פסקי דין על ווידויז'ן בע"מ | פסקי דין על רון חולדאי - ראש עירית תל אביב יפו | פסקי דין על עירית תל אביב יפו |

1865/03 עתמ     11/03/2004




עתמ 1865/03 ווידויז'ן בע"מ נ' רון חולדאי - ראש עירית תל אביב יפו, עירית תל אביב יפו





ווידויז'ן בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ג' ענבר

בעניין:
העותרת
נ ג ד
1. רון חולדאי - ראש עירית תל אביב יפו
2. עירית תל אביב יפו

ע"י ב"כ עו"ד פ' אורנשטיין
המשיבים

פסק דין
א. מהות העתירה

זו עתירה המבקשת לקבוע כי דרישת המשיבה מהעותרת להצטייד ברישיון להצגת שילוט בחניוני קניונים מהווה חריגה מסמכות לפי חוק העזר לתל אביב - יפו (שילוט), התשנ"ג - 1992 ועל כן היא בטלה.

ב. עובדות רלוונטיות

בין העותרת ובין בעלי קניונים שונים המצויים בבעלות פרטית בתחום שיפוטה של המשיבה, נכרתו חוזים לפיהם רשאית העותרת לנצל את עמודי החניונים הסגורים אשר בקניונים כשטחי פרסום.
במהלך חודש יוני 2003 הציבה העותרת 150 שלטים בחניון הנמצא בקניון רמת אביב ו-160 שלטים בחניון בקניון עזריאלי ללא קבלת רישיון להצבתם.
המשיבה פנתה לעותרת בדרישה להסיר את אותם שלטים, ברם לא נענתה.
ב-23..9.03 הגיעו מפקחי המשיבה לחניון רמת אביב כדי להסיר את השלטים שהוצבו במקום, אך לא השלימו את מלאכתם עקב ההתנגדות לפעילותם.
ב- 20.10.03 הגיעו בשנית המפקחים למקום ובעזרת ליוויי משטרתי השלימו את מלאכת הסרת השלטים.
מכאן העתירה.



ג. הפלוגתא בין הצדדים

האם חניון בבעלות פרטית, שהינו סגור ושאינו גובל ברחוב או ברשות הציבור הוא בבחינת "מקום ציבורי", דבר המחייב רישוי שלטים.



ד. הדין

סעיף 2 (א) לחוק העזר לתל אביב - יפו (שילוט) התשנ"ג - 1992 קובע כדלקמן:

"לא יציג אדם שלט, לא יפרסם מודעה, ולא ירשה ולא יגרום להצגה או לפרסום של שילוט, אלא לפי רשיון מאת ראש העיריה בהתאם לתנאי הרשיון, ולאחר ששילם אגרת שילוט שנקבעה בתוספת, וחותמת הקופה הוטבעה על גבי הרשיון.."

במקרה דנן, העותרת השתמשה בעמודי החניונים שבקניונים כשטחי פרסום כשהיא מדביקה עליהם מודעות שונות.
מודעה לפי חוק העזר היא :

"הודעה, כרזה, כרוז צילום, תחריט, ציור, שרטוט, תמונה... לרבות מודעה המותקנת והמתפרסמת במקום ציבורי..." (ההדגשה שלי ד.פ)

לטענת העותרת מדובר בחניונים סגורים שמצויים בבעלות פרטית, אשר אינם גובלים ברחוב או ברשות הציבור ואף אינם נשקפים אליהם. על כן סבורה העותרת כי אותם חניונים אינם עונים ל"מקום ציבורי" ואין צורך לשלם בגינם אגרת שילוט.


על רקע זה יש לבחון האם חניונים בבעלות פרטית יכולים להיחשב "מקום ציבורי" ?
סעיף 1 לחוק העזר לתל אביב - יפו (שילוט) התשנ"ג - 1992 מגדיר מקום ציבורי או שטח ציבורי בזו הלשון:

"רחוב, לרבות מדרכה, שדרה, כניסה או מעבר של מרכז מסחרי או של בית משרדים, סמטה, משעול, נתיב להולכי רגל, כיכר, רחבה, חצר, מגרש ספורט, טיילת, חניון, גשר, גינה, מבוי מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו, בין שהוא בבעלות פרטית ובין שהוא בבעלות ציבורית, וכן כל מקום פרטי הגובל רחוב או נשקף אל רחוב וכן רצועת הים לאורך החוף הנמצאת בתחום העיריה וחלל האויר שמעל או מתחת לאזור האמור, וכן מסעדה, בית קפה, בית מלון וכל מקום עינוג ציבורי".

