פסקי דין על "ישע" מושב עובדים להתיישבות חקלאית | פסקי דין על שחר מושב עובדים להתיישבות חקלאית | פסקי דין על תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל | פסקי דין על תעשיות מזון תנובה – אגודה שיתופית חקלאית בישראל |

347/05 עמנ     11/08/2010




עמנ 347/05 "ישע" מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, שחר מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, תעשיות מזון תנובה – אגודה שיתופית חקלאית בישראל בע"מ





בעניין:

המערער בעמ"נ 347/05

"ישע" מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד פרוכטר
נגד

המשיבות בעמ"נ 347/05
1. תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ

2. תעשיות מזון תנובה – אגודה שיתופית חקלאית בישראל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד עוזי מור ושי תמר
ובעניין:
המערער בעמ"נ 212/07

שחר מושב עובדים להתיישבות חקלאית

ע"י ב"כ עו"ד זמיר

נגד

המשיבות בעמ"נ 212/07
1. תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ

2. תעשיות מזון תנובה – אגודה שיתופית חקלאית בישראל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד עוזי מור ושי תמר

פסק דין
1. שני הערעורים שבכותרת, שהדיון בהם אוחד בהחלטה מיום 6.4.10, מכוונים נגד החלטות רשם האגודות השיתופיות (להלן – הרשם), שדחו את בקשות המערערים, שחר מושב עובדים להתיישבות חקלאית
שיתופית בע"מ ו"ישע" מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ
(להלן – "שחר", "ישע" ו"המערערים"), לתקן את פנקס החברים של משיבה 2, תעשיות מזון תנובה – אגודה שיתופית חקלאית בישראל בע"מ
(להלן – "תנובה" או "האגודה"), על דרך של רישומם מחדש כחברים באגודה. משמעות תיקון זה היא הכרה במערערים כחברים גם במשיבה 1, תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ
. לטענת תנובה, הוצאו המערערים מהאגודה כדין, ולכן, יש לדחות את ערעוריהם.

2. סעיפים 19 ו- 20 לתקנון תנובה (לפני תיקונו), שהם הרלוונטיים לערעורים שלפנינו, קובעים כי:

"19. אלו העילות להוצאת חבר מהאגודה:
...
ד. החבר אינו מייצר תוצרת חקלאית שהאגודה משווקת אותה משך שלש שנים רצופות;
ה. החבר מוכר תוצרתו או חלק ממנה לא באמצעות האגודה ו/או בניגוד להוראותיה;
ו. החבר אינו ממלא את חובותיו לאגודה או אינו ממלא את התחייבויותיו כלפיה או אינו נשמע לתקנון זה או להחלטות או להוראות רשויות האגודה;
...".

20. חברותו של חבר באגודה פוקעת מרצונה של האגודה:
א. אם קיימת לגבי החבר אחת העילות להוצאתן מהאגודה המפורטות בתקנון זה.
ב. אם האגודה הודיעה לאותו חבר את העילה שבגללה היא עומדת להוציא אותו – לפחות 30 יום לפני מועד הדיון בהצעה זו.
ג. אם כונסה ישיבת הנהלה אשר בסדר יומה כלולה הצעה להוציא את החבר הנ"ל ומאגודה; וכן
ד. אם הצביעו בישיבה הנ"ל בעד הוצאת החבר האגודה 3/4 מהנוכחים בישיבה.
ה. החבר רשאי לערער על החלטת ההנהלה בפני
מועצת האגודה, אשר החלטתה ברוב קולות תהיה סופית".
עיקרי העובדות, ההליכים וטענות הצדדים
ערעור שחר
3. עוד בשנות השישים של המאה הקודמת שיווק שחר תוצרת חקלאית מסוגים שונים, בעיקר ביצים לאכילה, באמצעות תנובה. בשנת 1970 התקבל שחר כחבר בתנובה. במסגרת חברותו בתנובה רכש שחר מניות של האגודה, שילם לה דמי חבר ושיווק באמצעותה את תוצרתו החקלאית.

4. בישיבה מיום 31.5.78 החליטה מזכירות מרכז תנובה להמליץ בפני
הנהלת תנובה על הפסקת חברותם באגודה של שחר ושל 21 חברים אחרים.
אין חולק כי לשחר לא ניתנה הזדמנות להשמיע את עמדתו בטרם החליטה מזכירות תנובה ליתן את ההמלצה האמורה. עם זאת, כפי שיפורט להלן, לטענת תנובה, נמסרה לשחר הודעה על מתן ההמלצה במכתב מיום 4.7.78, שנשלח לשחר וליתר החברים שהומלץ להפסיק את חברותם. מנגד, טוען שחר כי המכתב האמור מעולם לא נשלח אליו וממילא לא הגיע לידיו.

5. המכתב מיום 4.7.78 איננו מציין את שמות החברים שאליהם הוא ממוען, אלא נאמר בו כי הוא נשלח לפי רשימה מצורפת.
וזה נוסחו של המכתב:

"הננו בזה להודיעכם, כי מזכירות מרכז תנובה החליטה להמליץ לפני הנהלת האגודה על הוצאתכם מ"תנובה". המלצה זאת ניתנה בהתחשב בעובדה, כי מזה שנים חדלתם לשווק תוצרת חקלאית באמצעות "תנובה" וכן אינכם ממלאים את התחיבויותיכם כלפי תנובה.
עילה זו תואמת את הסעיפים 19ה' ו-ו' של תקנון "תנובה".
בהתאם לסעיף 20ב' של תקנון "תנובה" עלינו להודיע לחבר האגודה את העילה, שבגללה מוצע להוציאו מ"תנובה" לפחות 30 יום לפני מועד הדיון בהצעה זאת. הננו מודיעים לכם, איפוא, כי ההצעה הנ"ל תידון באחת הישיבות הקרובות של הנהלת מרכז תנובה. נודיעכם את תוצאות הדיון".

6. ביום 9.8.78 נערכה ישיבת הנהלה של תנובה, שבה הוחלט, בין היתר, להפסיק את חברותם של שחר ושל חברים נוספים בתנובה: "בהתאם להמלצת המזכירות הוחלט להוציא מהאגודה את החברים דלהלן ... שחר". לא ברור אילו ראיות, אם בכלל, הוצגו בדיון לפני ההנהלה לעניין הפרות התקנון שיוחסו לשחר. כמו כן, אין חולק כי בישיבה הנ"ל לא נכח גורם כלשהו מטעם שחר וכי ההחלטה האמורה התקבלה מבלי שנשמעה עמדת שחר בנידון. יתרה מזו, לטענת שחר, ההחלטה, כמו ההמלצה שקדמה לה, לא הודעה לו, ודבר קיומה נודע לו רק שנים לאחר מעשה. לדבריו, כתוצאה מכך נמנע ממנו לנצל את הזכות שהוקנתה לו בתקנון תנובה, לערער על ההחלטה למועצת תנובה. מנגד, טוענת תנובה כי סביר להניח כי ההחלטה הודעה לשחר אך אין ביכולתה להציג אסמכתא לכך נוכח הזמן הרב שחלף מאז מתן ההחלטה.

7. ביום 11.3.02 הגיש שחר, יחד עם מספר מושבים נוספים, בקשה לרשם, לצרפו להליכים שכבר החלו להתברר בעניין הפסקת חברותם של מספר חברים אחרים בתנובה. לדברי שחר, הוא נדרש לנושא לאחר שחלפו יותר מעשרים שנה ממועד הוצאתו מתנובה, שכן "רק בשנת 2002, אגב חילופי דברים שהתקיימו בין חברים במושב לבין חברים במושבים אחרים בקשר עם הכוונה להפוך את תנובה לחברה בעירבון מוגבל ולמכור חלקים בה לצדדים שלישיים, נודע למושב כי מספר מושבים הוצאו מחברותם בתנובה. על רקע זה התעורר אצל המושב החשש, שמא גם חברותו שלו בתנובה הופסקה. בירור שערך המושב העלה כי יש דברים בגו וכי בשנת 1978 התקבלה אותה החלטה בדבר הפסקת חברותו".

8. ביום 4.4.02 פנה עוזר הרשם לשחר וביקש ממנו להמציא מסמכים התומכים בבקשתו. בתגובה המציא שחר מסמכים לעוזר הרשם, שכללו עמודים מתוך מאזניו הכספיים (מהשנים 1978 ו- 1981-1985) וכן אישור שהוציאה תנובה בשנת 1979 ביחס לניכוי מס במקור בשנת המס 1978.

9. לאחר קבלת המסמכים האמורים הורה עוזר הרשם לתנובה להגיב לבקשת שחר, וביום 9.6.02 הגישה תנובה את תגובתה לרשם. בתגובתה, ציינה תנובה כי בעבר היה שחר חבר תנובה אך חברותו הופסקה. תנובה הפנתה להמלצה ולהחלטה הנ"ל, שבעקבותיהן נמחק שחר מפנקס החברים של האגודה. עוד ציינה תנובה כי במסמכים שצירף שחר אין כדי להוכיח חברות בתנובה. אשר למאזנים האמורים, ציינה תנובה כי מאזן שחר לשנת 1978 מראה גידול ביתרת ההשתתפות במניות תנובה ואילו במאזני שחר מהשנים שלאחר מכן מופיעה יתרה קבועה בסכומי ההשתתפות במרכז תנובה. לטענת תנובה, נתונים אלה תומכים בעמדתה לפיה שחר היה חבר בתנובה עד חודש ספטמבר 1978 ולאחר מכן הופסקה חברותו. אשר לאישור בדבר ניכוי מס במקור, לטענת תנובה, אין באישור זה כדי לתמוך בטענות שחר.

10. ביום 15.7.02 החליט עוזר הרשם להרחיב את כתב מינויו של חוקר מטעמו, עו"ד ד"ר דורון דינאי (להלן – החוקר), שכבר החל בחקירה בעניין הפסקת חברותם של מושבים אחרים בתנובה, כך שתכלול גם את עניינו של שחר. החוקר פנה לתנובה ולשחר על מנת שיעבירו לו את טענותיהם. תנובה חזרה על הטענות שהעלתה בתגובה לפניית הרשם הנ"ל, ואילו שחר טען כי בהליך הפסקת חברותו בתנובה נפלו פגמים רבים, שיש בהם כדי להביא לביטול החלטת תנובה בדבר הפסקת החברות. לעניין זה ציין שחר את העובדה שבשום שלב לא הודע לו על הליך הפסקת החברות ותוצאותיו וכפועל יוצא מכך גם לא התאפשר לו להעלות לפני תנובה את טענותיו בנדון. זאת, בין השאר, הואיל והמכתב מיום 4.7.78 מעולם לא התקבל אצלו, וספק אם נשלח אליו. עוד ציין שחר כי לפי תקנון תנובה, החלטה בדבר הוצאת חבר מתנובה צריכה להתקבל ברוב של 3/4 מהנוכחים, ואילו במקרה הנוכחי לא ניתן ללמוד מפרוטוקול הישיבה כי ההחלטה התקבלה ברוב הדרוש. מאוחר יותר צירף שחר תצהירים מטעם כל חברי הוועד הממונה שכיהנו במושב נכון לשנת 1978. לפי האמור בתצהירים אלה, חברי הוועד לא קיבלו בתקופת כהונתם כל הודעה על ביטול או על כוונה לבטל את חברותו של שחר בתנובה.

