פסקי דין על משה גולדמן | פסקי דין על מאיר פרוש | פסקי דין על ישראל ורטהיימר |

6120/09 דמש     31/08/2010




דמש 6120/09 משה גולדמן נ' מאיר פרוש, ישראל ורטהיימר








בית דין אזורי לעבודה בירושלים



דמ"ש 6120-09 גולדמן נ' מאיר פרוש
ואח'






בפני

כב' השופטת
יפה שטיין

נציג ציבור (ע) נוריאל ממליה
נציג ציבור (מ) דקל סרחיו


תובע

משה גולדמן
ע"י ב"כ ליטל פרלמוטר


נגד


נתבעים

1.מאיר פרוש
2.ישראל ורטהיימר

ע"י ב"כ עו"ד שי ויזלברג




פסק דין


בפני
נו תביעה להפרשי שכר עבודה ופיצויי הלנת שכר.
העובדות הרלבנטיות:

הנתבע 1 הינו ח"כ וסגן שר החינוך, והנתבע 2
משמש כנהגו וכעוזרו הפרלמנטרי.
התובע, הינו בחור ישיבה. אין חולק כי נתבע מס' 2
ביקש ממנו מפעם לפעם להחליפו כנהגו של ח"כ פרוש, תמורת תשלום.
נתבע 2 מודה
כי הגיע לתובע סך של 2,500 ₪, כאשר נכון למועד הדיון - סכום זה לא שולם.
נתבע מס' 1 הגיש כתב הגנה,
בו טען לחוסר יריבות עם התובע, אך לא הופיע לדיון שנקבע.
המחלוקות בתיק:

האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין מי מהנתבעים.

ככל שכן - מהו שכרו של התובע, ומהם הימים והשעות שעבד התובע?
זכאות התובע להלנת שכר.
האם מגיע לתובע פדיון ימי חופשה, חגים או פנסיה?
האם נתבע 1 התחייב לשלם לתובע תשלום דו"ח שקיבל במהלך עבודתו?
דיון:

מי היה המעסיק של התובע?

