פסקי דין על דיוויד לואיס | פסקי דין על שר התיירות | פסקי דין על מר משה קצב |

17001/99 א     14/06/1999




א 17001/99 דיוויד לואיס נ' שר התיירות, מר משה קצב





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזר
חיים

ע"א 6514/96
בפני
: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופטת ד' ביניש

המערערת: חניון המרכבה חולון בע"מ

נ ג ד

המשיבה: עיריית חולון

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.7.96
בת"א 72/95 שניתן על-ידי כבוד
הרשמת השופטת סוקולוב

תאריך הישיבה: ח' באלול תשנ"ז (10.9.97)

בשם המערערת: עו"ד גלדקוב
בשם המשיבה: עו"ד בר-און ויגור

פסק-דין

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1. המערערת (להלן: החברה) בקשה מבית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' סוקולוב) רשות להתגונן בתביעה בסדר-דין מקוצר שהוגשה נגדה על-ידי המשיבה (להלן: העיריה), על סך 3,777,737 ש"ח עקב אי-תשלום חיובי ארנונה שהטילה עליה העיריה בשנים 1990-1994, כמחזיקה של נכס מקרקעין (חניון) המצוי בתחום שיפוטה. הארנונה הוטלה על פי צווי המסים לשנים 1990-1994 שהוצאו על-ידי העיריה בתוקף סמכותה לפי סעיפים 274 ו275- לפקודת העיריות [נוסח חדש] ולפי חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג1992- והתקנות שהותקנו מכוחו. בקשת הרשות להתגונן נדחתה, ומשכך, ניתן פסק-דין כמבוקש בכתב התביעה.

החברה מערערת על פסק-הדין ועל ההחלטה שדחתה את בקשת הרשות להתגונן.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

2. בית המשפט המחוזי דן בכל טענותיהם של הצדדים ודחה את טענותיה של החברה, אחת לאחת. הטענה לפיה יש ליתן לחברה רשות להתגונן עקב אי גילוי מסמכים, נדחתה, בין היתר, מן הטעם שהחברה קבלה פרוט של תחשיב החוב ומאחר וכל בקשתה מכוונת לקבלת פרטים נוספים מהם תדלה טענות הגנה, ולא לבדיקה אמיתית של המגיע ממנה. אשר לטענת "איני מחזיק", שהועלתה על ידי החברה לראשונה בבית המשפט, נקבע, כי זו מצויה בסמכותו של מנהל הארנונה וניתן להעלותה כטענת הגנה בבית משפט רק לאחר קבלת רשות מבית המשפט. משלא נתבקשה הרשות, נדחתה הטענה. עוד קבע בית המשפט כי הגשת הליכי השׁגה, ערר או ערעור אינם מעכבים חובת תשלום ארנונה שהוטלה על החברה ואינם מעכבים את הדיון בתביעה שהוגשה עקב אי תשלומם; והוא הדין בהגשת בקשה לפטור, הנחה או ויתור על חיוב בארנונה. טענת ההבטחה המנהלית לתשלום ארנונה בשיעור נמוך, נדחתה אף היא, באשר היא נטענה באופן סתמי ולא פורט בה מי נתן את ההבטחה ומי קבלה, מה הובטח בה, והאם ניתנה ההבטחה על ידי גורם המוסמך לתיתה. גם טענת חוסר סבירות בקביעת שיעור הארנונה נדחתה משלא פורטה בתצהיר תשתית עובדתית המבססת חוסר סבירות.

בפני
נו חוזרת המערערת על מסכת טענותיה בערכאה הראשונה ואילו העיריה לעומתה מצדדת בקביעותיו של בית המשפט המחוזי.

דיון

3. דינה של הטענה לפיה יש ליתן לחברה רשות להתגונן עקב אי גילוי מסמכים ופרטים, להידחות, וזאת ביחס לכל המסמכים שהחברה בקשה את גילויים. ככלל, זכאי נתבע בסדר דין מקוצר לבקש, בתנאים המתאימים, גילוי מסמכים עוד בטרם יגבש ויגיש את בקשת הרשות להתגונן (ראו רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון והשקעות בע"מ, תקדין-עליון 90(3) 1111). אלא שהחברה טוענת כי עקב אי-גילוי המסמכים, לכשעצמו, יש ליתן לה רשות להתגונן בטענות שונות מאחר ואי-הגילוי פגע ביכולתה להכין ולגבש כראוי את בקשת הרשות להתגונן. לשם כך, מפנה המערערת להלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בפסק הדין שניתן בע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, אלא שאין הנדון דומה לראיה. במקרה שנדון שם נדרש בנק לגלות לנתבע את חשבונותיו הוא בבנק, כדי לאפשר לו להתגונן נגד תביעת הבנק נגדו על פי אותם חשבונות החיוניים להכנת הגנתו של הנתבע, ואילו בענייננו מתבקש גילוי של מסמכים ממין שונה לחלוטין אליהם אתייחס בהמשך:

