פסקי דין על עו"ד ברוך חכים | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי

1461/03 פשר     23/02/2009




פשר 1461/03 עו"ד ברוך חכים נ' כונס הנכסים הרשמי




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פשר 001461/03
בשא 21893/08

בפני
:
כבוד השופטת ורדה אלשיך
– סגנית נשיא


23/02/2009




המבקש:
עו"ד ברוך חכים
בתפקידו כמפרק אי.סי.אם - יצרני מיזוג אויר בע"מ





--
נ ג ד
--


המשיב:
כונס הנכסים הרשמי

ע"י ב"כ עו"ד אילון בריל



החלטה


מונחות בפני
מספר סוגיות אשר עניינן סדר הקדימויות בתשלום הוצאות פירוק, מקום בו נראה כי אין בקופת הפירוק די כספים כדי לשלם את כולם. מחד גיסא, עסקינן בהחזר מימון לטובת בנק הפועלים, אשר מימן את הפעלת החברה בשלב קודם של הליך חדלות הפרעון, ואשר המימון שהשקיע זכה למעמד של "הוצאות פירוק". מאידך גיסא, מבקש המפרק ליחד כספים לתשלום שכר-טרחתו, וזאת תוך בקשה להעדיפן על פני תשלום הוצאות משפט שנפסקו לחובת קופת הפירוק, וזאת עקב הליכים שיזם המפרק, ואי-הסכמתו להענות להצעת פשרה שהציעה כב' השופטת אגמון.
כמו כן, נטושה בין המפרק לכונס הנכסים הרשמי
מחלוקת, הנעוצה בעובדה כי חלק גדול מהסכום המצוי בקופת הפירוק, מקורו בתקבול שהעביר בנק המזרחי, במסגרת סכסוך בינו לבין המפרק אודות גורלם של כספים שהפקידה החברה בבנק. כונס הנכסים הרשמי
שולל את עמדת המפרק, כי עסקינן ב"תקבולי מימוש", וטוען כי אין לחלק סכום זה, עד להכרעה סופית של המחלוקת בין הצדדים.


1.
המחלוקת הראשונה, שיש להדרש לה, קשורה ליכולת לעשות שימוש בסכום שהעביר בנק המזרחי. כבר בתחילת דברי אעיר, כי לכאורה מחלוקת זו התייתרה, וזאת נוכח העובדה כי ביני לביני ניתנה החלטתי בבש"א 17979/08, אשר קיבלה את הערעור על החלטת המפרק, והורתה להשיב את הכספים לבנק.
כאמור, משכך נפסק, הרי וודאי שאין המפרק יכול להשתמש בכספים. אלא, שנוכח סוג המחלוקת וחשיבות העניין בכל הנוגע להתנהלות בעלי תפקיד, הרי פטור בלא כלום אי אפשי, ומן הראוי להעיר מספר הערות בעניין זה.

2.
עניין לנו בסכום אשר המפרק טען, כי הבנק החזיק בלא רשות ובניגוד לדין; ב"גלגולה" הראשון של הפרשה נפסק, כי אכן נפלו פגמים דיוניים בהתנהלות הבנק, ואי לכך עליו להתכבד ולהעביר את הסכום דנן לקופת המפרק, וזאת עד להכרעה כדין בזכויותיו המהותיות, שתעשה באמצעות בקשה שיגיש למפרק. משדחה המפרק את הבקשה, הגיש הבנק ערעור לבית משפט זה, ערעור שהיה תלוי ועומד במקביל לבקשה הנוכחית שבפני
.
נוכח האמור לעיל, יגעתי ולא מצאתי, הכיצד יכול היה המפרק המלומד להגיע למסקנה כי עסקינן ב"כספים זמינים למימוש", אשר ניתן לחלקם מקופת הפירוק לצדדי ג', ואף לגזור מהם שכר-טרחה. התנהלות כזו – חרף כל נסיונות המפרק להצדיקה בטעמים טכניים הקשורים להעדר סעד עיכוב ביצוע – הינה מנוגדת לדין, להלכה הפסוקה, ואף לחובתו המוגברת של מפרק לנהוג בזהירות והגינות מוגברת כלפי הצדדים הבאים עימו במגע.
אבהיר דברי; הכספים דנן הועברו לקופת הפירוק, כמעין "סנקציה דיונית" כנגד הבנק, אשר עשה דין לעצמו מבחינה דיונית. אלא מאי? אין כל צורך להכביר מילים, שהכספים הועברו לקופת הפירוק, בכפוף לידיעת כל הצדדים, כי הזכויות בהם שנויות במחלוקת, וכי תוגש בקשה בידי הבנק בכדי להכריע את אותה מחלוקת.

