פסקי דין על נ.ר. | פסקי דין על עיזבון המנוח יוסף נחום ז"ל | פסקי דין על ו.כ | פסקי דין על א.נ |

48690/07 תמש     18/08/2010




תמש 48690/07 נ.ר. נ' עיזבון המנוח יוסף נחום ז"ל, ו.כ, א.נ





נ.ר.
, ת.ז. ...
התובעת
תרצה נוה

ע"י ב"כ עו"ד

נ ג ד

1. עיזבון המנוח יוסף נחום ז"ל

2. ו.כ
., ת.ז. ...
3. א.נ
., ת.ז. ...
4. נ.ש.ע.ל., ת.ז. ...
5. ש.ס.נ., ת.ז. ...
6. ר.ח., ת.ז. ...
7.ש.ח., ת.ז. ...
הנתבעים
עמרם נהרי

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
פסק דין
בעניין היקף עזבונו של המנוח י.נ. ז"ל.
1. העובדות הצריכות לענייננו:
התובעת (להלן תכונה גם "האישה) והמנוח נישאו בנישואין ראשונים בשנת 1960, וחיו בחיי נישואין מאושרים (על פי תרבותם) עד למועד פטירתו של המנוח -בספטמבר 2006.
לתובעת והמנוח לא נולדו ילדים.
המנוח הותיר צואת יורש אחר יורש מיום 1.11.2000, בה הותיר את רכושו לתובעת, (עם תנאים כפי שיפורט בהמשך ט.ס) ולאחר 120 שנותיה ציווה כי הנותר יעבור לנתבעים 3 עד 8. (להלן: "צואת המנוח")
בית המגורים שהוא עיקר המחלוקת בהליך זה נרכש על ידי המנוח שש שנים קודם לנישואיו עם התובעת, בשנת 1954, מכספי אחיו אשר נותר בעירק עת עלו שאר בני משפחתו לישראל, נרשם על שמו של המנוח, ובשנים ההן, (קודם לנישואי בני הזוג) התגוררו בבית עם המנוח אמו המנוחה, ואחיו. (להלן "הבית").
הבית הוא צמוד קרקע, נמצא ברח' ... פתח תקוה, וידוע כגוש ... חלקה ....
הצדדים התגוררו בבית עד למועד פטירתו של המנוח, ולמעלה מארבעה עשורים.
צוואת המנוח קוימה לאחר שהתובעת עצמה הגישה בקשה לקיומה לרשם לענייני ירושה ביום 14.5.08, וכשנה וחצי לאחר פטירתו של המנוח.
בצוואתו הוריש המנוח את כל רכושו לתובעת אשתו, עם ההגבלות הבאות: הגבלה מלבצע דיס פוזיציות בזכויות בבית, תוך קביעה מפורשת כי התובעת תהא זכאית לגור בבית עד 120 שנותיה, וכך בסעיף 3ב' לצוואתו:
" את בית המגורים שלי הרשום בבעלותי והנמצא ברח'.....הריני מצווה לאשתי-ר.נ. אשר תהיה רשאית לגור בבית לבדה ובעצמה ואינה רשאית ולא תהיה זכאית להרשות לאף אדם נוסף להתגורר בביתי.
כמו-כן, אשתי אינה רשאית ולא תהיה זכאית לצוות את הבית לאחרים לאחר אריכות ימיה.
שכן-אני מורה בזה ומצווה כי לאחר אריכות ימי אשתי, הזוכים במקומה בבית יהיו הזוכים אשר ציינתי ופירטתי בפסקה א(1-6) לעיל".
באשר לכספים, פיקדונות, חסכונות, קצבאות, וכיו"ב, הותיר את כולם לאשתו- התובעת ואילו בסעיף 3 ג' 2 ציווה לומר:
" הריני מצווה בזה ומורה כי אשתי לבדה אינה רשאית ולא תהיה זכאית למשוך ו/או להוציא כספים וזכויות כספיות מתוך עזבוני אלא אך ורק יחד עם ר.ח...( נתבעת מס' 5, ט.ס) שחתימתה תידרש ביחד עם חתימת אשתי למשיכת ו/או הוצאת כספים מעיזבוני כאמור לעיל. " (להלן: "הכספים").
ביום 24.12.06, כשלשה חודשים לאחר פטירתו של המנוח, התייצבה התובעת בפני
עוה"ד שופמן (עורך הצוואה של המנוח,ט.ס), וערכה את צוואתה, זהה כמעט לזו של המנוח,למעט השינויים המחויבים, כאשר בסעיף 1 נכתב:

"הנני זוכה בצוואתו של בעלי המנוח- נ.י. ז"ל....והריני מכבדת את רצונו של בעלי ז"ל עפ"י צוואתו הנ"ל ועושה צוואתי זו, בדעה צלולה....ולאחר מחשבה רבה."
ובסעיף 2 לצוואה ציוותה את רכושה לרבות הבית לאותם "יורשים אחר יורשת" כאמור בצוואת המנוח. (ראה :בימש/5).
ביום 23.10.07 הגישה התובעת את התביעה בתמ"ש 48690/07 למתן

פסק דין
הצהרתי הקובע כי מחצית הזכויות בבית שייכות לה, וכן עתרה כי מחצית הזכויות אשר נצברו במהלך הנישואין ועד לפטירתו של המנוח שייכות לה.
כמו כן עתרה התובעת בתע 106491/07 לכתובתה מן העיזבון, ולצרכי האגרה העמידה את תביעתה על הסכום של 300,000 ₪.
ב

פסק דין
זה תוכרענה במאוחד, הסוגיות בשתי התביעות.
2.טענות התובעת:
התובעת טוענת כי מחצית מהזכויות בבית שייכות לה, זכות קניינית המוקנית לה מכוח הלכת השיתוף אשר חלה בינה לבין בעלה המנוח, קודם פטירתו, וזאת מאחר והצדדים ניהלו משטר רכושי משותף במהלך ארבעים ושש שנות נישואין ללא קרע, חיים הרמוניים, תוך הסתמכותה על זכות זו, ולמרות שנכס זה נרכש על ידי בעלה המנוח כ- 6 שנים קודם לנישואיהם.
התובעת טוענת כי בהכירה את אופיו השתלטן של בעלה במהלך שנות נישואיהם, וכי "על פיו יישק דבר", לא העלתה את נושא הבטחת רישום מחצית זכויותיה-בבית, ואולם סמכה על בעלה המנוח כי לא יקפח את זכויותיה.
לטענתה במהלך למעלה מארבעה עשורי שנות נישואיהם שיפצו את בית המגורים וכי במהלך חייהם המשותפים החזיקו שני חשבונות משותפים ומשם שולמו כל הוצאותיהם.
חלוקת התפקידים ביניהם כל השנים ללא מריבות, ועל מי מנוחות, הייתה לטענתה, כי בעלה המנוח היה "על הכספים" והיא ניהלה את ביתם.
לטענתה, היה על בעלה המנוח להחתימה על הסכם ,והסכם ממון בפרט כדי לגלות את דעתו, כי מחצית הזכויות בבית אינן שלה, וכי הזכויות כולן בבית המגורים משנרכש ממקורותיו, כ- 6 שנים לפני הנישואין שייכות לו, וכפי שעל פי הרישום, ובכך שלא עשה כן נתן את הסכמתו ב"מכללא", כי לאחר שנות שיתוף ממושכות, עם הערכה ואהבה, מחצית הזכויות שייכות לה.
עוד ולטענתה, לא היה בחייו של המנוח כל צורך להצהיר כי למרות הרישום מגיעות לה מחצית הזכויות בבית, מאחר ולא ארע כל אירוע אשר הצריך פנייה לערכאות.
התובעת טוענת כי במהלך החיים המשותפים עם המנוח ביקשה שלא להתעמת עימו,ולכן, לא העלתה את נושא הרישום, אשר מבחינתה, ועל פי המצב המשפטי החל בעניינם, הוא פורמאלי.
התובעת טוענת כי הנתבעים (יורשים אחר יורשת,ט.ס) לא הרימו את הנטל המוטל עליהם וביתר שאת כאשר מדובר בבית מגורים גם בנסיבות ענייננו, באשר לסתירת כוונת השיתוף: הנתבעים לטענתה טענו טענות בעלמא על כי פה ושם אמר המנוח כי הבית כולו שלו...
הנתבעים לא נתנו מענה לשאלה מדוע הופרדו הוראות הצוואה, לבית-ולשאר הכספים.
אמירתו של המנוח, בצוואתו "הבית שלי" כוונה כלפי אחיו שטען לזכויות בו, ולא כלפיה.
ובאשר לטענה המרכזית כי היא התובעת "ויתרה" על זכויותיה ככל שהיו לה: טוענת היא כי היה על הנתבעים להביא ראיה חותכת לכך, והם לא עשו כן.
באשר לצוואה אותה ערכה כשלשה חודשים לאחר פטירתו של המנוח, בפני
עוה"ד שופמן אצלו ערך המנוח את צוואתו, ובאשר לטענה, כי בכך שאשררה את צואתו, לא תוכל לטעון כי לא "ויתרה", משיבה התובעת כי היא אשררה את צוואת בעלה המנוח באשר לזהות היורשים, (יורשים אחריה) אך אין לראות בכך כי ויתרה על זכויותיה.