11. ביום 18.8.03 הגיש החוקר לרשם את ממצאי החקירה בעניין שחר בצירוף המלצה לדחות את בקשת שחר.

בדו"ח החקירה קבע החוקר כי הליך הוצאת שחר מתנובה נעשה, לכאורה, בהתאם להוראות תקנון תנובה, שהן, לעניין זה, סבירות. עוד קבע החוקר כי על רקע חוסר הסדר ששרר באותה עת אצל שחר, "בהחלט סביר" ששחר הפר את עקרון השיווק המאורגן, כך שהתקיימה עילה מהותית להוצאתו מהאגודה. כמו כן, ניתן להניח כי שחר קיבל את ההודעה בדבר המלצת מזכירות תנובה להפסיק את חברותו בתנובה ובחר שלא לפעול בנידון.

בדו"ח התייחס החוקר לעדות שנמסרה לו מטעם מר צבי מרגלית, שכיהן בשנת 1978 כיו"ר הוועד הממונה של שחר. בעדותו מסר מר מרגלית כי בזמנו לא ייחס שחר חשיבות לנושא החברות בתנובה.

לשאלה האם ידע שחר בזמן אמת על הליך הוצאתו מתנובה, ציין החוקר כי "נסיבות הפסקת חברותו של המושב מתייחסות לאירועים מלפני כ-25 שנים, ולפיכך מתעורר קושי מיוחד בבחינת השאלה אם אכן ידע המושב בדבר ההליכים להפסקת חברותו בה והשאלה אם אכן קיבל המושב את הודעת תנובה מיום 4.7.78 בדבר רצונה להפסיק את חברותו בה. קושי זה מתחדד לאור תצהיריהם של חברי הועד שכיהנו אז, ועדותו של מר מרגלית, לפיהם לא ידוע להם על הליכי הפסקת החברות ולאור הכחשתם כי המכתב מיום 4.7.78 התקבל במושב".
עם זאת, לשיטת החוקר, נוכח חלוף הזמן, אין לדרוש מתנובה להציג ראייה פוזיטיבית לכך שהמכתב האמור התקבל אצל שחר. לעניין זה הוסיף החוקר כי קיומו של המכתב אצל תנובה והעובדה כי נשלח והגיע לכל הפחות למושב בית יהושע, מלמדים כי תנובה הייתה מודעת לדרישה ליידע את החברים בדבר הכוונה להוציאם מתנובה, ואין כל טעם להניח כי תנובה נמנעה במזיד מלעשות כן וכי לא שלחה את המכתב האמור לשחר.
בנוסף, דחה החוקר את טענת שחר לפיה אין זה ברור כי הוא נכלל ברשימת החברים שאליהם מוען המכתב. לעניין זה, ציין החוקר כי תנובה המציאה לידיו את הרשימה במסגרת החקירה וכי אין סיבה להניח כי הרשימה אינה אותנטית. נוכח זאת, הגיע החוקר למסקנה כי המכתב אכן נשלח לשחר, וכי שחר, שלא ייחס חשיבות לנושא החברות בתנובה, בחר להתעלם ממנו. מסיבה זו אף לא ערער שחר, בהמשך, על ההחלטה להוציאו מתנובה.
תמיכה נוספת לקביעתו, שלפיה יש להניח כי שחר ידע בזמן אמת על הוצאתו מתנובה, מצא החוקר בכך שלאחר שנת 1978 חדלה תנובה מלהזמין את שחר לוועידות תנובה על אף שהוזמן לשלוש הועידות שקדמו לשנה זו, בשנים 1967, 1970 ו- 1974.

בהתייחסו למאזנים שצירף שחר, מהם עולה כי תנובה לא פדתה את מניות שחר לאחר שהתיימרה להוציאו מתנובה, קבע החוקר כי אין בטענות אלה כדי לשנות ממסקנתו האמורה. לשיטת החוקר, "אי תשלום פדיון המניות אין בו כדי להשפיע על תקפותם של הליכי הוצאת המושב מתנובה... פדיון המניות הוא התוצאה של פקיעת החברות, ולא הסיבה לפקיעה... לפיכך אין קורלציה הכרחית בין אי פדיון המניות לבין המשך החברות באגודה שיתופית. השאלה אם מגיעים למושב כספים כלשהם בגין פדיון מניות... חורגת מתחום סמכותי...".

החוקר הוסיף וקבע כי ההליך שבו הופסקה חברות שחר בתנובה היה תקין. זאת, בין היתר, הואיל ו"ההודעה המוקדמת של 30 יום, כך נראה, נועדה לאפשר לחבר, המועמד להוצאה, לשלוח את תגובתו בכתב, ובכך ניתנת לו זכות טיעון סבירה". זכות זו, לשיטת החוקר, לא נוצלה, במקרה הנוכחי, על ידי שחר.
החוקר דחה גם את טענת שחר בדבר הרוב הדרוש להוצאת חבר מתנובה, בציינו, בין היתר, כי נוכח חלוף הזמן אין מקום ולא ניתן לבחון טענה זו לגופה.

אשר לקיומה של עילה להוצאת שחר מתנובה, קבע החוקר כי בנסיבות העניין, שכללו, בין השאר, "אי תפקוד ועד האגודה כראוי במשך מספר שנים קודם לכן" ומינוי ועד ממונה, "בהחלט סביר שאכן הופר השיווק המאורגן", כך שמתקיימת עילה להוצאת שחר מתנובה. מנגד, "הכחשת המושב הייתה כללית, ולא הובאו ראיות כלשהן שמוכיחות שאכן המושב שיווק את כל תוצרתו באמצעות "תנובה" כנדרש".

12. ביום 23.9.03 העביר שחר לרשם את תגובתו לדו"ח, שאותה ניסח מר צבי מרגלית. בתגובה, ציין מר מרגלית, פעם נוספת, כי המכתב מיום 4.7.78 לא התקבל אצל שחר וכי אין היגיון בדרישת החוקר לפיה היה על שחר להוכיח כי לא קיבל את המכתב. זאת, בין השאר, הואיל ומדובר במכתב שבנסיבות העניין חייב היה להישלח בדואר רשום. מר מרגלית הוסיף כי החוקר לא זימן לחקירה אנשים מטעם שחר שאת שמותיהם העביר לחוקר ושיכולים היו להעיד על פעילות שחר בהקשר של שיווק באמצעות תנובה. לדבריו, בתקופה שקדמה להוצאת שחר מתנובה אכן שיווק המושב באמצעות תנובה פחות מבעבר, הואיל ושחר עבר מענף של ייצור ביצים לענף של גידול פרחים, שאינו רלוונטי לתנובה. עם זאת, השיווק באמצעות תנובה לא פסק לגמרי ושחר לא שיווק את תוצרתו לגורמים אחרים מלבד תנובה. לבסוף, ציין מר מרגלית כי העובדה שתנובה לא פדתה את מניות שחר מעידה על כך ששחר נותר חבר בתנובה.

13. תנובה, בהתייחסה לטענות אלה, טענה כי אין לקבל את טענת שחר לפיה מכתבה מיום 4.7.78 לא התקבל אצלו. זאת, הואיל והמסמכים המצויים בידיה הנוגעים להליך הוצאת שחר מתנובה, שהוצגו לחוקר, גוברים על התצהירים מטעם שחר, שניתנו ביחס לאירועים שאירעו לפני כעשרים וחמש שנה. תנובה הוסיפה כי מסקנה זו נתמכת גם בכך שלא היה לה אינטרס להפסיק את חברותו של חבר כלשהו והדבר נעשה רק בלית ברירה. עוד טענה תנובה כי המסמכים שהוצגו לפני החוקר מלמדים כי החל ממועד הוצאת שחר מתנובה בשנת 1978, חדלה תנובה להתייחס לשחר כאל חבר בתנובה ובכלל זה לא גבתה ממנו סכומים נוספים בגין מניות וחדלה להזמינו לוועידותיה.

14. ביום 17.11.03 התקיים לפני הרשם דיון בעניין בקשת שחר. בתום הדיון קבע הרשם:

"לאחר שהמלצת החוקר הובהרה לבאי כוח מושב שחר ולאחר שהפניתי את תשומת לב באי כוח מושב שחר כי במאזנים אצל הרשם משנת 1992 מופיע במאזנים סעיף שבו השקעות בהון של אגודות שיתופיות בסך 7,020₪ והחל משנת 1994 ועד היום מאזן 2002 מופיע סעיף השקעות בהון של אגודות שיתופיות בסך 9,489₪ ולא מופיע כל סעיף לגבי הון במניות תנובה, ללא כל ראיה לא אוכל לסטות מהמלצות החוקר, לפיכך הנני מאפשר למערערת להביא ראיות ככל שתמצא, במידה ותגיש ראיות תוך 45 ימים מהיום ימשך הדיון ובמידה ולא – הרי שהמערערת לא הרימה את נטל הראיה, הסותרת את מסמכי תנובה, ולפיכך אאמץ את המלצות החוקר".

15. ביום 2.8.04, לאחר שדחה הרשם, לבקשת שחר, את המועד שנקבע בהחלטה מיום 17.11.03, והואיל ושחר לא המציא לו ראיות נוספות, קבע הרשם כי: "מאחר ולא התקבל כל חומר עד היום, הנני מחליט לאשר את ממצאי החוקר עו"ד דינאי בחקירתו".

16. לטענת שחר, החלטה זו של הרשם לא נמסרה לו, לא הודעה לו והגיעה לידיעתו רק עקב עיון יזום מצדו בתיקי הרשם. דבר זה הביא לכך שערעור מצדו על החלטת הרשם הוגש לבית משפט זה רק ביום 30.3.07.

17. בערעור טען שחר כי הן בהליך שהתנהל אצל תנובה להפסקת חברותו, והן בהליכים לפני החוקר והרשם, נפלו פגמים רבים שיש בהם כדי להביא לביטול הליכים אלה.