א) פרוטוקולים והחלטות מועצת העיריה: הפרוטוקולים והחלטות מועצת העיריה עמדו לרשות החברה והיו פתוחים לעיונה בזכות וללא צורך בבקשה לגלויים, וזאת לפי הוראת החוק (סעיף 58 לתוספת השניה לפקודת העיריות [נוסח חדש]). לא היתה לכאורה מניעה שבדין כי תעיין בהם אילו בקשה לעשות כן. מהחומר שלפני עולה, כי החברה לא בקשה כלל לעיין בהם. אם לא עיינה בהם ולא עמדה על מימוש זכותה זו, אין לה, אלא להלין על עצמה.

ככל שהדבר נוגע לפרוטוקולים, אלה אינם רלבנטיים להגנתה של החברה משום שצווי המסים שצורפו לכתב התביעה ושעמדו לרשות החברה בטרם הוגשה בקשת הרשות להתגונן, הם אלה הקובעים את תעריפי הארנונה שעל בסיסם חויבה. משכך, ניתן לבסס את הנימוקים לתקיפת אותם תעריפים על צווי הארנונה עצמם ואין אי-המצאתם של הפרוטוקולים מונעת מלהעלות טענות הגנה ראויות, אם ישנן כאלה בידי החברה. הוא הדין אשר להחלטות מועצת העיריה; החלטות אלה מוצאות ביטוי בצווי הארנונה עצמם, שצורפו כנספח לכתב התביעה.

ב) חיובי ארנונה של חניונים אחרים: במקרה שלפנינו, מתבקש גילויים של חיובי ארנונה של נישומים אחרים, כדי לבדוק שמא שונים תעריפי חניוניהם מהתעריף המוטל על חניון החברה וחיוביהם מהחיובים שהוטלו על החברה. דרישת גילוי חיובי הארנונה של חניונים אחרים, יכולה לחבוק טענת אפליה לרעה של החברה בקביעת שומת הארנונה שהוטלה עליה, להבדיל מזו שהוטלה על חניונים אחרים הדומים לה. אלא, שטענת אפליה שכזו לא נטענה בבקשת הרשות להתגונן שהגישה החברה. טענתה של החברה היא, כי חיובי הארנונה שהוטלו עליה לוקים בחוסר סבירות מטעמים שונים, כגון העדר קיומו של תעריף מדורג לפי שטח החניון, העדר הבחנה בין חניון לרכב פרטי מזה וחניון לרכב כבד מזה. טענה זו ניתן להעלות בהסתמך על צווי הארנונה - אותם קבלה החברה יחד עם כתב התביעה - המוצאים מכוח סמכות שבחוק ובהם קבועים תעריפי הארנונה, לפי סוג הנכס, גודלו, מיקומו וכיוצא באלו מבחנים. אם יש מקום להצביע על חוסר סבירות בתעריפים המוטלים על נכסים שונים נוכח קיומם של מבחנים שונים, ניתן להתייחס לצו גופו הקובע את התעריפים.

4. אשר ליישום הצו על נכסים ספציפיים זהים, באופן שונה, יש לטעון טענה כזו מפורשות ובפירוט ולהמציא את פרטי הנכסים הרלבנטיים ומהות השוני. לא עולה מהטעון, כי על חניונים דומים לחניון שבהחזקת החברה הוטלה ארנונה שונה או שהתעריפים לגביהם שונים מאלה החלים על החברה בשוני בלתי רלבנטי, או שהושתו עליהם חיובים לפי תעריפים אחרים מאלה שנקבעו בצווי המסים ביחס לחברה. אין לאפשר לנתבע ל"דוג" חומר לשם הכנת הגנתו ולהעלות בהקשר זה טענות סתמיות, כלליות ומעורפלות. לפיכך, אין להתערב בהחלטת בית המשפט שלא ליתן רשות להתגונן עקב אי המצאת חיובי ארנונה של חניונים אחרים, מה עוד שגם מהיבט השמירה על הפרטיות, ספק אם אפשר לחייב את העיריה למסור מידע אודות חיובי ארנונה שהוטלו על חניונים אחרים.

