פסקי דין על יוסף פישר | פסקי דין על מס שבח

7714/96 עש     28/02/1999




עש 7714/96 יוסף פישר נ' מס שבח




ע.פ. 3654/98
בבית המשפט המחוזי
בתל- אביב-יפו
השופט ד"ר ע. מודריק

מדינת ישראל
(ע"י עו"ד סלע)

נגד

רחל מנצור
(ע"י עו"ד אורון)



ערעור על פסק-דין של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב, מיום 6.4.98, בתיק 224214/96, שניתן על-ידי כב' השופטת א. שדמי. הערעור נדחה.
פ ס ק - ד י ן

המשיבה (הנאשמת דאז) הואשמה בכך, שביום 4.8.95 בשעה 02:42 נהגה ברכב מס' 3939188 בצומת הרחובות דרך פ"ת - גבעת התחמושת בת"א ולא צייתה לאור האדום ברמזור, בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

ב"כ המשיבה, עו"ד אורון, כפר באי ציות לאור האדום ברמזור והודה בנהיגה במקום ובזמן הקבועים בכתב האישום.

התביעה הגישה, כראיה, צילום לפי ס' 27א לפק' התעבורה (ת/1). בצילום נראה מספר הרכב המצויין בכתב האישום, חוצה צומת כלשהי, בשעה 42 :02, כשאור אדום דולק ברמזור. כמו-כן, הוגש תע"צ (ת/2), לפי תקנה 6 לתקנות התעבורה. בתע"צ לא צויין מיקומה של המצלמה אליה הוכנס סרט הצילום ומועד הפעלת המצלמה, אלא רק שסרט צילום, אשר סומן במספר 95207/207 הוכנס למצלמה כלשהי ופותחו ממנו צילומים, אשר לא נעשה בהם כל שינוי.

הוראת ס' 27א לפקודת התעבורה מהווה ראשית הדרכה לאופן הגשת תמונה של מצלמה אלקטרונית לביה"מ כראיה, וזו לשונה :
"(א) הצילום שנעשה בדרך שנקבעה בתקנות במצלמה
המופעלת באופן אוטומטי, או בידי שוטר יהיה ראיה קבילה
בכל הליך משפטי לגבי :
(1) מספר הרישוי של הרכב המצולם המופיע בלוחית הזיהוי



קמא את טענת ב"כ המשיבה, כי אין להשיב לאשמה, וזיכה אותה מהעבירה אשר יוחסה לה בכתב האישום.

אפתח את הדיון בהתייחסות לטענת המערערת, לפיה ביה"מ קמא לא נתן דעתו לכד, כי התצלום הנדון ושאר הראיות הוגשו בהסכמה, ללא התנגדות המשיבה, ולא הועלתה נגדן טענה שאינן נוגעות לעניין ואינן מהוות ראיה קבילה במשפט הנדון. לדידה של המערערת, לאחר שהמשיבה הסכימה להגשת התצלום והמסמכים הנלווים לו, ללא כל הסתייגות, היא אינה יכולה עוד לבוא בטענה כי אלה אינם נוגעים לעניין הנדון.

טענה כגון דא, נטענה בביה"מ העליון, בפני
הנשיא (דאז) מ' שמגר, שקבע כדלהלן :
"על הגשת צילום כאמור בסעיף 27א' לפקודת התעבורה (נוסח
חדש) חלות הוראותיה של תקנה 7 לתקנות התעבורה (הגשת
צילומים לבית המשפט), התשכ"ז1967-. למען זהירות היתר
וכדי למנוע כליל, ומראש, טענות מן הסוג שהושמע כאן, מן
הנכון להגיש את התעודה כאמור בתקנה 7, בכל מקרה, היינו
גם אם הסניגור מסכים לקבלת התצלום (הדגשה שלי - ע.מ.)."
(רע"פ 1960/91 מנחם אדלר נ' מ"י).

אין לי אלא להסכים עם הדברים דלעיל. יכול, שהדרישה האמורה, תתפרש כאקט דידקטי המכוון כלפי התביעה, אולם אין בכך פסול, שהרי האחרונה בקיאה בדרישות החוק והתקנות. עליה לעמוד בהן בבחינת "יקוב הדין את ההר", ולהגיש תע"צ שלם ומלא לפרטיו.

יתר-על-כן, מקובלת עלי מסקנתו של ביה"מ קמא, לפיה בהעדר הפרטים הנחוצים בראש התע"צ, לא הוכח הקשר בין המצלמה, שעל תקינותה מעידה התע"צ, לבין המצלמה בצומת הרלוונטית לאישום. לכן, הודאת המשיבה בדבר היותה בצומת במקום ובשעה הנקובים בכתב האישום, והסכמתה להגשת הצילום כראיה, אינם מוכיחים את תקינות הצילום שהוגש.