אשר להליך הפסקת החברות, טענתו העיקרית של שחר היא שההליך האמור, שהסתיים בהוצאתו מהאגודה, נערך תוך שלילת זכות הטיעון שלו – זכות המוקנית לחבר באגודה שיתופית מקום בו מבקשת האגודה להפסיק את חברותו.
לטענת שחר, המלצת מזכירות תנובה להוציאו מהאגודה הועברה להנהלת תנובה מבלי שניתנה לו האפשרות לטעון את טענותיו לפני המזכירות קודם למתן ההמלצה. כמו כן, דבר ההמלצה לא הודע לו לאחר העברתה להנהלה, כך שהדיון לפני ההנהלה בעניין הוצאתו מתנובה התקיים שלא בנוכחותו ומבלי שהתאפשר לו לטעון את טענותיו לפני ההנהלה. לבסוף, גם החלטת ההנהלה להוציאו מתנובה לא הודעה לו, דבר שהביא לשלילת זכותו לערער על ההחלטה לפני מועצת תנובה.
שחר הוסיף כי העובדה שההמלצה, שניתנה ביחס למספר מושבים, הודעה למושב אחר, אינה משליכה על השאלה האם שחר קיבל הודעה לגביה. שחר הוסיף כי גם אילו היה נשלח לו המכתב מיום 4.7.78, לא היה בכך כדי לרפא את הפגם האמור, שכן המכתב לא כלל את מועד הדיון בהמלצה, ובכל מקרה היה על הנהלת תנובה, משנוכחה כי שחר לא התייצב לדיון בעניינו ולא העביר טיעונים בכתב, להימנע, בשלב זה, מלקבל החלטה בעניינו.
לשיטת שחר, תוצאת הפגיעה האמורה בזכות הטיעון שלו היא ביטול החלטת תנובה בדבר הוצאתו מהאגודה. זאת, ללא תלות בשאלה אילו טענות יכול היה לטעון אילו התאפשר לו להשמיע את דברו.
יתרה מזו, לטענת שחר, עומדות לו טענות טובות גם בנוגע לעילות שבגינן הוצא מהאגודה, כך שאין מדובר בשימוע מיותר. לעניין זה טען שחר כי קיימת אי בהירות בנוגע לעילה שבגינה הוצא מתנובה, שכן במכתב מיום 4.7.78 מציינת תנובה כי העילה להפסקת חברותו היא הפסקת השיווק באמצעותה כליל, ואילו החוקר מצדו הניח כי העילה היא הפרת החובה לשווק את כל התוצרת באמצעות תנובה בלבד ולא באמצעות גורם אחר (הפרת "עקרון השיווק המאורגן"). כך או כך, לטענת שחר, בתקופה הרלוונטית עבר המושב מייצור ביצים, ששווקו דרך תנובה, לגידול פרחים, שאינם משווקים באמצעות תנובה. משכך, פחת באופן משמעותי השיווק באמצעות תנובה, אך לא פסק לגמרי, שכן אותם יצרנים בשחר שהמשיכו לייצר ביצים, המשיכו לשווקן באמצעות תנובה ולא באמצעות גורם אחר. בכל מקרה, לטענת שחר, דברי החוקר לפיהם יתכן כי סכסוכים ואי סדרים בתוך שחר הם שהובילו להפרת עקרון השיווק המאורגן, הם בגדר השערות בעלמא.
לטענת שחר, גם התנהלות תנובה כלפיו בתקופה שלאחר הוצאתו מהאגודה יש בה כדי לתמוך בטענתו לפיה הוא נותר חבר בתנובה. עם הפסקת חברותו בתנובה, היה על תנובה לפדות את מניותיו. הימנעותה מלעשות כן, לאחר שהפסיקה את חברותו באגודה, בהליך שלא היה מודע לעצם קיומו ולתוצאותיו, אינה רק בגדר חוסר תום לב קיצוני, אלא שהיא גם מנעה ממנו ללמוד על ההחלטה להוציאו מתנובה. לכך מוסיף שחר כי העובדה שהשקעת שחר במניות תנובה נותרה רשומה במאזניו גם אחרי שנת 1978 מעידה על כך שהמניות לא נפדו, ואילו העובדה כי סכום ההשקעה לא גדל אין בה, בניגוד לעמדת החוקר, כדי ללמד דבר.

אשר להליך שהתנהל לפני הרשם והחוקר, טוען שחר כי הרשם, רשות מינהלית ואף מעין שיפוטית, אצל למעשה לחוקר את סמכותו להחליט בנוגע לחברותו בתנובה. לאחר מכן, משנדרש הרשם להכריע, אימץ את מסקנות החוקר ללא כל נימוק. עוד טען שחר, כי החוקר מיעט לחקור ובמקום זאת ביכר לעסוק בהכרעות, המבוססות בעיקרן על השערות ולא על עובדות. כך למשל, הגורם היחיד שחקר החוקר מטעם שחר הוא מר מרגלית. שחר הוסיף כי החוקר לא חקר כנדרש את נושא המצאת המכתב מיום 4.7.78, אלא הסתפק בעדותו של מר מרגלית ובתצהירים שהוגשו לו מטעם מר מרגלית וחברי הוועד, ולבסוף דחה, מבלי שהובאה לפניו ראיה לסתור, את הגרסה שהובאה בעדות ובתצהירים האמורים. כמו כן, החוקר לא פנה אל הגורמים בשחר, שאליהם הפנה אותו מר מרגלית, שעסקו בשיווק ושיכולים היו לשפוך אור על המחלוקת בדבר הפסקת השיווק לתנובה והפרת עקרון השיווק המאורגן. טענה נוספת של שחר היא כי המלצת החוקר והחלטת הרשם שאימצה אותה יצאו מנקודת הנחה שלפיה נטל ההוכחה בהליך שהתקיים לפניהם רובץ על כתפיו, בעוד שלמעשה "תנובה היא שצריכה היתה להוכיח כי קיימה את הליכי הפסקת החברות כדין, ובכלל זה נתנה למושב אפשרות סבירה להשמיע את טענותיו וקיבלה את החלטתה ברוב הדרוש (75%), כמו גם את טענתה, לפיה המושב חדל מלשווק את תוצרתו באמצעותה".

18. כאן המקום לציין כי חלק ניכר מהטענות שהעלה שחר בערערו התקבלו על ידי בית משפט זה (כב' השופטת צור) בפסק דינו בעמ"נ 312/05 חצב – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (להלן –

פסק דין
חצב), שעסק אף הוא בחבר בתנובה שחברותו הופסקה. במסגרת הדיון בבקשת רשות ערעור על

פסק דין
חצב שהגישה תנובה לבית המשפט העליון (בר"מ 2374/09), הגיעו הצדדים להסכמה – מבלי שנכתב

פסק דין
לגוף המחלוקת – שלפיה התקבל הערעור, אך חצב לא נדרש להחזיר את הכסף שקיבל בעקבות קביעת בית משפט זה כי יש להכיר בו כחבר בתנובה.
וכך נאמר בפסק דינו של בית המשפט העליון בבר"מ 2374/09 הנ"ל:

"בהמלצת בית המשפט באו הצדדים לכלל הסכמה לפיה יבוטל פסק-דינו של בית-המשפט קמא, ובנסיבות המיוחדות של המקרה – כפי שפורטו במהלך היום – לא תתבע המשיבה (חצב – מ.א) להחזר.
אין צו להוצאות בערכאה זו.
במובן זה מתקבלת הבקשה לרשות ערעור ונדונה כערעור, והערעור מתקבל בכפוף לאמור מעלה".

יודגש כי להבדיל מעניינו של חצב, שלא טען כי לא ידע בזמן אמת על הליכי הוצאתו מהאגודה, שחר וישע, המערערים שלפנינו, טענו כי לא קיבלו כלל את המכתבים ששלחה לטענתה תנובה בעניין הפסקת חברותם באגודה.

19. לבקשת תנובה ובהסכמת שחר הותלה ההליך בבית משפט זה עד להכרעת בית המשפט העליון בבר"מ 2374/09 הנ"ל. משהושגה הפשרה הנ"ל וניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, הודיעה תנובה לבית משפט זה על מתן פסק הדין וביקשה לחדש את ההליך בעניין שחר. בתגובה, טען שחר כי משטענה תנובה כי עניינו של חצב זהה בעיקרו לעניינו שלו, נוצרה אצלו ציפייה כי תנובה תנהג כלפיו באותו אופן שתנהג בחצב בעקבות פסק הדין שיינתן על ידי בית המשפט העליון. תנובה הגיבה לתגובה האמורה וטענה כי משבוטל פסק הדין בעניין חצב, שחר אינו יכול להסתמך עליו, וכי הסכמתה להימנע מלתבוע מחצב את השבת הכספים שקיבל בעקבות פסק הדין נובעת מהנסיבות המיוחדות של עניין חצב.

20. ביום 6.4.10 הגישה תנובה את תגובתה לערעור. בתגובה, טענה תנובה כי דין הערעור להידחות מחמת התיישנות ושיהוי, שכן פניית שחר לרשם הוגשה "שנות דור" לאחר שהתקבלה החלטת תנובה להוציא את שחר מהאגודה.
אשר לטענת שחר כי רק בשנת 2002 נודעה לו הוצאתו מהאגודה, מדובר, לשיטת תנובה, בטענה מופרכת, שכן המלצת מזכירות תנובה להפסיק את חברותו באגודה הודעה לשחר במכתב האמור מיום 4.7.78. לעניין זה מבקשת תנובה לדחות את טענת שחר לפיה המכתב האמור לא התקבל אצלו. לטענתה, טענה "נגטיבית" בדבר אי קבלתו של מכתב מסוים לפני עשרות שנים, אינה טענה שניתן להוכיחה באמצעות תצהירים. זאת, בפרט מקום בו מדובר בנושא החברות בתנובה, ששחר עצמו טוען כי לא ראה בו חשיבות בזמן אמת. עוד טענה תנובה כי מדובר במכתב שנשלח לשורה ארוכה של מושבים, שלפחות לגבי חלקם נמצאו ראיות פוזיטיביות לכך שהמכתבים אכן התקבלו. לא זו אף זו, לא היה לה כל אינטרס להימנע מלשלוח את המכתב לשחר ולהפסיק את חברותו בה. מטרתה הייתה הפוכה, קרי, לאפשר ל"חברים הסוררים" לתקן את דרכיהם. לבסוף מפנה תנובה לכך ששחר לא טען מעולם כי גם מכתבים אחרים ששלחה לו תנובה לא התקבלו אצלו. לפיכך, טוענת תנובה, אין מקום להתערב במסקנת החוקר, שאומצה על ידי הרשם, שלפיה סביר יותר ששחר קיבל את המכתב האמור מאשר שלא קיבל אותו.
בנוסף, לטענת תנובה, גם אם המכתב האמור לא היה מתקבל אצל שחר, אין בכך כדי להביא לקבלת טענתו לפיה לא ידע, במשך עשרות שנים, על הפסקת חברותו באגודה. לאחר שהופסקה חברותו של שחר באגודה, היא חדלה להזמינו לאסיפותיה, חדלה לגבות ממנו כספים בגין מניות ובמאזני שחר נפסקה צבירת היתרה בגין מניות בתנובה. לשיטת תנובה, המסקנה המתבקשת מכל אלה היא כי שחר ידע על הפסקת חברותו, אך לא פעל בנושא שכן לא ייחס לו כל חשיבות.
לשיטת תנובה, שיהוי נוסף מתקיים נוכח העובדה ששחר, לאחר שפנה לרשם בנושא הפסקת חברותו, לא המציא לרשם ראיות נוספות כנדרש והגיש ערעור על החלטת הרשם רק מספר שנים לאחר מתן ההחלטה.
טענה נוספת של תנובה, בהקשר לטענת השיהוי, היא כי נטל ההוכחה בערעור, ובפרט הנטל להוכיח כי לא ידע אלא לאחר שנים על ההחלטה להפסיק את חברותו בתנובה, רובץ על כתפי שחר. טענה זו מבקשת תנובה לבסס הן על הכלל לפיו "המוציא מחברו – עליו הראיה", והן על החזקה הראייתית הקבועה סעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות ובתקנה 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), תשל"ו-1976 (להלן – תקנות האגודות השיתופיות), שלפיה פנקס החברים של האגודה מהווה "הוכחה לכאורה" לנכונות פרטים הרשומים בו. בנוסף, טוענת תנובה כי קבלת עמדת שחר לעניין זה תביא לאבסורד, שכן לשיטתו כל אגודה תידרש להביא הוכחות להפרכת טענותיו של כל מי שיטען לחברות בה, בעוד הטוען לא יידרש להביא ראיות כלשהן להוכחת חברותו. לבסוף טוענת תנובה כי גם אם ייקבע כי נטל ההוכחה רובץ על כתפיה, הרי שבכל מקרה הורם הנטל להראות כי שחר ידע על הפסקת חברותו בתנובה.

