פסקי דין על סיטון אסתר | פסקי דין על לוי נחמה | פסקי דין על שרז לורט | פסקי דין על סלאם ססיל | פסקי דין על שמש סעיד | פסקי דין על רוקח אהרון

52988/99 א     21/03/2004




א 52988/99 סיטון אסתר, לוי נחמה, שרז לורט, סלאם ססיל, שמש סעיד נ' רוקח אהרון




1
בתי המשפט
א 052988/99
בית משפט השלום תל אביב-יפו
21/03/2004
תאריך:
כב' השופטת רונית פינצ'וק - אלט

בפני
:

1 . סיטון אסתר

2 . לוי נחמה

3 . שרז לורט

4 . סלאם ססיל

5 . שמש סעיד

בעניין:
התובע/ים
עו"ד שחף עמי

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
רוקח אהרון
, עו"ד

הנתבע/ים
עו"ד רות וקסמן

ע"י ב"כ עו"ד
פסק - דין

בפני
תביעה בעילה של רשלנות מקצועית.

העובדות הצריכות לעניין:

1. בינואר 1997 פנו התובעים לנתבע, עורך דין במקצועו, בבקשה כי ייצגם בעסקה למכירת בית הנמצא ברח' סירקין 2 בחולון, הידוע גם כגוש 6740 בחלקה 152 (להלן: "הבית או נכס"). באותו מועד היו התובעים זכאים להירשם כבעלים של הבית מכח צווי ירושה.

הנתבע קיבל על עצמו הן את ייצוג התובעים והן את ייצוג הקונים בעסקה.

2. ביום 16/1/97 חתמו התובעים והקונים על הסכם מכר אותו ערך וניסח עבורם הנתבע (להלן: "ההסכם"), וביום 19/1/97 שילמו התובעים לנתבע את מלוא שכר טרחתו.

בהואיל הרביעי להסכם המכר נרשם ע"י הנתבע:
"המוכר מצהיר כי על הדירה לא רובץ כל שיעבוד, עיקול, צו הריסה, זכות צד ג' כלשהי וכל הערה בקשר עם זכויות המוכר בדירה או חלק ממנה".
(להלן: "ההתחייבות").

3. לאחר חתימת החוזה, התברר לקונים כי חלקים שונים בנכס נבנו ללא היתר בניה כדין , וכי קיימים צווי הריסה כנגד חלקים שונים בבית. הצווים ניתנו לבקשת העירייה והיו מצויים בתיק הבניין עירייה.

4. הקונים באו בטענות כלפי התובעים כי הטעו אותם תוך מתן הצהרות שווא בהסכם והפרתו, ובעקבות זאת נכרת בין הקונים לתובעים הסכם בוררות שבעקבותיו מונה כבורר ע"י ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד דוד סופר, על מנת להכריע במחלוקות שנתגלעו ביניהם בקשר עם הסכם המכר.

במהלך הבוררות, וכפי שניתן לכך ביטוי בפסק הבורר, נעשה ניסיון לצמצם את הנזקים שנגרמו לקונים תוך פניות לעיריה לאפשר את רישום העברת הזכויות (טיפול שנעשה ע"י הנתבע), וכן לתת היתר בנייה לקיים. בסופו של דבר הועברו הזכויות על שם הקונים, והוצא לבניין היתר בנייה מותנה בשלושה תנאים: הריסת מחסן; הריסת חלק המרפסת שבחזית הרחוב לשם התאמתה לקו 2.60 מ' מקו הבניין; ובניית גומחה למיכלי אשפה.

5. ביום 31/12/98 ניתן פסק הבורר בו נקבע כי הסכם המכר הופר הפרה יסודית ע"י הנתבעים במתן ההצהרה כי לא מוטל על הבניין צו הריסה, וכי בשל כך על התובעים לשלם לקונים פיצוי מוסכם. יחד עם זאת, הופחת הפיצוי המוסכם מ- 15% מהתמורה ל- 10%.

