פסקי דין על שמעון מזרחי | פסקי דין על יובל רחמים | פסקי דין על אבי זגורי ואח' | פסקי דין על מישל אילת הסעות | פסקי דין על מישל בן הרוש |

2506/07 תעא     25/08/2010




תעא 2506/07 שמעון מזרחי, יובל רחמים, אבי זגורי ואח' נ' מישל אילת הסעות בע"מ, מישל בן הרוש





בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע
תע"א 2506/07 שמעון מזרחי
נ' מישל אילת הסעות בע"מ
ואח'


תע"א 2507/07 אלי דרעי נ' מישל אילת

תע"א 2508/07 יובל רחמים
נ' מישל אילת

תע"א 2509/07 אבי זגורי נ' מישל אילת

תע"א 2510/07 מאיר שלום ביטאן נ' מישל

תע"א 2511/07 חוסין חוגיראת ואליד נ' מישל

תע"א 2512/07 חוגיראת מחמוד נ' מישל
בפני

כב' הסגנית נשיא יהודית הופמן
תובעים

1.שמעון מזרחי

3. יובל רחמים

4.אבי זגורי
6.חוסין חוג'יראת ואליד
7.חוג'יראת מחמוד

ע"י ב"כ עו"ד שמעון ביטון
נגד
נתבעים

1.מישל אילת הסעות בע"מ

2.מישל בן הרוש
ע"י עו"ד א. פרץ

פסק דין
1. בפני
נו תביעתם של 5 תובעים, שעבדו כנהגים בחברת ההסעות "מישל אילת הסעות בע"מ
" (להלן: "הנתבעת") לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, שכר עבודה, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ופיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל. כן מבקשים התובעים לחייב את הנתבע 2 (להלן: "הנתבע" או "הנתבע 2"), מנהל הנתבעת ובעל מניותיה באופן אישי בתשלום זכויותיהם מכוח "הרמת מסך".

העובדות הצריכות לתביעה:

2. הנתבעת הינה חברה בע"מ שהפעילה במועדים הרלוונטיים לתביעה, שירותי נסיעה ותיירות באמצעות אוטובוסים, ועסקה בין היתר, בהסעת עובדים לבתי המלון באילת, כמו גם הסעת תיירים ומטיילים ברחבי הארץ.

5129371

3. הנתבע הינו בעל המניות של הנתבעת ומנהלה במועדים הרלוונטיים לתביעה.
4. בסוף שנת 2001 נקלעה הנתבעת לקשיים כלכליים והיא החלה להעביר מניותיה ולמכור את מצבת כלי רכבה. כיום החברה מרוקנת מנכסיה ובלתי פעילה.

5. ביום 10/1/02 כינס הנתבע את עובדי הנתבעת והודיע להם על הפסקת פעילותה וכתוצאה מכך גם על פיטוריהם.

6. התובע 1, עבד כנהג אוטובוס בנתבעת החל מיום 1/4/91 ועד ליום 10/1/02.

7. התובע 3, עבד כנהג אוטובוס בנתבעת החל מיום 1/6/97 ועד ליום 10/1/02.

8. התובע 4, עבד כנהג אוטובוס בנתבעת החל מיום 1/11/97 ועד ליום 10/1/02.

9. התובע 6, עבד כנהג אוטובוס בנתבעת החל מיום 1/3/96 ועד ליום 7/5/01, עת פוטר מעבודתו בנתבעת בחשד לגניבה.

10. התובע 7, עבד כנהג אוטובוס בנתבעת החל מיום 1/4/97 ועד ליום 20/7/00, מועד בו התפטר מן הנתבעת,לטענתו עקב נישואיו והעתקת מקום מגוריו מאילת לצפון הארץ.

11. בתחילה התביעה הוגשה על ידי שני תובעים נוספים (התובעים 2 ו-5), אולם תביעתם נמחקה על פי בקשתם.

12. לאחר פיטוריהם, פנו התובעים אל ההסתדרות וזו שלחה לנתבעת ביום 13/1/02 דרישה לערוך גמר חשבון עם התובעים ( מוצג א' בתיק המוצגים).

13. בחודש 4/02 פנו התובעים ועובדים אחרים אל עו"ד גורסקי שייצגם בתביעת זכויותיהם מן הנתבעת. ביום 2/1/05 הגיש עו"ד גורסקי בקשה לפירוק הנתבעת בתיק פש"ר 6002/05.

14. בקשת הפירוק נמחקה, בהסכמת העובדים, ביניהם התובעים ולאחר שהוסכם כי בירור זכויותיהם של התובעים יערך במסגרת הליך בוררות בפני
נציגי ההסתדרות.

15. הליך הבוררות נכשל ולא יצא לפועל (מוצג ג' לתיק המוצגים) ולפיכך הוגשה התביעה הנוכחית לבית הדין.

16. התובעים טענו בתביעתם כי על תנאי עבודתם חלים ההסכם הקיבוצי בענף המסיעים ו/ או צו ההרחבה מכוחו וכן ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה אולם בסיכום טענותיו חזר ב"כ התובעים מטענתו זו , לאחר שהתברר כי ההסכם הקיבוצי בענף המסיעים כלל לא נחתם וציין כי חישוב זכויות התובעים נעשה על פי ההסכם הקיבוצי הכללי (הסכם המסגרת), הדין והפסיקה.

השאלות שבמחלוקת

17. האם תביעת התובעים התיישנה ? האם התובעים השתהו בהגשת תביעתם ואף מטעם זה יש לדחות התביעה על הסף?

18. מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין התובעים לנתבעת והאם זכאים הם לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת?

19. האם התובעים זכאים לתשלום שכר עבודה?

20. האם התובעים זכאים לזכויות שתבעו מכוח עבודתם בנתבעת (פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, גמול בגין עבודה בשעות נוספות)?

21. האם זכאים התובעים לתשלום פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל?

22. האם יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעים זכויותיהם באופן אישי?
דיון והכרעה

23. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית והתובעים נחקרו עליהם. כן נחקר מר שלום צברי, אשר רכש מן הנתבעת כלי רכב בסמוך למועד הפסקת פעילותה וכן אמיר בן הרוש
, בנו של הנתבע 2. מטעם הנתבעת הגיש תצהיר עדות ראשית הנתבע 2, מישל בן הרוש
ואף נחקר עליו בבית הדין. כן נחקר מר אשר ארז, חשב שכר שהגיש חוות דעת מטעם הנתבעים. התובעים 2ו-5 שתביעתם נמחקה לפי בקשתם, העידו כעדי הזמה מטעם התובעים.

24. להלן נדון בתביעת התובעים אחת לאחת.
טענת ההתיישנות

25. טרם דיוננו בתביעות התובעים לגופן, יש להתייחס לטענה המקדמית שהעלו הנתבעים בהזדמנות הראשונה בדבר התיישנות תביעות התובעים.

26. יצוין כי בהתאם להחלטת כב' הנשיא שפיצר במסגרת הדיון המוקדם (מיום 15/1/08 ), סוכם בין הצדדים כי השאלה בסוגית ההתיישנות תידון במסגרת ההליך העיקרי.

27. הנתבעים טענו כי תביעות התובעים אשר הוגשו לבית הדין ביום 26/6/07 , התיישנו זה מכבר בכל הנוגע לעילות התביעה שקדמו ליום 26/6/00. כן נטען כי המועד הרלוונטי להתגבשות עילות התביעה של התובעים נוצרה עוד בטרם פיטוריהם שכן התובעים עצמם טוענים בכתבי טענותיהם כי החלו לאסוף חומר ראיות עוד בשנת 1995 לכל המוקדם או לכל המאוחר בשנת 2000 ולפיכך יש לדחות תביעותיהם על הסף.

28. הנתבעים הוסיפו וטענו כי משך תקופת ההתיישנות שנקבעה בדברי חקיקה שונים היא קצרה יותר ממשך תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק ההתיישנות , כך למשל בחוק חופשה שנתית ובצו ההרחבה לעניין דמי הבראה ולכן אף מטעם זה תביעותיהם התיישנו.

29. הנתבעים טענו כי אף השיהוי הרב בו נקטו התובעים והעובדה כי חלף זמן רב מן המועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים לבין מועד הגשת תביעתם, מעידים על זניחת התביעה ו/או ויתור מצד התובעים וגם מטעם זה יש לדחות תביעתם.

30. התובעים טענו בעניין זה כי תקופת ההתיישנות להגשת תביעה בגין כל רכיבי התביעה טרם חלפה שכן התביעה הוגשה בתוך תקופת 7 שנים ממועד הפסקת עבודתם בנתבעת.

31. התובעים הוסיפו וטענו כי חל בעניינם אף סעיף 9 לחוק ההתיישנות , שכן הנתבע 2 הצהיר בשמו ובשם הנתבעת במסגרת הליך הפירוק כי התובעים זכאים לתשלום שכר. בכך למעשה הודה בזכאות התובעים לזכויותיהם ולכן מועד מירוץ ההתיישנות יחול מיום הודאת הנתבע, היינו מיום 7/5/07.
32. כן נטען כי התקופה מיום הגשת בקשת הפירוק בתיק הפירוק ועד למחיקת הליך הבוררות, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות וזאת מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות. עוד נטען כי יש לראות בהצעת הנתבעים בתיק הפירוק כויתור על טענת ההתיישנות.

