פסקי דין על יחיאל לוי

22250-05/10 פ     05/08/2010




פ 22250-05/10 מדינת ישראל נ' יחיאל לוי








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



5.8.10

ת"פ 22250-05-10 מדינת ישראל
נ' לוי(עציר)





בפני

כב' השופט בני שגיא



המאשימה:

מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד קלייטמן



נגד

הנאשם:
יחיאל לוי
(עציר)


ע"י ב"כ עו"ד יוסף פרידמן


הכרעת דין

1.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גניבת 4 חולצות מחנות בגדים וכן עבירת איומים.

2.
הן בחקירתו משטרה והן בתגובתו לכתב האישום, הודה החשוד בגניבת החולצות, והמחלוקת היחידה נוגעת לעבירת האיומים – עבירה אשר בביצועה כפר הנאשם.

3.
להלן תמצית העובדות שאינן במחלוקת:


ביום 5.10.10 גנב הנאשם 4 חולצות מדוכן הנמצא בחנות בגדים ברחוב שד' הר ציון בתל אביב. בחנות היה באותה העת מר חיים כהן, בנה של בעלת החנות (להלן – המתלונן) אשר הבחין בנאשם גונב את החולצות. המתלונן החל לרדוף אחרי הנאשם רק לאחר מספר דקות, שכן המתין שעובד נוסף של החנות יתפנה לשמור על החנות. המתלונן איתר את החשוד לאחר מספר דקות בגינה ציבורית סמוכה, אך בשלב זה החולצות כבר לא היו ברשותו. בין המתלונן לנאשם התנהל דו שיח כלשהו, כאשר בשלב מסוים הגיע למקום שוטר (שהוזעק על ידי המתלונן) ועצר את הנאשם.

4.
על פי עדות המתלונן, כאשר הגיע לגינה הציבורית וניגש לנאשם, איים עליו הנאשם במזרק שלוף ואמר לו כי אם לא יעזוב את המקום הוא ידקור אותו.

הנאשם הודה כי גנב את החולצות, מכר אותן תמורת 20 ₪, אולם הכחיש, הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בית המשפט, כי שלף מזרק או איים על המתלונן בשלב זה או אחר של האירוע.

5.
ב"כ התובעת, עו"ד קלייטמן
, טען כי יש ליתן אמון בעדות המתלונן, אשר אין לו כל סיבה להעליל עלילת שווא על הנאשם, ועל יסוד עדותו – יש להרשיע את הנאשם.

6.
ב"כ הנאשם, עו"ד פרידמן, טען כי קיים ספק סביר ביחס לביצוע עבירת האיומים, וזאת נוכח שני טעמים מרכזיים:

(א) סתירות בעדות המתלונן אשר יש בהן כדי לללמד על בלבול בשאלת החזקת המזרק על ידי הנאשם.

(ב) זעקת החפות של הנאשם. נטען כי הנאשם הודה בחקירתו במשטרה בעבירת הגניבה, תוך שהוא ממרר בבכי, וזאת חרף קיומו של מאסר מותנה ממושך אשר אמור להיות מופעל ככל שהנאשם יורשע בעבירה זאת (עובדת קיומו של מאסר מותנה בעבירת גניבה נחשפה על ידי הסניגור כתשתית לטיעונו). בנסיבות אלה, כך סבור הסניגור, יש ליתן משקל משמעותי להכחשת עבירת האיומים ולזעקת חפותו, שכן אין כל הגיון, מבחינתו של הנאשם, להודות דווקא בעבירה החמורה המפעילה את המאסר המותנה ולהכחיש את ביצועה של העבירה הפחותה בחומרתה.

7.
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, בחנתי את המסמכים השונים שהוגשו, ונתתי דעתי לעובדה כי עבירת האיומים המיוחסת לנאשם מבוססת על עדות יחידה, הגעתי למסקנה כי יש מקום לאמץ את עדות המתלונן, ולהרשיע את הנאשם הן בעבירת גניבה והן בעבירת איומים.


להלן טעמיי:


(א) עדות המתלונן הותירה בי רושם אמין. המתלונן תיאר בעדותו כיצד הבחין בנאשם גונב את החולצות, כיצד יצא מהחנות כדי לאתרו, כיצד מצאו בגינה הציבורית,
וכיצד איים עליו הנאשם עם מזרק שלוף באומרו כי אם לא יעזוב את המקום הוא ידקור אותו. עדותו של המתלונן הייתה מדודה, שקולה, ולא מתלהמת, על אף שניכר היה כי למתלונן "בטן מלאה" על תופעת הגניבות מחנותו, בוודאי אלה המתבצעות על ידי נרקומנים. לא התרשמתי כי המתלונן, שכבר בשטח תיאר לשוטר הסיור את שביצע הנאשם, תכנן להפליל את הנאשם באופן של מסירת תיאור אמת ביחס לעבירת הגניבה, ותיאור כוזב ביחס לאיום שלא היה ולא נברא, וכי עשה כן תוך מסירת עדות שקר בבית המשפט.