עם זאת, ראוי לציין, כי מעבר לזכותה של החברה לעיין בפרוטוקולים ובהחלטות מועצת העיריה, ראוי לה לעיריה, כרשות מנהלית, לגלות פתיחות ולהסביר פנים לנישום הפונה אליה ומבקש לקבל מידע שעניינו בחיובים שהוטלו עליו על ידה. למותר להוסיף כי המידע הרלבנטי מצוי בידי העיריה ונגישוּתה אליו קלה לאין ערוך מזו של האזר
ח. אין, על כן, כל הצדקה או טעם להערים עליו קשיים בבקשו לבדוק את החיובים שהוטלו עליו על ידי הרשות ועליה לסייע בידו למצות את זכויותיו.

העלאת טענת "איני מחזיק"

5. המערערת מעלה טענת "איני מחזיק" לגבי חלק מהנכס בו לטענתה מחזיקים אחרים, שעה שהיא זו שחוייבה בתשלום הארנונה. בית המשפט המחוזי קבע כי החברה לא היתה רשאית להעלות טענה זו לראשונה בבית המשפט כטענת הגנה אלא לאחר קבלת רשות לעשות כן, רשות שלא נתבקשה ומשכך לא ניתנה. בית המשפט הסתמך על נוסח חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו1976- (להלן: חוק הערר) כפי שהיה בתוקף בעת הדיון, לאחר שתוקן בשנת ב8.7.1994- על ידי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), התשנ"ד1994-, בעוד אשר היה עליו להתייחס לנוסח החוק טרם תיקונו.

בשנים 1990-1994 ניתן היה להעלות בהשגה לפני מנהל הארנונה טענת "איני מחזיק" על פי סעיף 3(א)(3) לחוק הערר רק אם נסובה על מצב עניינים מצומצם מאוד. לעניין הגדרת "מחזיק" הפנה סעיף 3(א)(3) לסעיף 274ב(ב) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקדות העיריות). בה בעת, כל טענת "איני מחזיק" שלא באה בגדרם של הסעיפים האמורים, ניתן היה להעלותה בבית המשפט ללא צורך בקבלת רשות. בשנים בהן הוטלו חיובי הארנונה נשוא הערעור שלפנינו - 1990-1994 - היה בתוקף סעיף 3(א)(3) לחוק הערר, שזו לשונו:
"3. השגה

(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
...
(3) הוא אינו מחזיק כמשמעותו בסעיף 274ב(ב) לפקודת העיריות ... ".

סעיף 274ב(ב) קובע לאמור:
"274ב. ארנונה כללית
...
(ב) ... 'מחזיק' - למעט מחזיק של בנין ריק שאין משתמשים בו במשך תקופה רצופה שאינה עולה על ששה חדשים והמתחילה ביום שחדלו להשתמש בו, ובבנין חדש - במשך תקופה של ששת החדשים הראשונים מיום שבנייתו נגמרה והוא ראוי לשימוש".

6. עולה מהאמור, שסעיף 274ב(ב) לפקודת העיריות ממעט מהגדרת "מחזיק", מי שמחזיק בבניין ריק שאין משתמשים בו לתקופה רצופה שמשכה עד ששה חודשים. לפיכך, השגה בפני
מנהל הארנונה בטענת "איני מחזיק" - על פי התמתכונת שהוּתוותה בסעיף 3(א) לחוק הערר - מוגבלת, לכאורה, למי שמחזיק בבניין ריק תקופה רצופה שאינה עולה על ששה חודשים ואינו נחשב, לפיכך, ל"מחזיק" לצורך סעיף 274ב(ב) וסעיף 3(א)(3). מאידך, טענת "איני מחזיק" הכופרת בהחזקת הנכס נשוא השומה, אינה כפופה למתכונת ההשגה הקבועה בחוק הערר.

