פסקי דין על פסח משה ו-51 אח' | פסקי דין על הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול | פסקי דין על שר החקלאות | פסקי דין על שר האוצר ואח' |

1017/91 עא     01/04/1996




עא 1017/91 פסח משה ו-51 אח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, שר החקלאות, שר האוצר ואח'




בבית המשפט העליון

ע"א 1017/91
השופטים: כבוד הנשיא א' ברק
,
כבוד השופט י' זמיר
,
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
פסח משה ו-51 אח'

ע"י ב"כ עו"ד ש' ליבליך
נ ג ד

1. הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ

2. שר החקלאות

3. שר האוצר
4. מינהל מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ עו"ד א' סוכובולסקי
, עו"ד הלן אייזן
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 28.1.91 בתיק אזרחי 4493/85 שניתן על ידי כבוד השופט א' שטרוזמן
פ ס ק - ד י ן

השופט י' זמיר
:
התובענה
1. חמישים ושניים תובעים הגישו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה נגד הכפר הירוק על שם לוי אשכול בע"מ (להלן הכפר הירוק), מדינת ישראל ומינהל מקרקעי ישראל, לדמי שימוש עבור החזקה ועיבוד של מקרקעין.

הכפר הירוק הוקם כבית ספר חקלאי בשנת 1950. הוא עיבד במשך שנים רבות מקרקעין שהיו בבעלות חלקית של התובעים, ללא רשותם ובלי לשלם להם דמי שימוש. התובעים טענו כי זכותם לקבל דמי שימוש במקרקעין לתקופה של 35 שנים: מאז שנת 1950 ועד שנת 1985.

התובענה עברה גלגולים ושינתה, במשך הזמן, גם את מהותה וגם את מקומה. תחילה נתבע הכפר הירוק בבית משפט השלום לסלק את ידו מן המקרקעין. הכפר הירוק הגיב בתביעה שכנגד לקבלת הוצאותיו עבור עיבוד המקרקעין. התובעים הגיבו על כך בתביעה שכנגד לתביעה שכנגד, ובה תבעו דמי שימוש עבור עיבוד המקרקעין. בסופו של דבר נתקצרה החזית, המערכה עברה אל בית המשפט המחוזי, ולא נותרה בו אלא התביעה לדמי שימוש במקרקעין.

בבית המשפט המחוזי פסק השופט א' שטרוזמן (בת.א. 4493/85) כי התובעים זכאים אמנם לדמי שימוש, אך הוא לא נתן בידם, בכל הנוגע למשך התקופה ולגובה הסכומים, אפילו את חצי מבוקשם. בנוגע למשך התקופה פסק בית המשפט כי התובעים זכאים לקבל דמי-שימוש מן המדינה לתקופה של חמש שנים, משנת 1960 ועד שנת 1965, ומן הכפר הירוק - משנת 1976 (או, לגבי חלק מן התובעים, משנת 1980) ועד שנת 1985. בסך הכל, אם כן, זכאים התובעים לדמי שימוש, מן המדינה ומן הכפר הירוק גם יחד, עבור תקופה של 14 שנים. ואילו בנוגע לגובה הסכומים פסק בית המשפט כי התובעים זכאים לקבל דמי שימוש נמוכים בלבד, הרבה יותר נמוכים מדמי השימוש שנתבעו.

לפיכך מערערים התובעים בפני
בית משפט זה על פסק הדין של בית המשפט קמא, הן בנוגע למשך התקופה עבורה הם זכאים לדמי שימוש והן בנוגע לגובהם של דמי השימוש שנפסקו להם.

2. התובענה עוסקת בעניין נושן: ימיו כמעט כימי המדינה. הזמן הרב שעבר מאז נוצרה עילת התביעה השפיע על ההתדיינות בשתי דרכים. ראשית, הוא גרם קושי בהוכחת העובדות שביסוד העילה. שנית, הוא עורר טענה שהתביעה התיישנה. על שני צירים אלה סבב עיקר הדיון בבית המשפט קמא. אלה הם גם שני הצירים העיקריים של הערעור. אדון בהם ראשון ראשון ושני שני.

