פסקי דין על אייל אברהם | פסקי דין על בנק לאומי לישראל | פסקי דין על עו"ד יוחנן בירו | פסקי דין על עו"ד אחיקם גריידי |
1353/08 א 22/08/2010
א 1353/08 אייל אברהם נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, עו"ד יוחנן בירו, עו"ד אחיקם גריידי
בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
ת"א 1353-08
בפני
:
כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל
/ ס. נשיאה
בעניין:
אייל אברהם
ע"י ב"כ עו"ד י' גנים
התובע
נגד
1. בנק לאומי לישראל בע"מ
2. עו"ד יוחנן בירו
ע"י ב"כ עו"ד מ' רוהר
3. עו"ד אחיקם גריידי
ע"י ב"כ עו"ד י' יפרח
הנתבעים
פסק דין
א.
מהות התובענה
זו תביעה לביטול
פסק דין
חלקי ב-ת.א. 1950/94, שניתן על ידי בית המשפט המחוזי כאן בתאריך 31.10.99; ולחילופין לביטול
פסק דין
סופי שניתן באותו הליך ביום 16.4.01.
לחילופי חילופין מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי כספי בסך של 1,300,000 ₪; ולחילופין ליתן סעד הצהרתי לפיו התובע אינו חייב כספים לנתבע 1.
בנוסף לסעדים החלופיים המפורטים לעיל, מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי כספי בסכום של 16,522,000 ₪ בגין נזקיו.
ב.
עובדות רלבנטיות
התובע ניהל, בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו, חשבון חוזר דביטורי אצל הנתבע 1, שהינו תאגיד בנקאי רשום בישראל (להלן גם "הבנק").
הנתבע 2 (להלן גם: "עו"ד בירו") ייצג באותם זמנים את הנתבע 1; והנתבע 3 (להלן גם: "עו"ד גריידי") ייצג את התובע.
ראשיתה של השתלשלות העניינים שהובילה להגשת התובענה דנן הינה תביעה בסדר דין מקוצר, שהגיש הבנק נגד התובע, בתאריך 25.12.94, על הסך של 679,514.29 ₪ (ליום הגשת התביעה), בגין יתרת חובה שהצטברה בחשבונו
(ת.א 1950/94) (נספח א' ל- ת/1).
התובע הגיש בקשת רשות להתגונן, באמצעות עו"ד גריידי, בה נטען שהתובע נטל מהבנק הלוואות כתוצאה משכנוע, פיתוי ושידול של מנהל הסניף, וגם כשביקש לכסות את יתרת החוב באמצעות מימוש כל יחידות קרן הנאמנות פסגות, שנרכשו באמצעות ההלוואות, המשיך הבנק בשידולו לקחת אשראי נוסף לכיסוי יתרת החובה תחת מכירת קרנות הנאמנות.
ביום 15.7.97 הוענקה לתובע רשות להתגונן (החלטת השופטת ע' סלומון צ'רניאק, נספח ג' ל-ת/1).
הבנק הגיש ערעור על ההחלטה המתירה את הרשות להתגונן, וביום 11.12.97 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט א' גורן), אשר קיבל את הערעור בחלקו, וקבע כי: "טענות ההגנה של המשיב תצמצמנה עד לעניין הסרוב המפורש למכור את ניירות הערך וגרימת הפסד שנגרם למשיב, אם נגרם, בין מועד הסרוב ובין מועד הסרת הסרוב" (נספח ד' ל-ת/1).
ביום 13.1.98 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה של הבנק, בה התבקש בית המשפט להורות על הפחתת סכום בסך 377,219.73 ₪ מסכום התביעה, המהווה סכום ששולם על ידי התובע לבנק ביום 30.5.95 (סע' 11 לכתב התביעה, סע' 14 לכתב ההגנה של הנתבעים 2-1).
בתגובה לבקשה הצהיר הבנק שמכל סכום שייפסק לזכותו, יופחת הסכום ששולם על ידי התובע כתוצאה ממימוש ניירות הערך, ובעקבות תגובה זו חזר בו התובע מבקשת התיקון (נספח 28 ל-נ/4).
בעקבות דיון קדם משפט שהתקיים ביום 25.1.98, שלח עו"ד בירו ביום 11.2.98 מכתב לעו"ד גריידי (נספח ו' ל-ת/1), בניסיון להגיע להסכמה בנוגע לסכום הנזק אשר נגרם לתובע מהמועד בו סירב הבנק למכור את ניירות הערך ועד למועד הסרת הסירוב, כאשר לפי חישובו, הבנק זכאי לקבל
פסק דין
חלקי לטובתו על סכום בסך 415,676.08 ₪, שהם ההפרש בין סכום התביעה לבין סכום הנזק הנטען על ידי התובע.
במענה למכתב זה הודיע עו"ד גריידי שאילו הבנק היה מממש את ניירות הערך במועד בו ביקש התובע לעשות כן, היה התובע נותר עם יתרת זכות של כ- 337,167.99 ₪ (נספח ח' ל-ת/1).
ביום 1.3.98 הגיש הבנק בקשה למתן
פסק דין
חלקי (נספח י' ל-ת/1), בה נטען, שממכתבו של עו"ד גריידי (לעיל) עולה כי מועד הסירוב של הבנק למכור את ניירות הערך הינו 31.12.93, ושוויים במועד זה היה 636,962.49 ₪.
כמועד הסרת הסירוב הצביע הבנק על תאריך 5.4.94 בו שלח התובע מכתב לבנק בו הוא ביקש שלא לפרוע את ההלוואה באמצעותה נרכשו קרנות נאמנות, ולהאריך את מועד הפירעון למשך שישה חודשים נוספים (נספח ז' ל-ת/1).
על-פי תחשיב הבנק, שווי קרן הנאמנות פסגות בתאריך זה על סך של 532,439.13 ₪.
הבנק טען בבקשתו שנכון ליום 31.12.97 עומד הנזק לו טוען התובע על סך של 236,312.44 ₪, ועל כן הבנק זכאי ל
פסק דין
חלקי לטובתו על ההפרש המסתכם ב- 451,517.8 ₪, שבין סכום התביעה לבין סכום הנזק הנטען על ידי התובע.
התובע, באמצעות עו"ד גריידי, התנגד לבקשה למתן
פסק דין
חלקי (נספח יא' ל-ת/1).
ביום 31.10.99 קיבל השופט א' סלטון את בקשת הבנק למתן
פסק דין
חלקי (נספח יב' ל-ת/1) (להלן: "פסק הדין החלקי"), תוך שהוא סוקר בהחלטתו את פסק דינו של השופט א' גורן מיום 11.12.97 וקובע כדלקמן:
"במלים אחרות, נדחו כל טענות המשיב (התובע כאן – ד.פ.), שנטענו בתצהיריו, לרבות טענתו כי החשבון צריך היה להיות ביתרת זכות אלמלא האשראי וההלוואות שניתנו לו, ונותרה לבירור אך טענה אחת ויחידה והיא שאלת כימות ההפסד שנגרם למשיב, אם נגרם, בין מועד הסרוב ובין מועד הסרת הסרוב, כפי שעולה מדפי החשבון עליהם סומך הבנק את תביעתו, כאשר את בירור כימות הסכום ניתן לעשות בשלבים מקדמיים לקראת הדיון, ולאו דווקא בשלב הבאת הראיות, שהרי לא חלק המשיב על דפי החשבון המרכיבים את היתרה הסופית שנתבעה.
משום כך, אני סבור כי הבנק זכאי לקבל פס"ד חלקי לו הוא זכאי, כבקשתו, כאשר לגבי יתרת הסכום הנתבע יחליט ביהמ"ש, לאחר בירור הפלוגתה האחת והיחידה שנותרה בדבר הסרוב הנטען.
על כן, אני נותן בזה פס"ד חלקי כמבוקש ע"י הבנק, והבנק יגיש פסיקתה מעודכנת נכון להיום
...".
ביום 31.10.99 נחתמה על ידי השופט סלטון פסיקתא מתאימה (נספח יג' ל-ת/1).
התובע, באמצעות עו"ד גריידי, הגיש השגה ביחס לסכום הפסיקתא, בה נטען כי מסכום הפסיקתא לא הופחת סכום בסך 377,533.73 ₪ שחולט על ידי הבנק ביום 30.5.95 (נספח יד' ל-ת/1).
בהתאם להחלטת השופט סלטון הגיש הבנק תגובה להשגות התובע (נספח טו' ל-ת/1), אך הפסיקתא נותרה על כנה.
