פסקי דין על חנה ציפורה פרסה | פסקי דין על אברהם כץ ואח'

68489/07 תאק     05/08/2010




תאק 68489/07 חנה ציפורה פרסה נ' אברהם כץ ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"ק 68489-07 חנה ציפורה פרסה
נ' אברהם כץ
תא"ק 68489.1-07 (הודעת צד ג') אברהם כץ נ' פרארי יבוא ושיווק לבני נשים בע"מ






התובעת


חנה ציפורה פרסה
ע"י עו"ד אמנון מרחב



נ
ג
ד


הנתבע


אברהם כץ
ע"י עו"ד ארנון גרפי

נ
ג
ד


צד ג'


פרארי ייבוא ושיווק לבני נשים בע"מ
ע"י עו"ד אמנון מרחב




פסק דין


לפניי תביעה להשבת הלוואה ע"ס 36,000 ₪, שנתן בעלה ז"ל של התובעת, מר דב פרסה (להלן - "פרסה") לנתבע, באמצעות המחאה פרטית שלו, אשר נמשכה על ידו לפקודת הנתבע. פרסה והנתבע, היו שותפים עסקיים בחברת פרארי, שהיא נתבעת בהודעת צד ג' בתביעה דנן. לפי התביעה, ההלוואה ניתנה כהלוואה פרטית לבקשת הנתבע והלה הבטיח להשיבה תוך חודש ימים. הנתבע מודה כי קיבל את הסכום הנ"ל, אולם מכחיש כי מדובר היה בהלוואה פרטית או כהלוואה בכלל. לגרסתו, הנתבע היה זכאי ל"בונוס אישי" מחברת "ליסקה", שעמה ניהל בעבר קשרים עסקיים, באמצעות חברה משלו, חברת "תות", וזאת עוד בטרם החלו בין התובע ולבין הנתבע יחסים עסקיים משותפים. הנתבע טוען כי מאחר ולא היה יכול לקבל את כספי הבונוס ישירות לידיו וזאת בהעדר עוסק מורשה, פרסה הסכים עם הנתבע, כי כספי הבונוס יועברו לחברה המשותפת שלהם (פרארי), פרסה ימשוך כספים אלה לעצמו וכנגד, יעביר לנתבע סכום זהה. זוהי בקליפת האגוז, המחלוקת בין הצדדים בתיק דנן.

תמצית טענות התובעת

לטענת התובעת, ביום 18.5.05 הלווה פרסה לנתבע סך של 36,000 ₪ באמצעות המחאה שתאריך פירעונה הנו כנזכר לעיל ואשר נרשמה לפקודת הנתבע ונמשכה מהחשבון הפרטי המשותף של התובעת ובעלה דב פרסה ז"ל. הנתבע התחייב להשיב את ההלוואה בתוך חודש ימים מיום קבלתה. כעבור מספר חודשים, כשראה פרסה כי הנתבע אינו מחזיר את ההלוואה, פנה אליו מספר פעמים בניסיון לקבל חזרה את סכום ההלוואה. משנוכח כי הנתבע מתחמק, שלח לו מכתב התראה ביום 28.5.07 באמצעות בא כוחו. פנייה זו נותרה ללא מענה ולאחריה הוגשה התביעה לבית המשפט.

תמצית טענות הנתבע

לטענת הנתבע, סיפור ה"הלוואה" הינו סיפור שיקרי שנולד אצל פרסה עקב סכסוך עסקי בין הצדדים, במסגרת יחסיהם כבעלי מניות בחברת פרארי. לגרסתו, ההמחאה שולמה לו על-ידי התובע אך ורק כ"צינור מוביל" לכספי "בונוס אישי", בסך של 6,950 יורו, שהיה זכאי לקבל מחברת ליסקה (חברה סלובנית), בגין התקופה שעבד כיבואן ומשווק בלעדי של מוצריה בישראל באמצעות חברה השייכת לנתבע (חברת "תות"), וכל זאת עוד קודם להקמת חברת פרארי ביחד עם פרסה.

לטענת הנתבע, מאחר ולא היה לו "עוסק מורשה" באותה עת, לא היה ביכולתו לקבל את הכסף באופן ישיר מחברת ליסקה ועל כן ביקש מהתובע לקבל סכום זה באמצעות חברת פרארי, באופן שחברת ליסקה תוציא לחברת פרארי זיכוי והנתבע ימשוך את הכספים במשכורתו. בתגובה לבקשתו, הציע פרסה לשלם לנתבע את הסכום הנ"ל בהמחאה אישית מחשבונו הפרטי וכי הוא ימשוך את הסכום מחברת פרארי ללא מס (או בניכוי מס מופחת), הואיל והיה זכאי לפטור ממס עקב מחלה ממנה סבל. הנתבע נענה להצעת פרסה ולפיכך נתן לו פרסה
את ההמחאה נשוא התביעה. במקביל, חברת ליסקה העבירה לחברת פרארי חשבונית זיכוי על הסך הנ"ל.

מאחר וחברת ליסקה הוציאה בגין סכום ה"בונוס" זיכוי לחברת פרארי, הרי שפרסה זכאי לקבל סכום זה מחברת פרארי ובכל מקרה חברת פרארי היא שחייבת בסכום הנ"ל לפרסה, ככל שלא שילמה לו סכום זה, או חייבת היא לשפות ו/או לפצות את הנתבע, על כל סכום שייפסק לחובתו בתובענה זו, כיוון שחברת פרארי עשתה שימוש בזיכוי הנ"ל שהוצא על שמה לצורך תשלום הכספים לתובע.