העובדות
3. המערערים מבקשים לפתוח מחדש את מסכת העובדות. הם מפנים למסמך זה ולמסמך אחר, שלטענתם בית המשפט קמא התעלם ממנו או לא פירש אותו נכונה, כדי להגיע לממצאים עובדתיים שונים מן הממצאים אליהם הגיע בית המשפט קמא. לדוגמה, הם טוענים כי "הקביעה בפסק הדין שהחזקה של המשיבים הינה מ-1956 הינה מוטעית, עם כל הכבוד, ואבקש לקבוע שהחזקה היתה משנת 1950". ובדומה לכך לגבי ממצאים עובדתיים נוספים.

כידוע, אין זו דרכו של בית המשפט לערעורים לדון מחדש בראיות ולקבוע מחדש עובדות. גם אם יש מקרים חריגים, בהם מובאות בפני
בית המשפט לערעורים ראיות ברורות בדבר טעות שנפלה בקביעת העובדות על ידי הערכאה הדיונית, אין זה המקרה שלפנינו. במקרה שלפנינו העובדות היו ונותרו מורכבות והראיות היו ונותרו לוקות בחסר ובערפול. כך, לדוגמה, ציין בית המשפט קמא בפסק הדין (עמ' 4) כי "אין בבית המשפט מסמכים מפורטים ומלאים בדבר שטחי הקרקע שהוחכרו או נתפסו כאדמה מוברה וכנראה שאיש בזמנו לא ראה צורך להקפיד על רישום פרטים אלה, כי לא צפה את התעוררותם של בעלי המקרקעין לדרוש את דמי השימוש בקרקע".

בית המשפט קמא בדק מסמכים רבים ושמע עדויות שונות עד שקבע את העובדות. בית משפט זה לא שמע את העדויות, ובהן גם הסברים על מסמכים, ואין זה ראוי שיתלוש מסמך זה או אחר מתוך מסכת הראיות. כדי לקבוע באופן עצמאי על יסוד ראיות חלקיות עובדות אחרות. המערערים לא הצליחו לתת טעם מדוע יתערב בית משפט זה, בניגוד למדיניות המקובלת, בעובדות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא.

אי לכך אדון בערעור על יסוד העובדות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. העובדות הוצגו באופן מפורט בפסק הדין של בית המשפט קמא. כאן ניתן להסתפק בעיקר בעובדות.

4. התובעים הינם חלק מן הבעלים (במושע) של חלקה 7 בגוש 6617 (להלן המקרקעין). המקרקעין משתרעים על שטח של 60 דונם לערך, צפונית לתל אביב, סמוך לשכונת רמת אביב ג'. התכנית שחלה על המקרקעין יעדה אותם לשימוש חקלאי. בפועל המקרקעין לא היו מעובדים, עד שהכפר הירוק החל לעבד אותם בשנת 1956. אותה שנה ערכה הקרן הקיימת לישראל, שהיה לה חלק מן הבעלות על המקרקעין, חוזה חכירה עם הכפר הירוק לעיבוד המקרקעין, ללא שיתופם של הבעלים האחרים.

בשנת 1960, כשהסתימה החכירה, נתפסו המקרקעין על-ידי שר החקלאות
מכוח תקנות-שעת-חירום (עיבוד אדמות מוברות), התש"ט-1948 (להלן תקנות העיבוד). תקנות העיבוד, שתוקפן הוארך על ידי פקודת הארכת תוקף של תקנות-שעת-חירום (עיבוד אדמות מוברות), תש"ט-1949, עמדו בתוקף עד שבוטלו על-ידי החוק לביטול דינים שנושנו, התשמ"ד-1984. הן הסמיכו את שר החקלאות
, בתנאים מסויימים, לקבל חזקה באדמה שאינה מעובדת כדי להבטיח את עיבודה. לצורך זה היה השר רשאי למסור את האדמה לעיבוד על ידי אחר. אך תנאי נקבע בתקנות (סעיף 5) שהשר לא ימסור את האדמה לעיבוד "משך תקופה העולה על חמש שנים מיום קבלת האדמה לחזקתו". התקנות מוסיפות (סעיף 8) כי אם שר החקלאות
קיבל חזקה באדמה, שר האוצר "ישמש בתור נאמן עבור בעל האדמה". בעל האדמה זכאי (לפי סעיף 10) לכל ההכנסה הנקיה שתתקבל מן המעבד.