בהמשך, התנהל הדיון בתיק בפני
השופטת ר' שטרנברג אליעז, וביום 8.2.01 הגישו לה עו"ד גריידי ועו"ד בירו הסדר פשרה דיוני, אשר קיבל תוקף של החלטה (נספח טז' ל-ת/1), לפיו התובע (כאן) יהא רשאי לערער על כל ההחלטות שניתנו במסגרת התיק, לרבות פסק הדין החלקי, תוך 45 יום מיום מתן פסק הדין הסופי שיינתן בתיק.
כמו כן הוסכם שהבנק יהא רשאי לממש את כספי התובע (כאן), לרבות קופת התגמולים ותיק ניירות הערך שעוקלו, ללא נקיטת הליכי הוצאה לפועל.
במהלך דיון שהתקיים ביום 16.4.01, הציע בית המשפט (השופטת שטרנברג אליעז) לצדדים, לסיים את הסכסוך ביניהם בפשרה לפיה ישלם התובע (כאן) לבנק סך של 150,000 ₪ בתשלומים חודשיים שווים של 5,000 ₪ לחודש.
עו"ד גריידי הודיע שהתובע (כאן) מקבל את ההצעה, ועו"ד בירו ביקש שהות של 10 ימים על מנת לקבל את אישור הבנק.
בנסיבות אלה ניתן ביום 16.4.01
פסק דין
(להלן: "פסק הדין הסופי") (נספח יז' ל-ת/1), בו נקבע לאמור:
"
הצעת בית המשפט מקבלת תוקף של
פסק דין
.
פסק הדין החלקי שניתן נגד הנתבע ב-31.10.99 על סך 451,517 ₪ בצירוף ריבית בשעור של 20.9 אחוז לשנה החל מ-1.1.98 ועד התשלום בפועל – יעמוד.
אולם אם ישלם הנתבע סך של 150,000 ₪ בתשלומים חודשיים שווים של 5,000 ₪ לחודש, החל מה-1.7.01 יחשב פסק הדין כמסולק במלואו ולבנק לא תהיינה תביעות או טענות כלשהן כלפי הנתבע.
[...]
5.
פסק הדין יעוכב למשך 10 ימים לצורך קבלת הודעה של עו"ד בירו בדבר הסכמת הבנק
".
ביום 24.4.01 הגיש עו"ד בירו הודעה לבית המשפט לפיה מסכים הבנק להצעת הפשרה, ובאותו יום ניתנה החלטה לפיה פסק הדין יכנס לתוקף בכפוף למניעות של הנתבע (התובע כאן) לפנות אל כל גורם שהוא בקשר לעניינים נשוא המשפט (נספח יח' ל-ת/1).
בעקבות טענת התובע לפיה הסכום בסך 150,000 ₪ צריך להיות משולם מתוך הזכויות הכספיות שנותרו לו בבנק בשווי 130,000 ₪, פתח נגדו הבנק תיק הוצאה לפועל על מלוא סכום פסק הדין החלקי, והתובע הגיב בטענת "פרעתי" (נספח כא' ל-ת/1).
בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 28.2.06, נדחתה טענת "פרעתי" של התובע, ונקבע שהתובע לא עמד בתשלומים שנקבעו בהסדר הפשרה שקיבל תוקף של
פסק דין
.
בתום דיון שהתקיים ביום 1.3.06 בתביעה שהגיש התובע לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בה עתר לביטול פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בת.א. 1950/94, החליט בית המשפט למחוק את התביעה בנימוק שהסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי, שנתן את פסק הדין (נספח כב' ל-ת/1).
התובע הגיש תובענה על דרך של המרצת פתיחה לבית משפט זה (ה"פ 914/06), בה עתר לקבלת סעדים שונים, ביניהם סעד הצהרתי לפיו הוא אינו חב למשיב את הסכום הנקוב בפסק בדין ב-ת.א. 1950/94, וכי פרע את הסך של 150,000 ₪; ולחילופין עתר התובע לביטול פסק הדין הנ"ל מחמת טעות ו/או הטעייה.
ביום 9.10.07 מחק בית המשפט (השופט י' זפט) את התובענה מחמת חוסר סמכות לדון בעילותיה (נספח כג' ל-ת/1).
ביום 18.7.07 הגיש התובע לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, תביעה כספית נגד עו"ד גריידי (נספח כה' ל-ת/1); וביום 11.11.07 הגיש לאותו בית משפט תביעה כספית נגד הבנק (נספח כה' ל-ת/1).
ביום 23.3.08 הוגשה התובענה דנן, אשר בד בבד עם הגשתה, הגיש התובע בקשות למחיקת התביעות שהוגשו בבית משפט השלום.
על יסוד השתלשלות
העניינים המפורטת לעיל, העלה התובע בכתב התביעה טענות אשר זו תמציתן:
-
עו"ד בירו והבנק פעלו בחוסר תום לב ובניגוד לחובת האמון המוטלת עליהם כלפיו כלקוח, בכך שביזו את פסק הדין של השופט א' גורן בכל הנוגע למועד "הסרת הסירוב" והתייחסותם למכתב התובע מיום 5.4.94 כמועד הסרת הסירוב. כתוצאה מכך התקבלו החלטת השופט סלטון והפסיקתא ולפיכך יש לחייב את עו"ד בירו ואת הבנק בכל נזקי התובע;
-
הבנק ועו"ד בירו הפרו התחייבות מפורשת להפחית מכל סכום שייקבע בפסיקתא את הסך של 377,219 ₪, ומשלא עשו כן, גרמו לבלבול והטעייה ולנזקים לתובע ופגיעה ביכולתו ויכולת עורכי הדין מטעמו להתרכז ולהתמקד במהות הנזקים האחרים האמיתיים שהסבו לתובע עו"ד בירו והבנק;
-
עו"ד בירו גרם באי ההפחתה הנ"ל להטעיית התובע באופן שבו רק שבועות ספורים לפני הגשת התביעה, ועל אף שעניינו של התובע הובא לבדיקתם של עורכי דין רבים, התבהרה התמונה העובדתית והמשפטית במלואה. בכך נהג עו"ד בירו בחוסר תום לב והפר את חובת האמון כלפי התובע;
-
עו"ד גריידי התרשל בתפקידו בכך שלא פעל לביטולן של החלטת השופט סלטון ושל הפסיקתא ו/או להגשת ערעור עליהן, שכן הן ניתנו במעמד צד אחד מבלי שהיה לתובע יומו בבית המשפט ולפיכך יש להורות על ביטול פסק הדין החלקי מטעמי צדק;
-
התובע אולץ ונכפה עליו להסכים לשלם לבנק 150,000 ₪ על-פי הצעת הפשרה של השופטת ר' שטרנברג אליעז, והסכמתו לפשרה ניתנה מתוך ידיעה כי יש ברשותו זכויות כספיות מתוכן יוכל לשלם לבנק את הסכום הנ"ל;
-
סירוב הבנק לקזז את הסך של 130,000 ₪ מתוך ה-150,000 ₪ מלמד על התנהגות בחוסר תום לב ועל כך שהבנק הסתיר בכוונה תחילה מבית המשפט, מהתובע ומעו"ד גריידי את העובדה שגבה ימים ספורים לפני פסק הדין את אותם 130,000 ₪;
-
עו"ד גריידי התרשל שכן היה אמור להיות מודע לזכויות הכספיות שנותרו לתובע בבנק ולדרוש שסכום הפשרה בסך 150,000 ₪ יקוזז מתוך סכומים אלה.
התובע עתר בכתב התביעה לקבלת הסעדים כדלקמן:
-
ביטול פסק הדין החלקי מיום 31.10.99 ב-ת.א. 1950/94;
-
לחילופין, ביטול פסק הדין הסופי מיום 16.4.01, בכפוף לכך שהביטול ייעשה בד בבד עם ביטול פסק הדין החלקי;
-
לחילופין, חיוב הנתבעים ביחד ולחוד בסך של 1,300,000 ₪ שהוא הנזק הכספי בהליך הוצל"פ;
-
לחילופין, הצהרה על כך שהתובע שילם לנתבע 1 את כל החוב בהתאם לפסק הדין הסופי וכי אינו חייב כספים לבנק;
-
חיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בכספים שהתובע אמור היה להיות ביתרת זכות בבנק המוערכים בסך של 350,000 ₪, ונכון להיום בסך של 522,000 ₪;
-
חיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצוי עונשי בסך 1,000,000 ₪ - יצוין כי סעד זה נמחק מהתביעה בהתאם להחלטת בית המשפט (הרשם א' אורנשטיין) מיום 7.4.09;
-
חיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, בסך של 15,000,000 ₪.