באשר לתביעתה לגבי הכתובה, טוענת התובעת כי מעיון בצוואת המנוח עולה כי המנוח נישל אותה, ובפועל לא הוריש לה דבר. התובעת מפנה לזכאותה לכתובתה, לסעיף 104(א) לחוק הירושה התשכ"ה-1965 ( להלן: "חוק הירושה").
3. טענות הנתבעים:
לטענתם, במהלך כל שנות הנישואין הסכימה התובעת, כי זכויות הבית אשר נרכש על ידי המנוח קודם לנישואיהם, ממקורותיו, שייכות לו, וכי הסכמתה הפוזיטיבית זו של התובעת התבטאה הן באופן פסיבי והן באופן אקטיבי, ומשכך, ובכך הביעה את דעתה, ועל כן נסתרת חזקת השיתוף.
הנתבעים שהם כולם בבחינת "יורשים אחר יורשת" על פי צוואתו של המנוח טוענים כי שנים ידעה התובעת ואף נתנה את הסכמתה, כי הבית יועבר משמו של המנוח לישיבה, או בית כנסת, עד לאחר שהמנוח החליט אחרת, ואולם ידעה כי אין לה חלק בבית והסכימה לכך.
לטענתם התביעה הוגשה בחוסר תום לב, כאשר העומדת מאחורי הפנייה לבית המשפט היא אחייניתה, הגב' ק.ד., אשר מבקשת להינות מרכושה של התובעת.
לטענתם-התובעת ירשה את כל זכויותיו של המנוח-על פי צוואתו, לא זו בלבד שהיא רשאית להירשם כבעלים של כל זכויות הבית, יש לה אף זכות מגורים בו, לכל ימי חייה, ועל פי המתווה המשפטי של הצוואה, כפי שנערכה. (יורש אחר יורש) רק לאחר 120 שנותיה, תעבורנה הזכויות לנתבעים .
הנתבעים מציינים כי על פי הראיות, ועל פי עדותה של התובעת עצמה, המגרש עליו נבנה הבית, נרכש על ידי המנוח ממקורותיו, שש שנים לפני נישואיו לתובעת,והבית היה ראוי למגורים חמש שנים קודם לנישואים, כך שטענתה של התובעת כי הבית לא היה ראוי למגורים והושבח לכך במהלך הנישואין, אינה נכונה.
לטענתם הבית שופץ לפני למעלה משלשים שנה על ידי בני משפחתו של המנוח, שהיו קבלני בניין,וללא תמורה.
מבחינת הדין מפנים הנתבעים לכך כי התובעת כלל אינה טוענת כי הייתה בנסיבות עניינם של הצדדים כוונת שיתוף ספציפית לגבי שיתוף בזכויות בבית, אשר אין מחלוקת כי נרכש שנים קודם לנישואין, וזכויותיו רשומות היו על שם המנוח, עד ליום מותו.
לטענתם, מהמסכת כפי שהוכחה אין לה לתובעת עילת תביעה מלכתחילה.
הנתבעים מונים 13 טעמים המאששים את טענתם לדחיית התביעה, וכלשונם:
"הנתבעים הוכיחו בבית המשפט כי לא התקיימו התנאים להחלת חזקת השיתוף על בית המגורים ולחילופין, העובדות במקרה הקונקרטי דנן מוכיחות ומאששות את הטענה בדבר סתירת חזקת השיתוף על הבית, וזאת בשל מכלול הטעמים הבאים..":
ואלה הם:
·מדובר בנכס חיצוני שנרכש לפני הנישואין והושבח במהלך השנים מכספי ירושה שאינם תולדה של מאמץ משותף...
·במשך עשרות שנים המנוח התבטא בפני
התובעת באופן ברור עקבי וגלוי כי הוא רואה בבית רכוש פרטי שלו ולא רכוש משותף.
·התובעת הודתה בבית המשפט כי הסכימה הן באמירה והן בשתיקה לכך שהבית שייך למנוח בלבד וכיבדה את רצונו.
·התובעת הסכימה לדעתו של המנוח שהבית שלו בלבד, בעת שערכה צוואה משלה, בה נרשם בפירוש שהיא מכבדת את רצון בעלה שבצוואתו לגבי הזכויות שלו בבית.
·התובעת הודתה בבית המשפט כי במשך שנים הייתה אדישה לכך שהמנוח התכוון בשלב מסוים לתרום או להוריש את הבית לישיבה לאחר מותו.