הגדרה זו כוללת במסגרתה מקומות בבעלות ציבורית ומקומות בבעלות פרטית, סגורים ופתוחים וכן חללי האוויר מעליהם ומתחתם, ובתנאי שהציבור יכול להלך בהם.
מכאן שההגדרה חובקת גם חניון.


במקרה דנן, מדובר בחניון תת קרקעי. לפי לשון החוק אין הבחנה בין מקום ציבורי "עילי" ל"תחתי" ומכאן שגם לא ניתן להבחין בין חניון עילי לבין חניון תת קרקעי.
לא מקובלת עלי טענת העותרת שכל המקומות המפורטים בהגדרה הם דוגמאות, שמהן יש ללמוד על הכוונה הגלומה בהגדרה הבאה בסופן של הדוגמאות ואשר מתבטאת במילים "וכל מקום פתוח".
המילים "וכל מקום פתוח" באות להוסיף על המקומות המפורטים ברישא של הסעיף, ואין הדבר מעיד, כי מכנה משותף לכל המקומות המפורטים הוא עובדת היותם מקומות פתוחים, כפי שגורסת העותרת.


כמו כן, הגדרת "מקום ציבורי" בחוק העזר כוללת בתוכה גם מקום שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו בין שהוא בבעלות ציבורית ובין שהוא בבעלות פרטית.
בענין זה קבע השופט לוין בע"א 3414/93 און נ' מפעלי בורסת היהלומים, (פ"ד מט(3) 196 בעמ' 201):

"סבורני שיתכן מצב בו קניין מסויים יירשם (פורמלית) כקניין פרטי, ואולם מבחינה מהותית יהא בעל אופי ציבורי. במצב זה יש ללכת אחר המהות ולא אחר הפורמליסטיקה, ויש מקום להחיל על בעל הקניין מושכלות יסוד של המשפט הציבורי."

גם אם החניון הוא בבעלות פרטית, הרי שעצם נגישות הציבור הרחב אליו משווה לו נופך ציבורי.
ב-רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, (פ"ד מח(1) 705 בעמ' 708) טענה המבקשת, כי המעברים ליד החנויות שבקניון הם שטח פרטי וכי אין הציבור רשאי להיכנס אליהם, אלא ברשות בעלי הקניון.
לענין זה קבע הנשיא שמגר בזו הלשון:

"הגבלה כלשהי על חופש התנועה אינה מפחיתה מאופים של דרך או של רחוב ככאלה, אם הציבור נע בהם באופן רגיל ויהיה זה ברשות...
על אחת כמה וכמה כאשר המדובר במעברים שנועדו מעיקרו לציבור ולתנועתו ונוצרו בעבורו...
אין קיום לחנויות אלא אם הציבור הרחב יכול לעבור לידם ולנוע לאורכן באופן חופשי".


לאור כל האמור אין לקבל את הטענה לפיה היות והחניון הוא גם תת קרקעי וגם בבעלות פרטית יכול בעליו גם לאסור את השימוש בו ובכך להופכו למקום פרטי שאין צורך לגביו בקבלת היתר להצבת שילוט.
אין גם מקום להבחנה בין מודעות או שלטים המוצבים במעברים להולכי רגל בקניון ואשר נחשפים לציבור הרחב, לבין מודעות ושלטים המוצבים בחניון אשר משמש את נוסעי וחוני אותו קניון..


החלטת העיריה להסיר את המודעות שהוצבו ללא היתר הינה במתחם הסבירות וזו למעשה גם סמכותה הכללית עפ"י סעיף 246 לפקודת העיריות שקובע כך:

"העיריה תפקח על הצגת מודעות, שלטים וטבלות במקומות עסק או על גבי לוחות או במקומות אחרים או תאסור הצגתם."

לעניין זה ראוי להוסיף, כי ההחלטה המנהלית אמורה לפעול במתחם הסבירות וכל עוד הרשות המנהלית פועלת במסגרת אופציות סבירות, בית המשפט לא יתערב בהחלטתה ולא ימיר את שיקול דעתה המנהלי בשיקול דעתו הוא.