הנתבעים 1 ו-2 העלו בכתב הגנתם טענות מקדמיות לדחיית התביעה על הסף מהטעמים של התיישנות, מעשה בית דין, הגשת תביעה בחוסר תום לב ובהיעדר עילות המצדיקות ביטול
פסק דין
חלוט. בנוסף טוענים הנתבעים שיש לדחות על הסף את התביעה נגד הנתבע 2 בשל היעדר יריבות.
לגופו של עניין כופרים הנתבעים בכל טענות התובע וגורסים, בתמצית, שכל הפעולות שנעשו בחשבונו של התובע, נעשו בידיעתו ובהסכמתו, וכל הפעולות שנעשו על ידם נעשו כדין, בתום לב ועל-פי ההסכמים עם התובע ו/או עם באי כוחו.
הנתבע 3 טוען אף הוא שיש לסלק את התביעה על הסף, בין היתר בשל התיישנות ו/או שיהוי, מעשה בית דין, היעדר עילה, שימוש לרעה בהליכי בית משפט וחוסר תום לב בהגשת התביעה.
הנתבע 3 כופר בטענות התובע כלפיו, וטוען כי לא התרשל, לא במעשה ולא במחדל; ולתובע לא נגרם כל נזק, וככל שנגרמו לו נזקים הביא אותם התובע על עצמו.
מכאן התביעה, אשר הוגשה כאמור ביום 23.3.08;
התיק הועבר להרכב זה ונקבע להוכחות ליום 20.10.09.
למען שלמות התמונה יצוין שהבנק הגיש נגד התובע ביום 21.2.08 בקשה להתראת פשיטת רגל;
ביום 2.4.08 ניתנה החלטת בית המשפט (השופטת ד' קרת-מאיר) לפיה נדחתה התנגדות התובע להתראת פשיטת הרגל (נספח 52 ל-נ/4); וביום 9.11.09 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של התובע על החלטת בית המשפט המחוזי (נ/6).
ביום
27.1.10 ניתן צו כינוס לנכסי התובע [פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ו' אלשיך), (נ/5)].
ג.
הפלוגתאות בין הצדדים
מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:
-
היש מקום לטענות סף?
-
היש להורות על ביטול פסק הדין החלקי מיום 31.10.99 ו/או פסק הדין הסופי מיום 16.4.01 ב-ת.א. 1950/94?
-
היש ליתן סעד הצהרתי לפיו שילם התובע את מלוא החוב לבנק?
-
היש לחייב את הנתבעים או מי מהם, בתשלום פיצוי כספי לתובע?
ד.
היש מקום לטענות סף?
בפתח הדברים יובהר, שהדיון להלן יתמקד רק בטענות הסף אשר הועלו בכתבי הטענות של הנתבעים, הנזכרות גם בסיכומיהם.
1.
התיישנות
לטענת הנתבעים, רוב הטענות שהעלה התובע מתייחסות לאירועים שהתרחשו בין השנים 1994 – 1999, דהיינו למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה, ועל כן חלה עליהן התיישנות ולא ניתן לדון בהן. לעמדתם, ההתיישנות חלה גם על עילת התביעה לביטול פסק הדין הסופי שניתן בשנת 2001, מאחר והתובע כורך, במסגרת הסעדים המבוקשים, את ביטול פסק הדין הסופי בביטול פסק הדין החלקי.
התובע מצידו טוען שרק שבועות ספורים לפני הגשת התביעה, הבין לראשונה לאחר כל השנים, כיצד הטעו אותו הבנק ועו"ד בירו וגרמו לו עוול. בכתב התביעה (סע' 114) טען התובע כי: "עד לאחרונה ממש לא ידע התובע להסביר ולהבין במלואו את האופן שבו פעלו כנגדו הנתבעים. התובע ידע שנגרם לו עוול אך לא היה מי שיסביר לו על כך באופן מלא. כל עורכי הדין שייצגו את התובע מאז פסק הדין נפלו פעם אחר פעם בטעות המחשבה לפיה הבנק ועו"ד בירו לא הפחיתו מהפסיקתא את אותם 377,000 ₪...".
בסיכומי התשובה שהגיש טען התובע (סע' 13): "...אף אחד מבאי כוחו הרבים שייצגו אותו לא הצליחו להניח את האצבע על האופן שבו הוטעה והונה ע"י הבנק...".
סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע לאמור:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים
".
סעיף 6 לחוק קובע את תחילת ההתיישנות כדלקמן:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
בענייננו, עתר התובע בכתב התביעה לביטול פסק הדין החלקי שניתן ביום 31.10.99, ולחילופין לביטול פסק הדין הסופי מיום 16.4.01, בכפוף לכך שביטול כזה ייעשה בד בבד עם ביטול של פסק הדין החלקי (יצוין שבסיכומי התשובה טוען התובע שאין לבטל את פסק הדין הסופי, אלא יש לפרשו כך שהתובע עמד בקביעות פסק הדין).
כפי שפורט לעיל, ביום 8.2.01 הגישו במשותף התובע והבנק, שהיו הצדדים ב-ת.א. 1950/94, הסדר פשרה דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה באותו יום (נספח טז' ל-ת/1).
סעיף 1 להסדר הפשרה הנ"ל קובע בזו הלשון:
"
הנתבע
(התובע כאן – ד.פ.) יהא רשאי לערער על כל ההחלטות שניתנו במסגרת תיק זה, לרבות פסק הדין החלקי מיום 31.10.99 וזאת תוך 45 יום מיום מתן פסק הדין הסופי שינתן בתיק זה
".
המסקנה המתבקשת מהסדר פשרה זה, מכוחו הוענקה לתובע האפשרות לערער על פסק הדין החלקי אף לאחר שיינתן
פסק דין
סופי בהתדיינות בין הצדדים באותו הליך, היא שמרוץ ההתיישנות להגשת תביעה לביטול פסק הדין החלקי צריך להתחיל אף הוא במועד מתן פסק הדין הסופי מיום 16.4.01 (אשר נכנס לתוקף ביום 24.4.01, בהתאם להחלטת בית המשפט).
אשר להתיישנות התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 שלא נמנו על הצדדים להסדר הפשרה הדיוני, אלא יצגו אותם, סבורתני שגם לגביהם יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום 24.4.01, בו נכנס לתוקף פסק הדין אשר סיים את ההליך המשפטי ב-ת.א. 1950/94, אשר בגין אופן התנהלותם בו, כך על-פי טענת התובע, חבים הנתבעים 2 ו-3 בנזקיו.
מבלי להתייחס לטענות אי ההבנה התמוהות שהעלה התובע, אזי כפועל יוצא מהאמור לעיל, הרי שבמועד 23.3.08 בו הוגשה התובענה דנן, טרם חלפה תקופת ההתיישנות בת שבע השנים ואשר על כן, אני דוחה את הטענה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.
2.
מעשה בית דין
לטענת הנתבעים, קיים מעשה בית דין בדמות פסק הדין שניתן על ידי השופט א' גורן, ביום 11.12.97, בהתייחס לכל הטענות שהעלה התובע לגבי פעולות שנעשו בחשבונו וזכויותיו הכספיות, למעט "טענת הסירוב".
הנתבעים מוסיפים וטוענים לקיומו של מעשה בית דין בעקבות דחיית התביעה שהגיש התובע נגד הבנק עובר להגשת התביעה של הבנק נגדו, וכן בהחלטת ראש ההוצל"פ בטענת "פרעתי" של התובע, ובמחיקת התובענה שהוגשה על ידו לבית המשפט המחוזי, בה עתר, בין היתר, לביטול
פסק דין
.
איני סבורה שטענות אלה של הנתבעים יכולות לשמש, כשלעצמן, עילה לדחייה על הסף של התביעה כולה, אלא יש מקום לבחון האם עומדת לתובע עילה לביטול פסק הדין החלקי ו/או הסופי, על יסוד אלה מבין טענותיו אשר אינן עומדות בסתירה להחלטות המהוות מעשה בית דין בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים לתובענה דנן.
ראוי לציין, בהתייחס לטענת הנתבעים למעשה בית דין במחיקת התובענה שהוגשה על ידי התובע לבית המשפט המחוזי, שבהתאם להוראת תקנה 527 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מחיקת תובענה אינה מהווה מעשה בית דין ואין בה, כשלעצמה, כדי למנוע מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה.
3.
היעדר עילה לביטול
פסק דין
חלוט
לטענת הנתבעים, התובע לא העלה טענה לקיומן של העילות החריגות שהוכרו בדין, המצדיקות ביטול
פסק דין
, אלא אופי טענותיו ערעורי במהותו וגם מטעם זה יש לסלק את תביעתו על הסף.