שאלה ראשונה שנשאלת בתיק הינה – האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין מי מהנתבעים.
ראשית – לעניין ח"כ פרוש: לטענת ב"כ התובע "מתקיימים כל המבחנים הן בפן החיובי והן בפן השלילי" לקיומם של יחסי עובד ומעביד ביניהם.
כן נטען כי ח"כ פרוש היה אחראי בפועל על אופן ומיקום ביצוע העבודה, וכי העבודה נעשתה ברכבו,
ולפיכך ברור כי הייתה לו שליטה על התובע ובכל רגע נתון יכול היה לפטרו.
אלא, שמעדות התובע עולה כי מי שסיכם עימו את שכרו, מי ששילם לו בפועל ומי שקבע איתו את פרטי הנסיעות, גובה התשלום וסדרי העבודה
– היה נתבע מס' 2 בלבד (להלן גם: ורטהיימר). כשנשאל
התובע כיצד התקבל לעבודה זו, השיב (עמ' 4 שורות 20,21): " יש לי חבר בשם אהרון הולס הוא התקשר אלי יום אחד, ואמר לי שיש
לו חבר שהוא נתבע 2 והוא צריך נהג לחצי יום ומוכן לשלם 150 ₪ ליום".
בהמשך הסביר התובע כי קיבל את הכספים מנתבע 2 , וכדבריו (עמ' 6 משורה 3):"אחרי שסיימתי לעבוד, יום אחרי
זה הנתבע 2 אמר לי תבוא
אלי לקבל את הכסף... אחרי שבוע
הגעתי שוב לעבוד ושוב הוא לא הביא
לי את הכסף".
ובהמשך
- ( שם שורות 9,10):
"בזמן עבודתי הוא נתן לי רק אחרי לחצים פה 100
פה 200, סה"כ הוא שילם
לי על כל החודשיים שעבדתי 2,200 ₪. הכל אני
רשמתי". בהמשך אף העיד כי "מר פרוש
ביקש ממני את המפתחות אמרתי לו אתה יודע שעבדתי ולא קיבלתי כסף, הוא אמר שזה תלוי בנהג שלו והוא לא יכול לעשות שום דבר ולא יכול לעזור לי".
גם וורטהיימר עצמו מודה שח"כ פרוש אינו קשור לעניין ולא היה מעסיקו. וכך השיב (שם עמ/ 11): "הנתבע
1,
תוציאי אותו מהסיפור, הוא לא הפעיל אותו ולא קרא לו. אני אמרתי לנתבע 1 מי הנהג שלו באותו יום..."
ובהמשך (שם משורה 15):
"הנתבע 1 לא מעסיק אף נהג, וגם אני לא מעסיק
אף נהג. זה יותר טובה. זה קבלן שבא לעבוד ומקבל כסף לפי מה שסוכם.
...
אני משלם את זה מהכיס שלי".
למעשה, ואף שח"כ פרוש לא טרח להגיע לדיון – לא התקיימו לגביו המבחנים שבפסיקה לעניין זהותו כמעסיק. אמנם הוא זה שנהנה משירותי הנהיגה, אך מעבר לכך – לא היה לו כל קשר עם הנהג, כמעסיק, לא
סיכם דבר עם התובע ולא הוא שאמור
היה לשלם לו את שכרו. גם אם ידע שנהגו נוהג לקחת נהגים אחרים במקומו – אין הדבר
הופך אותו למעסיקו. הטענה הסתמית כי
התמלאו מבחני הפסיקה
של מבחן ההשתלבות הן בפן השלילי והן בפן החיובי – לא הוכחה, ואין די בהעלאת טענה זו
בעלמא, כדי
שבית הדין יקבלה. מוטב היה, אפוא, שהתובע
לא היה מגיש את התביעה האישית נגדו.
משלא התקיימו יחסי עובד ומעביד עם ח"כ פרוש
- אין מקום להזדקק לשאלה האם נכונה טענת התובע כי ח"כ פרוש הבטיח לשלם
לו עבור הקנס שקיבל בגין עבירת תנועה, היות ועניין זה אינו עוד בסמכות בית הדין.
בנסיבות אלו – ואף שח"כ פרוש לא הופיע לדיון, הרי משהתביעה כנגדו לא הוכחה אפילו לא לכאורה, אין מקום לתת כנגדו פס"ד, ומאידך אף לא לפסוק לטובתו הוצאות (כפי שהיה מקום לעשות לו הופיע לדיון).
שונה הדבר לגבי נתבע מס' 2 . לגבי נתבע מס' 2
- מבחני הפסיקה מלמדים שהוא היה המעסיק.
הוא זה שקיבל את התובע לעבוד עימו, הוא זה שאמר לו מתי ולאן לנסוע, איתו היה התובע בקשר, וממנו אף קיבל את שכרו. יצויין
כי כל התנהלותו של נתבע 2 אינה ברורה לחלוטין. לדוגמא: במהלך הדיון
הסכים כי התובע זכאי לקבל ממנו 2,500 ₪
בגין עבודתו (ולא הסכומים להם טוען התובע), אולם, כשנשאל, מה סיכם עם התובע השיב (עמ'
14 שורה 14):"לא סיכמתי שום דבר. אמרתי לו קח את האוטו ותעבדו עד שתסיים לעבוד, לא סיכמתי איתו שעות כי אין שעות"
ובהמשך (שם משורה 19):"אני לא לקחתי את התובע בתור עובד שלי אלא בתור טובה, ובזכות הטובה נתתי לו גם כסף, כך אני עושה עם כל החברים. לא כתבתי שאני מחפש נהג, אני ביקשתי עזרה מחברים.."
ובהמשך (עמ' 15 משורה 1)
"ש. אתה סיכמת איתו על כסף וסיכום על כסף זה כבר לא טובה. למה לא סיכמתם בכתב?
ת. כי הוא לא עובד שלי, זה יותר טובה מאשר לקחת אותו בתור עובד... אמרו לי שהוא נהג צעיר
ושהוא אוהב לנהוג, וקח אותו
שיעזור לך ותן לו גם כמה גרושים"
יצויין כי
גם על פי עדותו שלו, לא הכיר קודם לכן את התובע, אלא רק את חברו,
הולס (ר' לעניין זה עמ' 14 שוות 10-12). אם כך לא ברור כיצד ומדוע עשה לתובע "טובה".
ברור לחלוטין שכשמישהו עושה "טובה" לאדם אחר בכך שנותן לו עבודה ובתמורה ל"טובה" משלם לו שכר – זוהי העסקה לכל דבר, גם אם מדובר בהעסקה על בסיס יומי או שעתי.
טענתו של הנתבע
כי כך נהג גם
עם עובדים אחרים – אינה
גורעת ממעמדו כמעסיק, אלא להיפך (ועל כן לא ברור לשם מה בכלל הביא לעדות את מר דוד הלר שהעיד כי גם הוא הועסק באותו אופן). העובדה שהיו עוד בחורים שהסכימו לעבוד אצלו באופן זה, אינה הופכת אותם לקבלנים, או למי שאינו זכאי לזכויותיו. גם טענת בא כוחו בסיכומיו על פיה:"ישנם לא מעט מגזרים אשר מספקים שירותים על בסיס תשלום גלובאלי, דוגמת קבלנים, סיידים, שוטרים", וכי על כן אין מקום לראות בנתבע 2 כמי שמעסיקו או כמי שמחוייב לשלם שכר מינימום -
מוטב
הייתה שלא הייתה מועלית כלל.
מה היה היקף עבודתו של התובע?