לטענת תנובה, דין הערעור להידחות גם לגופו.
אשר לטענות שחר בנוגע לפגמים שנפלו בהליך הפסקת החברות, מפנה תנובה לסעיף 20 הנ"ל לתקנון האגודה (כנוסחו אז) שלפיו יש ליתן לחבר שנשקלת הפסקת חברותו בתנובה התראה של 30 יום קודם לדיון בעניינו בהנהלה, תוך פירוט העילה שבגינה נשקלת הפסקת חברותו. לשיטת תנובה, מטרת הוראה זו היא לאפשר לחבר שנשקלת הוצאתו מתנובה להעלות את טענותיו בעניין זה בטרם קבלת החלטה בעניינו. לטענתה, במקרה הנוכחי, הודעה מעין זו אכן נשלחה לשחר והוא בחר להתעלם ממנה ולא לממש את זכות הטיעון שלו. שחר אף נמנע מלממש את זכותו לערער על ההחלטה לפני מועצת תנובה. עוד טוענת תנובה כי לשחר לא נגרם כל נזק כתוצאה מכך שחברותו הופסקה מבלי שנשמעו טענותיו, שכן לגופו של עניין הוא אכן הפר את עקרון השיווק המאורגן ולא היו לו טענות של ממש לעניין זה. לבסוף טוענת תנובה כי שחר אינו יכול להתבסס על

פסק דין
חצב, שכן פסק הדין בעניינו בוטל על ידי בית המשפט העליון.

אשר לפדיון המניות, לטענת תנובה, שחר לא הוכיח את טענתו שלפיה מניותיו בתנובה לא נפדו בשלב כלשהו, שכן הוא לא הציג דו"חות כספיים עדכניים. כמו כן, לטענתה, גם אם היה שחר מוכיח כי המניות לא נפדו, לא היה בכך כדי להועיל לו בהקשר של הפסקת חברותו באגודה. זאת, הואיל ופדיון המניות הוא תוצאה של הפסקת החברות, אך אינו בגדר תנאי לכך.
אשר לטענות שחר בנוגע לפגמים דיוניים שנפלו בהליך לפני הרשם, לטענת תנובה אין בהן ממש. זאת, הואיל והחוקר ערך חקירה יסודית ככל הניתן בנסיבות העניין ופרסם מסקנות מבוססות ומנומקות, והואיל ולא הייתה כל מניעה כי הרשם יחליט לאמץ מסקנות אלה.

ערעור ישע
21. ישע התקבל כחבר בתנובה בשנת 1968.

22. לטענת תנובה, ביום 11.6.81 שלחה מזכירות תנובה מכתב לישע, שבו נאמר כי הוחלט להמליץ להנהלת מרכז תנובה להוציא את ישע מתנובה. אין חולק כי עמדת ישע לא נתקבלה אצל מזכירות תנובה בטרם החליטה המזכירות להעביר להנהלה את ההמלצה הנ"ל.

23. על פי הנטען במכתב מיום 11.6.81, ההצעה להפסיק את חברות ישע בתנובה באה בעקבות הפרות חוזרות ונישנות של השיווק המאורגן של תוצרת חקלאית מצד ישע. עוד נאמר כי העילה האמורה תואמת את הוראות סעיפים 19ה ו-19ו לתקנון תנובה וכי מדובר בהודעה לפי סעיף 20ב לתקנון. צוין כי ההצעה הנ"ל תידון בישיבת מרכז תנובה בחודש יולי 1981.
לטענת ישע המכתב האמור, ככל שאכן נשלח, מעולם לא התקבל אצלו, כך שלא ידע כי קיימת כוונה להוציאו מתנובה ולא העלה את טענותיו לעניין זה לפני הנהלת תנובה.

24. ביום 11.6.81 החליטה הנהלת תנובה, שלא בנוכחות ישע ומבלי ששמעה אותו קודם לכן, להפסיק את חברותם של ישע ושל שני מושבים נוספים. זאת, הואיל ו"מושבים אלו הפסיקו באחרונה לשווק במאורגן את תוצרתם באמצעות תנובה ואין טעם להמשך חברותם באגודה". כמו בעניין שחר, לא ברור על אילו ראיות, אם בכלל, התבססה החלטה זו.

25. לטענת תנובה, ביום 15.11.81 נשלח מכתב מטעמה לישע, שבו הודע לישע על ההחלטה האמורה וצוין כי ישע זכאית, בהתאם להוראות תקנון תנובה, לערער על ההחלטה לפני מועצת תנובה. לעומת זאת, טוען ישע כי גם מכתב זה, ככל שאכן נשלח, מעולם לא הגיע לידיו, כך שלא ידע על ההחלטה וממילא לא יכול היה לערער עליה.

26. בעקבות ההחלטה האמורה, ומשלא הוגש ערעור, מחקה תנובה את ישע מפנקס החברים שלה.

27. בשנת 1999 פנה ישע לרשם בבקשה לתיקון פנקס החברים, כך ששמו ייכלל בפנקס. לדברי ישע, העובדה כי חברותו בתנובה הופסקה נודעה לו רק בסמוך למועד זה, כשנוכח כי לא הוזמן לוועידה שנערכה באותה שנה בעניין הפרטת תנובה.

28. ביום 8.3.01 הורה הרשם על קיום חקירה בנושא. לצורך זה מונה ד"ר דינאי, אותו חוקר שמונה לאחר מכן לחקור את עניין שחר.

29. ביום 30.7.03 הגיש החוקר לרשם את ממצאיו.

בדו"ח ציין החוקר כי במסגרת החקירה המציא לו ישע תצהיר מטעם מר מנחם קוזלובסקי, חבר המושב משנת 1959, חבר ועד המושב בתקופה הרלוונטית ויו"ר ועד המושב בעת עריכת החקירה. על פי האמור בדו"ח, מר קוזלובסקי מסר בתצהירו כי ישע מעולם לא קיבל כל הודעה מהנהלת תנובה על המלצת המזכירות להוציאו מהאגודה, ולכן לא יכול היה להגיב. עוד הצהיר מר קוזלובסקי כי חברי ישע שיווקו פירות וירקות באמצעות תנובה בין שנת 1970 לשנות השמונים המאוחרות וכי ישע מעולם לא שיווק את תוצרת חבריו באופן מרוכז, אלא החברים שיווקו את תוצרתם באמצעות תנובה.
מר קוזלובסקי, בנוסף לתצהירו האמור, מסר עדות לחוקר. בעדותו ציין מר קוזלובסקי כי נושא החברות בתנובה עלה רק בעקבות הדיונים על הפרטת תנובה. משלא קיבל המושב הזמנה לועידה בנושא, הוא פנה לתנובה על מנת לברר את העניין ואז הודע לו כי המושב אינו רשום בספר החברים של האגודה. לדברי החוקר, מר קוזלובסקי העיד גם כי חברי ישע שיווקו את תוצרתם לגורמים נוספים מלבד תנובה. לפי עדותו של מר קוזלובסקי, תנובה הייתה מודעת לתופעה זו, שכן הרכזים שלה, שהיו עצמם חברי מושבים, הסתובבו בשטח וידעו שיש שיווק פרטי, אך היא לא עשתה דבר בנידון. מר קוזלובסקי העריך, כי תנובה רצתה להתנקם בישע בשל ויכוחים שהתנהלו החל משנת 1977 עם ארגון מושבי הנגב בקשר להעברת כספים וכי על רקע זה הפסיקה תנובה את חברותו באגודה. עוד העיד מר קוזלובסקי כי החברות בתנובה נתפסה בזמנו כחסרת חשיבות, שכן הייתה נטולת ערך כלכלי.
החוקר הוסיף כי פנה לישע וביקש כי יועברו לידיו תצהירים של יתר חברי הוועד של ישע ושל מזכיר המושב דאז, המאשרים כי לא הייתה להם ידיעה על הליך הוצאת ישע מתנובה. בקשה זו לא מולאה, הואיל וחברי ישע לא זכרו מי היו חברי הועד דאז ולא איתרו כל מסמך שיכול ללמד על כך.

החוקר קיבל מתנובה דו"חות פדיון מניות מהשנים 1965-1969, 1973-1980 ו- 1981-1989 המתייחסים, בין השאר, לישע; וכן מסמכים משנת 1994 שלפיהם גבתה תנובה מישע סכום כסף בגין מניות. לטענת תנובה, הדבר נעשה בטעות וכספים אמורים היו להתקבל בגין עמלות שיווק ולא בגין מניות.

לשיטת החוקר, הליך הוצאת ישע מתנובה, שפורט לעיל, בדומה להליך הוצאת שחר מתנובה, נערך כדין ובהתאם להוראות תקנון תנובה. גם לעניין ידיעת ישע על הליך הוצאתה מתנובה ערך החוקר דיון דומה לדיון שערך בעניין שחר, שפורט לעיל, והגיע למסקנה דומה, שלפיה, חרף הצהרת מר קוזלובסקי, ניתן להסיק כי ישע ידע או היה עליו לדעת על הליך הפסקת החברות. לעניין זה הוסיף החוקר כי העובדה שלישע נשלחו שני מכתבים מחזקת את ההנחה כי לפחות אחד מהם הגיע ליעדו; כי אין להניח כי תנובה נמנעה במזיד מלשלוח את המכתבים; כי אין לסמוך על זכרונו של מר קוזלובסקי לעניין זה, שכן הוא לא זכר מי היו יתר חברי הוועד, וכי מדובר בעדות יחידה. בנוסף ציין החוקר כי ישע הפר את עקרון השיווק המאורגן, כך שממילא התקיימה עילה להפסקת חברותו בתנובה, והדיון בשאלה אם ידע ישע על הליך הפסקת החברות בזמן אמת, הוא "דיון אקדמי".