טענות התובע בתמיכה לבקשתו לבטל את פסק הדין החלקי מיום 31.10.99 (סע' 76 לכתב התביעה) הן:
"
התובע יטען כי לאור כל האמור לעיל יש להורות על ביטול פסה"ד החלקי מטעמי צדק, שכן לא היה לו יומו כלל בבית המשפט, והפסיקתא וההחלטה התבססו על הנחות ונתונים כמפורט במכתב עו"ד בירו, בבחינת ראה וקדש, בניגוד לפס"ד גורן כמפורט לעיל בהרחבה, ומבלי שעמד לנגד ביהמ"ש שלל טיעוני התובע כמפורט בסעיפים 30-46
...".
אשר לפסק הדין הסופי מיום 16.4.01 (לגביו טוען התובע בסיכומי התשובה שהוא אינו עותר לביטולו), נטען בסע' 109 לכתב התביעה כדלקמן:
"
התובע יטען כי אילו במועד ה-16.4.01 היה הבנק נוהג בשקיפות וטוען כי אותם 130,000 ₪ אינם כלולים בהסכם הפשרה של פסה"ד – לא היה מסכים בשום אופן לפסה"ד – ומכאן שיש לבטל את פסה"ד שניתן והושג ע"י הבנק במרמה ובהונאה – כאשר ביטול זה יש לעשותו בנסיבות התיק אך ורק בד בבד עם ביטול פסה"ד החלקי
".
המסגרת הנורמטיבית – ביטול
פסק דין
חלוט
כלל ידוע הוא, שעם מתן
פסק דין
סיים בית המשפט את מלאכתו, ונוצר מעשה בית דין, כך שפרט להליכי ערעור על פסק הדין, אין מקום לשוב ולדון באותו עניין מחדש (ר' ד"ר נ' זלצמן 'מעשה בית דין בהליך אזרחי' הוצאת רמות-אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"א-1991, בעמ' 3).
חרף זאת, במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, הכירה הפסיקה באפשרות תקיפה של
פסק דין
חלוט, כאשר העילה הקלאסית לביטול
פסק דין
אזרחי חלוט הינה זו של תרמית [ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו,
(תק-על 2007 (3), 4386
) (19.9.07)].
יצוין, שפסיקת בית המשפט העליון אף הרחיבה והכירה עקרונית גם באפשרות לבטל
פסק דין
חלוט בשל ראיות או עובדות חדשות שנתגלו, ללא שנטענה מרמה [ע"א 238/58 ירמיצקי נ' מעייני, פ"ד יג (2) 1497, 1501 (1959); דנ"א 79/01 עין גב- קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ [(פורסם בנבו], (29.11.01)]; ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז (3) 366, 371 (2003)].
ב-ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, [(פורסם בנבו) (25.2.10)], עמד בית משפט העליון על הערכים המתחרים הניצבים בבסיס הסוגיה של ביטול
פסק דין
חלוט, ועל התנאים לביסוס עילה לביטול
פסק דין
בשל מרמה, באלה המלים:
"הסוגיה של ביטול הכרעה שיפוטית חלוטה בשל תרמית אינה מעוגנת בדבר חקיקה כלשהו, ולפיכך ההלכות בעניין זה מקורן בפסיקה המתפתחת. באופן כללי ניתן לומר כי הסוגיה מעוררת מתח בין שני ערכים מתחרים של מערכת המשפט: האחד, הינו עיקרון סופיות הדיון, והשני עניינו ברצון להגיע לחקר האמת ולא לתת לאדם ליהנות מפירות עוולתו [...] עיקרון סופיות הדיון עיקרון מושרש הוא במשפטנו ואין להפחית בערכו. מגולמים בו צרכיה של מערכת המשפט שלהבטחת יעילותה נדרש לשים סוף לדיון ולא לאפשר פתיחת דיונים מחדש. אינטרס זה אינו רק מערכתי אלא אינטרס של כל פרט הזקוק למערכת המשפט וממתין לבירור עניינו במצב בו משאביה של המערכת מוגבלים [...] האינטרס החברתי ליצירת כלל של סופיות הדין נוגע גם לצורך בוודאות ויציבות של פסק הדין, וכנגזר מכך גם לאמון הציבור במערכת המשפט [...].
לצד זאת מגולם בעיקרון זה הצורך להגן על המתדיין שכנגד שלא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותה עילה או פלוגתא. עיקרון זה מאפשר לצד שכנגד לכלכל את צעדיו בעתיד הן באשר לענייניו הכספיים והן באשר לענייניו האישיים ללא חשש כי יוטרד פעם נוספת באותו עניין בו הוכרע הדין. כך גם פטור אותו בעל דין מלשמור את ראיותיו באותו עניין לנצח
[...].
מנגד ניצב העיקרון לפיו אין מעוול נמצא נשכר בעוולתו
[...] במסגרת עיקרון זה מצוי גם רצונה של מערכת המשפט להגיע לחקר האמת ולתקן טעויות שעשתה, תוך הכרה במגבלותיה של מערכת השפיטה [...].
פסיקת בית משפט זה הכירה בכך כי כאשר מדובר בתרמית בהשגת פסק הדין, נקודת האיזון נוטה לכיוון האמת והצדק, ולפיכך ניתן יהיה לבטל
פסק דין
חלוט שהושג במרמה ולערוך משפט חוזר אזרחי
[...] עוד נקבע כי הדרך לביטול
פסק דין
שהושג במרמה הינה באמצעות הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על-ידי הגשת בקשה לביטולו. בקשה כזו יש להגיש לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין שהושג במרמה [...]. עם זאת, על מנת לא לפרוץ לחלוטין את עיקרון סופיות הדיון ועל מנת לאזן בין שני העקרונות נקבעו כללים ותנאים לביסוס עילה לביטול
פסק דין
בשל מרמה, ואף צוין כי היענות לבקשה מעין זו תישקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים [...] התנאים עצמם טרם גובשו באופן מובנה, אך ניתן ללקטם מפסקי דין אשר עסקו בנושא מכיוונים שונים. אפנה כעת לסקירת כללים אלו.
תנאי 1: אמינות לכאורית
התנאי הראשון לביטול
פסק דין
חלוט הוא אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה
[...]
תנאי 2: חיוניות הראיה
אחד התנאים החשובים לביסוס עילה המצדיקה ביטול
פסק דין
חלוט בשל מרמה הינו תנאי החיוניות. במסגרת זו נבחנת השאלה האם עשויה טענת המרמה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה במסגרת משפט חוזר שיערך
[...] ברי כי גם אם היתה מרמה אך אין בכוחה לשנות את תוצאות ההליך הראשון, הרי שאין מקום לקיומו של משפט חוזר אזרחי.
תנאי 3: ראיות חדשות ושקדנות סבירה
הכלל השלישי הוא המצוי במחלוקת בענייננו. מובן כי אם טענת המרמה הועלתה ועמדה לנגד עיניו של בית המשפט בהתדיינות הראשונה והיא נדחתה על ידו, לא ניתן לשוב ולהעלות את טענת המרמה במסגרת תביעה לביטול
פסק דין
[...] כמו כן נפסק כי אם בהתדיינות הראשונה דחה בית המשפט בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור שיבססו טענת מרמה, לא ניתן לעקוף החלטה זו על-ידי הגשת תביעה לביטול
פסק דין
המבוססת על אותן ראיות (עניין
משה"ב
, בעמ' 416). עם זאת, מה דינה של טענת מרמה שלא נידונה בהתדיינות הראשונה?
הפסיקה דורשת במקרה כזה להוכיח שהראיות המוכיחות את טענת המרמה מתבססות על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין, או על ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה, או על ראיה החיצונית למשפט עצמו
[...]".
יישום הדין בענייננו
בסיכומים שהוגשו מטעם התובע נטען כי: "פס"ד החלקי נפל כרעם בהיר על התובע בגדר תאונת פגע וברח" (סע' 30 לסיכומי התובע).
לגרסתו, מעולם לא הוזמן ולא התייצב לדיון בפני
השופט סלטון, ופסק הדין החלקי ניתן עקב הטעיית בית המשפט על ידי הנתבעים 2-1.
התובע מוסיף וטוען שרק כשבועיים לפני הגשת התביעה דנן, "הצליח לפענח את התעלומה מדוע ניתן נגדו כך לפתע פסה"ד החלקי ומעל לכל על בסיס איזה יסודות חישוביים משפטיים הגיע הבנק ועו"ד בירו לתוצאה לפיו דווקא הוא חייב כספים לבנק" (סע' 32 לסיכומיו).
בעדותו בבית המשפט נשאל התובע והשיב (עמ' 27 שורות 21-18):
"ש: מאיזה נימוק אתה רוצה לבטל את פסה"ד החלקי, שהשופט לא שמע אותך בדיון?