עוד טען הנתבע כי מתקיימים בין הניצים הליכים משפטיים נוספים. כך למשל, הגיש הנתבע כנגד פרסה תביעה בבית המשפט המחוזי בגין סכסוך שבין בעלי מניות בחברת פרארי וכן חברת פרארי הגישה תביעה כספית כנגד הנתבע.

בכל מקרה, פרסה מעולם לא פנה אליו או "הפציר" בו להשיב הלוואה כלשהי. מכתב ההתראה אשר נשלח אליו שנתיים לאחר שקיבל את הסכום, "נולד" כתוצאה מפרוץ הסכסוך העסקי ביניהם במטרה ליצור מצג שווא לקיומה של הלוואה. לטענת הנתבע, הדבר מעיד כי מדובר בתביעה שקרית, שכן אם אכן היה מדובר בהלוואה, לא היה פונה אליו פרסה אחרי שנתיים ימים, בדיוק בעת שפרץ הסכסוך ביניהם.



תמצית טענות הצד השלישי

חברת פרארי מכחישה מכל וכל שלקחה חלק בתשלום של "בונוס אישי" שהיה אמור להשתלם לנתבע מחברת ליסקה וחזרה על גרסת התובעת כי הסכום המדובר הינו בגין הלוואה שהייתה אמורה להשתלם חזרה לפרסה כעבור חודש ימים.

דיון

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע העביר לנתבע סך של 36,000 ₪ (העתק ההמחאה צורף כנספח א' לכתב התביעה). כמו-כן, הנתבע אישר את קבלת הכספים, בבחינת הודאת בעל-דין (ראו עמוד 7 לפרוטוקול, שורה 34). יחד עם זאת, נותרה במחלוקת השאלה העיקרית, האם ההמחאה ניתנה לנתבע בגין הלוואה או שניתנה בגין העברת כספי "בונוס" מחברת ליסקה לצד השלישי.
מטעם התביעה, הוגש תצהיר עדות ראשית של דב פרסה ז"ל (שהגיש את התביעה במקור, אשר תוקנה לאחר פטירתו במהלך התביעה, על ידי רישום שמה של אשתו והיורשת שלו, כתובעת). כמו כן, התובעת ובנה, אמיר פרסה, הגישו תצהירי עדות. הנתבע הגיש תצהיר ותצהיר משלים. מטעם פרארי, הוגש תצהירו של המנכ"ל, מר רון דורון. העדים נחקרו לפני והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

(1) נטל השכנוע והבאת הראיות

בטרם נפנה לבירורה של המחלוקת העובדתית העומדת המרכז תיק זה, יש צורך להכריע בסוגיה הדרושה לענייננו והיא נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות.

נטל השכנוע והראיה רובץ על התובע וזאת על פי הכלל של "המוציא מחברו- עליו הראיה" (ראו, י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, מהדורת תש"ע -2009, בעמוד 1723). לעומת זאת, כאשר התובע מודה בכל העובדות שמקימות את עילת התביעה ומעלה הגנה שנובעת מעובדות אחרות, מצב זה מכונה "הודאה והדחה" ונטל השכנוע והבאת הראיות מוטל על הנתבע. במקרה דנן, הנתבע לא הודה בכל העובדות שנטענו על-ידי התובעת. הנתבע אמנם אישר את קבלת הכספים, אך אינו מודה שמדובר בהלוואה. לפיכך, נטל הוכחת הטענה שמדובר בהלוואה נשאר מוטל על התובעת. יפים לענייננו דברי השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 642/61
טפר נ' מרלה, פ"ד טז
1000, 1006 (1962):

"...הודאה בקבלת הכסף הייתה כאן, הודאה בקבלת הלוואה לא הייתה", ולפיכך על התובע
להוכיח כי בתור הלוואה מסר את הכסף, ולא – תידחה התביעה''; נטל השכנוע להוכחת ההלוואה מוטל על התובע בעקבות הלכת המשפט המהותי המחייבת את הלווה בתשלום ההלוואה''.

גישה זו אף אומצה בע"א 777/80
שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח
(2) 143 (1984), שם בעמוד 146.

במסגרת הודעת הצד השלישי, נטל הוכחת הטענה כי הצד השלישי חייב בהשבת הסכום הנתבע מוטל על כתפי שולח ההודעה, דהיינו הנתבע.

(2) הלוואה או בונוס אישי

עדויות התובעת ובנה וכן השיק שנמשך מהחשבון הפרטי

הצדדים הציגו גרסאות סותרות בכל הנוגע לנסיבות מתן ההלוואה. בעדותה לפני, חזרה התובעת על האמור בתצהירה, והעידה כי ההלוואה ניתנה לנתבע על בסיס חברי, לאחר שהנתבע פנה לפרסה וביקש ממנו הלוואה אישית, עקב כך שהיה זקוק לכספים על מנת לשלם לעורכי דינו בגין טיפולם בסכסוך עם חברת "תות" (ראו בתצהיר עדותה בסעיף 6 ובעדותה בעמוד 4, שורה 5 – 15).
עוד הוסיפה התובעת, כי לפני שיצא הנתבע מביתם, שאלה אותו מתי הוא מתכוון להחזיר את ההלוואה, והוא ענה שבתוך מספר חודשים, כי מצבו לא כ"כ טוב כרגע (ראו בתצהיר עדותה בסעיף 8).

