פסקי דין על ירון בן-חמו | פסקי דין על יצחק בן חמו | פסקי דין על דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ

662/03 ערר     10/03/2004




ערר 662/03 ירון בן-חמו , יצחק בן חמו נ' דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ




ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה ערר מס' 662/03
(כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995
בעניין: 1. ירון בן-חמו

2. יצחק בן חמו

ע"י ב"כ עוה"ד אילן חגי

העוררים
נגד

דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ

המשיבה
פסק דין
ביום 21.12.03 הוגש כתב הערר ע"י העורר 1. בשלב מאוחר יותר התבקש צירופו של העורר 2 למסגרת הדיון בערר, ומכיוון שאנו מחליטים לקבל את הבקשה הנ"ל, נתייחס מכאן והלאה ל"עוררים".בכתב הערר מציין העורר 1 כי המשיבה "עיקלה" את הרכב שבו הוא נהג, ואשר רשום ע"ש העורר 2, אחיו. העורר 1 טען כי הוא עשה טעות בכך שלא שילם את החשבוניות בזמן, "שגם כך הגיעו אלי רק חודשיים פלוס לאחר שהתחלתי להשתמש בכביש".
העורר 1 טוען, כי הוא התפתה להיכנס לכביש האגרה, בשל קיצור הדרך הרב למקום עבודתו, ולא חשב על התוצאות שייגרמו. עם זאת מציין העורר 1, כי רק שתי החשבוניות הראשוניות הגיעו אליו. בכל מקרה, העורר לא היה מודע לאיזה "בוץ" הוא הכניס את עצמו, וזאת למראה סכומי התשלום שהלכו ותפחו. העורר הבהיר כי עיכוב הרכב ע"י המשיבה גורם לו לנזקי פרנסה ממשיים, שכן הוא מתגורר בת"א ועובד בישוב כרמי-יוסף. העורר 1 כתב שהוא מצוי במינוס גדול בבנק, חב חובות נוספים, וכן אמור להתחתן בקרוב.

בתגובתה לערר ציינה המשיבה,כי אין כל יריבות בינה לבין העורר 1, באשר אף האחרון מציין כי הוא אחיו של בעי הרכב. לפיכך, עותרת המשיבה לסילוקו על הסף של הערר. לעיצומו של עניין טוענת המשיבה, כי הרכב נשוא הערר ביצע 177 נסיעות בכביש האגרה, החל מיום 12.5.03, ולמשך חצי שנה לאחר מכן, והעורר 1 לא טרח לברר ו/או לשלם את חיוביו ו/או להסדיר העברת בעלות ועדכון פרטים וכיו"ב. המשיבה מדגישה, כי בכל התקופה שבין 28.11.03-27.6.03, היא שלחה חשבוניות לאחיו של העורר (העורר 2) - שהינו על הרכב הרשום - לכתובת שהייתה רשומה במשרד הרישוי במועד משלוח החשבונית - "יצחק בן חמו
, נהריים 16 29 תל אביב יפו 69184".

המשיבה מציינת כי בהתאם להוראות החוק והתקנות, היא שלחה את כל החשבוניות לכתובת הנ"ל ואף שילמה מראש את דמי הדואר, ומשכך יש לראות את החשבוניות שנשלחו לבעל הרכב הרשום כאילו הגיעו לתעודתן.