יתכן, וניתן לגרוס כי משדחה המפרק את בקשת הבנק, והלה הגיש ערעור לבית המשפט של פירוק, ראוי היה כי ילווה אותה אף בבקשה לעיכוב ביצוע. אלא מאי? דומה, כי הבנק הסתמך כך, כי עסקינן בהליך הנעשה במסגרת בית המשפט האחראי על פעולת בעל התפקיד, וכי על זה האחרון להגיש מניה וביה בקשה לבית המשפט של פירוק, קודם שהוא מחלק כספים. זאת, מכח קל וחומר, כאשר עסקינן בכספים מסוג זה, אשר הועברו לקופת הפירוק מראש, כאשר הם שנויים במחלוקת.
יוצא, כי בנסיבות המקרה, ובעיקר נוכח נוסח ההחלטה אשר העבירה את הכספים לקופה מלכתחילה, הרי שעל המפרק היתה מוטלת חובה, לצרף את הבנק כמשיב לבקשה לחלוקת הכספים, ואין לי אלא להצר על כי לא עשה כן, באורח שיתכן וניסה "לצבוע" את הבקשה בצבע דיוני-טכני גרידא.

3.
בעניין זה, מן הראוי לציין; ההלכה הפסוקה קובעת באורח חד-משמעי, כי כאשר צד ג' מצווה בהחלטה שיפוטית להעביר כספים לקופתו של בעל תפקיד מחד גיסא, אולם הוא מגיש ערעור על ההחלטה מאידך גיסא, הרי שעליו להעביר את הכספים לבעל התפקיד, ומנגד חל איסור על בעל התפקיד לחלק את הכספים או לעשות בהם שימוש, וזאת עד להכרעה בערעור (לעניין זה, ראה בין היתר ע.א. 8160/01 הבנק הבינלאומי נ' פאן אל-א סחר בינלאומי בע"מ).
חזקה על המפרק המלומד, שהוא מודע היטב להלכה זו; אי לכך, אין לי אלא להצר על העובדה, כי בחר להתעלם ממנה, ולבקש אישור אשר למעשה עשוי להתפס – ואני נזהרת מאד בלשוני – כ"מחטף". זאת במיוחד נוכח העובדה, כי ערעור הבנק היה תלוי ועומד, וכי בנסיבות המקרה, הצטרף אף כונס הנכסים הרשמי
לעמדת הבנק, כנגד עמדת המפרק.
זאת ואף זאת; אשוב ואזכיר, כי בסופו של יום התקבל הערעור על החלטת המפרק, וזאת אגב מתיחת ביקורת על התנהלותו. מה היה קורה, לו התקבלה עמדת המפרק בבקשה זו, והכספים היו מחולקים תחילה, כאשר לאחר מכן היה נפסק כי הבנק זכאי להשבתם? האם היה המפרק עומד וטוען (באורח דומה לטענתו בעניין הוצאות המשפט נשוא בקשה זו), כי "צר לו, אך אין בקופה די כספים" (זאת, כאשר מאידך גיסא הוא מבקש לייחד כספים לשכר-טרחתו)??!!
הכיצד עולה התנהלות זו בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על בעלי תפקיד?

