פסקי דין על אריאלי אריה

1233/03 פ     16/03/2004




פ 1233/03 מדינת ישראל נ' אריאלי אריה




1
בתי המשפט

פ 001233/03
בבית משפט השלום
בבית-שמש
16/03/2004
תאריך:
כב' השופט אלכסנדר רון

בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
נ ג ד
אריאלי אריה
הנאשם
ב"כ המאשימה - יניב קוטלר
ב"כ הנאשם - עו"ד צבי קובובסקי

הנאשם
נוכחים:

הכרעת דין

1. הכרעת דין בכתב אישום המייחס לנאשם 4 עבירות כלפי אשתו (לשעבר).

2. במוקד גרסת התביעה, עדות המתלוננת, אשתו לשעבר של הנאשם.

א. אישום 1 מייחס לנאשם את תקיפת אשתו. לגרסת המתלוננת, לאחר שניטש ויכוח בינה לבין הנאשם:-

"הוא קם, דפק לי את הראש עם שתי ידיו חזק, היה לו שעון ביד, מהשעון קיבלתי מכה. לא ירד לי דם, אבל אם הייתי נוגעת, היו לי כתמים של דם והתחיל לקלל, צרור של קללות שזה היה רגיל" [עמ' 5 שורות 12-15 לפרוטוקול].

ב. אישום 2 מייחס לנאשם איומים. לדברי המתלוננת, במהלך תקופה בה ניטשו בין הצדדים הליכים משפטיים שנסבו, בפרט ובעיקר, סביב שאלת המזונות:-

"הגשתי תביעה למזונות בבית משפט, אריה מתקשר אלי בבוקר בשעה 10:00 והתחיל לקלל אותי צרור של קללות שאני לא יכולה להגיד את כל המילים האלה. וגם איים עלי" [עמ' 6 שורות 8-10 לפרוטוקול].

ג. אישום 3 מייחס לנאשם את תקיפת המתלוננת, שעה שביקש להיכנס לדירתה, וכדבריה:-

"... הוא בא ב- 23:00 בלילה, דפק בדלת, שאלתי מי זה ואמר לי אריה, אמר שהוא רוצה לראות את הילדים. השעה היתה 23:30, אמרתי לו שהילדים ישנים, שהוא יכול לבוא בבית ולראות אותם. הוא פתח את הדלת, הדף אותי ודחף אותי עם הדלת, נכנס לבית בכוח ואמר לי שאני מביאה גברים בבית, ופתחתי בית בושת בבית, וכל החברים שלי, והתחיל לחפש לי בכל החדרים, ובבית ומתחת למיטות" [עמ' 6 שורות 18-23 לפרוטוקול].

ד. אישום 4 מייחס לנאשם נסיון לתקיפת המתלוננת ואיומים, לדברי המתלוננת במהלך מריבה נוספת, אחת מני רבות שפרצה ביניהם:-

"ניגשתי לטלפון להזמין משטרה, הוא בא להדוף אותי, כבר הספקתי לחייג 100 ונתתי להם את הכתובת. אריה רצה להכות אותי, הבית היתה לידי, הדפה אותו, העיפה אותו מעליי" [עמ' 7 שורות 15-17 לפרוטוקול].

אשר לעבירת האיומים, הביאה המתלוננת מדברי הנאשם כי:

"ואז הוא אמר לשוטרים שכבר לא איכפת לו, אם באתם, אני אהרוג אתכם ואותה, וכבר לא איכפת לי, אני כבר מסובך" [עמ' 7 שורות 21-22 לפרוטוקול].

3. הנאשם - מכחיש. לגרסתו, אין המדובר אלא בשאיפת המתלוננת להעליל עליו ולהכפישו, שאיפה שמקורה בעיקר בהליך הגירושין הקשה שניטש בין בני הזוג וברצון שהיה לה בתקופה הרלוונטית לקבל ממנו מזונות בשיעור גבוה, וגט.

4. גרסת המתלוננת ועדויות נלוות נוספות - הדיון הכולל בראיות.