הכפר הירוק עיבד את המקרקעין, מכוח הסכם עיבוד עם שר החקלאות
, עד שתמה התקופה שנקבעה בתקנות העיבוד, כלומר, תקופה של חמש שנים, עד שנת 1965.

משנת 1965 החזיק הכפר הירוק במקרקעין ועיבד אותם, ללא רשות מן הבעלים וללא סמכות מן הדין, עד שפינה אותם, לאחר הגשת התובענה, ביום 15.8.1985.

התובענה הוגשה בשנת 1983 על ידי 45 מן המערערים. שנת 1987 הצטרפו אליהם 7 מן המערערים. הם תבעו דמי שימוש במקרקעין, לפי חלקו של כל אחד מן התובעים בבעלות על המקרקעין, עבור שתי תקופות: הראשונה היא התקופה בה המקרקעין (שעובדו על ידי הכפר הירוק) היו מוחזקים באופן רשמי על-ידי שר החקלאות
מכוח תקנות העיבוד; השניה - התקופה בה המקרקעין היו מוחזקים על-ידי הכפר הירוק.

אדון בזכות המערערים לקבל דמי שימוש עבור כל אחת משתי התקופות בנפרד.
התביעה נגד המדינה
5. בית המשפט קמא פסק כי המערערים זכאים לקבל מן המדינה דמי שימוש במקרקעין עבור התקופה בה היו המקרקעין מוחזקים מכוח תקנות העיבוד.

אמנם המערערים לא הצליחו להוכיח כי הכפר הירוק, שעיבד את המקרקעין, שילם דמי שימוש לשר האוצר. אך אין בכך כדי לשנות. מעמדו של שר האוצר כנאמן הבעלים, לפי תקנות העיבוד, חייב אותו לגבות דמי שימוש מן המעבד. לכן, בין אם גבה ובין אם לא גבה, הוא חייב כנאמן לשלם למערערים דמי שימוש עבור תקופת ההחזקה של המקרקעין מכוח תקנות העיבוד, כלומר, משנת 1960 ועד שנת 1965.

אולם, שאל בית המשפט קמא, האם זכותם של המערערים לקבל מן המדינה דמי שימוש עבור תקופה זאת לא התיישנה? בית המשפט השיב בשלילה. הוא קבע כי זכותם של המערערים לקבל דמי שימוש מן המדינה לא קמה כל זמן ששר האוצר לא הודיע להם על זכותם לקבל דמי שימוש או כל זמן שהם לא דרשו ממנו לקבל את דמי השימוש. כיוון שבפועל לא היתה הודעה כזאת או דרישה כזאת, לא התיישנה הזכות, ועדיין המדינה חייבת לשלם למערערים את דמי השימוש.

המדינה אינה מערערת על החיוב לשלם למערערים דמי שימוש במקרקעין עבור חמש שנים, משנת 1960 ועד שנת 1965, ולפיכך חיוב זה עומד בתוקפו.

אולם המערערים אינם מסתפקים בחיוב זה. הם טוענים בערעור כי המדינה חייבת לשלם להם דמי שימוש עבור תקופה ארוכה יותר. הכיצד?

לטענתם, כיוון שהמקרקעין לא הוחזרו על ידי המדינה למערערים, בתום חמש שנים להחזקתם מכוח תקנות העיבוד, חזקה על המדינה שנהגה כדין, כלומר, חזקה עליה שהאריכה בצו את החזקת המקרקעין מכוח תקנות העיבוד.