בבג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח', (פ"ד לה(1) 421, בעמ' 444) נקבע:

"אין לבטל מעשה מנהלי בשל סטייה של מה בכך מסטנדרט ההתנהגות הסבירה, או סטייה בעניין שולי. כדי שסטייה מסטנדרט ההתנהגות המקובל של רשות מנהלית סבירה תביא לביטול המעשה המנהלי, יש צורך בסטייה מהותית היורדת לשורש העניין".

במקרה שלפנינו, אין צעדי המשיבה להסרת השלטים חוסר סבירות, אלא אדרבא, הם מהווים מימוש סמכותה על פי סעיפים 246 ו-249 לפק' העיריות.


המשמעות של רישוי לענין מודעות עולה מהנחיות ההסבר שפורסמו עובר לחוק השילוט (נספח ד' לעתירה). שם נאמר כי כוונת העיכוב היתה לשמור על האינטרס הציבורי של איכות הסביבה לרבות שמירה על חזות נאה ואסתטית של העיר.
איכות הסביבה אינה רק השמירה על אותם הדברים החיצוניים הנגלים מיידית לעין, אלא גם על התשתית האיכותית "הסמויה" יותר של הדברים החיצוניים. בנין בו עובר הציבור מורכב לעתים מעמודים, מקומה מפולשת, ממרתף, מחניון, ממחסנים ומגינות. המשמעות של שמירה על איכות הסביבה, כוללת גם את התשתיות של הבנין.
ב-ע"א 105/92 ראם נ' עירית נצרת עילית (פ"ד מז(5) 189, בעמ' 200) נקבע:

"ההיגיון מחייב כי אינטרס הציבור הוא לאפשר לפרטים להעביר מסר לפרטים אחרים באמצעות מודעות. מודעות אלה יכול שיהיו בענין אישי (כגון מודעת אבל), פוליטי (כגון מודעת בחירות, או מודעת תגובה לאירוע פוליטי), מסחרי(כגון מודעה על מכירת מוצר) או תרבותי (מודעה על תערוכה). עם זאת, אינטרס הציבור הוא למנוע מצב בו על קירות בתים, עצים וחומות יודבקו מודעות. הדבר מכער את העיר ... קיים חשש, כי ללא "שיטור" עירוני עשויים מספר פרטים "להשתלט" על כל לוחות המודעות. על מודעה שהודבקה זה עתה תודבק מודעה חדשה, וייגרם תוהו ובוהו. מכאן הסמכתה של כל מועצה לפקח על הצגת המודעות". (סעיף 246 לפקודת העיריות)...".

הקניונים כיום מחליפים ברמה זו או אחרת את הרחוב. אנשים באים לתוכם, לקנות, לטייל, להסתתר מהשמש ומהגשם, להתרשם ולהרשים. למטרה זו הם חונים, בחלקם, בחניונים הצמודים לקניון. גם הם כיום חזות פני העיר, ומכאן סמכות העירייה לשמור על החזות.
לאור מסקנתי זו, אין מקום לדון בסוגיה של הפרת זכויות יסוד כתוצאה ממעשי העירייה. רק אומר ששיטור על הצבת שלטים ומיקומם, כולל גם מכללא רשות להסירם, אם הם לא עומדים כדין בביקורת פקחי השלטים.

סיכומו של דבר:
הצגת מודעות ע"י העותרת נעשתה ללא היתר והיא נוגדת את החוק הקיים.
אשר על כן, אני קובעת שיש לדחות את העתירה.
העותרת תישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד של המשיבים בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ.
הסכום ישא ריבית והצמדה כדין.
ניתן היום 11/3/2004, בהעדר.
המזכירות תמציא עותק פס"ד זה, בהמצאה כדין, לב"כ הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל
, שופטת

1
בתי המשפט
עתמ001865/03
בבית המשפט המחוזי בתל – אביב יפו
בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים
כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל

בפני
:








עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 1865/03 ווידויז'ן בע"מ נ' רון חולדאי - ראש עירית תל אביב יפו, עירית תל אביב יפו (פורסם ב-ֽ 11/03/2004)