33. לעניין טענת השיהוי טענו התובעים כי הנתבעים זנחו טענה זו שכן לא העלו אותה בתצהיר עדותם הראשית עוד נטען בעניין זה כי לא היה כל שיהוי בפעילות התובעים למימוש זכויותיהם. התובעים פנו מיד להסתדרות ואח"כ לעו"ד גורסקי שפעל לפירוק הנתבעת, אך זו תוך הבטחות שווא, הצליחה ל"סכל" הפירוק והביאה לעינוי דין מתמשך של התובעים בניסיונותיהם לתובע זכויותיהם.

34. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1985 (להלן:"חוק ההתיישנות"), קובע כי תקופת ההתיישנות לגבי עילת תביעה שאינה במקרקעין, היא שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

35. ובענייננו, בחינת עילות רכיבי התביעה שבפני
נו מלמדת כי אלו נולדו במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים. אין חולק כי יחסי העבודה בין התובעים 1,3 ו-4 לבין הנתבעת הסתיימו ביום 10/1/02; עם התובע 6 ביום 7/5/01 ועם התובע 7 ביום 20/7/00 . תביעת התובעים הוגשה ביום 24/6/07 , היינו בטרם חלפה תקופת ההתיישנות,למעט תקופת ההתיישנות לפי חוק חופשה שנתית שהיא כאמור קצרה יותר (3 שנים).
שכרם הקובע של התובעים

36. התובעים טענו כי עם קבלתם לעבודה בנתבעת,מנהל הנתבעת סיכם עם כל אחד מהם בנפרד בסיכום בעל פה על תשלום גובה שכרם בנטו וכי שכר זה הועלה במשך תקופת העסקתם בנתבעת, כך ששכרם האחרון של התובעים עמד על סך של 5,300 ₪ נטו.

37. התובעים הוסיפו וטענו כי תלושי השכר שהונפקו אינם משקפים את המציאות וכי השכר ששולם להם בסופו של יום היה בהתאם לסיכום שנערך עם כל אחד מהם וכי הרכיבים שפורטו בתלושי השכר פיקטיביים ולפיכך יש לכלול הרכיבים שפורטו כחלק משכרם הקובע לצורך חישוב זכויותיהם.

38. הנתבעת,אשר לא הכחישה טענת התובעים כי סיכמה עימם בעת קבלתם לעבודה על תשלום שכר גלובלי, טענה כי תלושי השכר של התובעים משקפים את המציאות וכי הרישום בהם משקף נאמנה את גובה שכרם.

39. כלל הוא כי "נטל ההוכחה מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד ומהו גובה שכרו מוטל על העובד-התובע" (דב"ע נד/ 23-3 חיים פרינץ - נתי גפן, פד"ע כו, 547).
על פי הפסיקה "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת (דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי פד"ע כ' 19).
על הטוען כי תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את המציאות, היינו כי התוספות שפורטו בהם הינם למעשה חלק משכרןם הרגיל, מוטל הנטל בהוכחת טענה זו ובמקרה שלפנינו, על התובעים.
40. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את חומר הראיות ושמענו את עדויות הצדדים, מסקנתנו היא כי התובעים הרימו הנטל המוטל עליהם להוכיח טענתם בסוגיה זו, כפי שיפורט להלן.
41. התובע 1 העיד בעניין זה כי :" אני קיבלתי משכורת גלובלית, מה שנרשם בתלוש זה רק הוא ומנהלת החשבונות יודעים".
ובהמשך: "אנחנו עבדנו על סכומים גלובליים, אך לא ידענו מה המרכיבים שלהם".
התובע 6 העיד כי "התלושים מפוברקים. איך תוך שנה מה שהוא מפריש לביטוח מנהלים יורד מ-638 ל-497 ו-397. "
התובע 3 העיד כי:"לא קיבלתי ש"נ גלובליות. זה נרשם בתלוש אבל לא קיבלתי . התלוש לא מייצג את מה שקיבלנו. הוא רשם בתלוש מה שהוא רצה. אני קיבלתי 5,300 ₪ בלבד."

42. גרסאות התובעים היו בעניין זה היו עקביות ואמינות ואילו גרסת הנתבעת בעניין זה היתה מתחמקת ובלתי אמינה ואנו מעדיפים עדות התובעים על פי עדויות הנתבעת.

43. גם בחינת תלושי השכר שצרפו התובעים לתביעתם מחזקת המסקנה כי המדובר ברישום שאינו משקף את המציאות. כך למשל גם בימים בהם צוין בתלושי השכר כי התובעים עבדו 12, 19 או 26 ימים שולם להם שכר זהה שצוין בקטגורית "שכר נטו" בתלוש השכר. שכרם של התובעים היה זהה בכל חודשי עבודתם, גם בימים בהם צוין כי לא עבדו או שהו במחלה ואף גובה הרכיבים שפורטו בתלוש לא הושפעו או שונו בעקבות מספר ימי העבודה שצוינו בו.

44. בנסיבות אלה, אנו קובעים כי שכרם הקובע של התובעים לצורך חישוב זכויותיהם הינו שכר הברוטו של חודש עבודתם האחרון כפי שפירטו בכתבי טענותיהם.
שכר עבודה בגין חודש 1/02

45. התובעים 1,3 ו-4 טענו כי שכר עבודתם בגין חודש 1/02 לא שולם להם על ידי הנתבעת ולפיכך זכאים הם לשכר עבודה בגין 10 ימים בחודש זה ועד למועד פיטוריהם ביום 10/1/02.
46. התובעים 3 ו-4 טענו בנוסף כי הנתבעת לא שילמה להם במעמד פיטוריהם מלוא שכרם בגין חודש 12/91 וכי קיבלו סך של 5,000 ₪ בלבד במקום 5,300. לפיכך טוענים התובעים 3 ו-4 כי זכאים הם אף להפרשי שכרם בחודש 12/01 ובסך של 300 ₪ כל אחד.

47. הנתבעת הכחישה זכאות התובעים לתשלום שכרם בגין חודש 1/02 וטענה כי שילמה לתובע 1 סך של 2,038 ₪ בגין חודש זה. עוד טענה כי התובע 1 נעדר מעבודתו במשך יומיים בתקופה זו ולכן עבד בחודש 1/02 רק 8 ימים.

48. על פי הפסיקה כאשר עובד טוען כי שכרו לא שולם לו, חל הנטל על המעביד להוכיח תשלום שכר העבודה מכיוון שמדובר בטענת "פרעתי" (ראה דב"ע נב/188-3 חליל אחמן מוחסן נ' מרכז מוסדות זוועהיל, עבודה ארצי כרך כה (3) 315).
49. התובעים הצהירו בתצהיריהם וכן העידו כי במעמד פיטוריהם מן הנתבעת ביום 10/1/02 , שולמו להם סכומים שונים בגין שכר חודש 12/01, אולם לא שולם להם שכר בגין חודש 1/02.התובעים 3 ו-4 הצהירו כי לא קיבלו מלוא שכרם במועד פיטוריהם. עדות כל התובעים בעניין זה היה עקבית. התובע 1 אף העיד כי מעולם לא קיבל סך של 2,038 ₪ מן הנתבעת בגין חודש 1/02 ועדותו אשר היתה אמינה, מקובלת עלינו.

50. מנהל הנתבעת אישר בעדותו בפני
נו כי במעמד פיטורי העובדים נכחו במקום קצין הבטיחות ומנהלת החשבונות אשר היתה בד"כ אחראית על מסירת המעטפות והכספים לתובעים והיא זו שהיתה בקיאה בנושא ניהול הכספים ותשלום שכר העובדים. אולם אלה לא הובאו לעדות על ידי הנתבעת ודבר זה פועל לחובתה. הנתבעת מלבד העלאת טענה כללית כי שכר התובעים בגין חודש זה שולם להם, לא הביאה כל ראיה לתמיכה בטענתה ובפרט בטענה כי שילמה לתובע 1 סך של 2,038 ₪ בגין חודש זה.

51. בנסיבות אלה, עדות התובעים כי שכרם בגין חודש 1/02 -לא שולם להם עדיפה על פני גרסת הנתבעת ואנו קובעים כי התובעים זכאים לתשלום שכרם בגין חודש זה.

52. לפיכך, התובעים 1,3 ו-4 זכאים לשכר עבודה בסך של 1,766 ₪ בגין חודש 1/02. כמו כן, זכאים התובעים 3ו-4 להפרשי שכר עבודה בגין חודש 12/01 בסך של 300 ₪ כל אחד.
נסיבות סיום יחסי העבודה והתביעה לתשלום פיצויי פיטורים

53. התובעים 1,3 ו-4 טענו כי פוטרו מעבודתם על ידי הנתבעת לאלתר, עת הופסקה פעילותה והיא חדלה מלפעול ביום 10/1/02.