ואם אמנם כך היה, וכיוון שההתיישנות אינה חלה על התקופה בה המקרקעין הוחזקו מכוח תקנות העיבוד, יוצא שהמערערים זכאים לקבל מן המדינה דמי שימוש במקרקעין גם עבור יתרת התקופה בה עובדו המקרקעין על ידי הכפר הירוק, כלומר, עד שהכפר הירוק פינה את המקרקעין בשנת 1985.

טענה זאת אינה מקובלת עלי. אכן, חזקה היא שהמדינה (כמו כל רשות מינהלית) פועלת כדין. זוהי חזקת החוקיות. אולם בנסיבות המקרה אין מקום לחזקה זאת. ראשית, לפי סעיף 5 לתקנות העיבוד, ספק רב הוא אם שר החקלאות
היה מוסמך להאריך את תקופת ההחזקה במקרקעין מעבר לחמש שנים. והרי החזקה היא שהשר פעל כחוק, כלומר במסגרת סמכותו, ולא בניגוד לחוק. לכן ברור שאם לא היתה לשר סמכות להאריך את התקופה, אין יסוד לומר, על יסוד חזקת החוקיות, שהוא פעל ללא סמכות. שנית, גם אם נאמר כי תקנות העיבוד מסמיכות את השר להאריך את תקופת ההחזקה במקרקעין, ניתן היה להעלות טענה של חזקת החוקיות רק אילו השר החזיק, הוא עצמו, במקרקעין. או אז ניתן היה להניח כי הוא החזיק במקרקעין כחוק, מכוח תקנות העיבוד, אם לא מכוח הסמכה אחרת. אך הרי המקרקעין לא הוחזקו על ידי השר, אלא על ידי הכפר הירוק, שהוא גוף פרטי, נפרד מן המדינה. במצב זה אין מקום לחזקת החוקיות, ובהעדר כל ראיה התומכת בטענה שהמקרקעין הוחזקו על ידי שר החקלאות
גם בתקופה שלאחר שנת 1965, אין כל יסוד לחייב את המדינה לשלם למערערים דמי שימוש במקרקעין עבור תקופה זאת.

את התביעה לדמי שימוש עבור התקופה שלאחר שנת 1965 יש להפנות רק נגד הכפר הירוק שהחזיק במקרקעין אותה תקופה הלכה למעשה.

התביעה נגד הכפר הירוק
6. התביעה נגד הכפר הירוק לדמי שימוש במקרקעין עבור התקופה משנת 1965 ועד שנת 1960 ועבור התקופה משנת 1965 עד שנת 1985 נתקלה במחסום ההתיישנות. האמנם חוסמת ההתיישנות את התביעה?

חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע (בסעיף 5) תקופות להתיישנות תביעות כדלקמן: במקרקעין - חמש עשרה שנה (או, במקרקעין רשומים, עשרים וחמש שנה); בשאינו מקרקעין - שבע שנים. במקרה שלפנינו התביעה היא לדמי שימוש במקרקעין. כיצד לסווג תביעה כזאת? המערערים טוענים שזו תביעה במקרקעין. בית המשפט קמא קבע שזו תביעה בשאינו מקרקעין.

והדין עם בית המשפט קמא. ראו ע"א 159/69 סלאמה נ' סלאמה, פ"ד כג (2) 221, 224; ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה נ' מושב בני דרור, פ"ד כז(1) 225, 228 ראו גם י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 1995, 7), עמ' 50. משמע, תקופת ההתיישנות במקרה שלפנינו היא שבע שנים.