4.
משהגענו לכאן, ולאור העובדה כי עתה, משנקבע כי דין כספיו של בנק המזרחי לשוב אליו, מתחדדת הסוגיה הנוגעת לסדר תשלום הוצאות הפירוק: שכר-טרחת המפרק, השבת הוצאות המימון לבנק הפועלים, ותשלום הוצאות המשפט שהושתו על המפרק בידי כב' השופטת אגמון.
עניין לנו בסוגיה, אשר אינה מובנת מאליה כלל וכלל. זאת לא רק נוכח העובדה, כי עצם ההגעה למצב של קופת פירוק גרעונית הינה עניין חריג, האומר "דרשני". אין זה מקובל או ראוי, כי קופת הפירוק, לא רק שאינה יכולה לשלם דיבידנד כלשהו לנושים, אלא שאין היא יכולה לשלם אף את הוצאותיה השוטפות, הקודמות לכל הוצאה אחרת.
כך או כך, אין בקשה זו עוסקת בשאלה, הכיצד הגיעה קופת הפירוק למצב שכזה, ודי אם אציין כי בנסיבות המקרה נראה, כי מקור הדברים הינה במכר כושל של נכסי החברה בשלב כינוס הנכסים שלה, כאשר השיקים שנמסרו לכונס לא כובדו. עניין לנו בשאלה, מהם הדינים וסדרי הקדימויות החלים במצב עגום זה של הקופה.

5.
עיון בחקיקה הרלוונטית, מלמדת שכי קיימים שני מקורות חקיקה, אשר נראה לכאורה כי כל אחד מהם קובע דבר אחר. סעיף 287 לפקודת החברות, קובע כי במידה ונכסי החברה אינם מספיקים בכדי לשלם את החבויות, רשאי בית המשפט לצוות כי האגרות וההוצאות הכרוכות בפירוק ישלומו מתוך הנכסים, לפי סדר העדיפויות שיראה לצודק.
לעומת זאת, קובעת תקנה 66 לתקנות החברות (פירוק), סדר קדימויות, לפיו תחילה יש לשלם הוצאות מימוש של נכסי החברה, אחר-כך הוצאות שהוציא כונס הנכסים הרשמי
, לאחריהן שכר-טרחת המפרק והוצאותיו, ולבסוף הוצאות משפט ואגרות לטובת הכונס הרשמי.

לכאורה, עניין לנו בשתי הוראות המורות הוראה שונה לגבי אותו עניין. זאת, כאשר אין ספק כי פקודת החברות, שהינה חקיקה ראשית, קודמת וגוברת על תקנות הפירוק, שהן בגדר חקיקה משנית. עם זאת, ההלכה הפסוקה מורה, לנסות ולהמנע ככל האפשר מהתנגשות דינים, ולנסות ולפרש בפרשנות "הרמונית", אשר תמנע סתירות שכאלו.
סבורתני, כי בנסיבות המקרה פרשנות הרמונית כזו של החקיקה תתכן אף תתכן, ולפיה סדר הקדימויות שבתקנה 66, הינו מעין "ברירת מחדל", אשר לעולם כפופה לשיקול דעתו של בית המשפט, כפי שקבוע בסעיף 287 לפקודה, והוא רשאי לסטות מאותה ברירת מחדל, מקום בו שיקולי צדק, או שיקולי מדיניות שיפוטית מורים לו לעשות כן.

6.
מהי, אם כן, התוצאה הראויה בנסיבות המקרה דנן? ראשית, ראוי להעיר, כי צודק כונס הנכסים הרשמי
בטענתו, כי להוצאות שנפסקו לחובת המפרק במסגרת הליך שהוא מנהל כנגד צדדי ג' אשר לחברה זכות תביעה נטענת כלפיהם, עשויים להכנס אף תחת ההגדרה "הוצאות הכרוכות במימוש נכסי החברה". זאת, לצד הגדרתן הראשונית כ"הוצאות משפט". דבר זה אך מדגיש את הצורך בשיקול דעת גמיש, לפי נסיבות המקרה ובהתאם לצרכי המדיניות המשפטית.

7.
מהו, אם כן, הדין הראוי בנסיבות המקרה?