טענות הצדדים:

6. לטענת התובעים נוסחה ההתחייבות ע"י הנתבע מבלי שבדק את נכונותה ומבלי שווידא, עובר לחתימת ההסכם, כי אכן אין כל צו הריסה ו/או זכות צד ג' כלשהי ו/או הערה בקשר עם זכויות המוכר. בכך התרשל הנתבע, שלא פעל לבדיקת זכויותיהם של המוכרים והמצב המשפטי הקשור לבית, והטעה אותם לחשוב כי אין כל מניעה לחתימת ההסכם על ידם. לטענת התובעים הם פעלו בתום לב תוך הסתמכות ואמונה כי הנתבע מייצגם באופן מקצועי, ולכן חתמו ללא היסוס על הסכם המכר, וכתוצאה נגרמו להם נזקים.

לטענת התובעים, במעשיו ובמחדליו האמורים, תוך הפרת חובתו המקצועית, קמה חבות של הנתבע כלפיהם הן מכח דיני החוזים והן מכח דיני הנזיקין.

7. לפיכך הוגשה התביעה לתשלום סכומים כמפורט להלן:
מלוא שכר הטרה ששלום לנתבע - 2,500 ₪.
פיצוי מוסכם אשר שולם לקונים בהתאם לפסק הבורר - 95,910 ₪.
תשלום הוצאות הבוררות - 25,600 ₪.
תשלום עבוד עדות שמאי בהליך הבוררות - 230 ₪ .
הוצאות נסיעה, אובדן ימי עבודה - 9,000 ₪.

8. לטענת הנתבע, הציגו בפני
ו התובעים מצג חד משמעי לפיו הבית בנוי בהתאם להיתר כדין, וכן כי לא בוצעו בבית תוספות בניה כלשהן מזה 40 שנה, זאת מידיעתם האישית ותוך גיבוי הצהרתם בהצגת היתר בנייה.

זאת ועוד, התובעים הצהירו בפני
הנתבע כי ביקרו במחלקת ההנדסה בעירייה לצורך בירור בנושא היטל ההשבחה, ולא הובא לידיעתם כי קיימת בעיה לביצוע עסקת המכר.

בטרם נחתם ההסכם, ביצע הנתבע את כל הבדיקות הנדרשות, בנסיבות העניין, לרבות הוצאת נסח מלשכת רישום המקרקעין ובדיקה בתיק מינהל מקרקעי ישראל, שם נאמר לו כי הבית בנוי בהתאם להיתר כדין.

התובעים הוזהרו במפורש ע"י הנתבע, בטרם החתימה על ההסכם ובמעמד החתימה, כי אם הצהרתם לפיה כל חלקי הבית נבנו לפי היתר כדין תתברר כבלתי נכונה, יהווה הדבר הפרה יסודית של ההסכם והם יחוייבו בתשלום הפיצוי מוסכם - והתובעים הסכימו לכך.

בנוסף טוען הנתבע כי בפועל קיים לבית כפי שהוא, היתר כדין.

הנתבע לא היה צד לבוררות ולכן הקביעות העובדתיות שבפסק הבורר אינן מחייבות אותו ואינן יוצרות לגביו מניעה כלשהי. יתר על כן, לטענתו, אילו היו התובעים מכלכלים נכון את צעדיהם בבוררות, לא היו מפסידים בה.

לא נגרם לתובעים נזק הקשור בקשר סיבתי למעשה או מחדל כלשהו של הנתבע.

הנתבע לא היה צד להסכם המכר ולפיכך אין התובעים זכאים לקבל ממנו "פיצוי מוסכם" בגין הפרתו.

דיון והכרעה:

האם היה לבית היתר כדין .

9. כאמור טוענים התובעים כי לא היה לבית כפי שהוא היתר בנייה אלא נהפוך הוא היה צו הריסה. לטענת הנתבע, היה לבית היתר בנייה כדין, מסמך נ/2א', אשר התובעים מסרו לנתבע עובר לחתימת ההסכם, והצהירו בפני
ו כי זהו היתר כדין.