ת: לא ידעתי על קיומו
[...] הם פנו לכב' השופט סלטון והוא נתן להם פסיקתא, למרות שהוא זימן אותם לדיון אצלו בלשכה והם לא באו אליו. כב' השופט סלטון לא שמע אותי, לא ראה אותי ולא היה לי יומי בביהמ"ש בכלל".
כמו כן העיד (עמ' 21 שורות 4-1):
"
ש: באוקטובר 99 כב' השופט סלטון חתם על פסיקתא שמחייבת אותך לשלם לבנק יותר מ-400,000 ₪. כב' השופט סלטון לא התייחס להשגות שהגשתם, נכון?
ת: הוא התייחס. הוא הזמין את עו"ד גריידי ואת עו"ד בירו לבוא אליו תוך 7 ימים והם לא באו. אם הם היו באים התמונה היתה אחרת
".
לדבריו (עמ' 13 שורות 15-12):
"
ש: כב' השופט סלטון נתן פס"ד חלקי ביום 31/10/99, מתי נודע לך לראשונה על פסה"ד?
ת: אולי כעבור חודש. אני לא זוכר מתי נודע לי. זה נודע לי באקראי על ידי עו"ד גריידי שהגיש הסתייגות לשופט וכתב שאני בזכות בחשבון וכב' השופט סלטון כתב שהוא לא ידע על שכך הם פני הדברים והזמין את שני הצדדים לבוא אליו
".
התובע פירט בסיכומיו את ה"תרגיל" שביצעו כלפיו הנתבעים 2-1 בכך שיצרו שני מועדים של "הסרת הסירוב" (בעקבות הקביעה בפסק דינו של השופט גורן לפיה יש לבחון אם נגרם לתובע נזק בין מועד סירוב הבנק למכור את ניירות הערך, לבין מועד הסרת הסירוב), ולטענתו זה נעשה במטרה להשית עליו את הנזק של ירידת ערך המניות בין מועד הסרת הסירוב הראשון לבין מועד הסרת הסירוב השני.
כמו כן טען התובע בסיכומיו שמכתבו מיום 5.9.94 אינו יכול להיחשב כאקט של הסרת הסירוב, בין היתר מכיוון שמונח כזה יכול להתפרש אך ורק כפעולה אקטיבית הננקטת על ידי הבנק.
התובע מייחס לבנק ולעו"ד בירו חוסר תום לב בכך שעשו שימוש במכתבו לרעתו, וטוען להפרת חובות גילוי, נאמנות ושקיפות החלות עליהם כלפיו.
התובע ממשיך וטוען שמכתבו של עו"ד בירו מיום 11.2.98 אשר על בסיסו הוגשה הבקשה ל
פסק דין
חלקי, נוסח באופן מבלבל, ערמומי וחסר תום לב, תוך ביזיון פסק דינו של השופט גורן.
טענה זו מבוססת על כך שהבנק לא הפחית מתחשיבו סכום בסך 377,219 ₪ שגבה מהתובע, ללא ידיעתו, ביום 30.5.95. גם בפסיקתא שהוגשה לחתימת השופט סלטון, לא ציין עו"ד בירו שהסכום הנ"ל יקוזז מתביעת הבנק.
באותה נשימה, מציין התובע, שבפועל הבנק כן הפחית את הסכום הנ"ל בחישוביו, אך, לטענתו, זה לא הודגש בדרך כלשהי במכתב, באופן מכוון (סע' 51 לסיכומי התובע).
לעמדת התובע, טענותיו מלמדות על כך שלא ברור על בסיס מה ניתן פסק הדין החלקי של השופט סלטון, שכן קיימות בין הצדדים מחלוקות רבות שמקומן להידון כמו בכל תיק רגיל, עם גילוי מסמכים, תצהירים, עדויות, חקירות, סיכומים וכיו"ב.
עינינו הרואות, לתובע שלל טענות כלפי הנתבעים 2-1, ובהינף קולמוס הוא מייחס להם מעשי מרמה והונאה, תוך שאינו חוסך בביטויים חמורים ובהאשמות קשות כלפיהם.
אלא מאי?
מסתבר שטענות לחוד וראיות לחוד. במה דברים אמורים?
לית מאן דפליג, שכל הטענות שמעלה התובע בנוגע לשימוש במכתבו מיום 5.4.94 והפרשנות שיוחסה למכתב על ידי הבנק ועו"ד בירו, כמועד הסרת הסירוב, היו ידועות לו כבר בעת שהוגשה בקשת הבנק למתן
פסק דין
חלקי (סע' 7 לנספח י' ל-ת/1). הן אף נטענו בשתי תגובות שהגיש עו"ד גריידי לבית המשפט (סע' 3 לנספח יא'1 ל-ת/1; סע' 5, 8 לנספח יא'2 ל-ת/1).
גם הטענה הנוגעת לאי הפחתת הסך של 377,219 ₪ מתביעת הבנק (למרות שהתובע מודה שבפועל הסכום הנ"ל כן הופחת), הועלתה על ידי התובע, באמצעות עו"ד גריידי, בהשגה שהגיש על סכום הפסיקתא (נספח יד' ל-ת/1).
הנה כי כן, כל הראיות, המסמכים והעובדות הרלבנטיים לטענות ההונאה והמרמה שהוא מפנה כיום כלפי הבנק ועו"ד בירו, היו פרושים בפני
התובע וידועים לו בזמן אמת, או למצער הוא יכול היה להשיגם על נקל בשקידה סבירה.
לפיכך, משניתן פסק הדין החלקי ומשנחתמה הפסיקתא, ובהם למעשה התקבלו טענות הבנק, ניתן היה לצפות שהתובע, נוכח טענותיו הקשות, ימהר לצעוד בדרך המלך הפתוחה בפני
ו, ויממש את הזכות המוקנית לו להגיש ערעור על פסק הדין החלקי.
התובע העיד בעניין זה (עמ' 17 שורות 3-2, 21-20, 30-29):
"ש: אתה אמרת לגריידי להגיש ערעור?
ת: נכון, אבל הוא עשה הסכם דיוני שבכל עת הוא יוכל להגיש ערעור.
[...]
ת: יש הסכם דיוני בין עוה"ד שלי והצד השני, שהם יגישו ערעור לאחר שיחלפו כל ההליכים המשפטיים. סמכתי על זה.
[...]
ש: אם ההסכמה הדיונית אומרת שאפשר להגיש ערעור בכל עת, מדוע לא הגשת ערעור?
ת: צריך לשאול את עו"ד גריידי
".
עו"ד גריידי העיד בחקירתו בבית המשפט, שהוא שמר על זכותו של התובע להגיש ערעור על ההחלטה של השופט סלטון, באמצעות ההסכם הדיוני עם הבנק (עמ' 82 שורות 7-6, 21, 31-30).
התובע נשאל בחקירתו בבית המשפט והשיב (עמ' 19 שורות 9-7):
"
ש: אתה הסכמת להסדר הפשרה הדיוני?
ת: עו"ד גריידי הסביר לי והסכמתי לו. הוא אמר שלא כדאי לערער על כל דבר באופן פרטני ושבסוף נערער על הכל ביחד. אמרתי שאם הוא הגיע להסכמה כזו והיא חוקית, אני מסכים לה
".
יודגש, שלאורך ההליך המשפטי שהתנהל ב-ת.א. 1950/94, היה התובע מיוצג על ידי עורך הדין גריידי, ודי בעובדה זו כדי להביא לדחיית הטיעון הנשמע מפיו כיום לפיו לא היה לו יומו בית המשפט (הגם שאין בטענה זו כשלעצמה עילה לביטול
פסק דין
).
ודוק: טיעון זה הועלה כבר בתגובת התובע לבקשת הבנק למתן
פסק דין
חלקי (סע' 7 לנספח יא'2 ל-ת/1), ועל כן, משלא הוגש על ידו ערעור על פסק הדין החלקי אשר קיבל את בקשת הבנק, ו/או על פסק הדין הסופי, - אין לו להלין אלא על עצמו.
מהאמור לעיל עולה, שהתובע הסכים, לאחר שניתן
פסק דין
חלקי, להמתין ולא להגיש עליו ערעור, לאור קיומו של הסדר דיוני בין הצדדים, שהוסבר לו היטב והיה מקובל עליו.
על-פי ההסדר הדיוני הנ"ל, שקיבל תוקף של החלטה, היה רשאי התובע לערער על פסק הדין החלקי תוך 45 יום ממועד מתן פסק הדין הסופי בתיק, אשר ניתן ביום 16.4.01 ונכנס לתוקף ביום 24.4.01.