במהלך הדיון בערך ביום 1.2.04, יבקש ב"כ העורר 1 לצרף את העורר 2 לגדר העוררים. העורר 2 נחקר חקירה נגדית ע"י ב"כ המשיבה. העורר 2 ציין כי הוא הבעלים הרשום של הרכב נשוא הערר, וכי כתובתו האמיתית בשנתיים האחרונות מצויה בירושלים, מאז שנכנס ללמוד בישיבה. העורר 2 ציין כי בכל השנתיים האחרונות משתמש אחיו (העורר 1) ברכב. העורר 2 אישר כי כתובתו הרשומה בתעודת הזהות וברשיון הנהיגה, הינה נהריים 16, ת"א. לשאלת הועדה, מדוע לא עדכן העורר 2 את מען מגוריו במשרד הרישוי, ענה העורר 2: "זה תלוי בשידוך. אני נמצא במקום ארעי ואני מאמין ומקווה שאתחתן בקרוב ואז אוכל לשנות את המען".
לשאלת בא-כחו בחקירה החוזרת, הדגיש העורר 2: "... אני גם לא רואה דואר. לא מגיע לי דואר. לא ביטוח לאומי ולא שום דבר ואני יודע שהוא לא מגיע וזה לא מפריע לי. הכל בידי שמיים". לשאלת הועדה, ציין העורר 2 כי הוריו מתגוררים בכתובת נהריים 16, ת"א.
ב"כ המשיבה ציין, כי חשבוניות ב' ו-ד' לא נדרשו ע"י בעל הרכב הרשום. כן הוא ציין, נוכח בקשת ב"כ העוררים למשוך את תצהירה של גב' שחף, כי זו "לא נתבקשה להתייצב לצורך חקירתה על תצהירה".

העוררים הגישו השלמת טיעון משפטי ביום 3.2.04, וחזרו על בקשתם למשוך את תצהירה של גב' שחף. כן נטען, כי הימנעות המשיבה מלחקור את עורר 1 מתפרשת לחובתה. העוררים גרסו כי המשיבה לא הוכיחה עמידה בתנאים המקדמיים הדרושים להפעלת החזקה בתקנות, שכן היא צירפה פלט שהופק לצרי הערר ולא את העתק החשבון המקורי, ובכל מקרה - לא הוכח מתי בדיוק נשלחה כל חשבונית וחשבונית. עוד נטען, כי המשיבה לא הוכיחה מה עלה בגורלו של כל דבר דואר רשום, וכי היא לא פעלה בשקידה סבירה לאיתורו של החייב, והמתינה חודשים רבים עד לתפיסת הרכב.
העוררים המשיכו וטענו, כי החשבוניות נשלחו (אם בכלל) לכתובת נהריים 29 (דירה 16), ואילו הכתובת הנכונה הינה "נהריים 16, תל אביב".

המשיבה הגישה תגובה להשלמת הטיעון המשפטי. שוב הוגשה כמות הנסיעות בכביש האגרה (177), ללא שהעוררים טורחים לברר את חיוביהם, לא כל שכן לשלמם. לגבי תצהירה של גב' שחף נטען, כי העוררים כלל לא ביקשו את זימונה לדיון, וממילא ב"כ המשיבה לא התנגד כלל כי הועדה תזמנה. המשיבה חזרה על עדותו של העורר 2, לפיה, דברי הדואר אינם מגיעים אליו וזה בידיעתו, אך "לא מפריע לו". לעניין העדר חקירתו של העורר 1, הרי שלדעת המשיבה הוא כלל איננו על דין ראוי להליך זה, וממילא חקירתה אינה מעלה ואינה מורידה דבר לנוכח עדותו של העורר 2.

ביום 8.2.04 הורה יו"ר ועדת הערר למשיבה, להמציא לועדת הערר את כל האישורים המעידים על משלוח בפועל של דברי הדואר הרגילים והרשומים המצויינים בכתב התגובה לערר. כך התבקשה המשיבה להמציא את האסמכתאות המוכיחות מה עלה בגורלו של כל דבר דואר שנשלח לכתובתו של העורר 2.

ביום 10.2.04 התקבלה תגובת המשיבה. המשיבה צירפה אסמכתאות המעידות על משלוח בדואר רשום של 5 חשבוניות (נספחים ב', ד', ה', ו', ז' לתגובתה). כל דברי הדואר הרשומים חזרו אל המשיבה מן הטעם שדבר הדואר הרשום "לא נדרש ע"י הנמען". למשיבה אין כל אישור בדבר משלוח דברי דואר רגיל.
ביום 12.2.04 התקבלה תגובה מאת העוררים, אף שלא הוגשה כל בקשה להגיב.