טענתו בעניין זה נסמכת בעיקר על השתלשלות העניינים הכרונולוגית שיש בה לגרסתו כדי להעיד באופן חד משמעי על כך צווי ההריסה הוצאו עובר להוצאת ההיתר.

המסמך נ/2א' חתום ע"י בעל זכויות חכירת המשנה דאז, יעקב שמש, החוכר הראשי "קריית עבודה בע"מ", המחלקה הטכנית של קק"ל אשר ציינה "אין התנגדות", ובנוסף נחתם המסמך ביום 8/1/64 ע"י מחלקת ההנדסה של עריית חולון ולצידה, לטענת הנתבע, המילה "מאושר", וכן צויין עליו כי הינו העתק נכון מהתכנית בתיק בניין.

לתאריך הנקוב במסמך נ/2א' קדמה השתלשלות עובדתית כדלקמן:
שני כתבי אישום ניתנו ביום 8/9/57 וביום 21/10/57 בגין בנייה ללא היתר.
התוכנית נשוא ההיתר הוכנה ונחתמה ע"י האדריכל שטיפל בבקשה להיתר ביום 29/5/58.
כתב אישום שלישי הוגש ביום 2/11/58.
ביום 23/5/59 חתמה קק"ל, בעלת הקרקע על המסמך ורק לאחר חתימתה ניתן היה להגיש את הבקשה להיתר.
ביום 26/8/59 הוגשה הבקשה להיתר לעירייה ושולמו תשלומי הבקשה.
ביום 20/9/59 התקבלה תשובה מעיריית חולון לפיה יש להתאים את התוכנית לקו בניין על מנת להתאימה להיתר.
ביום 18/10/59 פנה המנוח לעירייה במכתב בו פירט נימוקיו לבקשה לאישור תוכנית הבנייה שהוגשה על ידו כמות שהיא.

צווי ההריסה הוצאו בשנת 1959 ומאז משך כארבעים שנה לא בוצעו, לא נשלח מכתב התראה ולא ננקט הליך כלשהו בעניינם.

לטענת הנתבע עותק מסמך זה היה בתיק הבית במנהל מקרקעי ישראל.

בנוסף הגיש הנתבע חוו"ד מומחה של אינג' בר- נתן לפיה לאור השתלשלות העניינים עפ"י המסמכים שהוגשו לעיונו, מסמך נ/2א' אשר נושא את אישור מחלקת ההנדסה של עיריית חולון, מהווה היתר בנייה לכל דבר ועניין.

10. מנגד, טענו התובעים כי המסמך נ/2א' אינו קביל שכן מקורו לא הוגש אלא תצלום שלו בלבד, והוא לא הוגש באמצעות מי שערך אותו או באמצעות מי שאישר אותו. בהיעדר המקור היה על הנתבע להגיש את המסמך עפ"י הוראות סעיפים 40 - 42 לפק' הראיות להגשת העתק צילומי כראייה, ומשלא עשה כן, אין לקבל את המסמך נ/2א' כראייה.

בהיעדר המסמך נ/2א' נשמט גם היסוד לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע שהתבססה על נ/2א'.

לגופו של עניין טענו התובעים כי בהיעדר המסמך המקורי לא הוכיח הנתבע שהמסמך לא עבר שינויים ותוספות עם חלוף הזמן ו/או במהלך ההעתקה, וכן לא הוכיח הנתבע מתי הוספה למסמך נ/2א' המילה "מאושר", ולא הוכח כי המלה "מאושר" מתייחסת להיתר.

לטענת התובעים, טענות הנתבע בעניין זה הן בגדר עדות כבושה משום שהוא ידע על הליך הבוררות בעת שזה התקיים בין התובעים לבין קונים, וכן ידע, לגרסתו, כי קיים לבית היתר בנייה כדין, ולמרות זאת בחר שלא לידע על כך את הצדדים, והניח להם לקיים הליך בוררות ממושך תוך שהוא בוחר לחשוף את גרסתו רק לאחר סיומו.

11. לטענת הנתבע לא יכולים התובעים להישמע בטענה של היעדר המקור של מסמך נ/2א' שכן הם עצמם מסרו אותו לנתבע.