א. גרסת המתלוננת טעונה, ללא ספק, זהירות מיוחדת. בין הצדדים ניטש הליך גירושין קשה מאוד, ודומה, אין על כך כל מחלוקת. עוד התרשם בית המשפט פעם אחר פעם, כי במוקד ההליך ניצבו דרישות ממשיות מצד המתלוננת במישור הכספי (מזונות) וגם בקשתה לקבלת גט לא נענתה בקלות. מכבד בית המשפט מאוד את המתלוננת, ועם זאת, במצב דברים מסוג זה, על בית המשפט להיזהר עד מאוד, בשל חשש אפשרי שהיה בנסיבות אלה כדי להשפיע. במאמר מוסגר אציין עוד בנקודה זאת, שלמרבה הצער יש לבני הזוג גם ילד נכה, דבר שלבטח עוד הגביר את המרירות הכללית ששררה בין בני הזוג, וייתכן והיה בכך עוד כדי להחריף את מצבם הרגשי ותחושותיהם של כל הנוגעים בדבר. לכך, ממילא, השלכה אפשרית על הדרך בה ביקשה המתלוננת לראות את הדברים. נוכח זאת, טעונה עדות המתלוננת חיזוקים מתאימים לכל אחד מהאישומים המיוחסים לנאשם. בכל הכבוד למתלוננת - עדותה היא, ובלא חיזוקים, אין בה כדי להוות תשתית למסקנות לחובת הנאשם ברמת הוודאות הנדרשת. דוגמא משמעותית לקושי שליווה עדות זו מצויה בגרסתה של המתלוננת ביחס לשאלה כיצד נפצעה (-באישום הראשון). התמיהה יסודה בגרסתו של עד שאמנם לא הובא לבית המשפט, אך הודעתו היוותה בסיס לשאלה מצד ב"כ הנאשם במסגרת חקירתו הנגדית. אחי המתלוננת גרס, ככל הנראה, בהודעתו במשטרה, כי שמע מאחותו (המתלוננת) על הנאשם כי: "והוא התעצבן עליה והטיח את ראשה בקיר והרים עליה יד והטיח את ראשה" [ראה שאלת ב"כ הנאשם בעמ' 9 שורות 19-20 לפרוטוקול]. תיזה זו עומדת בניגוד לדברי המתלוננת עצמה לפיהם נחבלה, כאמור בגרסתה, מכך שהנאשם "דפק לי את הראש עם שתי ידיו חזק, היה לו שעון ביד, מהשעון קיבלתי מכה" [עמ' 5 שורה 13 לפרוטוקול].

ב. (1) עדות החיזוק המרכזית שהביאה התביעה, מקורה בבת, קטי אריאלי, עדת התביעה 2. בעיקרו של דבר, גרסה עדה זו, שהיתה היא עדת ראיה לאירוע שבבסיס אישום מס' 1, וככלל, ביקשה עדותה לתמוך בגרסת המתלוננת ביחס לאישום מס' 1 [עמ' 14 שורה 19 עד עמ' 15 שורה 9 לפרוטוקול]. ובמאמר מוסגר, גרסה היא גם שהיתה עדה לאירוע שבבסיס אישום 2, ואולם, אם בכלל, היתה היא עדת שמיעה לשיחת הטלפון הרלוונטית ולפיכך אניח לכך. לא בכדי לא רשמה התביעה עדה זו כעדת תביעה ביחס לאישום זה.

(2) הרושם הכללי שהותירה עדה זו על בית המשפט, חיובי בעיקרו. ואולם, בסופו של יום, מתברר שעדותה של קטי הנ"ל, איננה נקיה לגמרי מקשיים. תחילה אציין בנקודה זאת, שלא זו בלבד שהמדובר בעדה המתגוררת יחד עם אמה, היא המתלוננת, אלא שהיה בעדותה היא כדי ללמד על טינה אישית חריפה כלפי אביה, אשר, לדבריה, אף גרס שהיא כלל אינה בתו. כך, למשל, ביקשה הבת לצטט מדברי אביה, כי: "אז הוא אמר לה, שתסתום, היא לא הבת שלו, וזהו" [עמ' 15 שורה 15 לפרוטוקול]; ובשנית: "כן, הוא אמר לה, שתסתום, היא לא הבת שלי, אני אטפל בה אחר כך. אז אמרתי לה שתגיד לו שיעשה לי בדיקת רקמות, אז הוא אמר שהוא לא רוצה" [עמ' 15 שורות 22-23 לפרוטוקול]; לכך היו ביטויים נוספים: "אני מחכה לכולם בפינה. אני שונא את המשפחה שלך. ואת כל הקללות שלו" - עדות הבת קטי, שביקשה להביא מדברי אביה [עמ' 22 שורה 21 לפרוטוקול].