אולם חוק ההתיישנות קובע מצבים לביטול ההתיישנות ועילות להשעיית מרוץ ההתיישנות. בין השאר קובע החוק, בסעיף 9, כי הודאת הנתבע בקיום זכות לתובע מבטלת את ההתיישנות. וכך אומר סעיף זה:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני
בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

המערערים נתפסים לסעיף זה וטוענים כי המשיבים הודו, כנדרש בסעיף, בקיום זכותם של המערערים לקבל דמי שימוש במקרקעין.לצורך זה הם מסתמכים על שורה של מסמכים. אך בית המשפט קמא דחה את הטענה. הוא קבע כי המסמכים האמורים אינם בגדר הודאה, כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, בשל שני טעמים. ראשית, המסמכים אינם אלא מזכרים פנימיים של מינהל מקרקעי ישראל והתכתבות בין מינהל מקרקעי ישראל לבין הכפר הירוק, ואילו הודאה, להבדיל ממסמך פנימי, צריכה לבוא מצד הנתבע כלפי התובע. שנית, לגופו של עניין, המסמכים אינם כוללים, כלשונו של בית המשפט קמא "הודאה בדבר זכאותם של התובעים לקבל דמי שימוש ראויים מהנתבעים, להבדיל מזכות התובעים לחזקה על המקרקעין שנתפסו על ידי הכפר הירוק." לפיכך פסק בית המשפט קמא כי התביעה כפופה להתיישנות.

המערערים טוענים כי שגה בית המשט קמא: לשיטתם, המסמכים האמורים הם בגדר הודאה, כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ויש בהם כדי למנוע התיישנות התביעה. האמנם?

הודאה בקיום זכות
7. אין אני רואה צורך להכריע בטענה כי גם מסמכים פנימיים עשויים להחשב הודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות. כך הדבר מפני שגם אם אתעלם מכך שמדובר במסמכים פנימיים, עדיין אין במסמכים אלה משום הודאה כנדרש בחוק.

לגבי רוב המסמכים די לומר שאין בהם משום הודאת "הנתבע" בקיום זכות התובע. סעיף 9 מגביל עצמו במפורש להודאת "הנתבע". ואילו כאן מדובר במסמכים פנימיים של מינהל מקרקעי ישראל. המינהל אינו נתבע כלל, ככל שמדובר בדמי שמוש עבור השנים 1960-1956 והשנים 1985-1965. בשנים אלה, כפי שבית המשפט קמא פסק, המקרקעין הוחזקו על ידי הכפר הירוק, ואין יסוד לתביעה בגין שנים אלה נגד מינהל מקרקעי ישראל (או המדינה). לפיכך אין ממש בהודאה אלא אם היא הודאה מצד הכפר הירוק עצמו.

8. נותר מסמך אחד, הוא ת/54, שאותו מציגים המערערים כהודאה מצד הכפר הירוק עצמו בזכותם של המערערים לדמי שימוש ראויים במקרקעין. מהו מסמך זה והאם הוא יכול להיחשב הודאה מצד הכפר הירוק בזכות הנתבעת על ידי המערערים? יש לבחון שאלה זאת משתי בחינות: מבחינת הצורה של המסמך ומבחינת התוכן של המסמך.

מבחינת הצורה, זהו, על פניו, מסמך תמוה. הוא נכתב במכונת כתיבה, לא על נייר מכתבים מודפס, נושא כותרת "הכפר הירוק" ולצידה תאריך שלאחר הגשת התובענה נגד הכפר הירוק. הוא אינו אומר מי כתב אותו, למי הוא מופנה, לאיזה צורך הוא נכתב, ואף אין הוא חתום. האם מסמך כזה יכול להיחשב, מבחינת הצורה, הודאה המבטלת התיישנות? נראה כי הדבר תלוי בראיות חיצוניות לגבי מהותו של המסמך, הנסיבות בהן נכתב והצורך אותו הוא נועד לשרת. בפני
בית המשפט לא היו ראיות כאלה. בהעדר ראיות, אין לבית המשפט אלא מה שעיניו רואות. כאמור, המסמך אינו כתוב על גבי נייר מכתבים רשמי של הכפר הירוק; אין הוא חתום; לא ידוע מי הכותב, מה היה תפקידו, אם בכלל היה לו תפקיד בכפר הירוק, ואם היתה לו סמכות למסור הודעה או הודאה מטעם הכפר הירוק; באילו נסיבות נערך המסמך וכלפי מי הופנה. על רקע כל אלה, מסמך זה, יהיה תוכנו אשר יהיה, אינו יכול להיחשב "הודאה" המבטלת את ההתיישנות.