גם פרסה ז"ל (סעיף 7 לתע"ר), טען כי מדובר בהלוואה אישית שנתן לנתבע על בסיס חברי במטרה לסייע לו על פי בקשתו, וכי אין כל קשר בין ההלוואה לבין פעילותם העסקית במסגרת חברת פרארי ו/או איזה עניין עסקי שבין הנתבע לחברת ליסקה. מאחר ופרסה נפטר בטרם שמיעת הראיות, לא ניתן היה לשמוע את עדותו בחקירה נגדית.
ניתן אף למצוא התבטאויות של הנתבע, לפיהן שררו בין הנתבע לתובע קשרי ידידות אישיים והיכרות רבת שנים מבית הכנסת בו מתפללים השניים (ראו בסעיף 4.3.6 לכתב הגנתו, סעיף 7 לתצהיר עדותו). הנתבע אישר כי הוזמן לביתו של פרסה בשבתות לארוחות צהריים (ראו סיפא לסעיף 13 בתצהירו המשלים).

כשנשאלה התובעת, מדוע המנוח פנה במכתב התראה לנתבע רק במאי 2007, ענתה התובעת כי פרסה היה עסוק בבעיותיו הרפואיות, אולם כן פנה אל הנתבע ישירות, אם כי לא בכתב ולא באמצעות עורך דין (ראו פרוטוקול 14.1.10,
עמוד 1 ש' 23-25). בהמשך מוסיפה התובעת - "הוא היה חבר טוב ובעלי לא רצה לנקוט בהליכים משפטיים, אלא חשב בדרכי נועם הוא יחזיר את הכסף" (ראו בעמוד 2 שורות 1-2).

אין מחלוקת כי סכום הכסף שהועבר לנתבע ניתן בהמחאה אישית מחשבונו הפרטי של המנוח שהיה גם בבעלות אשתו, התובעת, דבר התומך בטענה כי מדובר היה בהלוואה אישית.

לאחר שבחנתי את נסיבות מתן הכספים והיחסים שבין הצדדים, אני קובע כי גרסתה של התובעת מהימנה עליי יותר. עדותם של התובעת ובנה עדיפה עליי מעדותו של הנתבע, אשר כפי שעוד יפורט להלן, גרסתו לגבי הכספים נשוא התביעה, לא נתמכה בראיות ממשיות כלשהן ויתרה מכך – מצאתי סתירות ממשיות ובולטות בגרסתו, כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין.

אי תיעוד ההלוואה במסמכים שתיעדו את ההתנהלות העסקית בפרארי

תמיכה נוספת לטענה כי העברת הכסף לא הייתה חלק ממערכת יחסים עסקית כלשהי שבין הצדדים, אלא כחלק מהמערכת היחסים האישית ששררה ביניהם, ניתן למצוא במסמכים שהגיש הנתבע בחקירתו (נ/1, נ/2). בעוד שב"כ הנתבע ניסה להביא מסמכים אלה כרועץ לתובע, מצאתי בהם דווקא חיזוק וסיוע לגרסת התובעת, כי מדובר בהלוואה אישית, כפי שיפורט להלן.

מפרוטוקול החברה שהוגש כראיה ע"י הנתבע, עולה שהתובע התנהל באופן מאורגן ומסודר בכל ענייני הכספים של פרארי, כטענת ב"כ הנתבע. ניתן לראות כי פרסה תיעד את חובותיו של הנתבע כלפי פרארי. כך למשל, מתועדת הלוואה עסקית שניתנה על-ידי פרארי לנתבע: "הבהרתי לכץ שעליו להחזיר את ההלוואה בסך 120 אלף ₪ שהחברה הלוואתה לו לתקופה של כ 6 חודשים מאז תחילת שנת 2004 ושעדיין לא הוחזרה" (ראו בעמוד 2 לפרוטוקול שסומן נ/1). לעומת זאת,
אכן, ההלוואה האישית לא תועדה.

כשנשאל הבן, אמיר פרסה, לגבי אי רישומה של ההלוואה בפרוטוקול, אנא מיד וללא היסוס "...זה נעשה פרטי וזה במסגרת החברה. מה זה קשור?" (ראו בעמוד 6, שורה 5). גם כשנשאלה התובעת מדוע ההלוואה לא נתמכה במסמך כתוב ענתה: "זה היושר של בעלי שהוא לא עושה עם חברים הסכם, הלוונו לעוד אנשים כסף הכל בלחיצת יד. עובדה שאת 120 אלף הוא עשה הסכם (של החברה)"

(ראו בעדותה בעמוד 2 שורה 5-6). כשנשאל הבן, אמיר פרסה מדוע אביו לא ניסח מסמך כלשהו כשנתן את ההלוואה ענה: "הוא לא הבן אדם הראשון שבא בלי מסמך. אף פעם לא היו לנו בעיות לתת את השיק"

(ראו בעדותו בעמוד 4, שורה 27).