לאחר עיון בכתבי הטענות ושקילת האמור בהם, ולאור הדיון שנערך ביום 1.2.03 והשלמת הטיעון, החלטנו לדחות את הערר בעיקרו, אך לחייב את העוררים במלוא התשלום בגין הנסיעות, בצירוף 6,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין "קנסות", ולפטור אותם מתשלום דמי אחסנה, בתנאים שיפורטו להלן.

1. בנסיבות העניין, השתכנענו כי המשיבה שלחה את כל חשבונותיה לכתובתו הרשומה של בעליו הרשום של הרכב (העורר 2), "נהריים 16 29, תל אביב יפו 69184".
2. אכן, העוררים ביקשו לטעון כי החשבוניות נשלחו לרח' נהריים 29 (דירה 16) ולא לרח' נהריים 16 (דירה 29). העוררים לא הציגו בפני
ועדת הערר כ אסמכתא כגון רשיון רכב ו/או רשיון נהיגה, אלא הסתמכו על תשובתו של העורר 2 בחקירתו. ("נהריים 16"). מנגד, המשיבה צירפה חמש אסמכתאות המעידות כי דברי דואר רשומים שנשלו לכתובת המלאה, לא נדרשו ע"י הנמען. כלומר, לא צויין ברשות הדואר כי המען עצמו לא קיים.
3. המשיבה הניחה את דעתנו, כי דברי הדואר הרשומים נשלחו לכתובת שהופיעה במשרד הרישוי.
4. כתנא המסייע לדברי המשיבה, נרתם העורר 2 עצמו. הוא העיד כי כבר מזה שנתיים הוא מתגורר בכתובת אחרת בירושלים ואיננו נוהג ברכב. העורר 2 הסביר כי הוא לא משנה את כתובתו, בשל כך שהוא ממתין לשידוך ועד החתונה הוא לא משנה את כתובתו. כן העיד העורר 2, בחקירה חוזרת לבא-כוחו, כי הוא לא ראה מעולם את חשבונותיה של המשיבה, וכי הוא "לא רואה דואר". שכן, "לא מגיע לי דואר, לא ביטוח לאומי ולא שום דבר ואני יודע שהוא לא מגיע וזה לא מפריע לי. הכל בידי שמיים".
5. אין ספק כי העורר 2 מודה בצורה גלויה כי עניין קבלת דברי דואר איננו מעניינו וזה "לא מפריע" לו, בדברים אלה ישנו זלזול ממשי בחוק ובמושכלות יסוד אזרחיות מגוונות, ולזלזול זה ישנו מחיר חברתי אך גם מחיר אישי.
6. כמו-כן, לדעתנו אין לייחס משמעות ניכרת לאי חקירתו של העורר 1, אשר נהג בפועל ברכב אך הוא אינו בעליו הרשום. נדגיש, כי בכתב הערר עצמו מודה העורר 1 כי הוא עשה טעות שלא שילם בזמן את החשבוניות "שגם כך הגיעו אלי רק חודשיים פלוס לאחר שהתחלתי להשתמש בכביש". העורר 1 הודה כי הגיעו אליו שתי החשבוניות הראשונות, ויש בכך סיוע רב למסקנתנו כי דברי הדואר של המשיבה נשלחו לכתובת הנכונה.
7. באשר לטענת העוררים בדבר תצהירה של גב' שחף, אנו מוצאים לנכון להפנות לתקנה 20(א) לתקנות בתי דין מנהליים (סדרי דין), התשנ"ב-1992, אשר קובעת: "בעל דין רשאי להזמין מצהיר לשם חקירה על תצהירו ובלבד שהודיע על כוונתו לבית הדין, ליתר בעלי הדין ולמצהיר שבעה ימים לפחות לפני מועד הדיון".
8. אין חולק שהעוררים לא הזמינו את גב' שחף לחקירה על תצהירה, ולא הודיעו על כוונתם לועדת הערר וליתר בעלי הדין, ומשכך אין לקבל את טענתם בדבר העדר התייצבותה של גב' שחף לדיון בערר ואת המשמעות המשפטית הנטענת להעדר ההתייצבות. כפועל יוצא, אין למחוק את התצהיר.