זאת ועוד. שאלה היא אם המסמך יכול להיחשב הודאה אפילו מבחינת התוכן. מה, אם כך, תוכן המסמך? בסעיף הראשון שלו הוא אומר כי מטרתו היא "להציג תמונת מצב של האדמות המוחכרות במסגרת המשבצת של הכפר הירוק והמדיניות הנהוגה כיום." בהמשך הוא מפרט את רשימת האדמות, אחת לאחת, ועל המקרקעין נשוא הערעור הוא אומר כך: "חלקה 7 שהינה חלקה פרטית. הוגשה תביעה ע"י עו"ד ליבליך. החלקה לא כלולה במשבצת, והכפר הירוק לא קיבל הרשאה מהמינהל להעלות על הקרקע." מה נובע מדברים אלה?

ככל שניתן להסיק מן הדברים, זהו כנראה מסמך פנימי של הכפר הירוק לצורך דיונים פנימיים. הוא אומר כי המקרקעין מצויים בבעלות פרטית, וכי הכפר הירוק לא הורשה על ידי מינהל מקרקעי ישראל להעלות על המקרקעין. זאת ולא יותר. האם די במסמך זה כדי להוות הודאה כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות? סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות.

במקרה שלפנינו הזכות הנתבעת על-ידי התובע היא זכות לדמי שימוש ראויים במקרקעין. האם יש במסמך הנדון, לפי תוכנו, הודאה של הכפר הירוק בקיומה של זכאות זאת? בוודאי שלא. האם יש בו, לכל הפחות, הודאה בעובדות מהן ניתן וצריך להסיק כי הכפר הירוק מודה בקיומה של הזכות הנתבעת?

לדעתי התשובה שלילית. שכן עדיין יש מרחק ניכר בין הודאה של הכפר הירוק בכך שהוא עלה על מקרקעין לא לו, ללא רשות מן המינהל,לבין הודאה בזכות של המערערים לקבל דמי שימוש ראויים עבור התקופה משנת 1956. אכן, אפשר אולי למלא את המרחק הזה על ידי ראיות חיצוניות, כגון, לגבי השאלה מתי עלה הכפר הירוק על המקרקעין, האם הוא עיבד את המקרקעין, האם עיבד את כל המקרקעין, האם עיבד אותם ברציפות, ועוד. אולם זוהי מהותה של ההתיישנות, שהיא מונעת בעד התובע להביא ראיות כדי לבסס את הזכות הנתבעת, במידה שהיא קודמת לתקופת ההתיישנות. לכן נדרשת ההודאה עצמה לכלול את כל היסודות הדרושים כדי לבסס את הזכות הנתבעת. האם המסמך הנדון עונה על דרישה זאת?

התשובה היא שהמסמך הנדון לוקה בחסר. מה שנאמר בו אינו מספיק כדי להעמיד על רגליה זכות לדמי שימוש ראויים עבור עיבוד המקרקעין מאז שנת 1956 או מכל מועד אחר.

המסקנה היא, כי המסמך הנדון אינו ראוי להיחשב הודאת הנתבע בזכות התובע, כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתשינות, לא מבחינת הצורה ואף לא מבחינת התוכן.

המערערים העלו טענות נוספות, כדי להתגבר על טענת ההתיישנות, אך לא מצאתי בהן ממש.

צדק, אם כן, בית המשפט קמא, כאשר קיבל את טענת ההתיישנות, ופסק כי התביעה נגד הכפר הירוק לדמי שימוש במקרקעין תופסת רק את התקופה של שבע השנים שקדמו להגשת התובענה.