·התובעת לא ביקשה, לא רמזה ולא נקטה בהליך כלשהוא במשך כל חייו של המנוח בנוגע לזכויות עבורה בבית.
·הוכח שהמנוח היה ישר וכנה בכל התנהלותו כלפי התובעת, לא הטעה אותה ולא יצר מצג שווא כלפיה שגרם לה להימנע מלדרוש זכות בבית.
·התובעת הודתה בבית המשפט שהבית של המנוח ושהיא לא תובעת על זה כלום.
·התובעת לא חששה לומר למנוח דברים קשים ולא פחדה ממנו, ולפיכך לא ניתן לטעון שנמנעה מלדרוש זכויות בבית בגלל פחד.
·התובעת לא הוכיחה שהסתמכה על כך שהבית יהיה שלה. להיפך, היא הודתה שהייתה חוסכת בסתר במשך שנים רבות סכומי כסף ל"יום שחור".
·המנוח והתובעת הפרידו במשך כל שנות נישואיהם בין הכנסותיה של התובעת מעבודתה כמטפלת, אותן שמרה לעצמה, ובין הבית שאותו שמר המנוח מכל משמר כנכס על שמו בלבד בלא ששיתף בו את התובעת.
·התובעת ידעה שהמנוח כתב צוואה בשנת 2000 הנוגעת לבית. משהפגינה אדישות ומשלא נקטה בשום צעד לברר כבר בשנת 2000 מה יעלה בגורל הבית, גילתה את דעתה שממילא לא ראתה את עצמה שותפה בבית.
·בשנת 2006 כשנודע לתובעת במדויק על תוכנה של הצוואה של המנוח ושרשם 25% מהבית לא.ו.כ
., היא הביעה שמחה שהוא בכלל חשב על מישהו ממשפחתה. היא לא חשבה מלכתחילה שהיא או משפחתה יקבלו חלק מהבית."
אלה הטעמים במצטבר, אשר לגרסתם של הנתבעים הוכחו בענייננו, ועל כן עותרים הם לדחיית התביעה.
באשר לתביעת הכתובה מהעיזבון: ראשית, התובעת לא צרפה עותק מהכתובה לתביעתה, ועל כן טוענים הנתבעים כי לא היה בידם לחקור את התובעת בעניין אמיתות המסמך.
אלא שמעבר לכך, לטענתם תביעה זו מחוסרת עילה מאחר והתובעת, יורשת את מלוא זכויותיו של המנוח בחייה, ומשהיא היורשת הבלעדית של העיזבון אינה יכולה לתבוע את כתובתה מהעיזבון.
4, הסוגיה בה על בית המשפט להכריע נעוצה בסיווג מהות הזכויות אותן ירשה התובעת עקב קיום צוואתו של המנוח, היקפן, והאם מכלל הראיות אשר הונחו עולה כי הייתה לה לתובעת "ההזדמנות" או האם התקיים "אירוע מכונן" אשר בגינו היה מצופה כי היא התובעת תעמוד על דרישתה למחצית הזכויות בבית, ואם לא עשתה כן-הרי וויתרה על זכויות אלה.
ההכרעה באמור לעיל היא זו שתוביל גם להכרעה בתביעה ליתן בידה של התובעת את סך כתובתה, אותה העמידה לטענתה, מטעמי תשלום האגרה, על הסך של 300,000 ₪ למועד הגשת התביעה.
6. המתווה המשפטי, ויישומו לענייננו:
בענייננו חל סעיף 42 (א) ו(ב) לחוק הירושה, וזה נוסחו:
" 42. יורש אחר יורש.
(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון: השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.
(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון: אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה...".
וכך מספרם של המלומדים שאול שוחט, מנחם גולדברג, יחזקאל פלומין,: דיני ירושה ועיזבון בהוצאת סדן, בעמ' 120ב:
" משזכה היורש הראשון, (התובעת בענייננו, ט.ס), גורל הרכוש נתון עתה בידיו והוא רשאי לעשות בו כרצונו(סעיף 42(ב) לחוק). גם אם יודע היורש הראשון שהמצווה ביקש כי הנכסים יגיעו,כעיקרון, לידיו של יורש שני, (הנתבעים בענייננו,ט.ס) אין בידיעה זו כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו. אפשר שרשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון-כולם או חלקם-ומבחינה משפטית גרידא, אף על פי שנהג בחוסר תום-לב, פועל הוא כדין. על כן, זולת האיסור בסעיף 42(ב) לחוק, לפיו מנוע היורש הראשון מלצוות לאחר את הרכוש שזכה בו, רשאי הוא לעשות ברכוש כל פעולה אחרת, לרבות העברתו לאחר בחייו. (ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק פ"ד ל(1) 749: ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן מו(4) 330: ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, מג(1) 278, מפי השופט אריאל: ע"א 46/89 רוזן נ' בהט, מד(2) 765, מפי השופט אלוני)".
עם זאת, רשאי המוריש להטיל מגבלות על יכולתו של הראשון לעשות בעיזבון כבתוך שלו, וכך אף עשה המנוח בענייננו, וכפי שציווה בסעף 3 ב. לצוואה, ובצורה מפורשת (ראה סעיף 53 לחוק הירושה), כי התובעת אינה רשאית ולא תהיה זכאית למכור את הבית לאחרים, לא לשעבדו, ולא לעשות בו עסקה ו/או פעולה קניינית אחרת, וכמו כן ובסעיף זה הורה כאמור בסעיף 42(ב) לחוק הירושה, כי לא תהיה זכאית לצוות את הבית לאחרים לאחר אריכות ימיה.
בד בבד עם הגבלות אלה, הותיר לה להתגורר בבית לכל ימי חייה.
באשר לכספים בעיזבונו וכל חסכונותיו, גם אותם ציווה לתובעת (סעיף ג.1 לצוואה), ומה שיוותר, אם יוותר, לנתבעים, תנאי לעניין הוצאת הכספים והיקפם, קבע המנוח בסעיף 2. לצוואתו, לומר: "הריני מצווה בזה ומורה כי אשתי לבדה אינה רשאית ולא תהיה זכאית למשוך ו/או להוציא כספים וזכויות כספיות מתוך עיזבוני אלא אך ורק יחד עם ר....(נתבעת מס' 5) שחתימתה תידרש ביחד עם חתימת אשתי (התובעת ט.ס) למשיכת ו/או הוצאת כספים מעיזבוני כאמור לעיל. "
נשאלת השאלה, עוד קודם דיוננו באשר "לחזקת השיתוף", אשר הצדדים חולקים באשר לקיומה בנסיבותינו (ובפרט לצורך ההכרעה בתביעת הכתובה), האם ציווה המנוח את כל רכושו (למרות התנאים וההגבלות) לתובעת-אשתו, או שמא לא.
בע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד הושארה בצ.ע. ולא הוכרעה השאלה האם הוראה המגבילה את זכותו של היורש הראשון היא בעלת נפקות אישית או כלפי כולי עלמא. על פי הפסיקה במקרה הרגיל כמו בענייננו, באשר לזכויות בבית כל שיכול היורש השני (הנתבעים) לתבוע מן היורש הראשון (התובעת) הוא את שוויו של הבית היה ולמשל, תבחר התובעת למכור אותו בחייה למרות המגבלות בצוואת המנוח-אשר קוימה (ראה: ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד מח(3) 104,110, בעמ' 110, וע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, מו(4) 330).
מכאן, וכטענת הנתבעים עצמם, שהם "היורשים אחר היורשת", יש לומר כי התובעת זכתה במלוא הזכויות הבית, ובנוסף בזכות המגורים לכל ימי חייה, ולא כטענתה, כי נושלה, וכך לגבי כל הזכויות הכספיות, והחסכונות,על אף המגבלה בחתימתה של הגב' ח. ביחד עם זו של התובעת (למעט קצבאות על פי דין), וכפי שאף עלה מהראיות, עשה כן המנוח, מתוך דאגה לאשתו, ומשהיא יחד עמו סמכו על הגב' ח. אשר הייתה קרובה להם, טיפלה בהם, וכך אף לאחר מותו של המנוח, המשיכה בדאגתה לתובעת.
מכאן לטענה המרכזית בפסק הדין: האם עזבונו של המנוח כולל מחצית מהזכויות בבית המגורים, או את מלוא הזכויות: התובעת כאמור עותרת למתן