12. עפ"י דיני הראיות יש להגיש לביהמ"ש את המקור, ורק כחריג ניתן להוכיח את תוכנו בראיה משנית, אם הוכח כי המקרה נופל בגדר אחד החריגים ל"כלל הראיה הטובה ביותר" כגון כאשר אבד המסמך או הושמד. הנתבע לא עשה כל מאמץ על מנת להציג ולו את המקור או ההעתק הקיים לגרסתו בתיק הבניין במנהל מקרקעי ישראל, וכן לא עשה מאמץ כלשהו על מנת להוכיח כי המקור אבד או הושמד. בכך לא עמד בתנאים הקבועים בסעיפים 40 - 42 לפק' הראיות.

הנתבע לא טרח לפנות לעירייה לקבלת אישור כי המסמך אכן אבד מתיק הבית, לא זימן לעדות פקיד מוסמך של מנהל מקרקעי ישראל ולא הגיש תעודת עובד ציבור של המנהל על מנת להוכיח כי המסמך מצוי בתיק הבית במנהל מקרקעי ישראל, לטענתו, משום שהפקידה במנהל גילתה חוסר רצון להעיד.

לעניין זה העיד הנתבע בעמ' 23 לפרוטוקול שורות 7-11:
"ש. למה לא זימנת את נציגי המינהל שיעידו את מה שאתה אומר היום לפנינו. למה אנחנו צריכים להסתפק מעדות מפי שמועה.
ת. ניסית לדבר עם גב' פרידה, והיא לא הייתה מוכנה.
ש. יכולת לזמן אותה באמצעות ביהמ"ש.
ת. לא רציתי לזמנה בעל כורחה, והיא לא הייתה מוכנה להעיד."

גם כשעובר המסמך נ/2א' את המשוכה של קבילות לאור ההלכה כי כלל הראייה הטובה ביותר קובע עקרון של סדר העדפה ולא של פסילת ראיות, אין בו כדי להוכיח את הנטען ע"י הנתבע. נהפוך הוא מחומר הראיות שבפני
עולה כי אין במסמך משום היתר בנייה.

ראשית, אין כל וודאות כי מה שכתוב סמוך לחתימה שליד החותמת של מחלקת ההנדסה של העירייה היא המילה "מאושר", והנטל בעניין זה מוטל על הנתבע. גם מיקום המילה לצורך מתן אישור נראה בלתי סביר.

שנית, בהיעדר המקור לא ניתן לומר אם נעשו במסמך נ/2א' שינויים, ואין לדעת אם המילה "מאושר מתייחסת להיתר או לנכונות ההעתק.

לבסוף, הגב' אילנה סעד מהעיריה הודיע לב"כ התובעים בעקבות פנייתו כי המסמך אינו היתר בנייה אלא בקשה להיתר בנייה. כמו כן מסרה העדה תעודת עובד ציבור לפיה בתיק הבניין בנכס אין היתר בנייה מאושר למחסן וכן צירפה את היתר הבנייה מותנה מיום 25/1/98. כמו כן העידה כי כאשר היא רואה את המסמך נ/2א' אין היא רואה לפניה היתר בנייה אלא בקשה להיתר בנייה. עפ"י עדותה יוצאים היתר הבנייה עם חותמת ברורה של ההיתר, וגם בשנים עברו, גם כאשר לא הטביעו חותמת, נרשם האישור בכתיבה דמויית חותמת. היא גם העידה כי מי שהיה פונה לעירייה לפני העסקה ושואל - היה מקבל תשובה שיש צו הריסה ואין היתר בנייה לבניין כפי שהוא.

כך גם העלה בירור שנעשה ע"י הקונים לאחר העסקה.

גם לאחר שהקונים והתובעים פעלו לפיתרון הבעיה, התקבל כאמור היתר מותנה ולא היתר לבניין כפי שהוא.