54. הנתבעים הודו בכתב הגנתם (סעיף 5) כי התובעים 1,3 ו-4 פוטרו מעבודתם בעקבות סגירת הנתבעת בשל מצב כלכלי קשה שנגרם בשל המצב הביטחוני וירידת היקף התיירות בעקבות זאת. הנתבעים טענו כי הודיעו לתובעים מראש על הפסקת פעילות הנתבעת וכל עובד קיבל את הכספים המגיעים לו עם סיום עבודתו בנתבעת.
התובעים אף צרפו לתביעתם מכתב בדבר הפסקת עבודתם בנתבעת החל מיום 10/1/02(נספח א' לכתב התביעה).

55. בנסיבות אלה, אין חולק למעשה כי התובעים 1,3 ו-4 פוטרו מעבודתם בנתבעת בעקבות הפסקת פעילותה של הנתבעת ובהתאם לפסיקה זכאים הם לתשלום מלוא פיצויי פיטורים.

56. אף הנתבעים עצמם אינם מכחישים זכאותם של התובעים לתשלום פיצויי פיטורים, אלא שלטענתם התובעים קיבלו חלק מכספי הפיצויים מחברת הביטוח, אך אלה לא נלקחו בחשבון בתביעתם ולא הופחתו מן הסכומים הנתבעים וכי למעשה הנתבעת אינה חייבת לתובעים כספים בגין רכיב זה.
57. הנתבע 2 ציין בתצהירו כי התובע 1 זכאי בהתאם לוותקו ולשכרו הקובע (6,851 ₪) לפיצויי פיטורים בסך של 51,879 ₪, מתוכם קיבל מחברת הביטוח סך של 33,626 ₪ ולכן היתרה לתשלום היא סך של 18,253 ₪. נטען כי הנתבעת הפרישה לתובע בגין תגמולים סך של 6,310 ולפיכך יש להפחית סכום זה מתשלום פיצויי הפיטורים. עוד נטען כי התובע 1 קיבל הלוואה בסך של 9,000 ₪ ויש לקזז אף סכום זה מיתרת פיצויי הפיטורים. הנתבע 2 טען כי בעקבות הקיזוזים לא נותר חייב לתובע 1 סכומים כלשהם.

58. לגבי התובע 3 נטען כי שכרו הקובע שלן התובע עמד על סך של 3,855 ₪ ולכן בהתאם לוותקו זכאי היה לסך של 17,687 ₪ . לתובע 3 שולם סך של 12,532 ₪ מחברת הביטוח ולפיכך זכאי היה ליתרה בסך 5,150 ₪. מתוכם נטען כי יש לקזז סך של 4,308 ₪ שהופרשו על ידי הנתבעת לקופת גמל בגין תגמולים ולפיכך זכאי התובע לכל היותר לסך של 842 ₪.
59. ולגבי התובע 4 נטען כי שכרו הקובע עמד על סך של 4,366 ₪ ובהתאם לוותקו בנתבעת זכאי היה לסך של 18,182 ₪ בגין פיצויי פיטורים. התובע 4 קיבל סך של 7,248 ₪ מחברת הביטוח. מתוך היתרה בסך של 10,934 ₪ יש לקזז סך של 2,710 ₪ שהופרשו בגין חלק התגמולים ולפיכך זכאי התובע 4 לסך של 8,224 ₪ בלבד.

60. התובעים טענו בעניין זה כי שכרם הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים גבוה מזה שהנתבעת טענה וכי המדובר בשכר ברוטו הכולל את כל הרכיבים והתוספות שפורטו בתלושי שכר התובעים.

61. משקבענו כי שכרם הקובע של התובעים הינו שכר הברוטו ששולם להם בחודש עבודתם האחרון, הרי ששכר זה ייחשב אף לשכרם הקובע של התובעים לצורך חישוב פיצויי פיטורי, כפי שעשו התובעים בחישוביהם המקובלים עלינו ושפורטו בכתבי טענותיהם.

62. לפיכך, זכאים התובעים לתשלום פיצויי פיטורים בסכומים שיפורטו להלן.
התובע 1

63. התובע עבד בנתבעת מיום 1/4/91 ועד ליום 10/1/02, סה"כ 10.8 שנים. שכרו האחרון הקובע עמד על סך של 7,310 ₪ ולפיכך זכאי היה ל-78,948 ₪. הנתבעת שילמה לתובע סך של 33,626 ₪ ולפיכך זכאי הוא ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 45,322₪.

64. אין בידינו לקבל טענת הנתבעת כי יש לקזז מיתרת פיצויי הפיטורים של התובעים את הסכומים שהפרישה עבורם בגין תגמולים, אלא את החלק שהופרש בגין פיצויים בלבד. כמו כן, לא הוכחה בפני
נו טענת ה"טעות" שהעלתה הנתבעת באשר להפרשות חלקו של העובד על ידה לקופת גמל. יצוין בשלב זה כי נקבע כי הצדדים סיכמו על שכר נטו ודי בעובדה זו כדי לשלול הגרסה וכפי שיפורט בהמשך.

65. אין בידינו לקבל אף את טענת הקיזוז הנוספת שהעלתה הנתבעת בנוגע לתובע 1 , לפיה נתנה לו הלוואה על סך של 9,000 ₪ במהלך תקופת עבודתו בנתבעת.

66. התובע 1 העיד בעניין זה כי אין המדובר בהלוואה שניתנה לו על ידי הנתבעת אלא בתיקון טעות של הנהלת החשבונות בנוגע לחישובי מס ותיאום המס שנעשה לו בהיותו עובד צה"ל לשעבר. גם חשב השכר, אשר ארז אישר בעדותו כי המדובר בתשלום שנוצר מחמת חישוב מס. בנסיבות אלה, משלא הובאה כל ראיה כי הנתבעת אכן העניקה לתובע הלוואה על סך של 9,000 ₪, יש לדחות טענת הקיזוז.

67. לפיכך זכאי התובע 1 ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 45,322 ₪.

התובע 3-

68. התובע 3 עבד בנתבעת מיום 1/6/97 ועד ליום 10/1/02, סה"כ 4.6 שנים. שכרו הקובע עמד על סך של 6,063 ₪ ולפיכך זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסך של 27,890 ₪. הנתבעת שילמה לתובע סך של 12,532 ₪ ע"ח פיצויים ולפיכך זכאי הוא ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 15,357 ₪

התובע 4-

69. התובע 4 עבד בנתבעת מיום 1/11/97 ועד ליום 10/1/02 , סה"כ 4.19 שנים. שכרו הקובע עמד על סך של 6,506 0 ₪ ולפיכך זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסך של 27,260 ₪. התובע 4 קיבל מן הנתבעת סך של 7,248 ₪ . לפיכך זכאי הוא ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 20,012 ₪.

נסיבות סיום יחסי העבודה- התובע מס' 6

70. אין חולק כי התובע 6 פוטר מעבודתו בנתבעת ביום 7/5/01, בחשד לגניבה וללא תשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.

71. הנתבעת טענה כי ביום 6/4/01 התובע הסיע נוסעים באוטובוס הנתבעת ללא ידיעת הממונים עליו וללא קבלת אישור מהם כשבנוסף גבה סך של 500 ₪ מן הנוסעים ומבלי להודיע על כך לנתבעת או להעביר אליה הכספים. נטען כי בנסיבות אלה, הנתבעת היתה זכאית לפטר התובע ולשלול ממנו תשלום פיצויי פיטורים.

72. יצוין כי הנתבעת הגישה כנגד התובע תלונה במשטרה. התובע נחקר במשטרה ובסיום החקירה התיק נסגר מהטעם כי לא נמצאה אשמה פלילית במעשיו.

73. לאחר סגירת התיק במשטרה, פנה התובע לנתבעת באמצעות ההסתדרות בדרישה לתשלום פיצויי פיטורים והנתבעת סירבה. בעקבות זאת הגיש התובע ביום 25/10/01 תביעה לתשלום פיצויי פיטורים בבית דין זה (עב 2750/01). תביעה זו נמחקה.

74. התובע טען בתביעתו הנוכחית כי ביום 14/9/03 הציעה לו הנתבעת לחתום על מסמך ויתור על תביעתו תמורת תשלום על סך של 7,066 ₪ מחברת הביטוח בגין פיצויים. התובע סרב לחתום על המסמך, אך קיבל את השיק בציינו כי קיבלו תחת לחץ וכי יש להשלים שיעור הפיצויים. לטענתו אין לראות בקבלת סכום זה ויתור על תביעתו לתשלום מלוא פיצוי פיטורים.

75. התובע טוען כי לפי תחשיב פיצויי פיטורים, שכרו הקוב הוא 6,842 ₪ 2/01 בסך של 6,842 ₪),ולפיכך זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסך של 28,592 ₪.