מועד זה חלף עבר לו לפני שנים, ברם ערעור לא הוגש, ככל הנראה מהטעם שהצדדים קיבלו את הצעת הפשרה של השופטת שטרנברג אליעז.
סיכומו של דבר, התובע לא הניח תשתית עובדתית מינימאלית לקיומן של ראיות לכאורה לביסוס טענת המרמה, ו/או לקיומן של ראיות או עובדות חדשות שנתגלו לו לאחר שניתנו פסקי הדין ובחלוף המועד להגשת ערעור.
מה שכן הוכח הוא, שכל טענותיו כיום כלפי תחשיב הבנק עליו מבוסס פסק הדין החלקי, היו ידועות לו ואף הובאו בפני
בית המשפט.
בנסיבות אלה, הן אינן מהוות סיבות מוכרות בדין לביטול
פסק דין
, אלא נושאות אופי ערעורי מובהק.
אשר לפסק הדין הסופי, התובע עתר לביטולו בכתב התביעה, בתנאי שגם פסק הדין החלקי יבוטל. משלא בוטל פסק הדין החלקי, ולאור טענתו בסיכומי התשובה כי אינו עותר לביטול פסק הדין הסופי, - מתייתר הצורך לדון בטענה זו כניסוחה בכתב התביעה.
למעלה מן הצורך יצוין, שטענת התובע בהקשר זה מתמקדת בכך שהבנק ועו"ד בירו לא גילו לבית המשפט, במתכוון, שנגבה סכום של 130,000 ₪ מחשבונו של התובע, שאינם מתקזזים מסכום פסק הדין הסופי בסך 150,000 ₪; כך על-פי גרסתו (סע' 8 לסיכומיו):
"
מייד לאחר מכן התברר לתובע, להפתעתו, כי הבנק למעשה כבר גבה מאותם 150,000 ₪ כ-130,000 ₪, מבלי ליידע את התובע ו/או בהמ"ש, ועל כן פעל התובע להשלים את היתרה בתשלום כ-20,000 ₪ ובכך מבחינתו עמד בקבוע בפסה"ד הסופי – ואולם אז הודיע הבנק כי הכספים שחולטו מחשבון התובע ימים ספורים בטרם ניתן פסה"ד אינם מתקזזים מפסה"ד הסופי
".
דא עקא, מעבר לעובדה שהתובע לא פעל מיד לאחר "הגילוי המפתיע" הנ"ל, מספר ימים לאחר שניתן פסק הדין הסופי (עמ' 25 שורות 13-12), הרי שעל-פי ההסדר הדיוני בין הצדדים, שקיבל תוקף של החלטה ביום 8.2.01, קרי כחודשיים לפני שניתן פסק הדין הסופי, הסכימו הצדדים שהבנק יממש את קופת התגמולים ותיק ניירות הערך של התובע.
התובע העיד בחקירתו בבית המשפט בנוגע להסכמה זו בהסדר הדיוני (עמ' 20 שורה 10): "אני לא חתום על זה, עו"ד גריידי כתב את זה. אני יודע על זה אבל אני לא חתום על זה" (ר' גם עמ' 19 שורות 11-8); בהמשך העיד שיכול להיות שהוא לא זכר שקיימת הסכמה דיונית כזו (עמ' 23 שורות 11-9), אבל הוא חושב שכן ידע עליה (עמ' 25 שורות 2-1).
לגופו של עניין, די בחתימת בא-כוחו על הסדר דיוני, בידיעתו, ובהתנהלות לפיו, כדי לאמת הימצאות הסדר תקף.
ראוי לציין בהקשר זה, שטענת "פרעתי" שהעלה התובע נדונה ונדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 2.3.06, תוך שהיא קובעת בהחלטתה כך:
"
אני דוחה את הבקשה ב"טענת פרעתי". המבקש לא עמד בתשלומים שנקבעו בהסדר הפשרה שקיבל תוקף של
פסק דין
.
המועד הרלבנטי אשר ממנו ואילך יש לבדוק את התשלומים ששולמו הינו המועד בו נערך ההסכם. לפיכך לא ניתן לקחת בחשבון סכומים ששולמו לפני מועד זה, בפרט שההסכם צופה פני עתיד, ולא נאמר בו דבר וחצי דבר בדבר תשלומי עבר שילקחו בחשבון. על מנת שסכומים ששולמו בעבר ילקחו בחשבון היה הדבר צריך להאמר במפורש בפסק הדין, היות ומדובר בחריג לכלל כי כל התשלומים שבוצעו לפני פסק הדין נבלעים בו
".
די במכלול הדברים המפורט לעיל, כדי לסתום את הגולל על טענות התובע לאי גילוי והטעיית בית המשפט במתכוון בכך שסכומים שכבר נגבו מחשבונו אינם נכללים בסכום הפשרה.
התובע מנסה לצקת לפסק הדין הסופי אמירות שלא נקבעו בו, וטענתו באשר לצורת פרשנותו הנכונה של פסק הדין, מאולצת ואינה אוחזת מים.
זאת ועוד, בסיכומיו טוען התובע שהיה נתון בנסיבות מלחיצות ועל כן הסכים להצעת בית המשפט, אולם בה בעת הוא מציין שבית המשפט נתן שהות של 10 ימים לבנק לשקול את ההצעה.
נשאלת השאלה, כלום אין לראות בכך "פתח מילוט" גם לתובע לחזור בו מהסכמתו, ולמצער, לברר עם עורך דינו את נושא הקיזוז, בייחוד לאור עדותו לפיה חשב שיש לו "גב כספי" לשלם את
הסכום בסך 150,000 ₪ בידיעה שיש בחשבונו סכום של 138,000 ₪ (עמ' 25 שורות 15-14, 18).
וגם אם לא עשה התובע את כל הפעולות הללו, מדוע לא פעל מיד כשהתבררו לו הפעולות המטעות המכוונות, כטענתו, שביצעו הנתבעים 2-1?
לתובע הפתרונים.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת שאין לתובע עילה על-פי דין לביטול פסק הדין החלקי מיום 31.10.99 ו/או פסק הדין הסופי מיום 16.4.01 ב-ת.א. 1950/94, ואני דוחה את בקשתו.
כפועל יוצא מקביעתי זו, מתייתר הצורך לערוך דיון נפרד בפלוגתא זו, אך אין בכך כדי להביא לסילוק התביעה כולה על הסף כפי שטוענים הנתבעים (סע' 11 לכתב ההגנה של הנתבעים 2-1), שכן יש לבחון את טענות התובע כלפי הנתבעים, או מי מהם, בעניין נזקים שנגרמו לו, עקב אופן התנהלותם.
4.
היעדר יריבות בין התובע לבין הנתבע 2
כאמור, התובע טוען שהנתבע 2 פעל בחוסר תום לב ובניגוד לחובות האמון המוטלות עליו כלפי התובע כלקוח של הבנק.
לטענת הנתבעים 2-1, יש לסלק על הסף את התביעה נגד הנתבע 2, בהיעדר יריבות, בנימוק שהדין הישראלי אינו מכיר בקיומה של אחריות על עו"ד ליטיגטור כלפי הצד שכנגד, בקשר להליך המשפטי.
בנוסף הם טוענים, שהתובע לא הניח תשתית ראייתית לקיומה של חובת זהירות עצמאית של עו"ד בירו כלפיו, הפרתה וקשר סיבתי בין פעולותיו הנטענות של עו"ד בירו לבין הנזק שנגרם לו.
התובע לא התייחס בסיכומיו לטענת היעדר היריבות.
בע"א 2625/02 סילביו נחום-עו"ד נ' דורנבאום, (פורסם בנבו, 1.3.04) (להלן: "עניין נחום נ' דורנבאום"), קבע בית המשפט העליון:
"עצם קיומה של חובת זהירות של עורך דין, כלפי מי שאינו לקוחו, הוכרה בפסיקה, כפי שעוד יתואר. הקושי הוא בהצבת גדרים לחובה זו. מלאכה זו אינה קלה מקום בו מדובר, כבענייננו, ביחסי עורך דין והצד שכנגד, עד שספק הוא אם ראוי לקבוע, היום ומראש, את גבולות החובה של עורך הדין כלפי מי שאינו לקוחו. כפי שציינה השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח (3) 207, 214 (להלן: פרשת בכור) : "...אין לקבוע כללים נוקשים לעניין מידת חובת הזהירות שחב עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו - ומידתה של אותה חובה תלוייה בנסיבות העובדתיות..."".