עמד על כך השופט ג' בך בע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עירית ת-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769:
"טענתם [של הבעלים] שאין הם 'מחזיקים' על פי החוק, אינה נכנסת לגדר העילה בסעיף משנה 3. אותו סעיף משנה מפנה להגדרת 'מחזיק' בסעיף 274ב(ב) לפקודה. הגדרה זו מוציאה מגדר 'מחזיק', למשך תקופה של ששה חדשים לכל היותר, מי שמחזיק בנין ריק. טענת המערערים, לעומת זאת, מופנית כלפי עצם חיובם בארנונה, ועל פיה אין הם 'מחזיקים' בנכס ... ואין הטענה חותרת ומוגבלת לקבלת פטור לששה חדשים בלבד. על כן, דרך הגנתם של המערערים במשפט זה אינה נחסמת בשל כך שלא הגישו השגה" (ההדגשה אינה במקור).

7. ראוי להעיר, כי ההבחנה בין טענות "איני מחזיק" לסוגיהן - בין אלה הנסובות על היות הבניין המוחזק ריק במשך ששה חודשים כאמור בסעיף 274ב(ב) ובין אלה הנסובות על העדר החזקה מעיקרה בנכס נשוא השומה - צמצמה את האפשרות להגיש השגה וערר על פי המתכונת שהוּתוותה בחוק הערר, וכבר נקבע כי:
"יש לפרש את האמור בסעיף 3 [לחוק הערר] באופן רחב ככל האפשר, שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה ... שהרי אחרת, יימצא האזר
ח במבוי סתום, בלי יכולת לשטוח טענותיו לפני ערכאה שיפוטית, היכולה להעביר את החלטתה של הרשות המינהלית בשבט הביקורת ... לו הייתה נשמעת דעתו של בית-משפט זה, היה גם מקום להוסיף ולהרחיב בדרך החקיקה את הזכות להשגה, ערר וערעור מעבר לתחומים שהותוו כיום בסעיף 3 לחוק ... כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה" (בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מב(3) 441, 446; ההדגשה במקור).

ואכן, חוק הערר תוקן, כאמור.

8. מאחר והחברה טוענת כי היא אינה מחזיקה בחלק מן הנכס נשוא חיובי הארנונה שהוטלו עליה ומאחר וטענתה אינה נסובה על האמור בסעיף 274ב(ב) לפקודת העיריות, הרי שהיא אינה מנועה מלהעלות טענת "איני מחזיק" לראשונה בבית המשפט כהגנה מפני התביעה, וזאת, ללא נטילת רשות. בטענה זו, לפיכך, הדין עם החברה.

9. החברה מוסיפה וטוענת, כי העיריה מנועה מלטעון כי טענת "איני מחזיק" המועלית על ידי החברה, אינה בסמכותו של בית המשפט, משום שטָענה בהליך אחר, כי הסמכות לדון בטענה זו מצויה בידי בית המשפט. אינני נדרשת לדון בטענת המניעות משום שממילא רשאית החברה להעלות בבית המשפט את הטענה לפיה אינה מחזיקה בחלק מהנכס, כאמור לעיל.

ערר תלוי ועומד

10. טוענת החברה כי השׁגה, ערר או ערעור התלויים ועומדים, מעכבים את חובת תשלום חוב הארנונה השנוי במחלוקת. לטענת החברה הוגש על ידה ערר ביחס לחיובי הארנונה שהוטלו עליה בשנים 1990-1994 אלא שהטענה הוכחשה על ידי העיריה. את טענתה זו סמכה החברה על "מודעה" שהגישה לוועדת הערר, ובה כרכה - לטענתה - בעררים שהגישה לשנים 1995 ו1997- (ערר 11/95 וערר 8/97), ערר על חיובי ארנונה שהוטלו עליה בשנים 1990-1994. בית המשפט קבע כי אין ממש בטענתה זו. לאחר מתן ההחלטה בבית משפט קמא נמשך ההליך בפני
ועדת הערר וניתנה החלטת ביניים בה נקבע כי לא הוגש ערר כדין על החיובים שהוטלו בשנים 1990-1994 וכי לעררים שהיו לפני ועדת הערר (ערר 11/95 וערר 8/97) לא ניתן לכרוך ערר על חיובי ארנונה שהוטלו על החברה בשנים 1990-1994. על החלטת ביניים זו ועל דחיית העררים לשנים 1995 ו1997- שבמסגרתם ניתנה החלטת הביניים, הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי שטרם הוכרע (ע"ש 403/98 שהוגש ביום 1.3.1998).