לבסוף קבע החוקר כי ישע גם לא התקבל מחדש לאגודה לאחר שהוצא ממנה. לעניין זה קבע החוקר כי חברי ישע אמנם המשיכו לשווק באמצעות תנובה לאחר הפסקת חברותו באגודה, אך בשלב זה חדלה תנובה לגבות מישע כספים בגין מניות וגבתה כספים בגין עמלות שיווק בלבד, כפי שנהגה לעשות מקום בו שיווקה את תוצרתם של מי שאינם חברי האגודה. זאת, למעט הסכום שנגבה בטעות בגין מניות במקום בגין עמלות שיווק.

30. הרשם, בהחלטתו מיום 16.3.05, לאחר שסקר את ממצאי החוקר וטענות הצדדים, קבע כי ישע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בבואו לטעון לחברות בתנובה. לפיכך, ישע אינו חבר בתנובה ואין להכלילו בפנקס החברים של תנובה.

אשר לקיומה של עילה להפסקת החברות, קבע הרשם כי ישע הודה, בסופו של דבר, כי לא שיווק את כל תוצרתו באמצעות תנובה, כך שקיימת עילה, על פי התקנון, להוצאתו מהאגודה. הרשם הוסיף כי ישע אומנם טען כי הפרת עקרון השיווק המאורגן הפכה לנוהג בין חברי האגודה, כך שאין הצדקה להפסקת חברותו בגין זאת, אך טענה זו, לשיטת הרשם, יש לדחות, שכן תנובה לא הסכימה להפרות אלה וניסתה להיאבק בהן.

אשר לטענת ישע כי לא קיבל את מכתביה האמורים של תנובה, אימץ הרשם את מסקנות החוקר. לשיטת הרשם, משחלפו כעשרים שנה ממועד שליחתם הנטענת של המכתבים, אין לדרוש מתנובה להציג ראיות פוזיטיביות לכך שהמכתבים אכן נשלחו ונתקבלו, ויש לבחון האם קיימות נסיבות נוספות שיש בהן כדי לשפוך אור על גורל המכתבים.
לעניין זה ציין הרשם כי אל מול המסמכים הכתובים שהציגה תנובה, הסתמך ישע על זיכרונם של החברים בלבד. הרשם הוסיף וציין כי מר קוזלובסקי הצהיר אמנם כי לא התקבלה אצל ישע ההודעה בדבר הכוונה להפסיק את חברותו בתנובה, אך יחד עם זאת לא זכר מי היו חברי הוועד האחרים שכיהנו באותה תקופה. כמו כן, חברי הוועד האחרים, שלא אותרו בתחילה, ושתצהיריהם הוגשו לרשם לאחר שסיים החוקר את עבודתו, הצהירו רק כי "למיטב ידיעתם" לא התקבל אצל ישע מכתבה הראשון האמור של תנובה. יתרה מכך, הן החברים הנוספים הנ"ל והן מר קוזלובסקי, לא התייחסו כלל למכתב השני שטוענת תנובה כי שלחה. עוד ציין הרשם, בעקבות החוקר, כי מדובר בשני מכתבים שונים, משני תאריכים שונים, דבר המחזק את ההנחה שלפחות אחד מהם הגיע ליעדו. כמו כן, לשיטת הרשם, אין להניח כי תנובה נמנעה במזיד מלשלוח את המכתבים, שכן אין כל טעם הגיוני לכך. נוכח זאת ציין הרשם כי לא יהא זה בלתי סביר להניח כי המכתבים הגיעו לידי ישע, וכי ישע, שלא ייחס בזמנו חשיבות לשאלת החברות בתנובה, בחר להתעלם מהם.

הרשם הוסיף וקבע כי לפי סעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות, פנקס החברים של אגודה מהווה ראיה לכאורה לנכונותו, וכי לא יעלה על הדעת כי העובדה שתנובה הציגה את המכתבים האמורים תעביר את הנטל לכתפיה שלה.

גם טענות שהעלה ישע בדבר הרוב הדרוש שבו התקבלה החלטת ההנהלה להפסיק את חברותו בתנובה ובדבר הנפקות של הימנעות תנובה מלפדות את מניותיו, נדחו על ידי הרשם.

לבסוף ציין הרשם כי החל משנת 1982 חדלה תנובה להזמין את ישע לאסיפותיה, כך שסביר להניח כי גם אם ישע לא ידע בזמן אמת על הוצאתו מתנובה, הדבר נודע לו במהלך השנים שחלפו מאז. לפיכך, קבע הרשם כי טענות ישע, המועלות על רקע הדיונים על הפרטת תנובה, שצפויה ליתן ערך ממשי לחברות בה, נטענות בשיהוי כבד.

31. ישע לא השלים עם החלטת הרשם, וביום 15.6.05, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, שבה נתבקש סעד הצהרתי שלפיו הוא היה ונותר חבר בתנובה. תביעה זו הועברה, בהחלטת רשמת בית המשפט המחוזי בחיפה, לבית משפט זה, על מנת שידון בתביעה במסגרת של ערעור מינהלי על החלטת הרשם. ערעור שהגיש ישע על החלטת הרשמת – נדחה.

32. לאחר העברת התיק לבית משפט זה, הגיש ישע כתב ערעור לבית המשפט (שכן במסגרת התיק שהועבר לבית משפט זה הוגש כתב תביעה ולא כתב ערעור).

בכתב הערעור הנ"ל ובעקרי טיעון מטעמו, טען ישע, בין היתר, כי לא קיבל את מכתבי תנובה בדבר הפסקת חברותו, כי חברותו הופקעה מבלי שהתקיים כל דיון בנושא ומבלי שהתאפשר לו להגיב לטענות שנטענו כלפיו, וכי בנסיבות אלה, ההחלטה להפסיק את חברותו היא החלטה בטלה. עוד טען ישע כי לא הפר את חובת השיווק המאורגן וכי בכל מקרה מדובר בחובה בלתי חוקית, המנוגדת, בין השאר, לדיני ההגבלים העסקיים. לבסוף נטען כי על פי מסמכים מטעם תנובה, עקרון השיווק המאורגן "התפורר" ולא נאכף על ידה, ולבסוף אף בוטל ונמחק מהתקנון, כך שהפסקת חברות ישע באגודה בגין הפרתו הנטענת היא בגדר אפליה אסורה.

33. מנגד טענה תנובה, בעקרי הטיעון מטעמה, כי ישע לא הצביע בערערו על טעות בהחלטת הרשם שיש בה כדי להצדיק התערבות מצד בית משפט זה, שאינו נוטה להתערב בהחלטות הרשם. עוד נטען כי ישע העלתה בערעור טענות חדשות, שמשלא נטענו לפני הרשם, אין להידרש להן במסגרת ההליך הנוכחי.

תנובה הוסיפה כי דין הערעור להידחות בגין התיישנות ושיהוי, שכן האירועים נשוא הערעור התרחשו כעשרים שנה לפני שפנה ישע לרשם. משכך, לשיטת תנובה, דין הערעור להידחות גם בהנחה – המוכחשת על ידה – כי נפלו פגמים בהליך הפסקת החברות.
לטענת תנובה, יש לדחות את טענת ישע לפיה לא היה מודע להליך הפסקת החברות עד שנת 1999. זאת, הואיל והיא הודיעה לו על כך בשני המכתבים האמורים, והואיל וחזקה שמכתב שנשלח בדואר רגיל הגיע ליעדו. לעניין זה ביקשה תנובה להתבסס על סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות) ועל ע"א 3744/94 אבן הבונים בע"מ נ' ארבל הנדסה וקבלנות (להלן –

פסק דין
אבן הבונים). כמו כן ביקשה תנובה לאמץ את קביעות החוקר והרשם שלפיהן אין לייחס משקל של ממש לתצהירו של מר קוזלובסקי. זאת ועוד, לטענת תנובה, בנסיבות העניין אין לייחס משקל של ממש גם לתצהירים הנוספים שהציג ישע. מדובר, לטענת תנובה, בעדויות אינטרסנטיות, הנסמכות על זיכרון בלבד, שאינן מתייחסות כלל למכתב השני מבין שני המכתבים האמורים ושאינן כוללות עדות מטעם מזכיר ישע.
עוד טענה תנובה כי אף בהנחה כי המכתבים האמורים לא התקבלו אצל ישע, הרי שישע ידע או היה עליו לדעת על הפסקת החברות בסמוך לאחר שהוחלט על כך. זאת, הואיל ותנובה חדלה להזמינו לאספותיה ולגבות ממנו כספים עבור מניות.
לטענת תנובה, בנסיבות אלה, והואיל והחברות לא נתפסה על ידי ישע כבעלת חשיבות, סביר יותר שישע ידע על הפסקת חברותו ולא פעל בנידון, מאשר שלא ידע על כך דבר במשך שנים רבות.

לגופו של עניין טענה תנובה כי חברותו של ישע הופסקה בהליך תקין, התואם את הוראות התקנון ואת כללי הצדק הטבעי. זאת, נוכח הפרתו את עקרון השיווק המאורגן. לעניין זה הכחישה תנובה את טענות ישע לפיהן העיקרון האמור לא נאכף על ידה. כן טענה תנובה כי עקרון השיווק המאורגן אינו נוגד את דיני ההגבלים העסקיים.

34. ביום 12.3.08 התקיים דיון בערעור, שבו הסכימו הצדדים כי יש להמתין להכרעת בית המשפט העליון בערעור על

פסק דין
חצב.

35. לאחר שניתן פסק הדין בערעור בעניין חצב, חודשו ההליכים בערעור ישע, וביום 14.12.09, התקיים דיון בערעור, שבו חזרו הצדדים על עקרי טענותיהם.
ישע הוסיף, לעניין האסיפות שאליהן חדלה תנובה להזמינו, כי מדובר במעין טקס, נעדר משמעות עבורו, המתקיים אחת לארבע שנים. עוד טען ישע כי הליך שעניינו תיקון פנקס החברים באגודה שיתופית אינו נתון להתיישנות וכי על פי הוראות סעיף 21 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן – חוק התרופות) היה על תנובה לשלוח לישע את המכתבים האמורים בדואר רשום.
מנגד הדגישה תנובה את טענתה לפיה טענות ישע הן טענות שהתיישנו ונטענות בשיהוי רב. אשר לטענת ישע לפיה היה עליה לשלוח את המכתבים האמורים בדואר רשום, טענה תנובה כי הדרך המקובלת לשליחת מכתבים מעין אלה באותה עת הייתה שליחתם בדואר רגיל, דבר העולה, לדבריה, בקנה אחד עם הוראות חוק התרופות.

