לביצוע יעיל וסביר כל עיקר".
השופט זוסמן
אמר
(שם
ב-ע' 2762):
"מטבע הדברים יש והיתר הפיטורים יכול שיינתן בדיעבד."
השוט ברנזון
, שהסתמך גם על פסק-הדין בענין,
rendall v. blair; (1890), 45 ch. d. 139; 59 l.j. ch. 641; 63 l.t. 265; 38 w.r. 689; 6 t.l.r. 386 c.a.
סיים את דבריו באמרו
(שם
ב-
ע' 2763):
"סיכומו של דבר הוא, כי הכל תלוי בנוסח החוק הנדון, בתנאים המיוחדים של המקרה, ובמה שנראה לבית-המשפט כצודק וישר לעשות לאור תנאים אלה."
סיכום זה, שאני מסכים לו בכל הכבוד, פועל בערעור זה לטובת המערער.
ז) מר נחשון הפנה את תשומת-לבנו, בהגינות רבה, לתקדים הנראה, במבט ראשון, כמנוגד לערעורו:
בג"צ 206/57
הילדגרד רובינזון נגד המועצה המשפטית:
פד"י, כרך יא, תשי"ז/תשי"ח 1957, ע' 1366, 1368; פי"ם, כרך ל, תשי"ח 1957, ע' 235.
בו נאמר מפי
מ"מ הנשיא, השופט חשין
המנוח:
"אין אנו רואים היתר לעצמנו לצוות על המועצה המשפטית לאשר עורך-דין כ'מאמן מלמפרע'. עורך-דין עשוי להתחייב מראש לאמן ולהדריך; ובהתחייבו – חזקה עליו שיעמוד בהתחייבותו. אך כיצד יתחייב עורך-דין למפרע להדריך ולפקח? ואם יצהיר כי למעשה הדריך ופיקח ואימן, כלום יש להניח כי האחריות שהיתה מוטלת על עורך-הדין שווה בשני המקרים? אף לבנו למבקשת שחלק ניכר מעמלה ירד לטמיון. אך אין לאל ידינו לתקון עתה את המעוות"
(שם
ב-
ע' 1368
).
אני מסכים עם מר נחשון כי המקרה ההוא שונה מן המקרה דנן,
וזאת מכמה בחינות. לא היה זה ערעור על סירוב לשכת עורכי-הדין לאשר מאמן לפי הסעיפים 29 (4), 31 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961, אלא בקשה למתן צו-על-תנאי נגד המועצה המשפטית, להסביר על שום מה לא תכיר בעבודתה של המבקשת במשרד עוך-דין
פלוני מיום 12.4.56 עד 13.10.57 לצורך התמחות לפי תקנות המועצה המשפטית, תשי"ג-1953. עורך-הדין פלוני, שאצלו נרשמה המבקשת כמתמחה על-ידי המועצה המשפטית, נעדר במשך רוב רובה של תקופת ההתמחות מן הארץ, ולכן הוחלט כי צדקה המשיבה בסרבה להכיר "בהתמחות הנעשית במשרד עורך-דין הנעדר מן הארץ". הוסיפה המבקשת לטעון כי הואיל והתמחתה למעשה במשך כל אותה תקופה אצל עורך-דין אלמוני, העובד אף הוא במשרדו של עורך-הדין פלוני, "קיימת אפשרות לאשר את התמחותה אצל עורך-הדין אלמוני בדיעבד". על טענה זו השיב בית-המשפט, ראשית, כי חלק מאותה
תקופה לא יכול היה אותו עורך-דין אלמוני לשמש מאמן לפי התקנות, שנית, אף באותו פרק זמן שבו היה כשר לשמש מאמן, כבר היה בפיקוחו מתמחה אחר ועדיין לא ניתן לו היתר
לאמן שניים, ושלישית, "ואף הוא אינו נטול-חשיבות: אין אנו רואים היתר לעצמנו" וכו', כמובא לעיל. לא המתמחה-המבקשת ולא עורך-הדין אלמוני לא ביקשו מעולם מן המועצה המשפטית לרשום את המבקשת כמתמחה שלו, אלמוני לא קיבל על עצמו – בניגוד למערער דנן – לאמן את המבקשת, ושם שאלה של סירוב המועצה המשפטית לאשר את עורך-הדין אלמוני כ"ראוי להיות מאמן" מיום הגשת בקשתו לא עמדו לדיון.