פסק דין
הצהרתי כי היא הבעלים של מחצית הזכויות בבית המגורים, מכוח חזקת השיתוף והפסיקה אשר התפתחה, וכיום הפכה כמעט לחלוטה באשר לדירת המגורים, וחזקה זו אף מוחלת על שכזו אשר הובאה לנישואין רבים בשנים, על ידי מי מהצדדים, ובהתקיים אותם תנאים שעל פי גרסתה התקיימו בעניינה, או שמא יש לקבל את טענת הנתבעים כי הוכח שבמהלך 46 שנות נישואיהם של התובעת ובעלה המנוח, הסכימה התובעת, וכך היה נהיר לבעלה המנוח, שבית המגורים שייך לו בלבד.
עוד ובנוסף, יש לבחון אם על פי הראיות "החיצוניות" "והאוביקטיביות" ניתן לקבוע כי היו לפחות שלש הזדמנויות בהן ניתן לומר כי התקיים לגביהם "אירוע מכונן", כך שהיה מצופה כי התובעת תעתור לזכויותיה בבית (מחצית), ומשלא עשתה כן, וויתרה.
ההלכה המשפטית התגבשה והתפתחה במהלך כ- 30 שנות פסיקה, והיא קובעת חזקה חלוטה כמעט לפיה תחול חזקת השיתוף על זוגות נשואים אשר חיו יחדיו מבלי שיהיה צורך להראות כי חייהם המשותפים היו הרמוניים או נטולי מריבות, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבני זוג אשר היו נשואים בנישואים ראשונים,ויחידים, משך למעלה מ- 40 שנה.
הלכה זו הפכה בשנים האחרונות להלכה נורמטיבית המבוססת על עקרונות חברתיים בסיסיים, וכפי שסוכם ונפסק על ידי הנשיא (כתוארו אז) ברק, ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, תק-על 2006(4) 3794:
" הלכת השיתוף היא מכשיר משפטי שנועד להגשים מטרה חברתית. היא ניזונה מתפיסה חברתית של מוסד הנישואין, כקשר חופשי בין שני יחידים, המושתת על שוויון, שיתוף פעולה, ותמיכה הדדית. הוא מכוון להביא לצדק חברתי. הלכת השיתוף נועדה לקדם כמה תכליות חברתיות חשובות."
ההלכה בהתפתחותה, החלה מע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כ"ה (1) 566 לפיה כאשר מדובר היה בבני זוג אשר ניהלו אורח חיים הרמוני ובהעדר כוונה אחרת המשתמעת מהנסיבות, הוחלה חזקת השיתוף. הדרישות להחלת החזקה, הלכו ופחתו והשתנו, במהלך השנים, בפסיקתו של בית המשפט העליון, וכיום די להוכיח כי בני הזוג התגוררו תחת קורת גג אחת:
"אמנם כן, לפי הפסיקה כיום, אין עוד דרישה של הוכחת חיים הרמוניים במיוחד לצורך קיום החזקה, די כי יוכח שבני הזוג ניהלו חיים משותפים ביחידת מגורים משפחתית, תחת קורת גג אחת, כדי ללמוד על קיום חזקת השיתוף." (רע"א 964/92 אורון נ' אורון פ"ד מז(3) 758, עמ'763-4).
ובהתפתחותה של ההלכה, הורחבה תחולתה של חזקת השיתוף על דירת מגורים, מתוך תפיסת נכס זה כ"גולת הכותרת" של הנכסים המשפחתיים, עד שלבסוף הפכה החזקה, הלכה למעשה, לחזקה חלוטה גם בנוגע לנכס זה. וכך בע"א 1019/90 יעקובי נ' יעקובי פ"ד מה(2) 431 :
" לגבי החלת "חזקת השיתוף" על דירת המגורים, התחזק במהלך השנים מעמד בני הזוג הטוענים לזכותם,והתנאים הנדרשים לקיומה של חזקה זו הינם מינימאליים. למעשה די בחיים משותפים כדי לעורר את החזקה (ראה ספרו של א. רוזן-צבי,דיני המשפחה בישראל,1990, סעיף 131ב בעמ' 153) בית משפט זה אף הרחיק לכת בקובעו, כי הנושא בנטל השכנוע בנקודה זו אינו התובע, המבקש זכויות בדירת המגורים המשותפת מכוח הלכת השיתוף, אלא הנתבע, הטוען לסתירת החזקה..."
בהתפתחות נוספת, ובפסיקה מאוחרת יותר התגבשה הדעה שרכישת נכס לפני הנישואין אינה שוללת כשלעצמה את תחולתה של חזקת השיתוף. בהקשר זה התפתחו שתי גישות, הראשונה רואה באופן גורף גם בנכסים שנרכשו לפני הנישואין משום רכוש משותף (למשל דעתו של השופט חשין בפס"ד הדרי) ואילו הגישה השנייה מחילה את החזקה על רכוש מלפני הנישואין אם מוכחות נסיבות המלמדות כי לכך התכוונו בני הזוג. (למשל דעתו של כב' הנשיא שמגר בפס"ד הדרי).