וכן:
"כידוע, תתכן חבות ברשלנות של עורך-דין גם כלפי מי שאינו לקוחו (ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט, פ"ד מו (4) 529 (להלן: פרשת מוסהפור); פרשת לוי, בעמ' 471). השאלה מה מידת החבות ומתי היא מתגבשת תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה. המקרה שלפנינו הוא מקרה קיצוני, בו מתחייבת המסקנה כי המשיבים היו במעמד מיוחד כלפי המערער, מעמד שמטיל עליו חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיהם. הדבר נלמד ממכלול הנסיבות: המשיבים לא היו מיוצגים על ידי עורך-דין אחר. המערער קיבל על עצמו – כלפי שני הצדדים – את הטיפול המשפטי בעסקת ההלוואה, תוך הפיכתה ל"הסכם מכר מותלה". המשיבים נתנו במערער אמון מלא – הם שמעו מפיו הסברים לגבי תוכן העסקה ומשמעותה המשפטית, ייפו את כוחו לבצע בשמם פעולות במרשם המקרקעין ואף שכרו את שירותיו בעניינים אחרים...".
ב
פסק דין
מוסהפור אשר צוטט בעניין נחום נ' דורנבאום לעיל, התייחס בית המשפט העליון לחובת עורך-דין כלפי הצד שכנגד, אשר היה מיוצג על ידי עורך דין אחר, באלה המלים:
"ראשית, לא הובהרה מידת קשריו המעשיים עם המערערים, באופן שניתן לבחון
אם קמה חובת זהירות מושגית שלו לגביהם, למרות שלא היה פרקליטם. כזכור, המערערים היו מיוצגים על-ידי פרקליט. אין בכך כדי לשלול מכול וכול את האפשרות התיאורטית שגם פרקליטו של הצד שכנגד יחוב ברשלנות. אולם, בכגון דא, אין לגשש באפלה, והראיות לא הבהירו עניין זה
".
מהאמור לעיל עולה, שיש לבחון את מכלול הנסיבות העובדתיות של המקרה הספציפי המובא לפתחו של בית המשפט, שכן ברמה התיאורטית קיימת אפשרות שעורך דין יחוב ברשלנות כלפי הצד שכנגד, גם אם הוא מיוצג.
ה.
היש ליתן סעד הצהרתי לפיו שילם התובע את מלוא החוב לבנק?
לאור קביעתי לעיל לפיה אין עילה מוכרת בדין לביטול פסק הדין החלקי ו/או פסק הדין הסופי, ונוכח קיומן של החלטות שיפוטיות חלוטות נוספות בהליכים בין הצדדים, אני דוחה את בקשת התובע לסעד הצהרתי לפיו שילם לבנק את מלוא חובו, נוכח קיומו של מעשה בית דין בנושא זה.
ו.
היש לחייב את הנתבעים או מי מהם, בתשלום פיצוי כספי לתובע?
בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי כספי מהנתבעים 3-1, ביחד ולחוד, כדלקמן:
-
1,300,000 ₪ בגין החוב בתיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד התובע;
-
522,000 ₪ בגין הסכום בו היה אמור להיות התובע ביתרת זכות בחשבונו בבנק (לאחר הוספת ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין הסופי בתאריך
16.4.01).
-
פיצויים עונשיים בסך 1,000,000 ₪ - סעד זה נמחק על-פי החלטת בית המשפט מיום 5.4.09 (הרשם א' אורנשטיין);
-
פיצוי בגין נזקי גוף בסך 15,000,000 ₪ - סעד זה אף הוא אינו רלבנטי, לאור החלטתי מיום 20.10.09 (עמ' 5 שורות 5-4), לפיה המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובע יהוו ראיה לעצם קבלתם על ידי התובע ולא לצורך הוכחת תוכנם. מאחר והתובע לא הציג תשתית ראייתית נוספת להוכחת הפיצוי לו הוא עותר בראש נזק זה, דין טענתו להידחות.
לפיכך, הסעדים בהם נותר לדון הם שני הסעדים הראשונים המפורטים לעיל.
לטענת התובע, הבנק ועו"ד בירו מטעמו הפרו את חובת הגילוי, השקיפות, הזהירות, האחריות, תום הלב, ההגינות והאמון המוגברים שחב הבנק לרבות עורך הדין מטעמו כלפי לקוח הבנק.
ייאמר מיד, איני סבורה שחלה על עו"ד בירו חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע בנסיבות המקרה דנן, בהן התובע היה מיוצג באופן מלא על ידי עו"ד גריידי, ולא הוכח שקיבל מעו"ד בירו טיפול ו/או ייעוץ משפטי כלשהו בקשר להליך שהתנהל בין הבנק לבין התובע. בנסיבות אלה,
עו"ד גריידי הוא היחיד שיש לו כלפי התובע חובת זהירות קונקרטית.
לאור הקביעות בפסק הדין לעיל באשר להיעדר עילה לביטול פסק הדין החלקי ו/או הסופי, נשמטת הקרקע של האשמות התובע כלפי הנתבעים 2-1, אשר נסבו סביב התנהלותם כלפיו בקשר עם פסקי הדין הללו.
לא זו אף זו, קיים מעשה בית דין לטובת הבנק בתיק ההוצל"פ בגינו עותר התובע לפיצוי בסך 1,300,000 ₪, וכן קיים מעשה בית דין בדמות פסק הדין החלקי, אשר קיבל את תחשיב הבנק ובכך דחה למעשה את טענת התובע בעניין יתרת הזכות שהיתה צריכה להיות בחשבונו.
המסקנה האופרטיבית המתבקשת אפוא היא, שהתובע לא הוכיח שהנתבעים 2-1 חבים כלפיו בפיצוי הכספי לו הוא עותר ואני דוחה את טענתו.
כלפי הנתבע 3, טוען התובע את הטענות הבאות (סע' 75, 88-82, 141 ל-ת/1):
-
עו"ד גריידי היה חייב לפעול לביטולה של הפסיקתא ולערער על פסק הדין החלקי, אשר ניתנו במעמד צד אחד, מבלי שבית המשפט דן בתגובות לבקשה למתן
פסק דין
חלקי ומבלי שהיה לתובע יומו בבית המשפט;
-
היה על עו"ד גריידי להכיר בכך כי אי הגשת ערעור על הפסיקתא משמעותו הפסד התיק;
-
עו"ד גריידי סירב להגיש ערעור למרות דרישת התובע, וניצל את אי ההבנה המשפטית של התובע בכך שאמר לו שההסדר הדיוני מהווה הישג משפטי, בעוד שבפועל זה כלל לא היה הישג;
-
עו"ד גריידי אשם בכך שלתובע לא היה יומו בבית המשפט והדברים התנהלו כאילו התובע לא היה מיוצג כלל, או שלא היה מיוצג כראוי;
-
עו"ד גריידי לא פעל במיומנות, בנאמנות ובשקידה ראויה, והתרשל בייצוג התובע.
הלכה מושרשת היא כי:
"עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול בעבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות (ראו, למשל, ע"א 37/86, 58 לוי ואח' נ' שרמן ואח', פ"ד מד (4) 446 (להלן – פרשת לוי); ע"א 1227/91 יחיאל נ' כהן, פ"ד מח (3) 207 (להלן – פרשת יחיאל)). הפרת חובה זו מקימה אחריות מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין" (עניין נחום נ' דורנבאום לעיל).
וראה גם ע"א 9022/08 אהובה מגורי-כהן נ' עו"ד משה קמר, (פורסם בנבו, 3.5.10), שם נקבע:
"מושכלות יסוד הן, כי לא כל טעות של עורך דין - או כל בעל מקצוע אחר - מהוה התרשלות: "עורך-דין - כמוהו כרופא - עשוי לשגות, אך לא כל טעות בשיקול-דעת תחייבו ברשלנות" (ע"א 4707/90 מיורקס נ' חברת ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ, פ"ד מז (1) 17, 25 - השופט, כתארו אז, חשין)
. (ראו גם ע"א 2590/90 ניסים נ' עו"ד מנחם דניאלי, פ"ד מח (3) 846, 853; רע"א 417/05
אברהם נ' קדם
(לא פורסם)). הטועה - כל אדם, ובכלל אדם עורך דין - אינו מיניה וביה רשלן. רשלנות כרוכה בהפרת חובת זהירות
".
וכך נפסק ב-רע"א 417/05 מרים אברהם נ' מרצל קדם, (פורסם בנבו, 18.7.05):
"אכן, הערכת עבודתו המקצועית של בעל מקצוע וקביעת רשלנותו אינה משימה קלה; יתכן שקשה היא במיוחד כשהמדובר בעורך דין, אלא אם כן הרשלנות וחוסר המקצועיות זועקים. הלא בשאלה אם לנקוט בצעד פלוני בטיפול בתיק, כגון הגשת ראיות או בחירת עדים, תיתכן החלטה אחת ותיתכן החלטה אחרת, וטעות בשיקול דעת אינה בהכרח רשלנות".