לעניות דעתי, אי קיומו של מסמך בכתב המתעד את מתן ההלוואה ואי אזכורה בפרוטוקולים של החברה, לא רק שאינו תומך בגרסת הנתבע, אלא שמעיד דווקא על כך שאכן מדובר בהלוואה אישית, כל זאת להבדיל מכל ההתנהלות כספית שהתבצעה במערכת היחסים העסקית שבין הצדדים במסגרת חברת פרארי, שתועדה באופן מפורט בפרוטוקול החברה. לו אכן סיכמו הצדדים כי פרסה אכן זכאי לקבל מפרארי את סכום השיק, סביר להניח כי עניין זה היה מתועד בכתובים במסגרת תיעוד ההתחשבנות שבין פרסה והנתבע במסגרת פרארי.

תעודת הזיכוי ששימשה לפי הנתבע תשלום הבונוס לפרארי

כאמור, טוען הנתבע כי מדובר בהעברת כספי "בונוס" מחברת ליסקה, בגין התקופה בה עבד כיבואן ומשווק בלעדי של מוצריה בישראל, במסגרת חברת "תות", קודם להקמת חברת פרארי ביחד עם התובע
(ראו סעיף 4.3.7 לכתב הגנה).

הנתבע צירף לתצהירו שני מסמכים לתמיכה בטענתו (ראו נספחים א' ו-ב' לתצהיר עדות ראשית). נספח א', שכותרתו
"
invoice no.1
", הינו חשבונית שהוצאה על-ידי הצד השלישי וממוענת לחברת ליסקה, מיום 9.6.05, לתשלום חוב ע"ס 6,950 יורו בגין פריטים שמספרם 382, 158,157, 354. נספח ב', שכותרתו "210/10
:
"
credit note
", הינו תעודת זיכוי מיום 10.6.05, שהוצאה על-ידי חברת ליסקה וממוענת לצד השלישי, שם נרשם כי תעודת הזיכוי הוצאה בגין מוצרים פגומים שמספרם 382, 158, 157, 354 בערך של 6,950 יורו.

במסמכים אלה אין אזכור לכך שמדובר בתשלום "בונוס אישי" כנטען על ידי הנתבע.
בחקירתו, הסביר הנתבע כי לא נרשם בונוס שכן כך היה נח יותר לליסקה (ראו בעמוד 14, ש' 31-34 עד עמוד 15 שורה 2):

"ש: לא כתוב פה שזה בונוס אישי של מר כץ. לא כתוב, נכון?

ת: למה שיהיה כתוב?


ש: לא כתוב שזה בונוס אישי של מר כץ.

ת: לא כתוב גם שדב הלווה לעסק…".


ובהמשך:

ביהמ"ש: השאלה היא פשוטה. האם כתוב פה שזה בונוס אישי?
ת: מה שאני רואה הוא שכתוב בדיוק על אותו סכום של הזיכוי.
ש: אני רואה שכתוב ,,

defective stocks
''. למה לא כתוב שזה פרסונל בונוס פור מיסטר כץ?
ת: כי להם היה נוח לכתוב את זה כך.
ש: למה לא נוח?
ת: זה עניין עסקי.
ש: מה זאת אומרת?
ת: הם עובדים אתם חמש-עשרה שנה, אז להם זה נוח לכתוב כך".

אני מוכן לצאת מתוך נקודת מוצא כי ככל שליסקה הסכימה להעביר את הבונוס בצורה הנטענת על ידי הנתבע (דבר שאני מטיל בו ספק רב, כפי שיפורט להלן), ייתכן אמנם כי הוחלט להכתיר את הנושא כזיכוי בגין מוצרים פגומים, שכן מדובר בכספים שלמעשה, אינם מגיעים כלל לפרארי, אולם, באותה מידה, איני מוצא סיבה מדוע בנסיבות אלה, הייתה מניעה מבחינת ליסקה לרשום בספריה כי מדובר בבונוס. ככל שהסכימה כבר ליסקה להעביר בונוס המיועד לנתבע ולמעשה לחברת "תות", בדרך של העברת הכספים לפרארי, נדמה כי אין נפקה מינה אם הדבר ייקרא בונוס או זיכוי בגין מוצרים פגומים.

מכל מקום, משלא מצאתי כל מניעה לכך שליסקה תכתיר את ההעברה כבונוס, המשקל הראיתי שיש לייחס לתעודת הזיכוי כראיה התומכת בגרסת הנתבע, הנו מועט.

עובדה נוספת שתומכת בכך שתעודת הזיכוי אינה קשורה כלל לבונוס וכי ליסקה מעולם לא העבירה בונוס כאמור לפרארי, נובעת מהעובדה שגם לפי טענת הנתבע, חברת ליסקה היא חברה בינלאומית, בעלת מוניטין ניכר ברחבי העולם (ראו סעיף 4.3.2 לכתב הגנתו). דברים אלה, אינם עולים בקנה אחד עם הסכמת ליסקה, להעביר בונוס אשר הייתה זכאית לו חברת "תות" (שהרי גם לפי גרסת הנתבע, היא זו אשר הייתה קשורה ביחסים עסקיים מול ליסקה-ראה ס' 4.3.4 לכתב ההגנה) לנתבע באופן אישי, תוך פגיעה בחברת "תות" ובשאר בעלי המניות שלה. כמו כן, אין זה סביר בעיניי שחברה גדולה ובינלאומית שאמורה לנהל רישום מלאי, מלאי שנמכר, מלאי פגום, מלאי שהוחזר, תסכים לסכן את עצמה ואת המוניטין שלה, על ידי העברת כספי "בונוס" כאמור, בכסות של חשבונית זיכוי בגין סחורה פגומה ועוד לחברה שאין לה כל קשר לנושא ואשר היחסים המסחריים עמה החלו לאחר מכן.