התובע המציא דף ריכוז של שעות העבודה שערך, לדבריו, על סמך פתקים שכתב במהלך עבודתו, אם כי הפתקים עצמם נזרקו, כיוון שלא הבין שעליו לשמור אותם. אכן, צודק ב"כ הנתבע, כי
על פי "כלל הראיה הטובה ביותר" היה על התובע לשמור את הפתקים שרשם בזמן אמת. אעפ"כ,

ואף שהנתבע מודה כי שילם לו בסה"כ 2,200 ₪ וחייב לו עוד 2,500 ₪ (עמ' 16 שורות 11-14), לא היה לנתבע עצמו ולו גם
שמץ של מושג כמה ומתי עבד התובע. לו היה הנתבע מציג רישום שעות
אוטנטי מצידו – נכון היה להעדיף את רישומיו האוטנטיים על פני דף ריכוז שעות של התובע. אלא שהנתבע
לא עשה כן,
וכשנשאל כמה ימים ואיזה תקופה עבד
אצלו התובע השיב (עמ' 18 משורה 4):
"ש.אתה זוכר תא התאריכים שהתובע עבד?
ת.לא.
ש. כמה ימים
בסה"כ הוא עבד ולאיזה תקופות?
ת.לא היו תקופות אני לא יודע כמה הוא עבד.
ש. אז אתה גם לא זוכר ימים?
ת.לא"
בנסיבות אלו,
מקובלת עלינו עדותו של התובע כי אכן הדף שמסר לבית הדין הינו ריכוז של אותם פתקים קטנים שרשם לעצמו, וכי לא ידע כי עליו לשמור אותם. לחיזוק הביא התובע דף פירוט טלפונים מ"סלקום" ממנו ניתן ללמוד – אף כי באופן סכמטי בלבד – כי אכן
נערכו שיחות טלפון עם נתבע מס' 2 בימים להם טוען כי עבד.
כך גם עולה
מאישורי הכניסה לכנסת שניתנו לו ושצורפו לתיק (אף שמדובר ב- 12 אישורים בלבד שהומצאו). מסמכים אלו, הגם שלא היו יכולים לעמוד בפני
עצמם כהוכחה מוחלטת לשעות וימי עבודתו – הרי שיש בהם חיזוק לעדותו האמינה של התובע כי אכן ריכוז השעות משקף את הימים והשעות בהם עבד בפועל. עוד יצויין כי התובע לא ביקש שכר באופן גורף על כל התקופה (שנמשכה על פני
כשבעה חודשים), אלא על פני 38 ימים בלבד.
בנסיבות אלו, ואף שהפתקים המקוריים לא נשמרו – מקובלת עלינו, כאמור,
עדותו של התובע כי אלו הימים והשעות האמיתיות בהן עבד.
מה היה גובה שכרו של התובע?