76. הלכה היא, כי הנטל להוכיח שהעובד ביצע גניבה מוטל במלואו על כתפי המעביד, הטוען לגניבה וכי הפיטורים בוצעו על רקע זה. (ראה לעניין זה דב"ע נה/3-60 אנואר חמיד - יעקב הלמן; דב"ע שן/3-119 עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי, פד"ע כב' 303 ודב"ע ל/3-6 אליהו שמואלי ויעקב פורר - שושנה שרייר, עבודה ארצי כרך ג' (1) 162).
עפ"י ההלכה הפסוקה, מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי במסגרת הליך אזרחי, היא מוגברת וכבדה ממידת ההוכחה הרגילה, הנדרשת בהליך אזרחי רגיל שהיא הטיית מאזן ההסתברויות, הגם שאינה מגיעה כדי זו הנדרשת בהליך פלילי רגיל, של "מעל לכל ספק סביר". (דב"ע לו/3-1 הלמן - וישינגרד, עבודה ארצי כרך ט' (2) 131)
בעניין אנואר חמיד הנ"ל, הדגיש בית הדין כי משמדובר במעשה גניבה, יש לבסס כדבעי ראיות נסיבתיות וכי לא די בכך שעפ"י הראיות הנסיבתיות נראה במידת סבירות גבוהה, שהתובע אכן ביצע את העבירה, אלא נדרש, עפ"י הפסיקה, שהראיות הנסיבתיות תשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, אפשרות של מסקנה שונה.
77. נקדים ונציין כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עילה להוכיח טענתה זו ויש לקבוע כי התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, כפי שיפורט להלן.

78. התובע הצהיר בתצהירו כי לא נטל מן הנתבעת כספים ללא רשות באירוע הנטען ובעדותו בפני
נו פירט את השתלשלות העניינים באותו יום, כלשונו:
"ב- 29/4/01 היינו בשדה תעופה עובדה, הורדנו תיירים צרפתיים באילת , זה היה ערב פסח כמו שבת כשנכנס פסח, אסור לנסוע. התיירים היו יהודים מצרפת, נגמרו המוניות והאוטובוסים ואנחנו היינו 3 אוטובוסים אחרונים, האוטובוס היה מושכר באוטובוס היו מקומות , היו אנשים במדבר בחוץ לא היה להם איך להגיע לאילת , התייעצנו הנהגים מה לעשות איתם , היינו 3 אוטובוסים אז לקחנו אותם לאילת. התיירים החליטו לתת לי צ'ופר בסך 500 ₪. אני לא לקחתי את האוטובוס ללא רשות ונסעתי. האוטובוס היה מושכר מחברת "טוריסקופ". לא נסעתי ללא רשות, מצאנו 20 איש, יצא לי לקחת כ-5 אנשים והאוטובוסים האחרים לקחו את שאר האנשים. אנשים החליטו להוציא כסף מכיסם ושילמו לי כצ'ופר והוא ניסה לקחת על זה טרמפ ולפטר אותי. .."
ש.כשקבלת את 500 ₪ מאותם תיירים ראית בזה טיפ
ת.כן. אמרתי לו במשרד אם אתה חושב לעשות מזה סיפור קח את הכסף. אבל הוא לא רצה ואמר תשמור את זה בינתיים והגיש תלונה במשטרה" (עמ' 13לפרוטוקול מיום 15/9/98).

79. עדות זו של התובע לא נסתרה על ידי הנתבעת או על ידי מנהלה. לא הוכח כי התובע חרג מסדר יומו וביצע עבודה צדדית על חשבון זמן עבודתו בנתבעת. כל שעולה מעדותו של התובע כי בדרכו בחזרה משדה התעופה בעובדה לאילת נתקל בקבוצת תיירים שחפצה להגיע לאילת והתובע אשר היה בדרכו לשם סייע להם. לא הוכח כי התובע הסיע את התיירים, תוך סטייה מעבודתו בנתבעת וללא אישורה כפי שנטען על ידה ואין די בראיות שהובאו לתיק בסוגיה זו לצורך קביעה זו.

יצוין כי אף העובדה כי התלונה שהוגשה במשטרה כנגד התובע בגין גניבה, נסגרה בסופו של יום מחמת הסיבה כי לא נמצאה כל אשמה פלילית במעשיו פועלת לטובת התובע וכך גם העובדה כי הנתבעת שילמה לתובע בסופו של יום סכומים שנצברו בחברת הביטוח על חשבון פיצויי פיטורים של התובע (7,066 ₪).

80. לפיכך בנסיבות אלה, הנתבעת אשר נטל ההוכחה המוגבר מוטל על כתפיה להוכיח כי התובע במכוון פעל בניגוד להוראות הנתבעת וכן נטל כספים לא לו , לא עשתה כן, אין מקום לשלול מן התובע פיצויי פיטוריו.

81. ובאשר לטענות התובע בדבר כתב הויתור עליו התבקש לחתום, יצוין כי מקובלת עלינו טענת התובע , לפיה לא ניתן לראות בחתימתו על המסמך וקבלת הכספים כויתור על זכויותיו המוגנות. התובע העיד בעניין זה כי חתם על המסמך מתוך לחץ וציין כי אין בסכומים ששולמו לו להביא לסיום המחלוקת. אף עדות זו לא נסתרה על ידי הנתבעת ואין לראות במסמך עליו חתם התובע (נספח ה' ) ככתב ויתור על זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים.

82. אשר על כן התובע זכאי לפיצויי פיטורים, בהתאם לשכרו הקובע שעמד על סך של 6,824 ₪ ולוותקו בסך של 35,348₪. מסכום זה יש לקזז הסכומים ששולמו לתובע בסך של 7,066 ₪.

83. לפיכך הנתבעת תשלם לתובע סך של 28,282 ₪ בגין פיצויי פיטורים.
נסיבות סיום יחסי העבודה – התובע 7

84. אין חולק כי התובע 7 התפטר מעבודתו בנתבעת ביום 20/7/00. התובע טוען כי התפטר מעבודתו בנתבעת בדין מפוטר ולפיכך זכאי הוא לתשלום פיצויי פיטורים.

85. התובע הצהיר בתצהירו כי במהלך חודשי הקיץ בשנת 2000, הודיע לנתבעת כי בכוונתו להתחתן בחודש 7/00 ובעקבות נישואיו יעתיק מקום מגוריו לצפון ולפיכך לא יוכל להמשיך ולעבוד בנתבעת.

86. ביום 10/7/00 מסר התובע לנתבעים מכתב התפטרות, בו הודיע לנתבעים על נישואיו ועל מועד התפטרותו (נספח א' לתצהיר התובע).

87. התובע פנה לנתבעת באמצעות מועצת הפועלים בשפרעם בדרישה לתשלום פיצויי הפיטורים, אך הנתבעת סירבה. לפיכך הגיש התובע תביעה בבית דין זה,אשר נמחקה בסופו של יום מחמת חוסר מעש. יצוין כי התובע טען שבמסגרת תביעה זו הגיעו הצדדים למוסכמה, לפיה התובע העתיק את מקום מגוריו לצפון ולפיכך טוען יש לראות בה כהודאת הנתבעת לתשלום פיצויי פיטוריו.

88. הנתבעת טענה בעניין זה כי התובע לא העתיק את מקו ם מגוריו לצפון, שכן נצפה כשהוא עובד באילת לאחר התפטרותו בחברת אוטובוסים מתחרה (הורן את ליבוביץ).

89. סעיף 8(1) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 קובע תנאים למצב בו נראה התפטרות עובד כדין מפוטר, עת מדובר בהתפטרות עקב העתקת מגורים לרגל נישואיו של אותו עובד:

"לישוב בישראל בו היה גר בן-זוגו, בתנאים שנקבעו בתקנות באישור
ועדת העבודה והרווחה של הכנסת".

תקנה 12 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד – 1964, קובעת כי:

"רואים התפטרותו של עובד כפיטורים לפי פיסקה (1) לסעיף 8 לחוק
אם המרחק בין מקום מגוריו החדש לבין מקום מגוריו הקודם הוא 40 ק"מ
לפחות, ומקום מגוריו החדש רחוק יותר ממקום עבודתו מאשר מקום מגוריו
הקודם. המרחקים לעניין תקנת משנה זו יחושבו לפי המרחק שבין ישובים
כמובא בפרסומי מרחקי הדרך של מחלקת המדידות במשרד העבודה והרווחה".

90. כפועל יוצא מהוראות החוק והתקנות שהובאו לעיל, הזכאות לפיצויים לרגל נישואים נוצרת עת התמלאו במצטבר ארבעת הקריטריונים הבאים:

(1). העתקת מקום המגורים לישוב בישראל.
(2). מקום המגורים החדש הוא מקום שבו התגורר בן הזוג בטרם הנישואים.
(3). המרחק בין מקומות המגורים הוא 40 ק"מ ומעלה.
(4). המרחק ממקום המגורים החדש למקום העבודה גדל.

הנטל להוכיח את סיבת ההתפטרות מכח סעיף 8(1) לחוק בהתפטרות עקב העתקת מגורים לרגל נישואים מוטל על העובד הטוען זאת (תב"ע נז/3-116 כאמלה פארס אלעוד – תעשיות נעל ש. את ש. בע"מ, עב' ה' 315).