אינני מקבל גם את טענת המערערת, לפיה העדרו של ציון מקום הארוע מהתע"צ אינו יורד לשורשו של עניין. ביה"מ העליון נתן דעתו בסוגיה דומה בפרשת לעדן (ע"פ 3583/94, לעדן נ' מ"י -לא פורסם). הש' בך קבע שם, כי באישום בדבר נסיעה במהירות מופרז
ת, שכל כולו מתבסס על צילום רכב שבו נהג הנאשם ומדידת המהירות באמצעות מכשירים טכניים, הוכחה בדבר תקינות אותם מכשירים בעת האירוע מהווה ראיה מהותית וחיונית בפרשת התביעה. לדידי, הדברים יפים אף לענייננו. הוכחה בדבר תקינותם של מכשירים טכניים בעבירות של מהירות מופרות, שקולה למילוי כדבעי של התע"צ בעבירות מהסוג הנדון.

לא מן המותר לציין, כי מילוי תורפו של התע"צ, ראוי לו שיעשה במועד בו נכתב התע"צ, ולא בשלב מאוחר יותר, באמצעות תצהיר או עדות של מי שמילא את התע"צ באופן חסר. על הרציונאל העומד מאחורי דברים אלו עמד הש' י' מלץ בעניין בראונשטייו :
של הרכב שבצילום ;
(2) מקום הימצאו של הרכב בעת הצילום ;
(3) הימצאו של הרכב במקום האמור בפסקה (2) או נסיעתו
שם, בניגוד לאות "עמוד" או באופן אחר בניגוד להוראות
פקודה זו או התקנות שהותקנו לפיה ;
(4) זמן המצא הרכב המצולם במקום האמור בפסקה (2) כפי
שצויין בצילום או על גביו, אם צויין הכל כפי שיקבע
בתקנות ובלבד שהוכח כי הצילום המוגש הוא העתק
אמין של הסרט שהוכנס למצלמה והוצא ממנה וכי מרגע
שהובא למצלמה ועד שהוגש לביה"מ לא נעשתה בו שום
פעולה שיש בה כדי לשנות פרט מפרטיו.

(ב) שר המשפטים יקבע בתקנות -
(1) אופן השמירה, האחזקה והטיפול במצלמות ובסרטים ;
(2) בדיקת וקביעת תקינותן של המצלמות ;
(3) אופן הגשתם לביה"מ של צילומים שנעשו כאמור בסעיף
זה."

ואכן התקין שר המשפטים מכוח סמכותו את תקנות התעבורה (הגשת צילומים לביה"מ) תשכ"ז - 1966, שלפיהן, כאמור בתקנה 7 :
"צילום שנעשה לעניין תקנות אלה יוגש לביה"מ ותצורף אליו
תעודה, או תעודות המאמתות את כל הפרטים שבתקנה 6 והמאמתות כי לא נעשתה בסרט שום פעולה שיש בה כדי לשנות
פרט מפרטיו וכי הצילום שמוגש הוא העתק אמין של הסרט
שהוכנס למצלמה והוצא ממנה."

וזו לשונה של תקנה 6 האמורה :
"תעודות על בדיקתם ותקינותם של מצלמה וסרט :
(א) מטפל מוסמך שבדק את המצלמה יאשר בתעודת עובד
ציבור, חוות דעת או הצהרה (ולכולן יקרא להלן - "תעודה") כי
בדק את המצלמה ומצאה תקינה ויציין בתעודה את תאריך
הבדיקה ומקום הצבת המצלמה".

ביה"מ קמא קבע, כי התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את עובדות כתב האישום. התביעה לא הוכיחה את מקום ביצוע העבירה ולא עמדה בדרישת תקנות התעבורה (הגשת צילומים לביה"מ). התביעה לא הוכיחה, כי המצלמה המסויימת ממנה צולם הצילום היתה תקינה, כי הצילום הופק בידי מי שהוסמך לכך, כי הצילום פותח מהסרט שהוכנס למצלמה והוצא ממנה וכי לא נעשה כל שינוי בסרט הספציפי ממנו הופק הצילום. לאור כל האמור, קיבל ביה"מ
"בתנאי ארצנו חולף זמן ניכר בין האירוע לבין נועד עדותו של
השוטר לפני בית-המשפט, ואין זה סביר לדרוש מן השוטר, כי
יזכור בעל-פה את תנאי המקום ופרטי האירוע ויעיד על סמך
זכרונו בלבד. בעת מתן העדות יהיו פרטים כתובים אלה בידיו,
כדי שיוכל לרענן את זיכרונו ולהשיב לשאלות. בחקירה
הראשית די לו שיעיד כי פעל לפי הנהלים הנ"ל, ואין צורך
שיפרט. אך אם יבקש הסניגור לחקור אותו על הפרטים, חייב
הוא להיות מוכן לפרט על-פי הנתונים הכתובים שבידו." (ע"פ
5345/90, בראונשטיין נ' מ"י).

סופו של דבר, הגעתי למסקנה כי התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה, להוכיח כי הצילום נעשה בצומת נשוא כתב האישום. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור ומותיר על כנו את פסק הדין של ביה"מ קמא.

ניתן היום, כ' בכסלו תשנ"ט (9.12.98), שלא במעמד הצדדים. המזכירות תמסור לצדדים עותק של פסק הדין.
ד"ר עודד מודריק, שופט








עש ועדת ערר מס שבח 7714/96 יוסף פישר נ' מס שבח (פורסם ב-ֽ 28/02/1999)