אם לא די בכך, הסכום הנזכר בתעודת הזיכוי הנו 6,950 יורו, אשר אינו תואם את סכום ההמחאה שניתנה לנתבע על-ידי התובע, על-סך 36,000 ₪. במועד מתן הזיכוי, שער היורו/שקל היציג עמד על 5.5137 ש"ח. משמע – הסכום של 6,950 יורו עמד על 38,320 ₪ ולא על 36,000 ₪. הנתבע לא התייחס לעניין זה ולא נתן הסבר להפרש האמור.

אי הבאת ראיות נוספות שמתבקש היה כי יובאו על ידי הנתבע

הנטל להוכיח כי מדובר היה בהלוואה רובץ על התובעת אמנם, אולם הנטל להוכיח כי מדובר היה בבונוס אישי, רובץ על הנתבע, כמי שהעלה את הטענה להגנתו.

בנסיבות אלה, מצופה היה שיצרף הנתבע מסמך כלשהו שמעיד על זכאותו לבונוס מאת חברת ליסקה. כך למשל, יכול היה לצרף הסכם התקשרות בינו ו/או בין חברת "תות" ולבין חברת ליסקה (מהתקופה הרלוונטית), שכן יש להניח כי זכאות כאמור הייתה מקבלת ביטוי בהסכמי ההתקשרות שבין הצדדים.

זאת ועוד, יכול היה הנתבע להציג מסמכים המעידים שקיבל לידיו בעבר תשלומי "בונוס" כדרך קבע מחברת ליסקה מהתקופה הרלוונטית בה שימש כיבואן ומשווק בלעדי למוצריה בישראל. הנתבע היה יכול לפעול להבאת עדות מטעם מי מנציגי ליסקה שיאשר את גרסתו. הנתבע לא עשה כן וביסס את הגנתו אך ורק על עדותו (עדות יחידה של בעל דין) ועל תעודת זיכוי שאינה מזכירה כלל את הבונוס הנטען.

הנתבע גם לא סיפק כל הסבר מדוע שתחליט ליסקה לתת לו באופן אישי בונוס. אם כבר, הבונוס היה אמור להינתן, אם בכלל, לחברת "תות", שעמה היו לליסקה קשרים עסקיים. לא מדובר בחברה שמחליטה לתת בונוס לבעל מניות שלה או למנהל שלה, אלא בחברה שמשמשת כספק של חברה אחרת. בנסיבות אלה, כל הסיפור של בונוס אישי, הנו תמוה ומוטל בספק רב. כמו כן, סביר להניח כי לבונוס אישי יהיה בכל מקרה תיעוד בכתב, לפחות במכתב של ליסקה המודיע על כך לנתבע. גם ראיה כאמור לא הוצגה.

בנסיבות אלה, אי הבאת הראיות והעדים האמורים, ללא הסבר מניח את הדעת, מקימה חזקה כי הראיות והעדות, לו הובאו, היו פועלים לרעת הנתבע (ראו ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, מז(2) 605 וכן ראו י. קדמי בספרו "על הראיות", חלק רביעי, מהדורת תש"ע -2009, בעמוד 1889).

פניית הצד השלישי לליסקה

והנה, דווקא הצד השלישי מצא לנכון ליצור קשר עם נציגת חברת ליסקה באמצעות דואר אלקטרוני. ההתכתבות הוגשה בדיון של יום 18.2.10, באמצעות מר דורון רון, מנכ"ל פרארי, אשר פנה אל נציגת ליסקה.

מר דורון רון שלח לנציגת ליסקה, הגב' מרי מכתב במייל בתאריך 13.1.10, בו כתב:

"as to your knowledge, mr. dov parsa is sewing mr. kats abrahahm for s(p)ersonal debt between them. mr. kats claim that he was entitled for a personal bonus from lisca for the priod of working with you in "toot" and you agreed to transfer it to ferrari. do you recall such an agreement."



גב' מרי ענתה לדורון כבר באותו היום באמצעות הדואר האלקטרוני כדלקמן:

"we don't know about any personal bonus between you and them or lisca. we pay it on cord to much money for bed work of mr katz on israel market. who get the money, what we paid, we don’t know."


התרתי את הגשת הודעות המייל, אולם קבעתי כי לעניין קבילות הודעת המייל של הגב' מרי ביחס לתוכנה (במובחן מעצם קבלתה אצל דורון), הצדדים יוכלו לטעון בעניין במסגרת סיכומיהם.