(3) יותר מכך. בבית המשפט התייצב כעד הגנה בן אחר, אור החיים, בן 11 - ע"ה 2. הנ"ל גרס: "לפני חודשיים בערך, קטי אחותי אמרה לאבא שלי שמה שאמא אמרה לה להגיד, היא אמרה" [עמ' 41 שורות 15-16 לפרוטוקול]. הנ"ל חזר על דבריו גם בחקירתו הנגדית:
"ת. היא אמרה, מה שאמא ביקשה ממני להגיד, אמרתי.
ש. במילים האלה?
ת. כן.
ש. אתה בטוח?
ת. כן" [עמ' 45 שורות 17-21 לפרוטוקול].

העד אף חזר על גרסתו בשלישית:

"על זה שהיא אמרה לי בשבת, שהיא אמרה בביהמ"ש את מה שאמא אמרה לה להגיד, והיא סתם אמרה את זה" [עמ' 47 שורות 9-10 לפרוטוקול].

בנקודה זאת גם יצויין שאין המדובר בעד הנמצא בהשגחה או בהשפעת יתר של הנאשם. עד זה לומד בפני
מייה ואחת לשבועיים מגיע דווקא לבית אמו, היא המתלוננת [ראה עמ' 46 שורה 17 לפרוטוקול]. ואם בכל זאת עמד אור החיים בן ה- 11 על דעתו, מחייב הדבר את בית המשפט ליתן משקל מתאים לעדותו ולזהירות מיוחדת ביחס לעדות קטי הנ"ל.

(4) בנקודה זאת התלבטו הצדדים, האם לא יהא ראוי להזמין בשנית את האם והבת קטי, למען יתייחסו לעדות זו של האח אור החיים, ובסופו של דבר הורה על כך בית המשפט מיוזמתו [ראה החלטת בית המשפט מיום 19.1.2004]. נקבע דיון למועד סמוך, ואולם מטעמים לא ברורים לא התייצבו הנאשם, בא כוחו והעדים. נוכח זאת, קבע בית המשפט מועד קרוב נוסף, תוך שהורה לתביעה לוודא את זימונן של המתלוננת ובתה, שהיו עדות תביעה. אלה לא התייצבו גם לישיבה נוספת שנקבעה. התובעת, בהגינותה הרבה, ציינה שלא היתה ערה להוראת בית המשפט לוודא את התייצבות עדות אלה, ואולם, לתיק בית המשפט הוגשו אישורי מסירה המלמדים שידעו עדות אלה, שתיהן, את דבר זימונן לישיבה, אך בחרו שלא להתייצב. היות שמצוי הנאשם במעצר בית, החליט בית המשפט להימנע מדחיות נוספות והורה על סיכומים לאלתר. כללו של דבר, בשים לב לעדות הבן, ובשים לב לאי התייצבות המתלוננת ובתה למתן עדויות שיכולות היו לאפשר להן לנסות ולהזים את עדותו של אור החיים הנ"ל, דומני שיש מקום, לכל הפחות, לספקות בכל הקשור למשקל עדותה של הבת קטי.