כאן יש לחזור ל-בג"צ 255/62
פד"י, כרך טז, ע' 2153,
שהובא בראשית פסק-דיני, בו נדונה בקשה למתן צו-על-תנאי נגד לשכת עורכי-הדין, מדוע לא תכיר בהתמחותו של המבקש אצל עורך-דין פלוני בתקופה שבין 12.4.62 ו-3.7.62. בפסק-דינו אמר
הנשיא, השופט אולשן:
"במשך התקופה הנ"ל עורך-דין (פלוני) טרם הוסמך לאמן מתמחים ..... עורך-דין זה לא נקט (אם יכול היה) צעדים כדי שתאריך הסמכתו יהיה 12.4.62. לפיכך אין בכוחנו לצוות על לשכת עורכי-הדין שתבטל את החלטתה .... אנו יכולים רק להביע את צערנו על כך (לאור גירסת המבקש) כי יוצא שהמבקש מפסיד מספר חודשים רק בגלל הטיפול השהוי בלשכת עורכי-הדין בבקשתו של עורך-דין (פלוני) לקבל את הסמיכה כנ"ל."
(שם
, ב-
ע' 2154
).
השופט כהן,
אחרי הביעו את דעתו הנזכרת לעיל, כי לשכת עורכי-הדין רשאית, לפי סעיף 29 (4), לאשר חבר הלשכה כראוי להיות מאמן למפרע, הוסיף:
"אבל לענין אישור חבר לשכת עורכי-הדין כראוי להיות מאמן אין מקום עמידה בבית-המשפט אלא לאותו חבר לשכה בלבד. עורך-הדין (פלוני) איננו עומד לפנינו, וכנראה גם לא הגיש ערעור לפי סעיף 31; ולענין זה אין המבקש יכול להיות בעל-דבריה של הלשכה."
מכל הבחינות האלה שונה
בג"צ 206/57 –
וכן
בג"צ 255/62–
מן הערעור הנדון, ואין בו כדי לשמש תקדים לרעת המערער.
ח) לבסוף ברצוני להצביע על כך כי עצם זכות הערעור לפי סעיף 31 עשויה ליצור "אישור למפרע" של חבר לשכה, כ"ראוי להיות מאמן" לפי סעיף 29 (4) – וזאת על-ידי פסק-דינו של בית-משפט זה. נניח שהלשכה סירבה לבקשה לפי סעיף 29 (4), בהיותה סבורה כי חבר-הלשכה המבקש אינו "בעל ותק של חמש שנים" (או מטעם אחר כלשהו), ובערעור יוכח כי המערער היה בשעת בקשתו בעל הוותק הדרוש (או טעמו האחר של הסירוב לא יעמוד במבחן). לדעתי, עצם "זכות הערעור" מורה כי רשאי בית-משפט זה, לא רק לבטל את החלטת הסירוב, אלא אף להחליפה – במקרה מתאים – בהחלטת "אישור" לפי סעיף 29 (4), וזהו אישור הפועל
ex tunc
ולא
ex nunc
. הוא הדין במקרה של ערעור לפי סעיף 31 על "ביטול אישור לפי סעיף 30". אם יתברר בערעור כי הלשכה לא צדקה בבטלה אישור, שניתן לפי סעיף 29 (4), על-פי סמכותה לפי סעיף 30, יבטל בית-משפט זה את הביטול, והוא כלא היה; משמע כי כל תקופת התמחותו של מתמחה אצל המערער בתקופת ה"ביטול" תיחשב כהתמחות חוקית "למפרע".
מצב דומה של הכרה ב"התמחות למפרע" ייווצר גם כתוצאה מערעורו של מתמחה, לפי סעיף 28, על סירוב הלשכה לרשמו כמתמחה לפי הסעיף 26 לחוק (ראה גם סעיף 27). כלל 3 לכללי לשכת עורכי-הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), תשכ"ב-1962, שהותקנו על-ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי-הדין, באישור שר-המשפטים, בתוקף סמכותה לפי הסעיפים 32 ו-109 לחוק, קובע כי –
"אושרה בקשתו של המתמחה, ייחשב תאריך קבלת הבקשה על-ידי הלשכה כתאריך תחילת התמחותו."
כאן יש משום "אישור למפרע" בדרך הרגילה, ואין ספק שגם במקרה של ערעור על סירוב הלשכה לאשר בקשתו של מתמחה יפעל פסק-הדין המקבל את הערעור כאישור תקופת ההתמחות מתאריך קבלת הבקשה על-ידי הלשכה. השווה
בג"צ 136/63 משה טנא נגד לשכת עורכי הדין; פד"י, כרך יז, תשכ"ג/תשכ"ד 1963, ע' 1849.
מכל הטעמים האלה נראה לי נכון וצודק לקבל את הערעור ולאשר כי המערער ראוי להיות מאמן, לפי סעיף 29 (4) לחוק לשכת עורכי-הדין, מיום 1.8.63.
השופט זוסמן
:
אני מסכים.
השופט מני
:
אני מסכים.
הוחלט לקבל את הערעור ולאשר כי המערער ראוי להיות מאמן, לפי סעיף 29 (4) לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961, מיום 1.8.63.
ניתן היום, כ"ח בשבט תשכ"ד (11.12.1964).
עא בית המשפט העליון 27/64 עו"ד ד"ר יוחנן בדר נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, ו-3 אח', [ פ"ד: יח 1 295 ] (פורסם ב-ֽ 11/12/1964)