התובע העיד כי סוכם עימו על 150 ₪ לעבודה של חצי יום, אם כי בפועל עבד לעיתים שעות ארוכות מעבר לחצי יום. ואכן, גם לגרסת הנתבע – היו ימים שעבד שעות רבות. השאלה מה סוכם עימו לגבי גובה השכר. מעדותו של הנתבע לא ניתן לקבל תשובה מה היה הסיכום עימו,
מעבר לכך שטען שלא יתכן שהיה נותן שכר של 150 ₪ לחצי יום עבודה, כאשר הוא עצמו משלם את השכר מכספים שמקבל כשכיר. בחקירתו השיב כי לא היה כל סיכום כספי עם התובע . יחד עם זאת העיד כי:"כל אחד יודע שחבר כנסת עובד מהבוקר עד הלילה. אין בזה שעות, ובסוף היום או שבועיים או חודש אחרי זה, מתי שהיה לי – לפעמים נתתי לו
100 ש"ח לפעמים 150 ₪ ולפעמים 50 ₪. באותו יום יכל לעבוד 3 שעות ולפעמים יכל לעבוד 180 ₪. לפעמים שילמתי לו על 3 שעות 150 ₪ ולפעמים על 18 שעות שילמתי 100 ₪ ולפעמים 150 ₪".
גם עדותו של עד התובע, מר קליין, לא הוסיף דבר, כאשר לא ידע דבר מידע אישי אלא רק ממה שסיפר לו התובע, כחבר.
בנסיבות האלה, לא נראה סביר שעל חצי יום
(ארבע שעות) סוכם שיקבל 150 ₪ (37.5 ₪ לשעה), ומאידך – אין כל אסמכתא לסיכום אחר. בנסיבות אלו קובעים אנו כי
על הנתבע לשלם לו את השכר הראוי – שהוא שכר המינימום לשעה. בהתאם לכך זכאי התובע לקבל את השכר
על פי שכר המינימום לשעה
x
שעות העבודה על פי הרישומים שהגיש, בהפחתה של 2,200 ₪ שקיבל.
לעניין זכויות אחרות
–

אמנם מקובלת עלינו טענת התובע כי סך כל התקופה הייתה של 7 חודשים, אך בפועל, גם לגרסתו, עבד רק 38 ימים, באופן לא רצוף ובהיקף שעות משתנה. לכן אין בסיס לתביעתו
ל- 7 ימי חופשה. מכל מקום, משעבד
בסה"כ 38 ימים יהיה זכאי לשני ימי חופשה
ובסה"כ –
בגובה 16 שעות עבודה. כך גם אין מקום לפסוק לו דמי חגים ואף לא הפרשות לפנסיה כפי שתבע. גם הטענה הסתמית כי זכאי ל-1,000 ₪ הוצאות נסיעה – לא הוכחה ולא ברור מה הבסיס לסכום הנתבע.
שעות נוספות
–
אמנם התובע טען, באופן סתמי,
שעבד שעות נוספות אך לא תבע זאת במפורש ולא ציין מהו סכום התביעה בגין שעות נוספות. משכך אין בית הדין פוסק דבר בגין שעות נוספות.
הלנת שכר
–