36. במסגרת הדיון הנ"ל, הוצע לתנובה לפעול בעניין ישע כפי שפעלה בעניין חצב. תנובה סירבה להצעת בית המשפט, בציינה כי בעניין חצב עמד לנגד עיניה הקושי לגבות מהמושב את הכספים ששולמו לו על ידה בעקבות פסק דינו של בית משפט זה, שכן חצב העביר כספים אלה לחברי המושב.

איחוד הדיון בערעורים והבקשה לצירוף אסמכתא
37. ביום 6.4.10, הוחלט, כאמור, לאחד את הדיון בערעורים.

38. ביום 11.5.10 התקיים דיון בערעורים (דיון זה הוקדש בעיקר לערעור שחר, שכן בערעור ישע התקיים, כאמור, דיון בנוכחות הצדדים ביום 14.12.09).
בדיון חזרו הצדדים על עקרי טענותיהם שפורטו לעיל. בנוסף, הגיב שחר לטענת תנובה באשר לאיחור בהגשת הערעור. לעניין זה טען שחר כי מניין הימים להגשת ערעור נמנה מיום המסירה, ואילו במקרה הנוכחי החלטת הרשם לא נמסרה לידי שחר, אלא נודעה לו בעקבות בירור יזום מצדו.

39. ביום 14.7.10 הגישה תנובה "בקשה דחופה לצירוף אסמכתא", שבה התבקש בית המשפט להתיר לתנובה לצרף את פסק דינו של בית משפט זה (כב' השופט מרזל) בעמ"נ 32481-03-10, שניתן ביום 6.7.10.
ב

פסק דין
זה נקבע, לעניין מושב ניר עקיבא, שחברותו בתנובה הופסקה בנסיבות שיש בהן מן המשותף לנסיבותיהם של חצב, שחר וישע, כי פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור על

פסק דין
חצב אין בו כדי להצמיח זכות כלשהי לניר עקיבא. עם זאת, יש לציין כי נוכח השתלשלות העניינים הדיונית בעניין ניר עקיבא, התמקד פסק הדין האמור בטענת ניר עקיבא לפיה על תנובה לנהוג כלפיו כפי שנהגה כלפי חצב, ולא נידונו טענות אחרות של המושב כנגד הוצאתו מתנובה.
הבקשה לצירוף האסמכתא התקבלה, ושחר מצדו טען כי מדובר ב

פסק דין
שגוי, שאינו רלוונטי לערעורו.

דיון והכרעה
40. לאחר שעיינתי בחומר הרלוונטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעורים להתקבל.

41. תחילה, יש לדון בטענת תנובה לפיה דין הערעורים להידחות בגין התיישנות ושיהוי. ככל שייקבע כי מי מהמערערים קיבל בזמן אמת את מכתבי תנובה הנ"ל בדבר הפסקת חברותו באגודה, או למד על הפסקת חברותו באופן אחר, אך בחר שלא לפעול בנידון עד שהפכה החברות לבעלת ערך כלכלי רב, הרי שדין טענותיו, אף אם יש בהן ממש, להידחות מחמת העלאתן באיחור של שנים רבות.

42. תנובה לא העלתה את טענת ההתיישנות והשיהוי בהזדמנות הראשונה, וכבר מהטעם הזה יש לדחות טענה זו (ר' לעניין זה ס' 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות); ע"א 7245/99 ויינברג נ' אריאן (פסקה 16 לפסק הדין)).
ההליך הנוכחי הוא ערעור על החלטת הרשם. לפיכך, את טענת ההתיישנות והשיהוי היה על תנובה לטעון בהזדמנות הראשונה בהליכים שהתקיימו לפני הרשם.
אשר לערעור שחר, בתגובה הראשונה שהגישה תנובה לטענות שהעלתה שחר לפני הרשם (תגובה מיום 9.6.02), וכן בטענות שהעבירה תנובה לחוקר ביום 16.12.02, לא נזכרת טענה מעין זו. גם החוקר, בדו"ח שהגיש לרשם ושאומץ לאחר מכן על ידיו, לא המליץ לדחות את בקשת שחר בגין התיישנות או שיהוי. כל שציין היה כי נוכח חלוף הזמן, קיים קושי לברר את טענת שחר לפיה לא קיבל את מכתבה של תנובה בדבר ההמלצה להפסיק את חברותו באגודה.
אשר לערעור ישע, תנובה – שעליה הנטל להוכיח טענת התיישנות ושיהוי – לא המציאה לבית משפט זה את כתבי הטענות שהוגשו על ידה במסגרת ההליכים לפני הרשם ולא הראתה כי העלתה את טענותיה לעניין זה בהזדמנות הראשונה. כמו כן, מעיון בסקירת טענות תנובה בדו"ח החוקר ובהחלטת הרשם – שחזקה עליהם כי הם משקפים נאמנה את טענות תנובה – עולה כי גם בעניין ישע לא טענה תנובה לשיהוי והתיישנות לפני הרשם, לא כל שכן בהזדמנות הראשונה שבה התאפשר לה הדבר.

43. דין טענת ההתיישנות והשיהוי להידחות גם לגופו של עניין.

44. העילה הנטענת על ידי המערערים, שעניינה בפגמים פרוצדוראליים ומהותיים בהליך הפסקת חברותם באגודה, התגבשה עם סיום הליך הפסקת החברות ומחיקת המערערים מפנקס החברים. כלומר, כעשרים שנה לפני שפתחו המערערים הליכים לפני הרשם. לפיכך, ככל שתימנה תקופת ההתיישנות והשיהוי ממועד התגבשות העילה האמורה, דין הערעורים, לכאורה, להידחות.

45. עם זאת, מקום בו מראה יוזם ההליך כי העובדות המהוות את העילה שעליה מבוסס ההליך לא היו ידועות לו, מסיבות שאינן תלויות בו ושגם זהירות סבירה לא הייתה יכולה למנוע אותן, יחל מניין הימים לעניין זה מהמועד בו נודעו עובדות אלה ליוזם ההליך ולא מיום היווצרות העילה (ר' ס' 8 לחוק ההתיישנות; ע"א 34/88 רייס נ' אברמן; ע"א 4583/08 נגר נ' ביניש).

46. לעניין זה טענו המערערים, כאמור, כי לא היו מודעים להפסקת חברותם בתנובה עד למועדים שפורטו על ידם (שנת 2002 לעניין שחר ושנת 1999 לעניין ישע), שכן, לדבריהם, הדבר לא הודע להם בזמן אמת על ידי תנובה, ונודע להם רק לאחר מכן, כשערכו בירורים בנושא על רקע הפרטת תנובה.

47. שחר, כפי שפורט לעיל, הציג תצהירים מטעם כל חברי ועד המושב דאז, ששללו קבלת הודעה מתנובה בדבר המלצה להפסיק את חברות שחר בתנובה או בדבר החלטה להפסיק את החברות. כן שללו את ידיעת הנושא בדרך אחרת.
ישע מצדו הציג לפני החוקר את התצהיר האמור מטעם מר קוזלובסקי, חבר ועד המושב בתקופה הרלוונטית ויו"ר הוועד במועד מתן התצהיר, שבו צוין, בין היתר, כי: "המושב הינו בעל מניות בתנובה, היות ומעולם לא נשללו ממנו מניותיו והוא לא הפסיק להיות חבר בתנובה... המושב מעולם לא קיבל כל הודעה מהנהלת תנובה על המלצת המזכירות להוציאו מתנובה ולכן לא יכול היה להגיב". לאחר סיום החקירה הציג ישע לרשם תצהירים בעלי אופי דומה, מטעם חברי ועד נוספים דאז של ישע. לטענת תנובה, תצהירו הנ"ל של מר קוזלובסקי כלל התייחסות למכתב הראשון בלבד, שבו הודיעה תנובה לישע על המלצת המזכירות להפסיק את חברותו, ולא כלל התייחסות למכתב השני, שבו הודע לו כי הנהלת תנובה החליטה להפסיק את חברותו. ואולם, מדו"ח החוקר, שהוא זה ששוחח עם מר קוזלובסקי וחקר אותו, עולה כי החוקר עצמו הבין את דברי מר קוזלובסקי כמעידים על אי ידיעה בזמן אמת באשר לקיומו של הליך ההוצאה מתנובה, לרבות שני המכתבים האמורים. זאת ועוד, כפי שטען ישע, מדובר בתצהיר שנמסר לחוקר במסגרת חקירה בעלת אופי אינקוויזיטורי ולא נטען כלל לפני המצהיר כי ניתן להבין את תצהירו כאילו הוא מתייחס למכתב הראשון בלבד. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת תנובה לעניין תצהיר זה ויש לראותו כתואם לעמדת ישע לפיה לא ידע על הליכי הפסקת החברות.

48. המערערים הוסיפו כי גם בשנים שלאחר הפסקת החברות, לא הייתה להם ידיעה, או יכולת סבירה לדעת, על כך. זאת, בין היתר, הואיל ותנובה המשיכה להתנהל מולם כאילו הם חברים בתנובה. לטענתם, על אף שחלק בלתי נפרד של אקט הפסקת החברות באגודה שיתופיות הוא פדיון מנויותיו של החבר שחברותו הופסקה, תנובה לא עשתה דבר לפדיון מניותיהם. יתרה מזו, תנובה המשיכה לקבל ולשווק את תוצרתם החקלאית גם לאחר שהחליטה על הוצאתם מהאגודה.

49. נתייחס תחילה לשאלה האם ידעו המערערים, או היה עליהם לדעת, על הוצאתם מתנובה כתוצאה ממכתביה האמורים של תנובה.

50. משהצהירו המערערים כי לא קיבלו את המכתבים הנ"ל, מועבר הנטל לכתפי תנובה להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי המכתבים האמורים אכן נשלחו למערערים והתקבלו אצלם. זאת, הואיל ולא ניתן לדרוש מהמערערים להביא ראייה נוספת לכך שמכתב מסוים לא נשלח אליהם ולא התקבל אצלם.

51. יצוין כי לעניין זה אין לקבל את קביעת החוקר והרשם לפיה משפתחו המערערים בהליכים רק כעבור שנים רבות מיום התגבשות העילה, אין לדרוש מתנובה להוכיח שהמכתבים האמורים אכן נשלחו למערערים והתקבלו אצלם. קביעה מעין זו עלולה להביא למצב בלתי צודק, שבו תובע שהתנהל באופן סביר, יפסיד בתביעתו רק מכיוון שעילת התביעה נודעה לו לאחר זמן רב, שלא באשמתו אלא בגין מחדל של הנתבע. תוצאה זו קשה במיוחד במקרה הנוכחי שעניינו שלילת חברות באגודה שיתופית, דבר שהוא בגדר פגיעה בזכות הקניין של המערערים. אכן, יש בחלוף הזמן כדי להקשות על שני הצדדים להביא ראיות בשאלה האם נשלחו המכתבים הנ"ל למערערים והאם התקבלו אצלם. ואולם, משהצהירו המערערים, חרף הקושי האמור, כי המכתבים לא התקבלו אצלם, נדרשת תנובה, ככל שהיא מבקשת מבית המשפט לקבוע כי המכתבים הנ"ל נשלחו למערערים והתקבלו אצלם, לסתור תצהירים אלה באמצעות ראיות כלשהן.