לאחר עיון בהתכתבות ובטענות הצדדים בעניין זה, מצאתי כי לא ניתן לקבל את הודעת המייל של הגב' מרי כראיה לתוכנה, כאשר הודעה זו מצורפת לתצהירו של דורון ומבלי שהגב' מרי העידה לפני בית המשפט. ראה י. קדמי בספרו "על הראיות", חלק שני, מהדורת תש"ע -2009, בעמוד 567:

"הכלל הפוסל עדות מפי השמועה, אוסר על עד למסור בעדות מידע שהגיע אליו מפיו של אחר – בעל-פה, בכתב או בהתנהגות – אם תכלית העדות היא הוכחת אמיתותו של אותו מידע; וזאת – משום שאין הוא יכול לערוב לאמיתותו של תוכן המידע.
ברם, מקום שתכלית העדות על "דברים" שנאמרו (בעל-פה, בכתב או בהתנהגות) על ידי אחר, היא הוכחת עצם אמירתם בלבד (מבלי ליתן את הדעת לאמיתותם) – לא יחול הכלל האמור..."


טענת הנתבע בדבר אי יכולת לקבל את הכספים ישירות מליסקה

לגרסת הנתבע (ראו סעיף 4.3.8 לכתב הגנתו), לא היה ביכולתו לקבל את הבונוס באופן ישיר מליסקה, מאחר שלא היה לו באותה עת "עוסק מורשה". לפיכך, ביקש הנתבע מפרסה לקבל סכום זה באמצעות פרארי, באופן שחברת ליסקה תוציא לפרארי זיכוי והנתבע ימשוך את הכספים במשכורתו. הנתבע טוען כי במענה לכך, פרסה דווקא הציע לו דרך אחרת לקבלת הכספים אשר תחסוך לנתבע מיסים, וזאת על דרך של משיכת הסכום מפרארי על ידי פרסה, אשר היה חולה באותה עת והיה זכאי לפטור ממס או מס מופחת (ס' 4.3.9 לכתב ההגנה).

לעומת זאת, בעדותו לפני בעניין זה, טען הנתבע טענה הפוכה לחלוטין שלפיה לא הייתה כל מניעה
מבחינתו לקבל את הבונוס ישירות לידיו (ראו בעמוד 12 ש' 23 – 31 לפרוטוקול):

"ש: נכון שאתה באופן אישי לא יכולת לקבל את הכסף הזה?

ת: למה לא?

ש: יכולת לקבל אותו אישית. לא הייתה בעיה.

ת: כן.
ש: אתה לא אמרת שאינך יכול לקבל את הכסף.

ת: לא זכור לי.

ש: אז אני רוצה להפנות אותך לסעיף 13 בהודעה לצד ג, כשאתה אומר: ,,הואיל והנתבע אינו עוסק מורשה ולא היה ביכולתו לקבל מפרארי את הכסף באופן ישיר[...]'' וגו' (קורא). בדיוק ההפך ממה שאמרת עכשיו. מתי אינך אומר אמת?

ת: חס וחלילה. אני אומר רק את האמת".


מדובר, אם כן, בסתירה מהותית בגרסת הנתבע. הרי כל ההיגיון בקבלת ההמחאה מאת פרסה, נבעה לפי גרסת הנתבע, מכך שהוא לא היה יכול לקבל את הבונוס ישירות לכיסו בהעדר עוסק מורשה. משמסתבר כי לא כך היו פני הדברים, בכך מתמוטטת למעשה גרסת ההגנה.

מועד קבלת הבונוס

זאת ועוד: מגרסת הנתבע, עולה כי הזיכוי בגין ה"בונוס" התקבל מחברת ליסקה בחודש יוני 2005 (6/05). לעומת זאת, בעדותו אמר כי סיים את עבודתו בחברת תות בסוף שנת 2003 תחילת שנת 2004 (ראו עמוד 13, שורה 29 לפרוטוקול). גם אם אתייחס למועד המאוחר (תחילת שנת 2004), עדיין מדובר בתקופה של שנה וחצי מאז סיים את עבודתו מול ליסקה במסגרת "תות", ועד למועד קבלת הזיכוי הנטען. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת על ידי הנתבע, מדוע הבונוס שולם לאחר כשנה וחצי מתם העסקים שבין ליסקה וחברת "תות".

טענת המס המופחת והפרכתה

טען הנתבע כי פרסה, הוא שהציע לנתבע לקבל את הבונוס בשיק אישי מחשבונו של פרסה וכנגד פרסה ימשוך לעצמו את הסכום מפרארי ללא מס או בניכוי מס מופחת, בשל מחלה ממנה סבל (ראו סעיף 4.3.9 לכתב ההגנה).

פרסה דוחה טענה זו מכל וכל וכלשונו, "טענות אלו שקריות ומשוללות כל קשר עם המציאות. טענה זו שקרית אך בשל העובדה כי באותה העת נכותי לא הוכרה עדיין על ידי רשויות המס, אלא רק לאחר תקופת מה. על כן, בעת ההיא כלל לא הייתי זכאי לפטור ממס. מובן, כי באם אדרש אוכל להוכיח בקלות את מועד הכרת רשויות המס בנכותי. ובכל מקרה לא הייתי משתף פעולה עם הנתבע בהונאת רשויות המס" (ראו סעיף 9 לתצהיר עדות ראשית של פרסה).

התובעת הגישה מכתב מפקיד השומה, מיום 6.9.06 (ת/1) אשר ממנו עולה כי לפרסה אושרה נכות זמנית בשיעור 100%, החל מיום 24.11.05 ועד 31.3.2007 (לפי ס' 9(5) לפקודת מס הכנסה). עוד ניתן ללמוד מהמסמך כי הבקשה לפטור הוגשה רק ביום
21.2.06 בעוד שההלוואה כידוע ניתנה כבר ביום 18.5.05.