כן נפסק כי יש להוכיח שהמדובר במעבר המלווה בכוונה להתגורר במקום החדש, ולא באופן ארעי וחולף וזאת גם כאשר מדובר במעבר לרגל נישואים. (תב"ע (ב"ש) מא/3-329 מלכה אלינור – עיריית באר-שבע, פד"ע יג' עמ' ב', נד').

91. נדגיש ונציין כי התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו זו. התובע לא הביא ולו ראשית ראייה להוכיח התקיימותם של הקריטריונים המצטברים שפורטו בתקנה 12 לתקנות. התובע אף לא ציין לאיזה ישוב העתיק מקום מגוריו , אלא ציין באופן כללי כי עבר לצפון הארץ; לא הוכח כי המדובר במקום מגוריה של בת זוגו ולא הובאה או כל עדות לתמיכה בטענה זו .

92. לפיכך, דין תביעת התובע 7 לתשלום פיצויי פיטורים- להידחות.
תמורת הודעה מוקדמת
93. התובעים 1,3 ו-4 טענו כי פוטרו מעבודתם בנתבעת לאלתר וללא כל הודעה מוקדמת ביום 10/1/02, עת הנתבע 2 כינס את כל העובדים והודיע להם על הפסקת פעילותה של הנתבעת. בנסיבות אלה נטען כי התובעים זכאים לתמורת הודעה מוקדמת בסכומים שתבעו בתביעתם.

94. הנתבעים טענו כי התובעים אינם זכאים לתמורת הודעה מוקדמת, שכן זו ניתנה להם טרם פיטוריהם. הנתבעים טענו כי אספו את כל העובדים והודיעו להם כשנה מראש על מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת שנבע מעונת תיירות חלשה וירידה בהיקף העבודה. כמו כן ניטען כי ניתנה לעובדים האפשרות להתפטר מעבודתם תוך קבלת פיצויי פיטורים וכי חלק מן העובדים בחרו לעשות כן וחלק המשיכו לעבוד בנתבעת ביודעם כי פעילותה תופסק.

95. "הרעיון בצורך במתן הודעה מוקדמת לפיטורים הוא שלעובד תהיה האפשרות לחפש עבודה אחרת ... כשהוא עדיין עובד ועדיין מקבל משכורת" (דב"ע לז/ 3-78 עירית רמת גן נ' שלמה מינץ , פד"ע ט 23)

96. כמו כן נקבע כי אין לתת לעובד הודעת פיטורים "על תנאי" שתיכנס לתוקפה במועד לא ידוע וכי מתן הודעה מוקדמת ללא הגדרת מועד מדויק להפסקת העבודה אינה רלוונטית. (ראה למשל עב 2052/07 יחזקאל גל און נ' חברת טלנירי- יזמות והשקעות בע"מ ,ניתן ביום 18/12/08)

97. בענייננו, טוענת הנתבעת כי מסרה לתובעים הודעה מוקדמת בת שנה מראש ובטרם פיטוריהם, כשהודיעה להם על מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת ועל הרצון להפסיק פעילותה ולפיכך אינם זכאים לתמורת הודעה מוקדמת. טענה זו אין בידינו לקבלה. מתן הודעה מוקדמת מראש תקופה ארוכה, ובענייננו כשנה לפני מועד פיטורי התובעים אינה בבחינת הודעה מוקדמת ואינה עונה על התכלית שבמתן ההודעה.

98. התובעים העידו בעניין זה כי בסמוך לפיטוריהם הנתבעת העלתה את שכרם של התובעים ויצרה מצג שווא לפיו עניין הפסקת פעילותה ירד מן הפרק. טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים והיא מחזקת המסקנה כי תכלית מתן ההודעה מוקדמת , לא הושגה במקרה דנן.
99. גם אם נכונה טענת הנתבעים כי יידעו את התובעים בדבר מצבה הכלכלי של הנתבעת והודיעו להם על כוונתם להפסיק את פעילותה של הנתבעת, אין בכך משום מתן הודעה מוקדמת בדבר פיטוריהם מן הנתבעת. אין חולק כי גם אם הודיעה הנתבעת לתובעים על מצבה הכלכלי הקשה, רק ביום 10/1/02 כינסה את העובדים ופיטרה אותם לאלתר. כך גם עולה ממכתבי הפיטורים שנמסרו לתובעים, בהם צוין במפורש כי פיטורי התובעים הם לאלתר מיום 10/1/02. (נספח א' לכתב התביעה).

100. לפיכך, יש לקבוע כי התובעים 1,3, ו-4 זכאים לתמורת הודעה מוקדמת בסכומים הבאים:
א. התובע 1- סך של 7,310 ₪
ב. התובע 3- סך של 6,063 ₪
ג. התובע 4- סך של 6,506 ₪
101. לגבי התובע 6- אין חולק כי התובע פוטר מעבודתו בנתבעת לאלתר בחשד לנטילת כספים מן הנתבעת. אולם משקבענו כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח גרסתה הרי שהתובע 6 זכאי לתמורת הודעה מוקדמת ובסך של 6,824 ₪ כפי שפרט בתביעתו.

102. לגבי התובע 7- משקבענו כי התובע התפטר מעבודתו הרי שהוא אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת ודין תביעתו בגין רכיב זה- להידחות.
דמי הבראה
103. התובעים טענו כי לא קיבלו דמי הבראה מן הנתבעת כל תקופת עבודתם אצלה. נטען כי הרישום בתלושי השכר, לפיו קיבלו כל חודש דמי הבראה, הוא רישום פיקטיבי , שכן שכרם של התובעים שולם להם מידי חודש בסכום קבוע בערכי נטו וללא תוספת כלשהי. טענה זו הוכחה בפני
נו, כפי שקבענו לעיל.

104. התובעים תובעים פדיון דמי הבראה עבור ההשנתיים האחרונות להעסקתם בגין 12 ימים ובסך של 3,684 ₪ עבור כל תובע.

105. הנתבעים טענו כי תביעת התובעים לדמי הבראה התיישנה ויש לדחותה. לגופו של עניין נטען כי דמי ההבראה שולמו לתובעים במלואם ולפיכך אינם זכאים לסכומים נוספים בגין רכיב זה.

106. מקור הזכות לדמי הבראה הוא בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש. על פי צו זה עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים לפני תום תקופת עבודתו.
עם זאת הזכות לתבוע דמי הבראה היא בת 7 שנים ממועד סיום יחסי העבודה, כשאמור ניתן לתבוע רק בגין השנתיים האחרונות להעסקה. בנסיבות אלה, ומשטרם חלפו 7 שנים ממועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים ועד למועד הגשת התביעה, הרי שיש לדחות טענת הנתבעים כי תביעת התובעים לפדיון דמי הבראה התיישנה.

107. מעיון בתלושי השכר שצרפו התובעים לתביעתם עולה כי הנתבעת שילמה לתובעים מידי חודש בחודשו סכומים בגין רכיב זה.

108. אמנם אין איסור שבדין על פיצול תשלום דמי הבראה ותשלומו בשיעורין מדי חודש במהלך תקופת העבודה (דב"ע נב/12-3 יוסף ואסתר נ' רשת חנויות חגית ומיפ בע"מ).
ואולם צריכה להיות הסכמה לעשות כן, הסכמה שלא הוכחה בפני
נו.
"צריכה להיות הסכמה חוזית של הצדדים ליחסי העבודה לצורת תשלום כזאת... אין ויתור על זכות שבחוק מגן, ולפיכך לא תישמע טענת "השתק" בהתייחס לעובד, שקיבל "שכר כולל" ולא מחה על כך בתקופת עבודתו".
109. ובענייננו, בהעדר הסכם בכתב בין התובעים לבין הנתבעת ומשלא שוכנענו כי עובר
לתחילת ההתקשרות בין הצדדים, סוכם על תשלום שכר כולל דמי הבראה, אנו קובעים
כי הנתבעת לא הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח כי שילמה את מלוא דמי ההבראה
להם היו זכאים התובעים מכוח צו ההרחבה.

110. לפיכך, זכאים התובעים לפדיון דמי הבראה בסך של 3,684 ₪ , בהתאם לחישוב שערכו בתביעתם (12 ימים * 307 ₪ ). נציין כי ככל שעולה מכתבי טענות התובעים ומסיכום טענותיהם (ס' 94) חישוב פדיון דמי ההבראה נעשה בגין שתי שנות עבודה אחרונות אך מבלי לתת את הדעת לוותקם של התובעים במקום עבודתם, אולם הכלל הוא כי אין לפסוק לתובעים סכומים מעבר לאלו שתבעו ולפיכך זכאים הם לסכומים שפירטו בתביעתם, כאמור לעיל.
פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל

111. התובעים תובעים פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בגין תקופת עבודתם מ-11/00 ועד לחודש 1/02, תקופה בה חדלה הנתבעת להעביר הפרשות לקופת הגמל, בסכומים השונים וכפי שפורטו בתביעתם.

112. הנתבעת טענה כי היא אינה חייבת בהפרשות לקופת גמל ולפיכך אין התובעים זכאים לסכומים שנתבעו.