52. תנובה לא הציגה ראיות התומכות בכך שהמכתבים האמורים נשלחו למערערים, לא כל שכן התקבלו אצלם. תנובה אף לא טענה כי המכתבים האמורים נשלחו בדואר רשום, או כי וידאה בזמנו כי המערערים קיבלו את המכתבים. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי תנובה עמדה בנטל האמור. תנובה אמנם הצביעה על כך שאיתרה את המכתבים אצלה (לעניין זה יוזכר כי ההודעה הנדרשת לשחר על החלטת הנהלת תנובה להפסיק את חברותו בתנובה ועל קיומה של אפשרות לערער עליה, לא אותרה גם על ידי תנובה). כמו כן טענה תנובה כי המצהירים מטעם המערערים הם מצהירים אינטרסנטיים, כי מכתב דומה התקבל אצל מושב אחר שחברותו הופסקה וכי לא היה לה אינטרס להימנע משליחת המכתבים. ואולם, בכך אין די על מנת לבסס טענה לפיה המכתבים אכן נשלחו למערערים, לא כל שכן התקבלו אצלם. זאת, בפרט מקום בו מדובר בהודעות, אשר כפי שיפורט להלן, היה על תנובה לשלוח למערערים בדואר רשום, או בדרך אחרת שבה ניתן לוודא את קבלתם אצל המערערים, ולא בדואר רגיל.

53. נוכח האמור לעיל, ומשלא הובאה כל ראייה לכך שהמכתבים האמורים אכן נשלחו למערערים, תנובה גם אינה יכולה להסתמך על החזקה הנטענת על ידה, לפיה "מסמך שנשלח בדואר התקבל אלא אם הוכח אחרת". לעניין זה יצוין כי

פסק דין
אבן הבונים, שאליו הפנתה תנובה לעניין זה, אין בו כדי לסייע לה. זאת, שכן באותה פרשה הוכיח השולח את דבר שליחת המכתב ואילו הנמען מצדו לא העיד כי המכתב לא התקבל אצלו.

54. לתמיכה בטענה לפיה חזקה כי המכתבים האמורים הגיעו למערערים, מפנה תנובה לסעיף 57ג לפקודת הראיות, החל, על פי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בשינויים המחויבים, גם על פרשנות חוזה. ואולם, במקרה הנוכחי, כפי שצוין לעיל, תנובה לא הוכיחה כי המכתבים אכן נשלחו, וממילא לא הוכיחה כי מתקיימים התנאים המנויים בסעיף, כך שהיא אינה יכולה להסתמך על הסעיף האמור.

55. יתרה מכך, על פי סעיף 21 לחוק התרופות, מקום בו צד לחוזה מבקש לבטל חוזה בגין הפרתו (לפי סעיף 8 לחוק התרופות ביטול חוזה בגין הפרתו טעון הודעה בכתב), ברירת המחדל היא שעליו לשלוח הודעה על כך לצד השני לחוזה בדואר רשום.
וזו הוראת הסעיף:

"הוראות בדבר מתן הודעה
21. (א) הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך שקבעו הצדדים, ובאין קביעה כזאת - בדואר רשום או בדרך אחרת המקובלת בנסיבות הענין.
(ב) נפגע שנתן הודעה כאמור בסעיף קטן (א) ויש יסוד להניח שההודעה הגיעה לתעודתה במועדה, רשאי להסתמך עליה אף אם איחרה להגיע או לא הגיעה כלל".

56. במקרה הנוכחי, תקנון תנובה, שעל פי הוראותיו נדרשה שליחת ההודעות האמורות, הוא בגדר חוזה בינה לבין חבריה ובין החברים לבין עצמם (ר' ע"א 1795/93 קרן הגמלאות של חברי אגד נ' יעקב (פסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט טירקל)). התקנון אינו מסדיר את האופן שבו יש לשלוח לחבר בתנובה הודעה על המלצה להפסיק את חברותו או הודעה לפיה חברותו הופסקה בגין הפרת הוראות התקנון (הודעה המהווה למעשה את ביטול החוזה שבין הצדדים בגין הפרתו). לפיכך, מדובר בהודעות שלכאורה יש לשולחן בדואר רשום.

57. תנובה מצידה, מעבר לאמירה סתמית לפיה מדובר בהודעות ש"מקובל" היה לשלוחן בדואר רגיל, לא הציגה כל ראייה או טענה התומכות בכך. ודוק, אמנם תנובה, כפי שעולה מהערעורים דנן ומתיקים אחרים באותו עניין, נהגה לשלוח הודעות מעין אלה בדואר רגיל, ואולם, מדובר בהתנהלות חד צדדית של תנובה, שלא נטען ולא הוכח כי הייתה מקובלת גם על חברי תנובה. כמו כן, התיבה "דרך אחרת המקובלת בנסיבות העניין" אין פירושה רק דרך אחרת שבה נהגו בפועל, אלא גם דרך ראויה באופן אובייקטיבי. במקרה הנוכחי מדובר, כאמור, בהודעה על המלצה להפסיק את חברותו של חבר באגודה, הודעה שלשיטת תנובה אף מגלמת בתוכה את זכות הטיעון של אותו חבר, ובהודעה בדבר החלטה על הפסקת החברות ובדבר הזכות לערער על החלטה זו. על הודעות אלה, שעניינן שלילת זכותו הקניינית של חבר באגודה שיתופית, בהליך מעין שיפוטי, להישלח בדואר רשום, או בדרך אחרת שבה ניתן לוודא כי אכן התקבלו אצל הנמען, ולא בדואר רגיל. הימנעות תנובה מלשלוח את המכתבים האמורים בדואר רשום, או בדרך אחרת הכוללת אפשרות לוודא את קבלתם אצל הנמענים, לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 21 לחוק התרופות, כמפורט לעיל, אלא שהיא אף תרמה לקושי, שכעת נתקלת בו תנובה, בבואה להראות כי המכתבים האמורים אכן הגיעו ליעדם.

58. המערערים, מטבע הדברים, אינם מחזיקים בראיות באשר למכתבים שלפי הצהרתם לא התקבלו אצלם. לעומת זאת, תנובה, שיזמה את הליך הוצאת המערערים מהאגודה, יכולה וצריכה הייתה לוודא, בדרך זו או אחרת, כי המערערים אכן מודעים לקיומו של ההליך. סביר להניח כי אילו הייתה עושה כן, היה בידה להצביע, חרף חלוף הזמן, על ראיות כלשהן המעידות על כך, ובכך למנוע את המחלוקת ואי הודאות באשר לשאלה של ידיעת המערערים בזמן אמת על ההליך.

59. אשר לידיעת המערערים על הפסקת החברות בדרך אחרת, לפני שלטענתם למדו על כך מבירורים יזומים שערכו על רקע הפרטת תנובה, הרי שגם לעניין זה הראו המערערים כי לא ידעו, מסיבות שאינן תלויות בהם ושגם זהירות סבירה מצדם לא הייתה מונעת, כי הופסקה חברותם בתנובה.

60. כפי שפורט לעיל, המערערים הראו כי תנובה לא הודיעה להם על הוצאתם מהאגודה. חבר באגודה שיתופית רשאי לצפות כי חברותו באגודה לא תופסק מבלי שתימסר לו על כך הודעה מוקדמת ומבלי שיתאפשר לו לטעון את טענותיו לפני האגודה. חבר באגודה אינו נדרש לפנות לאגודה, מדי פעם בפעם, ולברר שמא הופסקה חברותו. לפיכך, מקום בו לא נמסרת לחבר באגודה הודעה בדבר כוונה להפסיק את חברותו או בדבר הפסקת חברותו בפועל, הוא אינו יכול וצריך לדעת על כך, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות.

61. בנוסף, נמנעה תנובה, לכאורה, מלפדות את מניות המערערים. זאת, בניגוד להוראות תקנה 9 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973. מעבר להשלכת הימנעות זו על תום ליבה של תנובה הרי שאילו הייתה תנובה פונה למערערים בעקבות הפסקת חברותם ומעבירה להם את הכספים בגין פדיון המניות, יתכן שהיה בכך כדי ללמד את המערערים כי חברותם באגודה הופסקה. ואולם, משמנעה תנובה מלעשות כן, יכולים היו המערערים, כמו כל חבר סביר באגודה, לסבור כי לא חל שינוי בנוגע לחברותם בתנובה, שאם לא כן הייתה תנובה פודה את מניותיהם. תנובה אמנם טענה, לעניין שחר, כי שחר לא הציג דו"חות כספיים עדכניים ולכן לא הוכיח כי המניות לא נפדו בשלב כלשהו (לעניין ישע לא הכחישה תנובה כי לא פדתה את מניותיו). ואולם, משהציג שחר מסמכים שלפיהם לא נפדו המניות במשך מספר שנים לאחר הפסקת חברותו בתנובה, אין די בהכחשה סתמית מצד תנובה לעניין זה, והיה על תנובה, ככל שאכן פדתה את המניות בשלב כלשהו, להציג ראיות לעניין זה.

62. נוכח האמור לעיל, בהעדר הודעה מטעם תנובה למערערים בדבר הפסקת החברות (או כוונה להפסיקה), ומשלא נפדו מניות המערערים, היו המערערים יכולים וצריכים ללמוד על הפסקת חברותם, או נדרשים לערוך בירורים לעניין זה, רק בהתקיים אינדיקציות של ממש לכך.

63. תנובה מצדה מצביעה על שתי אינדיקציות שלשיטתה יש בהן כדי להעיד על כך שהמערערים, גם אם לא הודע להם על כך, ידעו או היו צריכים לדעת על הוצאתם מהאגודה. ראשית, מפנה תנובה לכך שהחל ממועד הפסקת החברות, חדלה מלהזמין את המערערים לאסיפות חברים שאליהם נהגה להזמינם עד למועד זה. שנית, מפנה תנובה לכך שממועד הפסקת החברות היא הפסיקה לחייב את המערערים בגין השתתפות בהון מניות תנובה.