הסניגור טען כי בדו"ח הפעולה נרשמו נתונים מפי המתלונן שאינם מתיישבים עם עדותו לרבות אמירה כאילו גניבת החולצות לוותה באיומי מזרק (עמ' 4 לדו"ח הפעולה). סבורני כי
אותן "סתירות" עליהן הצביע הסניגור אינן סתירות של ממש, וממילא משקלן אינו ממשי בעיני. אציין כי אותה "אמירה" אשר נרשמה בעמוד 4 לדו"ח הפעולה, לא נרשמה על ידי השוטר מפי המתלונן אלא על ידי המוקד המשטרתי. מטבע הדברים, מדובר בתמצית הנכתבת על ידי מוקדן, שאינו נמצא בשטח, ואף זאת לאחר מספר "גלגולים" של האינפורמציה המתקבלת מהשטח. דווקא תיאור המתלונן, כפי שנרשם מפיו בעמ' 2 לדו"ח, מתיישב את עדותו בבית המשפט בדבר קיומם של שני חלקים לאירוע – הגניבה (שלא הייתה אלימה) והאיומים.

(ב)
בחיפוש שנערך, נמצא מזרק בכיסו של הנאשם. אמנם, השוטר זרק את המזרק, ולאחר שחזר לשטח לא מצאו, אולם דבר קיומו בכיסו של הנאשם בעת שהגיע השוטר למקום אינו במחלוקת (ראה ת/1 עמ' 2 ש' 8-9, וכן עדות הנאשם בבית המשפט בעמ' 8 ש' 20). יש בהימצאותו של מזרק בכיס חולצתו של הנאשם כדי לחזק ולתמוך בעדות המתלונן, אשר לא יכול היה לדעת על קיומו בחזקת הנאשם, אלמלא ראה אותו בידיו מספר דקות קודם לכן.

(ג)
בעדות הנאשם בבית המשפט, ניתן היה לראות התפתחות מסויימת ביחס לסוגית החזקת המזרק, שכן תחילה השיב הנאשם לשאלה איפה היה המזרק כי: "לא אצלי בכלל ובגלל זה התפלאתי" ורק בהמשך ציין כי המזרק היה בכיסו (פרו' עמ' 8 ש' 15-21). בחקירתו הנגדית הסביר הנאשם כי כאשר אמר שהמזרק לא היה אצלו למרות שהיה בכיסו התכוון כי "לא הוציא אותו אל הפועל", כלשונו.

בעדותו בבית המשפט העיד הנאשם כי המתלונן הגיע לגינה הציבורית עם "מקל בייסבול" ועל כן ברח. אין כל איזכור בהודעת הנאשם במשטרה לטענה כי המתלונן החזיק בידו מקל בייסבול, אין איזכור שכזה בדו"ח הפעולה של השוטר ואף בדברים שנרשמו מפי הנאשם בדו"ח המעצר (ת/2).

סבורני כי יש באמור לעיל כדי להשליך על מידת האמון שיש ליתן בגרסת הנאשם, על כל המשתמע מכך.

(ד)
הנאשם העיד כי בזמן הגעת המתלונן לגינה הציבורית, הוא היה במצב של "קריז" (פרו' עמ' 8 ש' 9). סוג האיום המיוחס לנאשם, והשימוש במזרק, מתיישב עם העובדה כי הגעתו של המתלונן לגינה הציבורית "הפריעה" לנאשם.

הטעמים המנויים לעיל, בנפרד ועל משקלם המצטבר, מובילים לקביעה עובדתית כי בנוסף לגניבת החולצות, ולאחר הגעת המתלונן לגינה הציבורית, איים עליו הנאשם, בעודו אוחז במזרק, כי היה ולא יעזוב את המקום הוא ידקור אותו.

8.
בחנתי את טענת הסניגור בדבר הודאתו הנרגשת של הנאשם בעבירת הגניבה (למרות שהיא העבירה המפעילה מאסר מותנה), וזעקת החפות בכל הנוגע לעבירת האיומים הפחותה בחומרתה. מדובר בטענה יפה ושובת לב, אך בעלת מימד ספקולטיבי שאין בידי לקבלה. אמנם, בחקירתו במשטרה הוחשד הנאשם בביצוע עבירת גניבה ועבירת איומים, אך עיון בדו"ח הפעולה (ת/3) ובדו"ח המעצר (ת/2) מלמד כי שוטר הסיור שעצר את הנאשם בגינה הציבורית, הודיע לו כי הוא חשוד בעבירת שוד ותחת חשד כבד זה נעצר הנאשם והובא לתחנה. לא מן הנמנע כי הכחשת דבר האיום והשימוש במזרק, באה לעולם במטרה להסיר את החשד הכבד ביותר שעמד על הפרק מבחינתו של הנאשם - ביצוע עבירת שוד, באופן של צמצומו לחשד בגין גניבה "רגילה" של 4 חולצות ללא כל איומים נילווים.

9.
לאור כל האמור לעיל, ובשים לב להודאתו של הנאשם בתגובתו לכתב האישום בביצוע עבירת גניבה, אני מרשיעו בביצוע העבירות הבאות:


א. גניבה – עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

ב. איומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

ניתנה היום,
כ"ה אב תש"ע , 05 אוגוסט 2010, הנאשם וב"כ הצדדים.

בני שגיא

, שופט








פ בית משפט שלום 22250-05/10 מדינת ישראל נ' יחיאל לוי (פורסם ב-ֽ 05/08/2010)