קיימת בעייתיות לא מעטה, בכל הנוגע לעניין הוצאות המשפט. אחת הבעיות המתעוררות לא פעם, כאשר בעל תפקיד מבקש לנהל הליכים כנגד צדדי ג', הינו שאלת מימון ההליכים והוצאות המשפט. מחד גיסא, צדדי ג' מנסים, לא אחת, לעשות שימוש בסוגיה זו בכדי להכשיל את התביעה שלא כדין. אלא שמאידך גיסא, קיים אף שיקול נגדי, שעניינו הכוונת התנהגות.
במה אמורים דברים? בעל תפקיד, אשר מחד גיסא עשוי שכר-טרחתו לגדול מתוצאת הליך שינהל, ומאידך גיסא, יהיה שכר הטרחה קודם מניה וביה להוצאות המשפט, במידה וההליך יכשל, עשוי להגרר למצב של עיוות בשיקול הדעת, אשר יתמרץ אותו להגיש תביעות בעלות סיכוי נמוך (או למצער, לנקוט בהליכי ביניים בלתי ראויים, תוך ידיעה כי לא ישא בהוצאותיהם). מצב שכזה עשוי לחתור תחת עצם חובת ההגינות המוגברת של בעל התפקיד, ובסופו של דבר אף להביא ערכאות משפטיות שונות להחמיר עם מפרקים ונאמנים, ולדרוש מהם הפקדת ערובות גבוהות וכיוצא באלו כתנאי לניהול הליכים.
אבהיר; אין אני גורסת כי הדברים דנן מצדיקים להפוך על-פניה את תקנה 66, ולקבוע כי להוצאות משפט תהיה תמיד עדיפות על שכר-טרחת המפרק. אלא, שמושכלה זו נותרת ברקע, והיא עשויה "להתעורר" ולהלקח בחשבון, וזאת בעיקר במקרים בהם אורח התנהלות המפרק בתביעות שהגיש נראה לבית המשפט של פירוק בעייתי, או לוקה בחוסר זהירות.

8.
בנסיבות העניין, קשה עד מאד להשתחרר מן הרושם, כי כזה בדיוק הוא המקרה שבפני
. קשה להמנע מתהיה, האם לא צודק כונס הנכסים הרשמי
, בטענתו כי אורח התנהלות דיוני בלתי ראוי (או למצער, בלתי זהיר) של המפרק, הוא שאחראי לסכום הגבוה של הוצאות המשפט.
בעניין זה, ספק אם יכול המפרק להעזר בטענתו, כי יש להפריד בין הוצאות המוטלות בהליך ביניים, לבין הוצאות המוטלות בהליך עיקרי. נהפוך הוא, דומה כי אבחנה זו עשויה לפעול דווקא לרעת המפרק. כך, משום שבעוד הוצאות המוטלות בסוף ההליך העיקרי נוגעות להכרעת המחלוקת המשפטית (וספק אם יש מקום למהר ולבוא בטענה למפרק, אך ורק משום שעמדתו המהותית לא התקבלה). לעומת זאת, הוצאות מהסוג שהוטל בידי כב' השופטת אגמון, נוגע לפנים דיוניים, ולהתנהלותו הדיונית של בעל התפקיד, דבר שאין קשר בינו לבין "צדקת הדרך" של ההליך העיקרי.
ספק גדול בעיני, האם דווקא בנסיבות כאלו, מן הראוי ליתן "פרס" לבעל התפקיד, ולהורות כי שכר-טרחתו יהיה קודם להוצאות משפט שכאלו. מהלך שכזה, הינו בבחינת מסר בעייתי, וזאת בלשון המעטה. להשלמת התמונה, אוסיף ואעיר כי בנסיבות כאלו, ניתן היה להגיע לאותה תוצאה אף בדרך אחרת, שאינה עוברת דרך תקנה 66 דווקא: מקום בו התנהלות דיונית לקויה של מפרק הביאה להשתת "הוצאות לדוגמא" על קופת הפירוק בערכאה אחרת, עשוי בית המשפט של פירוק להתחשב בכך בעת קביעת שכר-טרחת המפרק. זאת, על-ידי שימוש בתקנה 13 לתקנות השכר, אשר מאפשרת הפחתה בשכר-הטרחה, מקום בו בית המשפט מוצא זאת לנכון מסיבות שונות. אי לכך, יתכן מאד ומניה וביה, הייתי מפעילה את שיקול דעתי, ומקזזת את הוצאות המשפט משכר-טרחתו של המפרק.