האם עמד עו"ד גריידי בחובותיו כעורך דינו של התובע?
בכל הנוגע לאי הגשת ערעור על פסק הדין החלקי בעקבותיו ניתנה הפסיקתא, איני סבורה שיש בכך התרשלות מצידו של עו"ד גריידי, לאור הסדר הפשרה הדיוני שנחתם עם הבנק, בו נשמרה זכותו של התובע להגיש ערעור על פסק הדין החלקי, במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי.
התובע העיד בחקירתו בבית המשפט שעו"ד גריידי "לא עשה שום דבר בלי להתייעץ איתי" (עמ' 15 שורות 12-11). לעדותו, עו"ד גריידי הסביר לו את הכדאיות בחתימה על ההסדר הדיוני והוא הסכים לכך (עמ' 19 שורות 9-8).
התובע אישר בעדותו שהוא עצמו חתום על ההסדר הדיוני שצורף כנספח לתצהירו של עו"ד גריידי (עמ' 29 שורות 20-18; עמ' 40 שורות 6-5).
בהמשך נשאל התובע האם שאל את עו"ד גריידי אם יש אפשרות לערער על פסק הדין החלקי, והשיב (עמ' 16 שורות 25-21; עמ' 17 שורות 8-6, 11-10):
"
ת: עו"ד גרייד עשה איתם הסכם דיוני שבסוף כל ההליכים, אפילו היום, אני עוד יכול להגיש ערעור. אני לא ידעתי אפילו מה זה כי זה היה חדש עבורי.
ש: האם הנחית את עו"ד גריידי להגיש ערעור?
ת: הודעתי לו מיידית להגיש ערעור, אבל הוא אמר שהוא עשה הסכם דיוני ושאנחנו נערער על כל הדברים ביחד.
[...]
אני קיבלתי הסבר מעו"ד גריידי שאני אוכל להגיש ערעור בכל שלב שהוא, גם אחרי שהמועד עבר, וזאת לאור ההסכם הדיוני. אני דיברתי גם עם עורכי דין נוספים וגם עם עו"ד בירו והם אישרו את זה.
[...]
אני ידעתי שאם יש הסדר דיוני בין עורכי הדין, שהוצג בפני
ועליו שניהם חתומים, זה בסדר
".
התובע העיד שההסדר הדיוני סיפק אותו מאוד, מאחר שהבין כי יוכל להגיש ערעור בכל שלב שירצה (עמ' 18 שורות 15-14).
עו"ד גריידי העיד בתצהירו שההסדר הדיוני נעשה בהסכמתו של התובע ובחתימת ידו מראש (סע' 39 ונספח ד' ל-נ/7).
בחקירתו בבית המשפט העיד עו"ד גריידי (עמ' 82 שורה 33; עמ' 83 שורות 5-1, 13-10):
"
ת:
...מכיוון שרצינו לנסות להקטין עלויות, מצד אחד והיה ברור לנו במשא ומתן עם הבנק שמשהו נצטרך לשלם, שמרתי את הזכויות לשלב עתידי [...] אגב בהסדר הדיוני שמר אבי אייל הסכים לו ואמר לי באותו שלב לא לערער זה אותו הסדר דיוני, הפניתי את תשומת ליבו לעובדה שאפשר לערער על העניין הזה, החלטנו לדחות את זה וזה בדיוק חלק מההסדר הדיוני".
[...]
אני ישבתי עם מר אבי אייל, דיברנו על האפשרות להגיש ערעור, מכיוון שבמשא ומתן עם עו"ד בירו עלה ההסדר הדיוני, הערעור ניתן יהיה לדחות אותו לשלב הבא וממילא זכויותינו בשלב הזה אינן נגרעות לצורך הערעור, דחינו את אופציית הערעור לשלב העתידי, בהסכמתו של מר אבי אייל.
בהמשך נשאל עו"ד גריידי מדוע החתים את התובע אישית על ההסדר הדיוני, והשיב (עמ' 93 שורות 16-12):
"
ת: כיוון שרציתי שהוא יביע את הסכמתו באופן מפורש להסדר הזה. א. שלא יהיו וויכוחים אם היה או לא היה וב. רציתי, אם לא הייתי מחתים אותו היית שואל אותי, אם יש הסכמה, הוא נתן הסכמה או לא הייתה הסכמה, כאן יש את ההסכמה מפורשת על הנוסח המלא שעליו אני חתמתי והוא הביע בחתימת ידו את הסכמתו המלאה
".
לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובע להתרשלות של עו"ד גריידי באי הגשת ערעור לאחר שניתן פסק הדין החלקי, באשר הוכח כי התובע הבין את משמעותו של ההסדר הדיוני, קיבל הסברים מעו"ד גריידי, והסכים להם. הסברים אלה שמרו על זכותו העקרונית, במידת הצורך, לערער.
ניסיונו לשרטט כיום מצג לפיו עו"ד גריידי פעל על דעת עצמו תוך ניצול חוסר ההבנה המשפטית של התובע, - אינו משכנע.
גם בקבלת הצעת הפשרה של בית המשפט, לפיה ישלם התובע לבנק סך של 150,000 ₪ כסילוק מלא של פסק הדין החלקי ושל חובו לבנק, איני סבורה שעו"ד גריידי התרשל כלפי התובע, ולהלן אבאר את מסקנתי זו.
עו"ד גריידי העיד שהשופטת שטרנברג אליעז הביעה דעתה לפני שהחל דיון ההוכחות והמליצה לתובע בחום לקבל את סכום הפשרה לאור הסיכון שהמשך ניהול ההוכחות בתיק, יוביל לחיוב התובע לשלם לבנק סכום הרבה יותר גדול (עמ' 95 שורה 33; עמ' 96 שורות 5-1; עמ' 99 שורות 24-21).
בהמשך העיד עו"ד גריידי (עמ' 98 שורות 32-30; עמ' 99 שורות 4-1):
"
ת: מר אבי אייל היה בתחילת הדיון בתוך האולם והשופטת אליעז העלתה את ההצעה, יצאנו להתייעץ בחוץ, דנו בעניין, הוא אמר מבחינת היכולות הכלכליות שלו, אני חזרתי לאולם, מר אבי אייל ישב בחוץ, הוא ביקש ממני לפרוס את זה בתשלומים חודשיים ושהם יתחילו רק מחודש יולי ואילך. וזה מה שהבעתי את הסכמתי בפני
כב' השופטת אליעז וכמובן אחרי שמר אבי אייל נתן את ההסכמה שלו בעניין הזה. הוא ביקש ממני גם לציין לפרוטוקול שהפריסה מבוקשת לאור מצבו הכלכלי, וזה אכן מה שציינתי בפני
כב' השופט
(צ.ל. השופטת – ד.פ.)
אליעז
".
עו"ד גריידי העיד שבאותה נקודת זמן, כשלקח בחשבון את ההליך כולו והסיכונים שיש בהמשך ניהולו, בין היתר לאור הגרסאות הסותרות של התובע לגבי הסירוב ומועד הסרתו, הוא היה סבור שהצעת הפשרה היא בהחלט טובה, והמליץ לתובע לקבל אותה (עמ' 99 שורות 32-26; עמ' 100 שורות 12-11, 20-17).
בנסיבות אלה, לאור מכלול העדויות שנשמעו, שוכנעתי שהצעת הפשרה שהוצגה לצדדים ביוזמת השופטת שטרנברג אליעז, התקבלה על ידי התובע לאחר שהתייעץ עם עו"ד גריידי, והמלצתו של האחרון ניתנה לתובע על סמך הפעלת שיקול דעת סביר, כמיטב יכולתו וידיעתו המקצועית, תוך בחינת הנתונים המשפטיים, הסיכונים והסיכויים הקיימים בתיק.
בכך פעל עו"ד גריידי בנאמנות ובשקידה ראויה לטובת לקוחו, ואשר על כן אני דוחה במלואה את טענת התובע להתרשלות של עו"ד גריידי בייצוגו.
ז.
סוף דבר
התביעה נדחית, על כל ראשיה.
התובע ישלם לנתבעים 2-1 שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ + מע"מ.
כמו כן ישלם התובע לנתבע 3 שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ + מע"מ.
כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום 22.8.2010, בהיעדר.
המזכירות תמציא עותק
פסק דין
זה לב"כ הצדדים בהמצאה כדין.
ד"ר דרורה פלפל
, שופטת
ס/נשיאה
א בית משפט מחוזי 1353/08 אייל אברהם נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, עו"ד יוחנן בירו, עו"ד אחיקם גריידי (פורסם ב-ֽ 22/08/2010)