ובפסיקה מאוחרת יותר ובאשר למעמדה של דירת המגורים אשר נרכשה לפני הנישואין, כפי שנפסק בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלוני פ"ד נט(1) 665 :
" מהו אפוא שיעור הדברים? רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה "פורמלית" בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובמיוחד דירת המגורים. ועם זאת, בין המנסחים את גישתם על בסיס רעיוני ערכי ובין המייסדים אותה על בסיס הסכמי, יסכימו לדידי למצער כי בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו"...
ונסיבות ענייננו וכפי שיפורטו להלן, כעולה הן מהעדויות, והן "מהראיות החיצוניות" מצביעות כי התובעת עצמה (במאובחן מצד ג') לא ראתה את עצמה כבעלת זכויות בבית, והסכימה עם בעלה המנוח כי אלה הן זכויותיו הבלבדיות:
ראשית לכל התובעת היא זו שהגישה את צוואתו של המנוח לקיום, ולא התנגדה לקיומה אשר בה הוא מציין במפורש בסעיף 3ב:
"את בית המגורים שלי הרשום בבעלותי.." וההוראות בקשר לבית, מהן לא ניתן להסיק אלא שכל הזכויות בבית שלו הן. במועד זה, ניתן לראות "אירוע מכונן" בו, לו התובעת הייתה סבורה כי מחצית הזכויות בבית שייכות לה, הייתה מתנגדת לקיום הצוואה ולא עותרת לקיימה.
לא זו אף זו, עוד קודם להגשת הבקשה על ידה לקיום הצוואה, וכשלשה חודשים לאחר פטירתו של בעלה, פנתה היא לעוה"ד שופמן אשר ערך את צוואת בעלה המנוח, וכך מעדותו של עוה"ד שופמן מיום 30.4.09, :
"ת. אדם בשם א.נ
., שהוא גם לקוח שלי בעניינים אחרים, התקשר אלי וביקש להיפגש איתי עם ר.נ. (התובעת ט.ס) שהיא אשתו של המנוח, מפני שהיא רוצה לבוא, נודע לה שהוא כתב צוואה והיא רוצה לבוא לשמוע אצלי מה תוכנה של הצוואה. אכן קבעתי פגישה והיא הגיעה איתה ( צ"ל :איתו,ט.ס) אלי.....הקראתי לר.נ. את הצוואה, ....הסברתי לה את הצוואה, באותו מעמד היא התבטאה בפני
י מספר פעמים שהיא מכבדת את רצונו של המנוח. איני זוכר אם היא אמרה שהיא ראתה את הצוואה קודם אבל היא מכבדת את רצונו וביקשה באותו מעמד לערוך בעצמה צוואה זהה לצוואת המנוח. אני עוד זוכר אמירה שלה, שבצוואה שהקראתי לה, המנוח ציווה 25% לאחיה, והיא אמרה שהיא מאד שמחה על כך. היא קיבלה את זה בהבנה רבה, שאכן גם מגיע לאחיה. היא לא העירה הערות על הצוואה, לא העבירה ביקורת ולא כלום. ערכתי צוואה זהה, היא חתמה עליה בפני
י ובפני
מזכירתי במשרד.." (בימ"ש/5).
אם כן, עו"ד שופמן שהינו צד אובייקטיבי ועדותו הייתה אמינה, התרשמותו מתגובתה של התובעת שהייתה אותנטית מצביעה על כי גם פה היה "אירוע מכונן" בכך שלו הייתה הכוונה אחרת ולו סברה התובעת אז, בפגישה עם עו"ד שופמן כי מגיעות לה מחצית מזכויות הבית, הרי שבשומעה כי בעלה המנוח בצוואתו מצווה בפרוש את מלוא זכויות הבית ראשית לה, (עם תנאים והגבלות) ולאחר 120 שנותיה, לנתבעים, אך טבעי היה כי הייתה מיד מתקוממת, ומציינת כי בעלה המנוח יכול היה להוריש רק מחצית מהזכויות ולא את מלואן. או למצער, לא הייתה מבקשת בו במקום לערוך צוואה זהה לשלו, כאשר בפתחה : "1. הנני הזוכה בצוואתו של בעלי המנוח- נ.י. ז"ל.....והריני מכבדת את רצונו של בעלי ז"ל עפ"י צוואתו הנ"ל.....".
וגם מעדותה שלה , כאשר נשאלה אם המנוח רצה שהבית יהיה שלו והיא הסכימה שהבית יהיה שלו כי ככה היה ברור כל השנים, השיבה: "אני לא תובעת על זה כלום, הבית שלו" (פרוט' מיום 27.4.09)