אין ספק כי צורת העסקתו של התובע הייתה
מנוגדת לחוק, אף שלטענתו
סבר כי אם הוא רואה את התובע כקבלן
או כמי שעשה לו "טובה", הרי שפטור מכל חובה לפעול על פי החוק. לעניין זה נשאל:
"לפי מה אתה
משלם?" והוא השיב: "לפי הסבבה" (עמ' 16 רישא), ונראה כי כלל לא הבין את חובתו החוקית לשלם על פי החוק. מפליא הדבר שאף לא עשה כן גם לאחר שקיבל את כתב התביעה והיה מיוצג.
יחד עם זאת, מבדיקת התיק עולה כי התובע עבד בתקופה שמ-14/5/08 ועד 17/12/08, בעוד התביעה הוגשה לבית הדין
ב-29/11/09, כך שלגבי מרבית התקופה יש התיישנות
לעניין פיצויי ההלנה. אמנם טענה זו לא הועלתה על ידי הנתבע – אך כיוון שמדובר בהתיישנות מהותית לא ניתן לפסוק פיצויי הלנה אלא רק על התקופה
שבין
29/11/08 ועד 17/12/08 ובסה"כ על פי הרישומים שהגיש -74.5 שעות.
לדברי
הנתבע
ביקש
לשלם לתובע את הסכום שנותר לתשלום (לגרסתו – 2,500 ₪) ואילו התובע סרב לקבל
את הסכום שהוצע לו (עמ' 16 שורות 15-19). טענה זו לא הובררה דיה, ומכל מקום ניתן לקבל כי בתקופה זו הייתה קיימת מחלוקת של ממש בין התובע לנתבע לעניין תשלום זה, לעניין פיצויי הלנת שכר. יחד עם זאת אין חולק כי לכל הפחות מיום הדיון בבית הדין, כבר ידע הנתבע
כי עליו לשלם את הסכום שלא
שולם, וכי צפוי להלנת שכר, ואעפ"כ לא עשה כן. בנסיבות אלו ישלם הנתבע לתובע פיצוי בגין הלנת שכר עבור 74.5 שעות, על פי המכסימום הקבוע בחוק,
מיום הדיון – 17/3/2010 ועד ליום התשלום בפועל.
סוף דבר:
א.
התביעה כנגד נתבע 1 – נדחית ללא צו להוצאות.
ב.
נתבע
2
ישלם לתובע שכר עבודה בגין 362 שעות, לפי חישוב של שכר מינימום של


20.70 ₪ לשעה. כיוון שקיבל 2,200 ₪
נותרה יתרה לתשלום בסך של
5,293.4 ₪.
ג.
נתבע 2 ישלם לתובע
דמי פדיון חופשה בגין שני ימים ובסה"כ -331.2 ₪.
ד.

נתבע 2 ישלם לתובע פיצויי הלנת שכר (מעבר לקרן - שנכללה בסכום דלעיל) בגין

הלנה של 74.5 שעות עבודה
עבור
התקופה שמיום 17/3/2010
ועד

ליום התשלום בפועל.


בנוסף ישלם נתבע 2 לתובע סך של 1,800
₪ + מע"מ כשכר טרחת עו"ד.

בקשת רשות ערעור ניתן להגיש תוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לידי הצד המבקש לערער.





נציג ציבור(ע)
נוריאל ממליה

נציג ציבור(ע)
דקל סרחיו

יפה שטיין
, שופטת
אב"ד








ניתן היום,
31 באוגוסט
2010, כ"א באלול תש"ע,
בהעדר הצדדים.













דמש בית דין אזורי לעבודה 6120/09 משה גולדמן נ' מאיר פרוש, ישראל ורטהיימר (פורסם ב-ֽ 31/08/2010)