גם אם שנים רבות לא ביצעה העירייה את צווי ההריסה ולכן אין הקונים צפויים לכך שכעת יבצעו אותם, הרי שלצווי הריסה והעדר היתר הבנייה לכל הקיים תהיה משמעות בכל פעם שהקונים יזקקו לדבר מה המצריך אישור העירייה. מכאן שאין לקבל את הטענה לפיה מאחר וצו ההריסה אינו מבוצע, אין לו משמעות.

משום מה גם לא מצא הנתבע לנכון להביא ראיות אלה בפני
הבורר למרות שידע על הליכי הבוררות והבורר אף הפנה אליו פרוטוקול של הדיון על מנת שיפעל לקבל אישור העירייה לצורך רישום העברת הזכויות. גרסתו שלא היתה לו כל סיבה להביא ראיות אלה במהלך הבוררות משום שלא היה צד לה איננה סבירה באשר כאמור ידע על קיום הבוררות ועל טענות הקונים.
האם התרשל הנתבע במילוי תפקידו .

13. בע"א 37/86 לוי ואח' נ' שרמן ואח', פ"ד מד (4) 446 דן בית המשפט העליון בהרחבה בחובותיו של עורך הדין כלפי לקוחו וקבע:
"הבסיס העיקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שרותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טרחה המשולם לו. יש והסכם זה מועלה על הכתב ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה היא כי לעורך הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי יושר כלפי הלקוח עשויים לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו. בסיס אחר לחבות עורך הדין, יכול שיהיה במעשה עוולה כגון רשלנות מקצועית של עורך דין המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית, על פי עוולת הרשלנות, או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין. עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך" (שם בעמ' 462).

באותו עניין מוסיף בית המשפט העליון וקובע כי את הקריטריונים לסטנדרט מיומנות וזהירות, ניתן לשאוב מן הדין, כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב כלפיו חובה, וכן מן הדין הספציפי הנוגע לעורך הדין, קרי חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"), והתקנות והכללים שהותקנו על פיו, בהם נקבעו נורמות התנהגות הראויות לעורך דין ככזה. (ראה פסק דינה של כב הש' א. חיות בת.א. (ת"א) 2184/99 שרון עמיר נ' עו"ד ליבוביץ, תק-מח 2002(3), 6408 ,עמ' 6414).

אין מחלוקת כי בין הצדדים התקיימו יחסי עו"ד - לקוח, כמו כן אין מחלוקת כי הנתבע נסח את ההסכם וכלל בו סעיף לפיו התובעים מצהירים, בין השאר, כי אין על הבית צווי הריסה, זאת על אף שבתיק העירייה מצוי היה באותו מועד צו הריסה.

כאמור, טענת הנתבע היא כי לאור הנסיבות, קרי; הצהרת התובעים כי הבית בנוי עפ"י היתר כדין, כי מאז קבלת ההיתר לא בוצעו תוספות בניה, וכי ביקרו בעיריה לצורך בירור בקשר להיטל השבחה - הוא פעל וביצע את כל הבדיקות הנדרשות. כמו כן טוען הנתבע כי אין דין עו"ד המייצג את הרוכש כדין עו"ד המייצג את המוכר, שהאחרון אינו נדרש לבלוש אחר לקוחו על מנת לברר שהעובדות שמסר לו מדוייקות, ואם מסר הלקוח - המוכר עובדות שאינן מדוייקות, אין לו אלא להלין על עצמו.

14. על עו"ד במילוי תפקידו, לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות. יסודה של חובה זו ביחסי האמון המיוחדים המאפיינים את הקשר בין עורך דין ללקוחו, ובית המשפט העליון, בהתייחסו לסוגיה זו קבע:
"היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו".
(על"ע 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י' 1730 ,1720א) (הדגשה לא במקור).

השאלה עד כמה יכול הלקוח לדעת עובדות מסויימות עד כי עוה"ד יכול לסמוך עליהן כאמת, ומתי עליו לבדוק נתונים הנתבעים לבדיקה ברשויות ולא נמצאים בידיעתו הבלעדית של הלקוח, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה.