9. במאמר מוסגר, לאחר שסיכמתי את דעתי בנוגע לטענת ההתיישנות לפי הדין הקיים, אפנה את תשומת הלב להצעה בדבר שינוי הדין הקיים. ביום 25.10.1995 הפיץ משרד המשפטים את תזכיר חוק ההתיישנות, התשנ"ו-1995. תזכיר זה, כפי שנאמר במכתב הלוואי, הינו תוצר של ועדת מומחים בראשותו של השופט אהרן ברק. בין השאר, התזכיר מפרט (בסעיף 10) את העילות המוצעות להשעיית מירוץ ההתיישנות. ההודאה בזכות אינה נכללת ביניהן. כאמור בדברי ההסבר לתזכיר (עמ' 19), מוצע לבטל את הדין הקיים, לפיו הודאה בזכות מפסיקה את ההתיישנות, "הן בשנת העדר הצדקה ראוייה לקיומו והן בשל הקשיים שהוא מעורר." התזכיר מוסיף ומסביר את הבעייתיות הכרוכה בדין הקיים בנוגע להודאה בזכות: לעניין הצדדים להודאה, צורת ההודאה, כוונת ההודאה, ועוד.

ברור כי תזכיר זה אינו צריך להשפיע כהוא זה על הכרעת הדין במקרה שלפנינו. ולא הפניתי אל התזכיר אלא כמקור ספרותי, המביא את דעתם של מומחים לנושא זה, בדבר הבעייתיות הכרוכה בהודאה כעילה לביטול התיישנות.

המקרה שלפנינו הינו דוגמה לבעייתיות.

דמי שימוש ראויים
10. לאחר שבית המשפט קמא פסק כי המערערים זכאים לקבל דמי שימוש במקרקעין, מן המדינה (עבור התקופה משנת 1960 ועד שנת 1965) ומן הכפר הירוק (עבור התקופה משנת 1976 או, לגבי חלק מן המערערים, משנת 1980 ועד שנת 1985), התעוררה השאלה מה הם דמי השימוש הראויים.

המערערים והמשיבים הגישו לבית המשפט קמא שומות שונות, שיש ביניהן הבדל מהותי בשיטה והבדל גדול בתוצאה. השמאי מטעם המערערים קבע את דמי השימוש על יסוד הנחה שהמקרקעין, אף כי לפי הדין הם אדמה חקלאית, יכולים היו להיות מופשרים לצורך בניה למגורים. אולם, כפי שבית המשפט קמא קבע, לא היה ביסוס להנחה זאת. המקרקעין היו מאז ומתמיד, ונותרו במשך כל תקופת העיבוד, אדמה חקלאית, אסורה לבנייה. המערערים לא ביקשו במשך כל התקופה הזאת לשנות את יעוד המקרקעין מאדמה חקלאית לאדמה למגורים, ואין שום ראיה לכך שעצם העיבוד של המקרקעין על ידי הכפר הירוק הוא שמנע את שינוי היעוד של המקרקעין. העובדה שהמקרקעין סמוכים לאדמות עליהן ניתן לבנות לצורך מגורים אינה מצדיקה שומה של המקרקעין כאילו גם הם אדמה לבניה, להבדיל מאדמה חקלאית, לפיכך פסל בית המשפט קמא את השומה מטעם המערערים, שחישבה את דמי השימוש השנתיים כאחוז מסויים משווי המקרקעין, כשהם נחשבים כמקרקעין זמינים לצורך בניה למגורים.

לעומת זאת, השומה שהוגשה לבית המשפט קמא מטעם המשיבים הניחה כי דמי השימוש הראויים הם הסכום שניתן היה לקבל מחקלאי עבור העיבוד של המקרקעין, כלומר, הסכום שחוכר סביר היה משלם למחכיר סביר בעד השימוש שנעשה במקרקעין. סכום זה ניתן להערכה על דרך השוואה לסכומים ששולמו בפועל על ידי חקלאים בעד עיבוד אדמות במקומות סמוכים או אולי גם במקומות מרוחקים. סכום זה תלוי בגורמים שונים, בין השאר בטיב הקרקע, בזכות למים, ועוד.