בחקירת הנתבע הציג בפני
ו בא כוח התובעת את המכתב ואימת אותו אם הסתירה שבין גרסת הנתבע בנושא משיכת הכספים בפטור ממס ולבין העובדה שהאישור בדבר נכות זמנית של 100% ניתן זמן רב לאחר מועד מתן ההלוואה. הנתבע לא התמודד עם טענה זו (ראה עמ' 15, ש' 23 – 25).

המסמך ת/1 מחזק את הסברה כי לא הגיוני שבמועד הנטען (מאי 2005), יודיע פרסה לנתבע כי יש לו פטור ממס עקב מחלה, כאשר עניין זה טרם נקבע ובקשה בנושא אף טרם הוגשה.

הימנעות הנתבע מלהודות כי ככל שליסקה לא העבירה לצד ג' את הבונוס, על הנתבע להשיב את הסכום שקיבל בכל מקרה

במהלך החקירה, ביקש בא כוח התובעת, להאציל מפי הנתבע, הודאה אשר מסתמכת למעשה על גרסתו העובדתית של הנתבע בתוספת הנחה מסוימת, שאמנם סותרת את גרסת הנתבע. מדובר בטענה שלפיה ככל שליסקה לא העבירה כספים בגין הבונוס לצד ג' או לפרסה, הרי שעל הנתבע בכל מקרה להשיב לפרסה את הכסף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן גם לפי גרסת הנתבע, פרסה שימש כצינור בלבד ולא היה חייב לו את סכום ההמחאה.

כעולה מדפי הפרוטוקול (עמ' 8 – 10), הנתבע עשה כל שלאל ידו על מנת שלא להודות באמור לעיל, למרות שמדובר מסקנה שנגזרת מגרסת הנתבע בצירוף הנחת עובדה שהנתבע התבקש להניח אותה בלבד ולא להודות בה.

לדידי, ההתחמקות של הנתבע במסגרת חקירתו בנקודה הנ"ל מעידה על חוסר אמינותו בכל הנוגע למחלוקת נשוא התביעה.

זאת ועוד: בסופה של החקירה בנקודה האמורה, הסתבר מפי הנתבע, כי לגרסתו, פרסה סירב כביכול לקבל את הכסף חזרה מחברת מפרארי. גרסה זו לא הופיעה כלל בכתב ההגנה של הנתבע, אולם יתרה מכך – לא מצאתי כל היגיון בטענה זו. הנתבע לא הסביר מדוע שפרסה יסרב לקבל חזרה כספים המגיעים לו.

מכל מקום, בכל הנוגע להעברת הכספים מליסקה, ועל יסוד הממצאים שלי עד כה, לא הוכח לפני כי ליסקה העבירה בונוס כלשהו לחברת פרארי. מטעם זה בלבד, יש מקום לקבל את התביעה, גם אם יש ללכת לפי גרסת הנתבע ולא לפי הגרסה של מתן ההלוואה. אין חולק כי פרסה לא היה חייב
דבר לנתבע ושימש כצינור בלבד. משהעביר פרסה את הכספים לנתבע ולא זכה לקבל סכום זהה
מליסקה או מפרארי, הנתבע התעשר שלא כדין על חשבון פרסה ומתקיימים כל היסודות של סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

טענת הנתבע בדבר הראיה הנוספת שנחשפה בחקירת בנו של פרסה ואשר משום מה לא הוגשה לבית המשפט

אין מחלוקת כי בנה של התובעת העיד בחקירה הנגדית כי ישנו "פרוטוקול מסודר שאומר שהוא מחזיר תוך חודש" (עמ' 5, ש' 31). העד נשאל מדוע לא הציג את הפרוטוקול האמור וענה כי הוא לא חשב על כך (עמ' 6, ש' 10). בחקירה חוזרת ובתשובה לשאלת בית המשפט, הבהיר העד כי מדובר במסמך שהוקלד במחשב ותויק בקלסר של פרסה, עם כותרת של "תביעה נגד כץ" ובו נרשם כי ניתנה הלוואה של 36,000 ₪ וכי הנתבע הבטיח להחזיר ולא החזיר (עמ' 6, ש' 30 – עמ' 7, ש' 2).

הנתבע טוען בסיכומיו כי אי הצגת המסמך האמור, אשר מתבקש היה כי יוצג, פועל לרעת התובעת ומקים חזקה שלפיה לו הובאה הראיה הנטענת, היא לא הייתה מחזקת את גרסת התובעת. אמנם, מסכים אני כי העלאת קיומו של מסמך כזה רק בחקירה הנגדית ואי הצגתו בפני
בית המשפט הנם תמוהים. לו היה מסמך כזה קיים, אין ספק בעיני כי היה מוגש לבית המשפט. יחד עם זאת, עניין זה אינו יכול לשנות את מאזן הראיות הכולל, אשר נוטה בבירור לטובת אימוץ גרסת התובעת וזאת נוכח כל הממצאים שאליהם הגעתי עד כה בפסק הדין, כפי שפורט לעיל.