ג. ראיה נוספת שיש בה רלוונטיות לדיון, עניינה בתעודה הרפואית שהוגשה ביחס לאישום הראשון. התובעת בסיכומיה אף ביקשה להפנות את בית המשפט לתעודה זו, תוך שציינה שאין לנאשם הסבר לחבלה בה נחבלה המתלוננת. דא עקא, יותר משיש בתעודה רפואית זו - אין בה, ולא בכדי הוגשה בכלל התעודה כראיה על ידי ההגנה (נ/1). בית המשפט התקשה מאוד בפיענוח כתב ידו של הרופא. ככל שניתן היה להבין את הכתוב, מתברר שאמנם נכתב בתעודה כי סבלה המתלוננת מטראומה בראש, ואולם ברור שנכתבו הדברים על פי תלונת המתלוננת והרופא עצמו לא ראה חבלות בעיניו. למותר להבהיר שאין המדובר בתעודה רפואית שנכתבה לאחר בדיקות קליניות מעמיקות (כגון: ct וכדומה), אלא בתעודה רפואית שניתנה כלאחר יד בלבד. ואין תימה, המתלוננת במו פיה גרסה שלא זלגה מראשה, ולו גם טיפת דם אחת, אם כי ידעה להעיד כי אילו היתה נוגעת היתה מדממת: "לא ירד לי דם, אבל אם הייתי נוגעת היו לי כתמים של דם..." [עמ' 5 שורות 13-14 לפרוטוקול]. כללו של דבר, ראיות לחבלה של ממש - אין בפני
י.
ד. העדות הנלווית האחרונה, יסודה בעד התביעה 3, השוטר ששון יחיא, שהעיד ביחס לאישום מס' 4. לדבריו, הגיע למקום, ובין היתר העיד כי הנאשם:

"היה מתוח, עצבני, היה רועד כולו. כל הזמן הוא לא רצה שהיא תגיש תלונה במשטרה. הוא כל הזמן אמר, אם הייתי יודע שאת תזמיני משטרה לכאן, או תגישי נגדי תלונה, הייתי מרביץ לך וגומר עלייך" [עמ' 27 שורות 21-23 לפרוטוקול].

יש בדבריו, אכן, משום חיזוק מתאים לטענות המאשימה בדבר איומים שיצאו מפי הנאשם.

5. לסיכומה של פרשה.

א. אשר לאישום מס' 1 - מחמת הספק, מזכה אני את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו באישום זה.

ב. אשר לאישום מס' 2 - מחמת הספק, מזכה אני את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו באישום זה.

ג. אשר לאישום מס' 3 - מחמת הספק, מזכה אני את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו באישום זה. בנקודה זאת, מצאתי לנכון לציין כי אפילו היה מוכח מעבר לכל ספק המעשה המפורט באישום זה - ספק בעיניי עד כמה יש בו כדי לגלם אשמה של ממש. גם על פי כתב האישום ולדברי המתלוננת, אין מדובר אלא באדם שביקש להיכנס לביתו הוא, ולאחר שמנעה ממנו המתלוננת לפתוח את דלת הדירה אליה, ללא ספק, רשאי היה לבקש להיכנס, דחף הוא בחוזקה את הדלת, דבר שגרם להדיפת המתלוננת כלפי פנים. לא נחה דעתי שבשעה שאישה לוחצת על הדלת במטרה למנוע מבעלה להיכנס לדירה אליה רשאי היה להיכנס, לכל הדעות, ובסופו של דבר נהדפת היא על ידי הדלת אותה ביקש בעלה לפתוח אך כדי להיכנס הביתה, ניתן לומר שהותקפה היא, ועוד בנסיבות מחמירות. לגרסת התביעה, כל אימת שמבקש אדם, ובדין, להיכנס לביתו הוא, ואשתו לוחצת על הדלת כדי למנעו מכך, הרי אם עומד הוא על שלו ודוחף הוא את הדלת במטרה להיכנס, מבצע הוא בכך תקיפה בנסיבות מחמירות. ספק בעיניי. ואולם, היות שממילא אינני רואה את הפרשה כמוכחת ברמת הוודאות הנדרשת, לא מצאתי לנכון עוד להרחיב בכך.

ד. אשר לאישום מס' 4 - בשים לב לדברי עד התביעה 3, נחה דעתי כי אכן ביצע הנאשם עבירה של איומים.