113. הנתבעת אף הוסיפה וטענה כי לא רק שלא קמה לתובעים כל זכות להפרשת כספים לקופת גמל, הרי שהנתבעת העבירה בטעות לחברת הביטוח תשלומים גם בגין חלק העובד, מלבד חלק המעביד ששילמה ומבקשת לקזז הסכומים ששולמו על ידה בגין חלק העובד.

114. התובעים טענו בעניין זה כי טענת הנתבעים לפיה העבירו לחב' הביטוח תגמולים מידי חודש מהווים הודאת בעל דין בדבר זכות התובעים להפרשות לקופת גמל. עוד נטען כי הנתבעת הסתירה מסמכים שונים מן התובעים בעניין זה ולפיכך הנטל מוטל עליה להוכיח העברת ההפרשים לקופת הגמל.

115. אין חולק כי הנתבעת ביטחה את התובעים בביטוח מנהלים בגין חלק מתקופת עבודתם בנתבעת. לפיכך הביעה הנתבעת הסכמתה לבטח את התובעים כחלק מתנאי עבודתם גם אם לא חלה עליה החובה מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה, כפי שטענו התובעים בתביעתם ( בפרק הדן בגמול בגין ש"נ בסעיף 64 לסיכומים) .

116. לפיכך , זכאים התובעים לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בגין התקופה בה לא הועברו על ידי הנתבעת כספים לחברת הביטוח (מ 11/00 – 1/02)

117. זאת ועוד. מעיון בתלושי השכר עולה כי ניכתה משכרם של התובעים את חלק העובד. טענת הנתבעת כי שילמה לחברת הביטוח אף את חלק העובד מחמת טעות לא הוכחה. הנתבעת גם לא הביאה כל ראייה כי חלק העובד שולם על ידה מחמת טעות ולא מרצונה החופשי, אלא הוכח כי הצדדים סיכמו על תשלום שכר נטו , לרבות הסכומים שפורטו בתלוש כחלק העובד, הינם על חשבון המעביד.

118. אשר על כן, התובע 1 זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בגין חודשים 11/00-1/02 סך של 9,036 ₪ כפי שתבע.

התובע 3 זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בגין חודשים 11/00-1/02 סך של 9,036 ₪ כפי שתבע.

התובע 4 זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בגין חודשים 3/01-1/02 , סך של 7,101 ₪.

התובע 6 זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל וכן השלמה לסכומים בגין חודשים ששילמה עבורו ובסך כולל של 3,536 ₪, כפי שפרט בתביעתו (ס' 114 לסיכומי התובעים).

התובע 7 לא תבע תשלום בגין רכיב זה.
גמול בגין עבודה בשעות נוספות

119. התובעים 1, 2, 4 ו-7 (למעט התובע 6, אשר לא הגיש תביעה בגין רכיב זה) טענו כי במשך כל תקופת עבודתם בנתבעת עבדו, מידי חודש בחודשו שעות נוספות רבות, לרבות בשבת ובימי מנוחה , אך לא קיבלו שכר בגין עבודה בשעות אלה.

לטענתם, הם עבדו מידי יום משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות המאוחרות בלילה ללא מנוחה שבועית כדין, בהתאם לסידור עבודה שניתן להם על ידי הסדרן בנתבעת ערב קודם לכן. התובעים טענו כי נסיעותיהם היו תמיד תחת פיקוח של הנתבעת (מכשירי קשר וטכוגרפים).
120. הנתבעת טענה כי התובעים לא עבדו בשעות נוספות אלא סידור העבודה שלהם כלל שעות הפסקת רבות במהלך היום, בהם התובעים היו פנויים לעשות כרצונם. הנתבעת פרטה בכתב הגנתה וסיכומיה את שעות עבודתם של התובעים וטענה כי סדר יומם היה כדלקמן:
5:30- התייצבות לעבודה;5:45- התחלת הסעות ואיסוף עובדים במלונות העיר; 6:05 – 10 דקות הפסקה בהן העובדים נמצאים במלון. 6:15-6:30- פיזור עובדים ואיסופם למלון . 6:50 –הגעה למון והפסקת אוכל במלון; 7:30-8:50- פיזור ואיסוף למלון.
8:50-11:50 הפסקה; 11:50-12:50- איסוף ופיזור; 12:50-13:30- הפסקת אוכל; 13:30- 15:45 – איסוף, פיזור וסיום יום עבודה. (סעיף 35 לסיכומי הנתבעת).
121. הנתבעת אף הוסיפה וטענה כי התובעים קיבלו מידי חודש בחודשו תוספת שכר בגין שעות נוספות גלובליות ולפיכך אינם זכאים לתשלום כלשהו בגין רכיב זה.
122. על פי הפסיקה נטל הראיה בעניין עבודה בשעות נוספות מוטל על התובע. כך עליו להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שעבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב (דב"ע לג/4-2 פרוימוביץ – בר אדון, פד"ע ד 39). יתר על כן, התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה על פי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי (דב"ע נה/28-3 יצחק בוהדנה - בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, עבודה ארצי, כרך כח(2), 174).

123. בהתאם להלכה הפסוקה על התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך. (ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה – מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38).

124. התובעים ביקשו להוכיח מספר השעות הנוספות על סמך רישומים שהגישו לבית הדין. התובע 1 ביסס תביעתו על יומנים שהגיש וכן טכוגרפים לגבי חלק מתקופת העסקתו. התובע 3 אשר הגיש אף הוא העתקי היומנים, ביסס תביעתו רק על הטכוגרפים שהגיש. התובע 4 לא הגיש יומנים או רישום של שעות, אך טען כי מתכונת העסקתו היתה זהה לזו של התובעים 1 ו-3. התובע 7 ביסס תביעתו על טכוגרפים שהציג ביחס למספר חודשים בודדים (11/99, 3/00-6/00).

125. נקדים ונציין כי לאחר בחינת חומר הראיות שהונח בפני
נו, עדויות הצדדים והטענות הועלו בסוגיה זו, מסקנתנו היא כי דין תביעת התובע 1 בלבד להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. לגבי התובעים 3, 4 ו-7 - דין התביעה להידחות.

התובע 7-

126. התובע העיד בפני
נו כי רישום השעות עליו נסמכת תביעתו לא נעשה בזמן אמת, אלא הוכן לאחר הגשת התביעה ובהתאם לשעות שצוינו במספר הטכוגרפים שהיו ברשותו, זאת כלשונו:
"ש.יש לך רישום של שעות נוספות שעשית?
ת. כן. זה נמצא אצל עורך דיני. יש בידי גם טכוגרפים . כתב היד הוא שלי. את השעות הכנתי לפני פחות משנה.
ש. אתה לא הכנת אותם בזמן העבודה
ת. לא
ש.ואתה נזכרת אחרי...אתה יודע כמה שנים עברו...יש לך זכרון
ת. אין לי זיכרון. יש לי טכוגרפים , אני אתן לך וגם אתה יכול להכין את זה, לא צריך זכרון ולא צריך כלום" (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 4/12/08).

127. בהמשך עדותו העיד התובע כי הטכוגרפים שהגיש הם טכוגרפים שנשארו ברכבו ולא הועברו לקצין הבטיחות, אשר אף אינו חתום עליהם, ונשמרו אצלו גם לאחר שהחל לנהוג ברכב אחר. התובע אף הודה כי ייתכן וחלק מן הטכוגרפים שייך לרכב אחר ולא לאוטובוס עליו נהג בנתבעת (עמ' 21 לפרוטוקול).

128. סבורים אנו כי בנסיבות אלה, בהם אין לתובע כל רישום אוטנטי של שעות עבודתו בנתבעת וכי הטכוגרפים שהוגשו לא מתייחסים לכל תקופת העסקתו, מה גם שלא בטוח כי כולם מתייחסים לכלי ברכב עליו נהג בנתבעת, הרי שיש לקבוע כי התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו בגין רכיב זה ודינה להידחות.

התובע 4-

129. התובע 4 הצהיר וכן העיד בפני
נו כי אין לו רישום של שעות עבודתו בנתבעת וכי לא ניהל יומן במהלך תקופת עבודתו, כלשונו:
"ש. יש לך רישום שעות נוספות
ת. לא
ש. לא הגשת למרות התביעה
ת. אני לא ניהלתי יומנים אבל השעות שעבדנו כמו כולם, ברגע שהוא ביקש ביצענו את העבודה." (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 15/9/08 )

130. התובע 4 אף לא הגיש כל ראיה אחרת להוכחת מספר שעות עבודתו ואין בידינו לקבל טענת בא כוחו, לפיה מתכונת העסקתו של התובע 4 היתה כשל התובעים האחרים. אכן, הוכח כי מסגרת שעות עבודתם של התובעים בהסעות עובדים למלונות ובחזרה , היתה פחות או יותר קבועה, אך זו כפי שיפורט להלן לא עלתה על 8 שעות עבודה. זאת ועוד. מעיון בחומר הראיות שהונח בפני
נו עולה כי בימים בהם התובעים ביצעו נסיעות מחוץ לעיר או ימי טיול, מתכונת העסקתם היתה שונה . התובעים עצמם העידו כי לכל עובד היה סידור עבודה אחר ושונה ומעיון בחומר הראיות עולה כי מספר שעות עבודתם של התובעים השתנה מידי חודש ולא ניתן להסיק מסדר יומו של תובע אחד ומספר שעות עבודתו לגבי סדר יומו ומספר שעות עבודתו של רעהו.