64. בנסיבות העניין, אין באינדיקציות האמורות כדי לסתור את טענת המערערים לפיה לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על הוצאתם מתנובה.
אשר לאסיפות, אין למעשה חולק כי בתקופה הרלוונטית הייתה החברות בתנובה נטולת ערך כלכלי עבור החברים, כי מי שביקש לשווק באמצעות תנובה יכול היה לעשות כן גם מבלי להיות חבר תנובה, וכי כפועל יוצא מכך, חברי תנובה לא ייחסו חשיבות רבה לחברות בתנובה ולאחזקתם במניותיה. בכלל זה, לא ייחסו המערערים חשיבות לאסיפות שקיימה תנובה ולא נהגו לפקוד אותן. כמו כן, אין מדובר באסיפות המתקיימות מדי חודש או שנה, אלא כל מספר שנים. בנסיבות אלה, סביר כי המערערים לא הבחינו בכך שההזמנות האמורות חדלו מלהגיע. מכל מקום, אין לומר כי חבר בתנובה, שלא קיבל כל הודעה על כוונה להוציאו מתנובה או על הוצאתו מתנובה, ושמניותיו לא נפדו בעקבות הוצאתו מתנובה, יכול וצריך היה לדעת כי חברותו בתנובה הופסקה בעקבות הפסקת קבלת ההזמנות האמורות.
אשר להפסקת הגבייה בגין מניות תנובה, מדובר לכאורה בהתנהלות שיכולה הייתה לגרום לחבר סביר באגודה לברר מדוע לא נגבים ממנו כספים וכתוצאה מכך ללמוד על הפסקת חברותו. עם זאת, על רקע האמור לעיל, הואיל והמערערים לא קיבלו הודעה על הפסקת חברותם, הואיל ומניותיהם לא נפדו על ידי תנובה, והואיל והחברים בתנובה לא ייחסו חשיבות לחברות בתנובה או לאחזקה במניותיה, אין באינדיקציה זו כדי להטות את הכף. לכך יש להוסיף, לעניין ישע, כי חברי ישע (וככל הנראה גם ישע עצמו), המשיכו לשווק באמצעות תנובה גם לאחר הפסקת חברותו בתנובה, וכי תנובה עצמה התבלבלה לעיתים, ובפרט בעניין ישע, בין גביית כספים בגין עמלות שיווק ממי שאינו חבר בתנובה ובין גביית כספים בגין מניות מחברי תנובה. התנהלות זו עשויה להסביר מדוע, בנסיבות העניין, הפסקת הגבייה בגין הון מניות נעלמה מעיני ישע.

65. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא כי המערערים עמדו בנטל המוטל עליהם להראות כי בנסיבות העניין, הם לא היו מודעים, ולא צריכים היו להיות מודעים, להפסקת חברותם בתנובה לפני המועדים שבהם נודע להם הדבר. מכאן שאין לומר כי בקשותיהם להכיר בהם כחברים בתנובה התיישנו או הוגשו בשיהוי.

66. יצוין כי המסקנה האמורה מייתרת את הצורך להתייחס להוראות סעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות והתקנות האמורות, שלפיהן הפרטים הרשומים בפנקס החברים של אגודה מהווים ראייה לכאורה לנכונותם. מעבר לדרוש, יובהר כי ההוראות האמורות אינן רלוונטיות למקרה הנוכחי. הטעם לכך הוא שאין חולק כי המערערים היו חברים בתנובה ורשומים בפנקס החברים בתנובה וכי נמחקו מפנקס החברים רק בעקבות ההליכים שפורטו לעיל. כלומר, המחלוקת בין הצדדים היא לעניין תקינות ההליכים שבמסגרתם הופסקה חברות המערערים בתנובה ולעניין ידיעת המערערים על קיומם של הליכים אלה, נושאים שהחזקה האמורה אינה רלוונטית לגביהם. זאת, בניגוד לשאלה האם המערערים היו רשומים בפנקס החברים והאם נמחקו ממנו – שאלה שלגביה, אילו הייתה מחלוקת, הייתה רלוונטית החזקה האמורה.

67. להשלמת הדיון בטענות הסף שהעלתה תנובה, לא ראיתי מקום לדחות את ערעור שחר בגין איחור בהגשתו. אכן, שחר, לאורך תקופת זמן ארוכה, לא בירר מול הרשם מה עלה בגורל בקשתו. עם זאת, בהעדר אינדיקציה לכך שהחלטת הרשם אכן הומצאה לשחר, ולנוכח מהות הערעור – שעניינו הפסקת חברות באגודה שיתופית בהליך, שכפי שיפורט להלן, אינו תקין – אין לדחות את הערעור בגין איחור בהגשתו.

68. המסקנה האמורה, שלפיה בקשות המערערים להכיר בהם כחברים בתנובה לא הוגשו בשיהוי ולא התיישנו, מובילה למסקנה נוספת, שלפיה יש להכיר במערערים כחברים בתנובה. כפי שפורט לעיל, המערערים הראו כי לא ידעו ולא צריכים היו לדעת על הפסקת חברותם בתנובה, הואיל ותנובה לא יידעה אותם כנדרש על הליכי הפסקת החברות, ולא פדתה, לאחר מכן, את מניותיהם. משלא יודעו המערערים על הליכים אלה, דבר המהווה כשלעצמו הפרה של תקנון תנובה, לא התאפשר להם להשמיע את עמדתם בפני
הנהלת תנובה לפני שהתקבלה ההחלטה בעניינם ולא התאפשר להם לערער על ההחלטה לפני מועצת תנובה. בכך הפרה תנובה את הוראות התקנון ופעלה בניגוד לכללי הצדק הטבעי, המחייבים – על כך אין חולק – עריכת שימוע לחבר באגודה בטרם הפסקת חברותו. דבר זה, משמעותו היא בטלות ההחלטה הנוגעת לעניין.

69. לטענת תנובה, הפרו המערערים את עקרון השיווק המאורגן, הפרה המהווה, על פי תקנון תנובה, עילה להוצאתם מתנובה. משכך, לטענת תנובה, השימוע שבגין אי עריכתו מבקשים המערערים לבטל את ההחלטות בדבר הפסקת חברותם, הוא ממילא בגדר שימוע מיותר שלא היה בו כדי להועיל להם. בנסיבות אלה, טוענת תנובה, אין באי-עריכת שימוע כדי להביא לביטול ההחלטה.

70. אין לקבל טענה זו.

71. ראשית, הן שחר והן ישע טענו כי לא הפרו את עקרון השיווק המאורגן.
אשר לשחר, מקובלת עלי טענתו שלפיה קביעת החוקר כי "בהחלט סביר" כי הפר את עקרון השיווק המאורגן, היא בגדר השערה בעלמא שלא בוססה דיה. לפני החוקר לא עמדו, ככל הנראה, ראיות כלשהן שיש בהן להעיד כי שחר אכן הפר את עקרון השיווק המאורגן. כמו כן, החוקר נמנע מלחקור גורמים בשחר שלגביהם ציין בפני
ו מר מרגלית כי הם אלה שעסקו בתחום השיווק במושב. יתרה מכך, במכתב האמור מיום 4.7.78 צוין כי ההמלצה להוציא את שחר מתנובה מבוססת על כך ש"מזה שנים חדלתם לשווק תוצרת חקלאית באמצעות "תנובה" וכן אינכם ממלאים את התחייבויותיכם כלפי תנובה". לעניין זה טען שחר, וטענתו לא נסתרה, כי השיווק לתנובה אכן פחת בתקופה הרלוונטית, בשל מעבר לשיווק תוצרת שאינה משווקת על ידי תנובה, אך לא פסק לגמרי, וכי לא הוכח שלא שיווק באמצעות תנובה בשלוש השנים שקדמו להחלטה, כנדרש בסעיף 19(ד) לתקנון תנובה. גם לפני בית משפט זה לא הוצגו ראיות כלשהן לעניין זה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע, במסגרת הליך זה, כי שחר אכן הפר את עקרון השיווק המאורגן או כי חדל לחלוטין לשווק באמצעות תנובה בשלוש השנים שקדמו להוצאתו מהאגודה. מדובר בטענות שככל שביקשה תנובה להעלותן לדיון, היה צריך לעשות כן בזמן אמת, במסגרת עריכת שימוע לשחר לפני הגורמים הרלוונטיים אצלה. משכך, אין לקבל את הטענה כי מדובר בשימוע מיותר.
אשר לישע, לפי האמור בדו"ח החוקר, מר קוזלובסקי ציין בחקירתו כי חברי המושב שיווקו את תוצרתם באופן עצמאי ולא רק באמצעות המושב, דבר שלדבריו אין בו כל פסול, וכן הודה בפני
ו כי התוצרת שווקה על ידי החברים לגורמים נוספים מלבד תנובה. עם זאת, מר קוזלובסקי הוסיף כי תנובה ידעה על כך במשך שנים ולא עשתה דבר בנידון וכי לדעתו הופסקה חברות ישע בתנובה, בשל סכסוך שפרץ בין המושב לתנובה. גם טענות אלו, שלהן נוספו טענות ישע, שלפיהן תנובה לא אכפה את עקרון השיווק המאורגן על מושבים אחרים, היה מקום לבחון במסגרת שימוע לפני המוסדות הרלוונטיים בתנובה.

72. שנית, גם בהנחה כי שחר וישע אכן הפרו את עקרון השיווק המאורגן, דבר המהווה עילה, לפי תקנון תנובה דאז, להפסקת חברותם בתנובה, לא ניתן לקבל את הטענה שלפיה השימוע מיותר. תקנון תנובה אינו קובע כי בכל מקרה של חבר תנובה המפר את עקרון השיווק המאורגן יש להפסיק את חברותו. שיקול הדעת להחליט בעניין זה מסור למוסדות הרלוונטיים אצל תנובה, והם רשאים לקבל כל החלטה – כל עוד מדובר בהחלטה סבירה ובתום לב – בהתאם לנסיבות המקרה. משכך, אין לשלול כי אילו היו נשמעות טענות שחר וישע, הייתה תנובה מחליטה שלא להפסיק את חברותם חרף ההפרה המיוחסת להם. לכך נועד, בין היתר, השימוע שיש לערוך לחבר באגודה בטרם קבלת החלטה על הוצאתו ממנה. אין לשלול, למשל, כי תנובה, שלדבריה העדיפה להחזיר חברים סוררים לתלם מאשר להוציאם מהאגודה, הייתה בוחרת להסתפק באזהרה בטרם תעניש את שחר וישע בהוצאה מהאגודה.

73. נוכח האמור לעיל, דין החלטות תנובה בדבר הפסקת חברותם של שחר וישע להתבטל בגין הפרתה של חובת השימוע.

סוף דבר
74. הערעורים מתקבלים במובן זה שהחלטת הרשם מיום 2.8.04 בעניין שחר והחלטת הרשם מיום 16.3.05 בעניין ישע מבוטלות ופנקס החברים של תנובה יתוקן כך שישע ושחר יירשמו כחברים בתנובה.

75. תנובה תישא בהוצאות כל אחד מהמערערים בסכום של 40,000 ₪.

76. המזכירות תשלח העתקים מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, א' אלול תש"ע, 11 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.
בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
בפני
כב' השופטת מוסיה ארד
- נשיאה
עמ"נ 347/05
עמ"נ 212/07
11 אוגוסט 2010
1 מתוך 34









עמנ בית משפט לעניינים מנהליים 347/05 "ישע" מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, שחר מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, תעשיות מזון תנובה – אגודה שיתופית חקלאית בישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 11/08/2010)