אירועים אלו אירעו לאחר מתן ההחלטה בבית משפט קמא ואין עלינו להתייחס אליהם. מה עוד, שלגופו של עניין, נראית הטענה שלפיה תלוי ועומד ערר כדין לשנים 1990-1994, חלשה ביותר. לפיכך, על אף שכיום תלוי ועומד ערעור בבית המשפט המחוזי על החלטת הביניים האמורה, אין מקום לעכב, מטעם זה, את תשלום חוב הארנונה השנוי במחלוקת ואת הדיון בתביעה שהגישה העיריה, מה גם שטענה אחרונה זו נזנחה על ידי החברה בערעור שלפנינו.

הבטחה מינהלית להטלת ארנונה בשיעור נמוך

11. דינה של הטענה בדבר קיומה של הבטחה מינהלית לתשלום ארנונה בשיעור נמוך להידחות. ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר את היסודות שקיומם הכרחי על מנת שמעשה של רשות, להבטחה מינהלית יחשב; על הטוען לקיומה של הבטחה מינהלית לשכנע כי ה"הבטחה ניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו ... כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה" (ראו בג"ץ 135/75 סאי - טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, 676; בג"ץ 1554/94 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נ(3) 2, 32-3).

עיון בתצהיר שהוגש על ידי המצהיר מטעם החברה מלמד - כדבריו של בית משפט קמא - כי הטענה בדבר הבטחה מינהלית נטענה באופן סתמי וכללי ולא פורטו בו היסודות האמורים שקיומם הכרחי על מנת שתתגבש הבטחה מינהלית המיוחסת לעיריה - לפי הטענה - להטלת ארנונה בשיעורים נמוכים. משעמד בפני
בית המשפט תצהיר זה, על המעט והעמום שבו, אין החברה יכולה להיבנות מן העובדה כי האמור בתצהיר לא נסתר על ידי העיריה בחקירה שכנגד (ראו ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 729; וכן, ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ' warner home video (u.k.) ltd., פ"ד מו(2) 273, 277). בדין, על כן, קבע בית משפט קמא כי החברה לא הוכיחה את היסודות ההכרחיים לקיומה של הבטחה מינהלית מטעם העיריה להפחית את שיעורי הארנונה שיוטלו על החברה.

חוסר סבירות בקביעת תעריפי הארנונה

12. החברה מייחסת חוסר סבירות להחלטות העיריה בהן נקבעו תעריפי הארנונה שעל פיהם נישומה וחוייבה. על פי הטענה, היה על העיריה להביא במכלול שיקוליה, עת קבעה את תעריפי הארנונה, את ההכנסה הנצמחת מן החניון, לאמור, את הבדלי ההכנסה הנצמחת מהפעלת חניון לרכב פרטי מזה וחניון לרכב כבד מזה, כאשר הרווח הנצמח מהפעלת חניון לרכב כבד - כפי שמפעילה החברה - קטן מהרווח הנצמח מחניון לרכב פרטי. טענה שנייה שעיקרה בחוסר סבירות תעריפי הארנונה מכוֶונת חיציה כלפי העובדה כי העיריה אינה מנהיגה תעריף ארנונה מדורג, על פי שטחו של החניון הנישום. טענה שלישית גורסת כי התעריף שהוטל על החברה גבוה משמעותית מהתעריפים המוטלים על חניונים ברשויות אחרות.

13. נראה, כי בטענות אלה יש ליתן לחברה רשות להתגונן, מן הטעמים שיפורטו להלן:

אכן, הסמכות לקבוע את שיעורי הארנונה נתונה לעיריה על פי דין ובידיה שיקול דעת נרחב לקבוע את המבחנים שעל פיהם יקבעו חיובי הארנונה, שכן, היא מוחזקת כמי שמיטיבה לדעת את כלל צרכי העיר, את היקף השירותים העירוניים הנצרכים על ידי תושביה, ואת יכולתם של בעלי הנכסים לשאת בחיובי המס (בג"ץ 1355/93 ועד מעקב לענין ארנונה ירושלים נ' ראש עיריית ירושלים, תקדין-עליון 94(1) 1391; וכן בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 803). יחד עם זאת, סמכות העיריה לקבוע תעריפי ארנונה ומבחנים להטלתה, כפופה - ככל סמכות מינהלית אחרת - למגבלות הסבירות, השוויון וכללי יסוד נוספים המנחים את אופן הפעלת שיקול דעתה של רשות מינהלית.