131. בנסיבות אלה, ומשלא הונחה כל תשתית ראייתית לגבי מספר שעות עבודתו של התובע 4, דין תביעתו בגין רכיב זה להידחות.

התובע 3-

132. התובע 3, אשר הגיש לבית הדין העתקי יומניו וכן צילום טכוגרפים , העיד כי ביסס תביעתו על הטכוגרפים שהגיש. התובע 3 מסר בעדותו כי כתב את יומניו בזמן אמת, אך אלה נמצאו ברכבו ולא הועברו לחתימת או לאישור הנתבעת. התובע העיד בעניין זה
כי: " אני כתבתי, אני כתבתי באותו יום, כתבתי יום אחרי. למחרת. כל יום או למחרת הקפדתי לרשום. היומנים היו או באוטובוס או בבית, זה יומן שלי אני כותב אותו" (עמ' 40 לפרוטוקול מיום 22/1/09). התובע 3 אף העיד בפני
נו כי לא רשם ביומן את השעות בהן שהה בהפסקה.

133. מכל מקום, התובע 3 העיד בעדותו בפני
נו כי טבלאות החישוב שצרף לתביעתו נסמכות על הרישומים בטכוגרפים בלבד ולא על היומנים שכתב (עמ' 43,44 לפרוטוקול מיום 22/1/09).

134. סבורים אנו כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין די ברישום הטכוגרפים בלבד על מנת לבסס תביעת התובע, שכן אין בראייה זו בכדי לתחום מסגרת יום עבודה ומספר שעותיו, אלא כאמור אלה באים ללמד על מספר השעות בהן נהג התובע על רכבו . לא הוכח כי התובעים החזירו בסוף כל יום עבודה את כלי רכבם לנתבעת או לחצרותיה וכי רישומי הטכוגרפים אכן משקפים את שעות יום העבודה בפועל ולא מעבר לו .

135. זאת ועוד. התובע הודה כי לא הפחית בחישוביו את מספר השעות בהן שהה בהפסקה. כפי שיפורט בהמשך, הוכח כי יש לנכות שעות אלה ממסגרת עבודתם הקבועה של התובעים (איסוף ופיזור עובדים במלונות) ואף מטעם זה יש לקבוע כי התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו שכן חישוביו אינם נכונים ומדויקים.

136. אשר על כן, יש לקבוע כי דין תביעת התובע 3 - להידחות.

התובע 1

137. התובע 1 העיד כי כתב את היומנים שצורפו לתביעתו בזמן אמת ובמהלך תקופת עבודתו בנתבעת, מידי יום ביומו. עדותו של התובע 1, בניגוד לעדותם של התובעים האחרים בעניין זה, היתה עקבית ואמינה ומעיון ביומנים התקבל בפני
נו הרושם כי אכן המדובר ברישומים אוטנטיים שנערכו בזמן אמת. יצוין כי התובע פירט ביומנו מידי יום ביומו את שעת תחילת עבודתו, סדר יומו, לאילו יעדים נסע ושעת סיום עבודתו. עם זאת התובע העיד כי לא רשם ביומנו את השעות בהן שהה בהפסקה. התובע העיד בעניין זה כי "ביומן לא רשמתי את ההפסקה, רשמתי את הנסיעה משעה ועד שסיימתי את העבודה. לא רשמתי את שעות ההפסקה. אם אני רושם שהתחלתי נסיעה בשעה 9:00 וסיימתי זה מה שצריך להיות" (עמ' 33 לפרוטוקול מיום22/1/09)
כמו כן, התובע הודה כי המדובר ביומנים שערך וכתב באופן פרטי ואלה לא אושרו על ידי הנתבעת או נחתמו על ידה.
138. מעיון ביומנים שצורפו לתביעה וכן בטכוגרפים וברישומים המבוססים עליהם, עולה כי מסגרת העבודה של התובע בחלק הארי שלה היתה זהה פחות או יותר לזו שציינה הנתבעת בכתבי טענותיה, היינו בכל הנוגע לאיסוף ופיזור עובדים בתי המלון, סדר היום של התובעים החל בשעה 5:30 בבוקר והסתיים בסביבות השעה 16:30, כשעבודתם פוצלה לעבודה בבוקר ולעבודה בצהריים וכללה הפסקה בת 3 שעות.

139. הוכח למשל מעדות התובע 3 כי התובעים לא עמדו בכל שעות עבודתם לרשות הנתבעת וביצעו במהלך ההפסקות עבודות מזדמנות. כן העיד כי חלק מן התובעים היו חופשיים לעשות כרצונם בשעות אלה והיו יכולים ללכת לסידורים בבנק או לטייל בעיר, ואם היו יוצאים לבצע סידורים אישיים, הנתבעת לא מחתה על כך (ראו למשל עדות התובע 3 בעמ' 42 לפרוטוקול מיום 22/1/09).

140. גם הוכח בכל הנוגע להסעות במלונות, זו היתה מתכונת ההעסקה (עדות התובע 3 בע"מ 38 לפרוטוקול מיום 22/1/09 ).

141. לפיכך, סיכום של שעות עבודת התובע 1, על פי חומר הראיות שהוצג בפני
נו היה בשעות הבוקר (כ-3.5 שעות)+ שעות העבודה בצהרים (כ-4.5 שעות), מלמד כי בימים בהם סדר העבודה של התובעים, כלל הסעות למלונות ובחזרה, לא עלה על 8 שעות עבודה ולפיכך אין התובע 1 זכאי לגמול בגין שעות נוספות בימים אלה.

142. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה, כפי שעולה מעיון ביומנים ובטכוגרפים שצורפו לתביעתו, כי לגבי חלק לא מועט מן הימים, התובע עבד מעבר למסגרת השעות הקבועה ובפרט כשביצע נסיעות מחוץ לעיר ונסיעות בשעות הערב והלילה ובימי מנוחה. מעיון ברישומי התובע 1 עולה כי בימים אלה עבד התובע מעבר ליום עבודה רגיל, בן 8 שעות.
הנתבע הודה בעדותו כי התובעים עבדו פעמים רבות שבעה ימים בשבוע, היינו גם בימי מנוחה וכי התובע 1 עבד לפחות פעמיים בחודש בימי שבת.

143. לפיכך, לאור האמור ביומני התובע 1, יש לקבוע כי התובע 1 הוכיח כי זכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות בימים בהם נסע לטיולים ומחוץ לעיר ובשונה מעבודתו ה"רגילה" בפיזור מלונות.

144. נשאלת השאלה מהו שיעור הגמול שהוכיח התובע ברכיב זה?

145. על מנת לערוך החישוב המדויק, על התובע היה לפרט את מספר השעות הנוספות שעבד בימים בהם יצא לטיולים ( כפי שפירט ביומניו ). אולם התובע ערך חישוב על בסיס חודשי בהתבסס על שעת תחילה ושעת סיום העבודה.

146. בנסיבות אלה על מנת שלא לשלול מהתובע הגמול סבורים אנו כי התובע 1 זכאי לפיצוי בגין עבודתו בשעות נוספות (לגבי עבודתו בטיולים ובנסיעות מחוץ לעיר בלבד) בהתאם להערכה שעשה בית הדין,בהתבסס על יומני התובע 1 ועל פי הודאת הנתבעת, כפי שיפורט להלן. מעיון ביומני התובע עולה כי עיקר נסיעותיו של התובע לטיולים (בעיקר בשנת עבודתו האחרונה -2001), נעשתה בסופי שבוע .הנתבע הודה בעדותו כי התובע עבד לפחות בשתי שבתות בחודש. מעיון ביומן אף עולה כי התובע עבד בימים אלה בממוצע 12 שעות, היינו 4 שעות נוספות. מכפלת שעות אלה במספר הימים בהם הודתה הנתבעת כי עבד בשעות נוספות, בכל תקופת עבודתו עומד על סך של כ-384 ש"נ בממוצע (4*12*2*4).

147. לפיכך, זכאי התובע לתמורה בגין עבודתו בשעות נוספות על פי הערכת בית הדין בסך של 15,000 ₪. החישוב נערך על פי מכפלת שכרו השעתי בשיעור 125% שפירט בתביעתו במספר שעות עבודתו הנוספות שהוערכו על ידי בית הדין לכל תקופת עבודתו ועיגול הסכום כלפי מעלה.

הרמת מסך

148. התובעים טענו כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי בתשלום זכויותיהם, לאור פעולותיו ומעשיו של הנתבע , המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות וחיובו באופן אישי בחובות הנתבעת. נטען כי הנתבע אשר נהג בחוסר תום לב כלפי העובדים, הבריח את כל נכסי הנתבעת, העביר את מניותיה לקרוביו ועשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה. עוד נטען כי הנתבעת קיבלה כספים רבים ממכירת העסק, אך הנתבע בחר לקפח את זכויות התובעים ולא לשלם להם הכספים, כשהקופה היתה עוד מלאה.