שאלתי את עצמי, כיצד יש לפרש את ההתנהלות הלא ברורה של העד בנקודה זו. לטעמי, הזכרת המסמך האמור (למרות שאינו קיים ככל הנראה), נבע מרצונו העז של אמיר פרסה, להביא לקבלת התביעה וזאת על רקע התחושות הקשות שלו ושל אימו, כלפי הנתבע (תחושות שאליהן נחשפתי במהלך הדיון ואשר קיבלו ביטוי בארשת הפנים של התובעת בעת חקירתה ובמתח הרב ששרר באולם במהלך הדיון), נוכח הסכסוך שבין הנתבע ולבין אביו ז"ל וכעת בין הנתבע ולבין התובעת, לא רק בתיק שלפני, אלא גם בתביעות הדדיות בבית המשפט המחוזי (ראה ס' 4.3.15 לכתב ההגנה) ועל אחת כמה וכמה על רקע מחלתו הקשה של אביו ופטירתו במהלך המשפט הנוכחי.

מיותר לציין כי דברים אלה, אין בהם כדי להצדיק את התנהלותו של העד, ככל שהחליט לבדות מליבו את הסיפור על אותו מסמך, אולם יש בהם כדי לתת אולי הסבר להתנהלותו של העד בנקודה זו.

מכל מקום וכאמור, עניין זה אשר אמנם עומד לתובעת לרועץ, אינו יכול לגרוע בצורה ממשית מהמשקל הראיתי הכולל של שאר הראיות אשר תומכות בגרסת התובעת.


הסתירה לכאורה בין גרסת התובעת בדבר תשלום החוב תוך חודש ולבין תשלומו תוך מספר חודשים

הנתבע מבקש לראות בסתירה שבין הגרסה הראשונה של פרסה בכתב התביעה שלפיה ההלוואה הייתה אמורה להיות מוחזרת תוך חודש ולבין הגרסה המאוחרת בתצהיר התובעת ובנה, בדבר השבת ההלוואה תוך מספר חודשים, כסתירה מהותית.

אין בידי להסכים לכך. אמנם, קיימת סתירה מסוימת בין גרסאות אלה, אולם לא מדובר בסתירה מהותית ושוב, הערכת כלל הראיות שלפני ולרבות הסתירה המסוימת האמורה, עדיין מותירה גרסת התובעת כבעלת משקל ראיתי רב בצורה משמעותית מהמשקל הראיתי של הראיות המעטות בהרבה אשר תומכות בגרסת הנתבע.

מועד דרישת התשלום בכתב

הנתבע גם מבקש להיבנות מהעובדה שמכתב התראה בכתב לגבי ההלוואה נשלח רק לאחר כשנתיים ימים מהמועד הנטען של קבלת ההלוואה. כאן, איני רואה דבר שפועל לרעת התובעת. עדויות התובעת ובנה שלפיהן פרסה נהג בסלחנות כלפי הנתבע (עמ' 2, ש' 1 – 2) אשר דחה את פניות פרסה בהבטחות חוזרות ונשנות שלא קוימו (עמ' 5, ש' 13 – 15) היו אמינות עלי ונותנות לכך הסבר. כפי שכבר הזכרתי קודם לכן, הנתבע עצמו אישר כי היה ביחסי ידידות עם פרסה והתארח בביתם בשבתות ובחגים. בנסיבות אלה, העדר דרישה בכתב משך שנתיים, בפרט כאשר מדובר
באדם אמיד, אינה תמוהה ובוודאי שאינה תומכת בגרסת הנתבע.

זאת ועוד: בנקודה זו יש להזכיר כי הנתבע עצמו נמנע, למשל, מלהשיב למכתב הפניה הראשון של בא כוח פרסה וגם על כך אפשר לתהות מדוע. הנתבע נחקר גם בנקודה זו ובמקום לתת תשובה לעניין, הפליג בסיפורים שאינם רלוונטיים כלל (עמ' 10, ש' 18 עד עמ' 11 ש' 25) אם לא די בכך, בא כוח הנתבע, העלה מיד התנגדות לקו החקירה בקשר לאי מתן תשובה למכתב, למרות שלא היה כל מקום להתנגדות כאמור. גם התנהלות זו פוגעת באמינות גרסת הנתבעת.

(3) התוצאה

לנוכח מסקנותיי הנזכרות לעיל בפסק הדין, אני קובע כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה ואני מקבל את גרסת התובעת כי מדובר היה בהלוואה ולא בהעברת "בונוס אישי". יש מקום לקבל את התביעה גם בשל העובדה שהנתבע לא הוכיח כי ליסקה העבירה לפרסה או לפרארי בונוס כלשהו. בהתאם לכך, דין התביעה להתקבל ודין הודעת צד ג' להידחות.

סוף דבר

אשר על כן, הנתבע ישלם לתובעת 36,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת את הוצאות המשפט ובנוסף, שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ + מע"מ. כמו כן, הודעת צד ג' נדחית. בהתחשב בכך שצד ג' והתובעת יוצגו על ידי אותו בא כוח ובהתחשב בהיקף הצנוע יותר של כתבי הטענות והתצהירים שהוגשו על ידי צד ג', ישלם הנתבע לצד ג', הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ + מע"מ. כל הסכומים ישולמו על ידי הנתבע תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיו.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
כ"ה אב תש"ע, 05 אוגוסט 2010, בלשכתי.















תאק בית משפט שלום 68489/07 חנה ציפורה פרסה נ' אברהם כץ ואח' (פורסם ב-ֽ 05/08/2010)