9. משילוב סעיפים 20 ו-21 לחוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב-1992, החליט יו"ר הועדה להורות למשיבה להמציא לועדה ולעוררים את האסמכתאות שצויינו בדברי ב"כ המשיבה ביום 1.2.04. יש אכן להצטער כי המשיבה לא צירפה את האסמכתאות בדבר אישורי משלוח דואר רשום כבר לכתב התשובה לערר או למסמך התגובה "לסיכומים מטעם העוררים" מיום 5.2.04.
ואולם, מדובר בעדות ניצחת ובלתי תלויה לביצוע פעולה מהותית ע"י המשיבה, ולפיכך התבקשה המשיבה לצרף את האסמכתאות שהיו מצויות בידיה.
יחד עם זאת, להתנהגותה הדיונית של המשיבה, תהיה משמעות לעניין פסיקת ההוצאות.
10. נתונים נוספים שראינו אותם רלוונטיים בנסיבות העניין, הינם כמות הנסיעות החריגה שבה נסע הרכב נשוא הערר - 177 נסיעות בשבעה חודשים (בין הימים 16.12.03-12.5.03), ונסיבותיו האישיות הקשות של העורר 1, כמפורט בכתב הערר.
11. אנו מוצאים לנכון להדגשי, כי סעיף 37 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב - 1992 מסמיך את ועדת הערר "לאשר את ההחלטה שעליה עוררים, לשנותה, לבטלה ולקבל החלטה אחרת במקומה, או להחזיר את הענין עם הוראות לרשות שהחליטה".
12. סעיף 18 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981, קובע:
"18. סמכות בהשגה ובערר
הסמכה לדון ולהכריע בערר או בהשגה אחרת על החלטה של רשות - משמעה גם הסמכה לאשר את ההחלטה בשינויים או בלא שינוי, לבטלה ולהחליט החלטה אחרת במקומה או להחזיר את הענין עם הוראות לרשות שהחליטה".
13. ממילא בתי המשפט פירשו באופן נרחב ביותר את סמכותו של בית הדין המינהלי בסוגייה זו. כך למשל, ברע"א 245/99 עירית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, קבע ביהמ"ש העליון בהתייחס לסעיף 18 לחוק הפרשנות:
"הוראה זו מקנה היקף רחב מאד להשגה המינהלית ולערר בפני
בית הדין המינהלי והיא בדרך כלל רחבה יותר ממיתחם הביקורת השיפוטית.
בעוד הביקורת השיפוטית אמורה לבדוק אם לא נפל הטעות בהחלטה המינהלית, הביקורת בהשגה או בערר נערכת על פי רוב בדיון מחדש ומאפשרת מתן החלטה אחרת במקום זו שניתנה על ידי הרשות המקורית. באופן כזה רשאית הרשות הדנה בהשגה להעמיד את שיקול דעתה במקום שיקול דעת הרשות המקורית, וזאת, כל עוד אין מתפרשת כוונה אחרת מהחוק המיוחד החל על הענין (ראה זמיר, שם, עמ' 651-650).
.. לסיכום הדברים עד כאן: מגמת הפרשנות המרחיבה לסמכות גופי הערר מגשימה יעד כפול: מצד אחד, היא עונה לתכלית החשובה שבהבאת המחלוקת הראשונית בין האזרח לרשות להכרעה בדרג מקצועי, יעיל, מהיר ומיומן.
כמו כן, בדרך כלל היא מקנה לגורם הדן שיקול דעת רחב לסטות מן ההחלטה המקורית וליתן החלטה אחרת תחתיה. מן הצד האחר, מובטח פיקוח שיפוטי על החלטת גוף הערר באמצעות מנגנון הביקורת השיפוטית המבקר את פעולתה בין בערכאה שיפוטית רגילה ובין בבית המשפט הגבוה לצדק".