בית המשפט קמא העדיף את השומה שהוגשה מטעם המשיבים. והדין עמו. ראו ע"א 35/71 חברת ישאל אוסטרליה בע"מ נ' משוב בני דרור בע"מ, פ"ד כז (1) 232,225; ע"א 139/76 אופיר נ' לוי, פ"ד לא (3) 34, 29.

אכן, כפי שבית המשפט קמא אמר, "מסתבר שהסכומים המשולמים ע"י החקלאים עבור רשות לעיבוד אדמות או לחכירתם למטרה זו אינם גבוהים. לכפר הירוק הוצע עתה ע"י בעלי מקרקעין לעבד את אדמותיהם תמורת שקל לשנה, כדי לפטור אותם מחבותם למס רכוש." עם זאת, ברור כי העובדה שדמי השימוש המקובלים בשוק עבור עיבוד אדמה חקלאית הינם נמוכים, ואפילו נמוכים מאד, אין בה טעם לחייב את המשיבים לשלם דמי שימוש גבוהים הרבה יותר מן המקובל. להיפך, יש מקום להניח כי אילו נוהל בשעתו משא ומתן להחכרת המקרקעין לצורך עיבוד חקלאי, המשיבים לא היו מוכנים לשלם יותר מן המקובל והמערערים, גם אם היו מוצאים חוכר אחר, לא היו מצליחים לקבל תשלום גבוה יותר מן המקובל.

מכאן שאין פגם בהחלטה של בית המשפט קמא לעניין דמי השימוש הראויים. המסקנה העולה מן הדין היא שיש לדחות את הערעור מכל וכל.

11. די היה בכך כדי לחתום אל פסק הדין, אילולא השמיעו המערערים זעקה, מעל ומעבר לדין, על קיפוח ועושק בידי המדינה. התנהגות המדינה, הם כותבים בהודעת הערעור, מהווה "התעללות באזרחים ושלילת זכויותיהם", והם מוסיפים וכותבים בסיכום כי ההתנהגות כלפיהם "הנה עושק, התעלמות מזכויות אזרחים ושררה." אך הצדק, כידוע, מותנה לא פעם בזווית הראיה. מזווית הראיה של המשיבים הצדק יכול להיראות אחרת. הכפר הירוק עיבד את המקרקעין, לא מעבר להרי חושך, אלא בטווח ראיה של המערערים, שרובם מתגוררים באזור תל-אביב.

והם, כולם יחד וכל אחד לחוד, ישנו על זכויותיהם, ולא תבעו לא את המדינה ולא את הכפר הירוק במשך עשרות שנים. יהיו ההסבר והטעם לכך אשר יהיו, יתכן שאילו באו המערערים אל הכפר הירוק בשנות החמישים או בכל מועד סביר לאחר מכן ותבעו ממנו לפנות את המקרקעין, הוא היה מפנה אותם, כפי שעשה לאחר הגשת התובענה. יתכן גם שאילו באו המערערים אל הכפר הירוק והודיעו לו כי הם תובעים ממנו דמי שימוש - לשיטתם, אחוז מסויים מן השווי של המקרקעין כאילו הם אדמת בניה - גם אז היה הכפר הירוק יורד מן המקרקעין.

הם לא נהגו לא כך ולא כך, ומנעו מן הכפר הירוק לשקול ולקבוע את עמדתו לאור עמדתם בזמן אמיתי, עד שהגישו את התובענה לדמי שימוש עבור תקופה של עשרות שנים למפרע. כיוון שכך, דומה שגם לפי הצדק ולא רק לפי הדין, אין להם להלין אלא על עצמם.

12. התוצאה היא שהערעור נדחה מכול וכל. פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא עומד על כנו כפי שניתן. המערערים ישלמו את הוצאות המשפט למשיבים בסך 15,000 ₪.

הנשיא א' ברק
: אני מסכים.

השופטת ט' שטרסברג-כהן
: אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' זמיר
.

ניתן היום, י"ב בניסן תשנ"ו (1.4.96).








עא בית המשפט העליון 1017/91 פסח משה ו-51 אח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, שר החקלאות, שר האוצר ואח' (פורסם ב-ֽ 01/04/1996)