ועוד מהראיות: הנתבעות 7,8 הגב' ר.ח.וש.ח. העידו בתצהיריהן (סעיפים 14,15 בהתאמה) כי כשלוש שנים טרם הלך המנוח לבית עולמו סיפר להן המנוח כי אחייניתה של התובעת ניסתה לברר עימו מה בכוונתו לעשות באשר לזכויות הבית, ותשובתו לה הייתה כי הבית שלו ולתובעת אין שום זכות בבית, יש להניח כי הדבר סופר לתובעת, אשר גם אז לא מצאה לעשות מעשה "ולתבוע את זכויותיה" מאחר ונראה כי אכן זו הייתה גם הסכמתה.
גם את כספיהם ניהלו הצדדים בנפרד כעולה מהעדויות, התובעת טיפלה בילדים, ואת הכנסתה שמרה לעצמה. המנוח פירנס אותה. בעדותה מודה התובעת: "לכל מקרה שיהיה לי כמה פרוטות בידיים." (עמ' 17 לפרוט' 27.4.09). התובעת השיבה בחיוב, לשאלה אם מסרה את הכספים שחסכה לצורך השקעתם לידי אחיה.
לא ניתן לקבל את טענתה של ב"כ התובעת כי היה על המנוח לערוך הסכם עם התובעת ובכך היה מוכח כי כוונתו הייתה לשמר את זכויות הבית לו בלבד: מדובר בשנת 1960, המצב המשפטי לעניין זה טרם התפתח להלכות ימינו, וכפי שפורט מעלה, לתובעת היו מספר הזדמנויות בעיקר לאחר פטירתו של המנוח לעמוד על זכויותיה, לו היא סברה או חשבה כי מגיעות לה זכויות אלה, בכך שבאותן הזדמנויות לא עשתה כן, הביעה את דעתה שלה, את "ויתורה", וכי הסכימה כל השנים למעשה כי הזכויות בבית אשר נרכש ממקורותיו של בעלה שש שנים קודם לנישואיהם, הן שלו.
למעשה, לא בעדותה, ולא בתצהירה לא טענה התובעת כי בעלה המנוח התכוון לשתף אותה בזכויות אלה, וכן לא העידה כי ראתה את עצמה בעלת זכויות בבית, ולמעשה הפעם הראשונה אשר העלתה טענה בקשר לבית הייתה בשנת 2007, שנים לאחר שפעלה בדיוק בפעולות אשר העידו על כי אין לה זכויות בבית או כי ויתרה. (בעריכתה צוואה זהה ואישור צוואתו של בעלה המנוח, שלושה חודשים לאחר פטירתו, ובכך שהגישה לאחר שנה בקשה לקיום צוואתו).
לפיכך בנסיבות אלה, יש לקבוע כי באותם הזדמנויות מובהקות שהיו לה לתובעת לעתור לזכויותיה ולא עשתה כן, הביעה את דעתה, והסכימה כי הזכויות כולן בבית היו שייכות לבעלה המנוח.
7. התובעת יורשת את מלוא נכסי עיזבון בעלה המנוח לאחר שצוואתו קוימה, ולכן תביעתה לכתובתה מהעיזבון אינה יכולה לעמוד.
הנתבעים ירשו כספים לאחר 120 שנותיה, ואם יוותרו כאלה. יוצא, כי היא עותרת לחייב את עצמה ב"כתובתה", כאשר היא מתגוררת כבעבר בבית המגורים, ומשתמשת בכספי העיזבון.
על פי ההלכה, משהוריש הבעל לאלמנתו נכס בצוואתו, וכבענייננו, ונודע לאלמנה כן, ולא התנגדה (בענייננו אף ביקשה לקיים את צוואת בעלה), הרי "איבדה את כתובתה" (ראה: בע"מ 9692/02 פלונית נ' פלוני מיום 21.8.07 (פורסם באתר נבו.).
8. לסיום:
תביעותיה של התובעת בתמ"ש 48690/07 ובתע 106491/07 נדחות.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעים לרבות בשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.
בעבור 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין אצל באת כוחה, יהא הסכום צמוד, ויישא ריבית כחוק עד לתשלום בפועל.
המזכירות תואיל לשלוח עותקים בד.ר עם אישורי מסירה לב"כ הצדדים, ולסגור את התיקים כמפורט בכותרת.
ניתן בהעדר.
ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.

ניתן היום כ"ג אלול תש"ע , 18 באוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.
טובה סיון
, שופטת
סגנית נשיאה
??

??

??

??
1
בתי המשפט
תמ"ש 48690/07
בית משפט לענייני משפחה
מחוז תל אביב
18.08.2010
תאריך:
כב' השופטת טובה סיון
, סגנית נשיאה
בפני









תמש בית המשפט לענייני משפחה 48690/07 נ.ר. נ' עיזבון המנוח יוסף נחום ז"ל, ו.כ, א.נ (פורסם ב-ֽ 18/08/2010)