149. הנתבע טען בעניין זה באופן כללי כי על פי עקרונות הפסיקה, הרמת מסך תיעשה רק במקרים חריגים וכי אין נסיבות המקרה דנן מצדיקות הרמת מסך וחיובו באופן אישי.

150. העילה המובהקת להרמת המסך על פי ההלכות שנקבעו בפסיקה הינה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. המושג "שימוש לרעה" כולל מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון דק, והברחת נכסים מן החברה לבעלי מניותיה ללא תמורה מספקת (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ; ע"ע 1452/04 שלמה אביר– מנסור חוסיין ואח'
, ניתן ביום 22.5.06).
עם חקיקת חוק החברות עוגנה בחוק האפשרות להקים יריבות ישירה בין הנושים לבין בעלי מניותיה של החברה, בנסיבות מיוחדות שבהם נפרשה תשתית עובדתית המלמדת על שימוש באישיות המשפטית הנפרדת לפעילות, אשר יש ספק בדבר כשרותה.

151. מבין מגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי". העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה.

152. פעולה של חברה הנעשית תוך התעלמות מזכויות העובדה הינה פעולה בחוסר תום לב אשר מסך ההתאגדות לא יעמוד בעטיה כמגן וכך נפסק: "הוא הדין בענייננו. המערערים 2 – 3 הפעילו עסק של מסעדה באמצעות חברה. החברה לא שילמה את מלוא הזכויות המגיעות לעובדים. לימים מחליט היזם ובעל המניות להפסיק את פעילות החברה והעובד נותר מול שוקת שבורה, בלא יכולת להיפרע מן החברה. בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן." (ע"ע 1192/02 חברת סברס שירותי קייטרינג בע"מ נ' ריאד עבדל רחמן עבודה ארצי כרך לג[63], 38).

ומן הכלל אל הפרט

153. נקדים ונציין כי לאחר בחינת התשתית העובדתית והראייתית שהונחה בפני
נו, לרבות עדויות הצדדים והתרשמותנו מהם, סבורים אנו כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע באופן אישי בתשלום חובות הנתבעת, מן הטעמים הבאים.

156. אין חולק כי בשנתיים האחרונות להעסקת התובעים, הנתבעת ניכתה כספים עבור קופת גמל ולא העבירה אותם ליעדם, כמו כן לא העבירה את חלקה לקופת הגמל. על פי הפסיקה, אי העברת הניכויים ליעדים מהווה עילה מספקת להרמת מסך.

154. בנוסף מהלך של ריקון נכסי החברה מהלך תקופה ממושכת, מהווה אף הוא עילה להרמת מסך.

155. מן התשתית הראייתית שהוצגה בפני
נו, עולה כי בחודשים 10,12/01 העביר הנתבע 2 חלק ממניותיו לאחרים (נספח ו' לתיק המוצגים),למרות זאת אישר בעדות בפני
נו כי הינו בעל המניות היחיד בחברה, דבר התמוה בפני
עצמו. הוכח כי בזמן העברת המניות, ניהל הנתבע מו"מ למכירת כלי רכבה של הנתבעת וביום 1/1/02 חתם הנתבע על הסכם למכירת כל כלי הרכב שנותרו בבעלות הנתבעת(נספח ד' לתיק המוצגים). הנתבעת קיבלה מעסקת המכר תמורה בסך של כ-3 מליון ₪.

156. התובעים טענו כי על הנתבע היה להיערך ולשלם להם כספיהם לאחר קבלת התמורה, אך בחר שלא לעשות כן ותחת זאת הבריח הכספים ו/ או השתמש בהם לתשלום חובותיו האישיים טרם הסדרת זכויות התובעים.
157. הנתבע 2 העיד בעניין זה כי מצבה הכלכלי של הנתבעת הורע באופן הדרגתי וידע כי הנתבעת תפסיק פעילותה, כשנה טרם מכירתה. הנתבע אף טען כי נתן לתובעים הודעה מוקדמת על הפסקת פעילות הנתבעת העתידית ואף איפשר להם להתפטר מעבודתם ולקבל פיצויי פיטורים.

158. הנתבע 2 הודה במהלך עדותו כי קיבל כספים רבים הן בגין מכירת הנתבעת והן ממקורות אחרים (למשל הגשת תביעה כנגד אחת מלקוחות הנתבעת). כשנשאל מה עשה עם הכספים השיב באופן מתחמק "שילמתי כל מיני חובות שלי".

159. הנתבע 2 אף לא הכחיש בעדותו טענת התובעים לפיה כבר בשנת 2001 החל למכור כלי רכב לקרובי משפחתו.
160. נציין כי עדותו של הנתבע 2 היתה מתחמקת ובלתי אמינה והתקבל בפני
נו הרושם כי הנתבע דאג קודם לעניינו הפרטים ולחובותיו האישיים על חשבון תשלום זכויות התובעים. סבורים אנו כי בנסיבות כבמקרה דנן, בהן ידע הנתבע 2 תקופה ארוכה מראש כי הנתבעת עומדת בפני
הפסקת פעילותה , אך לא נערך לכך מראש ולא דאג לתשלום כספי העובדים, שהם בבחינת נושים וולנטריים של הנתבעת, יש משום חוסר תום לב.

161. התובעים העידו כי פנו אל הנתבע בדרישות לתשלום זכויותיהם, לאחר הפסקת פעילות הנתבעת , אך זה פטר אותם בלא כלום והתחמק מדרישותיהם. דבר המעיד אף הוא על אופן התנהלות הנתבע וחוסר תום ליבו.

162. נוסיף ונציין כי התנהלות הנתבע 2 התבררה כחסרת תום לב , גם כאשר ניסה למנוע את פירוקה של הנתבעת במסגרת הליך הפירוק שהגישו התובעים. התובעים טענו בעניין זה כי הנתבע הציג בפני
הם מצג שווא לפיו הוא מוכן לשלם להם זכויותיהם , אם יסכימו לבטל הליך הפירוק. התובעים הסכימו לכך, אך בסופו של יום הנתבע התחמק ולא שילם להם כספיהם. הנתבע לא סתר טענות התובעים, אלא רק ציין באופן כללי כי הליך הבוררות שהחל בעקבות מחיקת הליך הפירוק לא צלח.

163. אשר על כן, סבורים אנו כי בנסיבות המקרה שלפנינו, קיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בתשלום חובות הנתבעת בשל חוסר תום ליבו, אופן התנהלותו, מניעת פירוק החברה ואי העברת ניכויים לקופת גמל.

סוף דבר:
164. הנתבעים ישלמו לתובעים תוך 30 יום את הסכומים הבאים:

לתובע 1:
א. פיצויי פיטורים בסך של 45,322 ₪
ב. תמורת הודעה מוקדמת בסך של 7,310 ₪
ג. פדיון דמי הבראה בסך של 3,684 ₪
ד. גמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך של 15,000 ₪
ה. שכר עבודה בגין חודש 1/02 בסך של 1,766 ₪
ו. פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בסך של 9,036 ₪

לתובע 3-
א. פיצויי פיטורים בסך של 15,357 ₪
ב. תמורת הודעה מוקדמת בסך של 6,063 ₪
ג. פדיון דמי הבראה בסך של 3,684 ₪
ד. פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בסך של 9,036 ₪
ה. שכר עבודה בגין חודש 1/02 בסך של 1,766 ₪

לתובע 4-
א. פדיון דמי הבראה בסך 3,684 ₪
ב. תמורת הודעה מוקדמת בסך של 6,506₪
ג. שכ"ע בגין חודש 1/02 בסך של 1,766 ₪
ד. פיצויי פיטורים בסך של 20,012 ₪
ה. פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בסך של 7,101 ₪

לתובע 6-
א. פדיון דמי הבראה בסך של 3,684 ₪
ב. פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בסך של 3,536 ₪
ג. פיצוי פיטורים בסך של 28,282 ₪

לתובע 7 –
א. פדיון דמי הבראה בסך של 3,684 ₪

לכן כל הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פיטורי התובעים (על פי המועדים שפורטו בסעיפים 6 – 10 ל

פסק דין
זה) עד לפרעון המלא בפועל.
165. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 30,000 ₪ + מע"מ תוך 30 יום שאם לא כן, ישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל.

166. כל צד רשאי להגיש ערעור בזכות תוך 30 יום ממועד פסק הדין.

167. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום , ט"ו באלול תש"ע , 25 לאוגוסט 2010, בהעדר הצדדים
___________________
י. גלטנר-הופמן, שופטת
סגנית נשיא
1 מתוך 26









תעא בית דין אזורי לעבודה 2506/07 שמעון מזרחי, יובל רחמים, אבי זגורי ואח' נ' מישל אילת הסעות בע"מ, מישל בן הרוש (פורסם ב-ֽ 25/08/2010)