14. מכאן עולה, כי ועדת הערר מוסמכת להעמיד את שיקול דעתה שלה במקום שיקול דעתה של הרשות שקיבלה את ההחלטה המקורית.
ראו גם לאחרונה: פסק דינה של כב' השופטת חיות בבג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4) 443, 468-467.
15. עוד אנו למדים, כי "החוק המיוחד החל על העניין", מאפשר מפורשות למשיבה, לתת הנחות או לפטור רכב מתשלום אגרה, לפי אמות מידה שהיא תקבע.
סעיף 6(ב) לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995 קובע ביחס למשיבה, כי "בעל הזכיון יהיה רשאי לתת הנחות או לפטור רכב מתשלום אגרה, הכל לפי אמות מידה שיקבע; אמות המידה יפורסמו בדרך שיורה שר התחבורה".
16. לועדת הערר לא הוצגה כל אסמכתא ממנה עולה כי המשיבה הפעילה את סמכותה מכוח סיעף 6(ב) לחוק. לועדת הערר ידוע כי המשיבה הפעילה בחודשים האחרונים מוסד פנימי שנקרא "פורום חייבים", וזה האחרון אכן החליט, במקרים רבים, על ביטול החיוב בגין פיצוי והחזר הוצאות - כולו או חלקו. לועדת הערר לא הוצגו מעולם הקריטריונים לקבלת החלטותיו של "פורום החייבים" והמשיבה הסבירה לא פעם כי מדובר בשיקולים עסקיים טהורים שהיא מפעילה בנסיבותיו המשתנות של כל עניין. למעלה מן הדרוש נציין, כי ההסבר בדבר "שיקולים עסקיים" עלול שלא לעמוד בקנה אחד עם הוראת סעיף 6(ב) לחוק.
17. יחד עם זאת, אין בחוק כל כוונה מיוחדת למנוע מועדת הערר להעמיד את שיקול דעתה במקום שיקול דעתה של המשיב, בכל הנוגע להפחתת סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות. ועדת הערר מצויה בדעה, כי פרשנות סבירה, מידתית והולמת של סעיף 37 לחוק בתי דין מינהליים, מאפשרת לה להפחית את סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות, גם בנסיבות בהן נקבע כי המשיבה עמדה בדרישות הדין, וזאת - לאור נסיבות ועובדות שונות המובאות בפני
ועדת הערר.
18. שקלול כל הנסיבות שלעיל, מוביל אותנו למסקנה כי הערר נדחה בעיקרו, באופן זה שהעוררים ישלמו למשיבה את מלוא התשלומים עבור הנסיעות (כאמור בנספחים א', ג', ד', ה', ו' ו-ז'), אך רכיב ה"קנסות" בנספחים ב', ד', ה', ו' ו-ז', וכן הסכום הנקוב בנספח ח', יעמדו כולם על הסך של 6,000 ₪ (כולל מע"מ).
19. כמו-כן, החלטנו לעשות חסד עם העוררים ולפטור אותם מתשלום בגין דמי אחסנה על פרק הזמן בו מעוכב הרכב אצל המשיבה. יחד עם זאת, העוררים יחוייבו בדמי אחסון החל מיום 12.3.04, אם עד לאותו יום הם לא ישלמו למשיבה את מלוא חובם - כאמור ב

פסק דין
זה.
20. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז באדר, התשס"ד (10.3.04)

עו"ד עופר גמליאל עו"ד אילן בומבך
מר ניצן יוצר
חבר הועדה יו"ר הועדה חבר הועדה








ערר ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה 662/03 ירון בן-חמו , יצחק בן חמו נ' דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ (פורסם ב-ֽ 10/03/2004)