6. הפרשה הנדונה - ללא ספק עצובה היא, ובמרכזה קריסה כללית של המסגרת המשפחתית. אין המדובר רק בכשל במערכת יחסי האמון בין בני הזוג אלא בקריסה שהביאה לפגיעה גם בילדיהם הרבים של השניים, שאחד מהם אף סובל, למרבה הצער, מנכות קשה. הגיעו הדברים גם כדי מתן עדויות בעייתיות של ילדי הזוג זה כנגד זה. אשר לאישומים שעל הפרק, דומני שהמסקנות האמורות עולות בקנה אחד עם התמונה הכללית שנגלתה לנגד עיני בית המשפט. לדברי כל הנוגעים בדבר, ובכלל זה הנאשם, רבו, למרבה הצער, הקללות וההתבטאויות הבלתי ראויות בין הנאשם לבין המתלוננת. ומטבע הדברים, בפועל, דק עד מאוד ההבדל בין קללות לבין איומים, שהרי מדרך העולם נכללים פעמים רבות מאוד בין הקללות ובין ההתבטאויות הבלתי ראויות, גם דברים שהינם בבחינת איומים. ללא ספק ביצע הנאשם עבירה של איומים כלפי המתלוננת. לעומת זאת, בכל הקשור לאלימות פיזית, לא הוסרו כל הספקות, ולא בכדי לא היה בידי התביעה להציג לבית המשפט, ולו גם אסמכתא רפואית מספקת אחת שהיה בה כדי ללמד על אלימות פיזית של ממש. יתכן שהיתה אלימות ממשית, ואולם על בית המשפט להקפיד ולהימנע מהרשעה מקום שלא הוסרו הספקות כולם, וכך המצב לעניינה של האלימות, במקרה דנן. לשון אחר, אלימות מילולית שעיקר ביטויה בעבירת איומים, ללא ספק היתה, אך מעבר לכך, לא היה בידי התביעה להוכיח את העבירות שעניינן באלימות של ממש ברמת ודאות שמעבר לתחום הספק הסביר.

7. אשר על כן, מורשע בזה הנאשם בעבירת איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ניתנה היום כ"ג באדר, תשס"ד (16 במרץ 2004) במעמד הצדדים.

אלכסנדר רון
, שופט

טיעונים לעונש

ב"כ המאשימה: מדובר בנאשם שהואשם בשורה ארוכה של עבירות אלימות במשפחה, למרות גילו המתקדם הוא עדיין פעיל בתחום. מבקש מאסר על תנאי מרתיע והתחייבות כספית שלא יבצע עבירות כגון אלה. למשיב אין עבר קודם.

ב"כ הנאשם: הנאשם נמצא במעצר בית מחודש יוני 2003. הוא התייצב לכל הדיונים. הוא התגרש מאשתו, מתגורר כיום בנתניה ובכלל לא מתקרב לאזור. אני חושב שהעונש של מעצר בית לתקופה כה ארוכה, הוא בוודאי צריך להילקח בחשבון ולא מן הנמנע שהוא למעשה יכול להיות העונש העיקרי, כאשר בנושא ההתחייבות אני לא מתנגד.

הנאשם: אני מאוד מתגעגע לילדים שלי והילדים שלי מאוד מתגעגעים אלי. אני נמצא כרגע בנתניה, אני לא מתכוון לחזור לבית שמש. אני חייב המון כספים, ביטוח לאומי שולח לי מכתבים. אני רוצה להתחיל לעבוד, חיים חדשים. אני נמצא אצלי אחי כבר שנה שלמה. אני חושב שזה מספיק.

גזר דין

1. הנאשם הורשע בעבירה אחת של איומים.

2. אין לחובת הנאשם עבר פלילי קודם.

3. הנאשם מצוי במעצר בית מזה חודשים רבים ואין כל סיבה מדוע יתעלם בית המשפט ממצב דברים זה.

4. בנסיבות אלה, אסתפק במאסר מותנה ולא אתמוך עונש זה באלמנטים ענישתיים אחרים כלשהם.

5. סוף דבר, גוזר אני כדלקמן:

מאסר על תנאי - מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים. הנאשם ישא בעונש זה אם בתקופה של שנתיים מהיום יעבור על עבירה נוספת לפי סעיף 192 של חוק העונשין.

זכות ערעור על פסק הדין תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום כ"ג באדר, תשס"ד (16 במרץ 2004) במעמד הצדדים.

אלכסנדר רון
, שופט








פ בית משפט שלום 1233/03 מדינת ישראל נ' אריאלי אריה (פורסם ב-ֽ 16/03/2004)