אמנם, המבקש רשות להתגונן נדרש להיכבד ולפרט את הגנתו ולשאת בנטל לבסס בפירוט את חוסר הסבירות בקביעת תעריפי ארנונה המתבטא בקביעת תעריף גבוה משמעותית מזה הקבוע ברשויות אחרות (בג"ץ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית גבעתיים, פ"ד לט(2) 13). עליו לדייק בפרטים ולסמוך את טענותיו על נתונים אודות נכסים הדומים במרכיביהם הבסיסיים לאלו נשוא הטענה (בג"ץ 764/88 לעיל, 804). יחד עם זאת, הטענה המועלית בענייננו נטענה בגדרה של בקשת רשות להתגונן, שבה על מבקש הרשות להראות קיומה של הגנה אפשרית, ולוּ בדוחק, המגלה סיכוי כלשהו להצלחה בהגנה. שכן, כבר נאמר כי "סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו" (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; וכן, י' זוסמן, סדרי הדין האזר
חי (מהדורה שביעית, 1995) 675). בכך שונה העניין שלפנינו מהמקרים נשוא העתירות לבג"ץ שנזכרו לעיל, שם הועלו הטענות על ידי העותרים בתקיפה ישירה.

14. לאור האמור לעיל, די בתשתית העובדתית שהניחה החברה בפני
בית משפט קמא לתמיכה בטענה כי תעריפי הארנונה שקבעה העיריה גבוהים באופן משמעותי מאלה הקבועים ברשויות אחרות, כדי להקים סיכוי להגנה זו. אשר לטעמים הנוספים המצויים בבסיס טענת חוסר הסבירות - והם העדר התחשבות בהבדלי ההכנסה הנצמחת מהפעלת חניונים המיועדים לרכבים מסוגים שונים ואי קביעת תעריף מדורג לפי שטח - הרי שאלה נסמכים על צווי המסים בהם נקבעו תעריפי הארנונה והמבחנים להטלתה. העדר נתונים בעניין זה - כפי שציין בית משפט קמא - אינו טעם למניעת התגוננות בטענות אלה. נראה לפיכך, כי לשם קבלת הרשות להתגונן הרימה החברה את הנטל המוטל עליה, אך יצויין, כי במידה והעיריה תבקש פרטים נוספים בגדרו של ההליך העיקרי, ישקול בית המשפט אם יש מקום לחייב את החברה במתן כאלה.

יש, על כן, ליתן לחברה רשות להתגונן בטענת חוסר סבירות תעריפי הארנונה המתבטאת בהעדר התייחסות להכנסות הנצמחות מהפעלת החניון לפי סוג הרכב החונה בו; העדר קביעת תעריף מדורג לפי שטח החניון וקביעת תעריף גבוה במידה משמעותית מתעריפים הקבועים ברשויות אחרות.

סוף דבר

15. אשר על כן, אני מציעה לקבל את הערעור במובן זה שפסק דינו של בית משפט קמא יבוטל וכך גם ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן, ותינתן לחברה רשות להתגונן בטענת "איני מחזיק" ובטענת חוסר סבירות בקביעת תעריפי הארנונה, כאמור בסעיפים 8 ו14- לעיל. הואיל ואין בטענת "איני מחזיק" וכן בטענת חוסר הסבירות כדי להדוף את התביעה במלואה אלא רק במקצתה, תותנה הרשות להתגונן בכך שהחברה תשלם לעיריה תוך 60 ימים את מחצית חוב הארנונה. לא תשלם החברה את הסכום במועד - תידחה בקשתה לרשות להתגונן ויינתן נגדה פסק-דין על מלוא סכום התביעה, בצירוף הוצאות כאמור להלן.

הוצאות הערעור נקבעות בזה בסכום של 20,000 ש"ח והן תתווספנה על ההוצאות שתפסקנה במשפט עצמו, לצד הזוכה.

ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל:

אני מסכים.
ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.

ניתנה היום, י"ז בשבט תשנ"ט (3.2.99).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
96065140.j04
10









א בית משפט מחוזי 17001/99 דיוויד לואיס נ' שר התיירות, מר משה קצב (פורסם ב-ֽ 14/06/1999)