9.
משהגענו לכאן, לא נותר אלא לדון במעמד החזר המימון לטובת בנק הפועלים.
על-פניו, ניכר כי ראוי ונכון, בנסיבות המקרה, להורות כי החזר המימון דנן כפוף, תחילה, לתשלום הוצאות הפירוק האחרות. זאת, גם אך לא רק, נוכח היחס והפרשי הסכומים בין החזר הוצאות המימון דנן, לבין יתר הסכומים המבוקשים.
בעניין זה, די אם אעיר: ישנה משמעות רבה להסכמת הבנק לניהול הליך הפירוק כפי שנוהל (וזאת, לאחר הליך הכינוס הכושל, שהביא את הקופה לגרעון ולחוסר יכולת להשיב את הוצאות המימון). שיקול זה מתחזק, נוכח האורח בו פעל המפרק לטובת הבנק, (באורח שעשוי היה להגדיל את החזר הכספים לא היה זוכה במסגרת מעמדו כנושה מובטח) הרי שחל כאן הכלל, כי הוצאות הפירוק הוצאו לתועלת הנושה המובטח, ולמען קידום ענייניו. אי לכך, הרי שהן קודמות להחזר המימון שהעמיד.
דברים אלו מתחייבים אף משיקול נוסף, שעניינו צדק והסתמכות: לו עמד הבנק על כך כי החזר המימון יהיה קודם לשכר-טרחת המפרק ולהוצאות האחרות (דבר שיתכן והיה שולל את עצם היכולת לפעול במסגרת הליך הפירוק), היה עליו להבהיר זאת מראש. מששתק, העמיד עצמו כמי שמסכים לתשלום ההוצאות המתחייבות מהליך הפירוק. זאת, להבדיל כמובן מתשלום החובות הרגילים, אשר היו ועודם נדחים מפני נשייתו המובטחת.

10.
סוף דבר, הרי שבנסיבות המקרה, מצאתי למקום להפעיל את שיקול דעתי לפי תקנה 287, ולקבוע את סדר הקדימויות כדלקמן:

א.
ראשית, על המפרק להשיב לבנק המזרחי את הכספים שהעביר הלה לקופת הפירוק, וזאת כאמור בהחלטתי בבש"א 17979/08. עסקינן בכספים שהם קניינו של הבנק, ואין המפרק רשאי, כאמור, לעכבם עוד או לעשות בהם שימוש כלשהו.
ב.
לאחר מכן, מן הראוי לשלם את הוצאות המשפט שנקבעו בידי כב' השופטת אגמון, ולאחריהם הוצאות משפט נוספות בהן חוייבה קופת הפירוק – בין היתר בבקשה הנוכחית (כפי שיקבע להלן).
להסרת ספק, תשלום זה קודם לכל תשלום על חשבון הוצאותיו ושכרו של המפרק.

ג.
התשלום הבא בתור, הינו תשלום שכרו והוצאותיו של המפרק, וזאת כמובן בכפוף לבקשה מתאימה לאישור שכר-טרחה, אשר יהא עליו להגיש לעיון בית המשפט וכונס הנכסים הרשמי
.

ד.
מן הכספים שישארו, אם ישארו (ולחלופין, מכספים שיכנסו לקופה בעתיד, במידה ויהיו כאלו), יוחזרו כספי המימון שהעמיד בנק הפועלים בעבר לטובת החברה, בשלב הראשון של הליך חדלות הפרעון.
11.
בכפוף לכל האמור לעיל, דין עמדת המפרק להדחות, ודין עמדת כונס הנכסים להתקבל. בנסיבותיו המיוחדות והחריגות של המקרה שבפני
, ישא המפרק בהוצאות כונס הנכסים הרשמי
ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. סכום זה ינוכה, והמפרק יציין זאת, משכ"ט המפרק על פי סעיף 10ג' להחלטתי זו.

ניתנה היום, כ"ט בשבט, תשס"ט (23 בפברואר 2009), בהעדר הצדדים.


ורדה אלשיך
, שופטת

סגנית נשיא
תפארת






פשר בית משפט מחוזי 1461/03 עו"ד ברוך חכים נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם ב-ֽ 23/02/2009)