בנסיבות העניין, הבדיקות שביצע הנתבע אינן מספקות. הוצאת נסח לשכת רישום המקרקעין ובדיקת תיק הבית במנהל מקרקעי ישראל אין בהן די והן אינן מייתרות עניינים שמטבעם יש לבדוק אותם בעיריה ובמנהל ההנדסה, ובמיוחד צווי הריסה והתרי בנייה, שלגביהם כלל מפי התובעים התחייבויות בהסכם. הנתבע העיד בעמ' 22 ש' 30 - 31 לפרוטוקול כי ידוע לו שהרשות האחראית למתן היתרי בנייה היא הרשות המקומית, ולא היתה כל הצדקה לוותר על בדיקה זו בטענה שעירית חולון ידועה באי הסדר השורר אצלה (עמ' 29 ש' 14 - 21 לפרוטוקול).

על אף הצהרותיהם הנטענות (ואשר לא הוכחו) של התובעים, כי לבית היתר בניה, וכי מזה כ- 30 שנה לא הוספו תוספות בניה לבית - היה על הנתבע לבדוק את תיק הבית בעיריית חולון, בין היתר משום שבנסיבות קבלת הבית בירושה עלולה ידיעתם להיות לא מלאה, כפי שאכן הסתבר.

ממכתבו של הנתבע עולה כי התובעים סברו שהמסמך שהיה בידם הוא היתר בנייה. התובעים טוענים כי את המסמך מצאו רק לאחר חתימת החוזה. גם בהנחה שהמסמך היה בידי התובעים והם מסרו אותו לנתבע ואמרו לו, לגרסתו, כי זה היתר בנייה - לא היה מקום שהנתבע יוותר על ביצוע הבדיקות הנדרשות בעיריה ויסתמך על אמירה זו של התובעים, שלא הוכחה. המסמך עצמו לא נחזה להיות היתר בנייה, והתובעים הינם הדיוטות גמורים בעניין זה. יתר על כן, לא מדובר בעניינינו במוכר שהתגורר בבית אלא במוכרים שהיו זכאים להירשם כבעלי הבית מכח ירושה, חלקם לא התגוררו בו כלל. לא היה זה סביר לצפות שיהיו ידועים להם דברים שאירעו בסוף שנות החמישים - תחילת שנות השישים. מחומר הראיות עולה כי המסמך שנחזה בעיני התובעים, לטענת הנתבע, להיות היתר בניה, נמצא מונח בארונו של המנוח והוא הועבר לנתבע עם יתר המסמכים הקשורים להסכם המכר. התובעים מעולם לא היו מעורבים בדרך זו או אחרת בהליכים להוצאת ההיתר, ולכן לא היתה להם ידיעה כלשהי מעבר למסמך שאותו, לגרסת הנתבע, העבירו אליו.

הנתבע מפנה לפסק דינה של ס. הנשיא כב' השופטת י. שבח בת.א. 083332/96 בדולח נ. שפיר ואח' מיום 8/3/99 לגבי האבחנה שבין עו"ד המייצג את הרוכש לבין זה המייצג את הקונה, ואולם אין הנדון דומה לראייה. באותו עניין שלח ב"כ הרוכש טיוטת חוזה לב"כ המוכר, זה עשה בה שינויים קלים, ולאחר מכן עשה ב"כ הקונה שינויים נוספים, ובהם הצהרות לגבי היותו של הנכס נקי מכל זכות וכו' ללא ידיעתו של ב"כ הרוכש. בנוסף החתים ב"כ הקונה את הצדדים על ההסכם מבלי להמתין לעמיתו שהיה בדרך לאותה ישיבה. משגילה ב"כ הרוכש את התיקון שנעשה בנוסח החוזה שלא על דעתו, הוא שאל מפורשות את הלקוח וזה אמר לו שההצהרה כפי שנרשמה בפועל בחוזה נכונה. לבסוף, מחומר הראיות עלה באופן חד משמעי כי המוכר - הנתבע (ומוסר הודעת צד ג' לבא-כוחו), שהוא ארכיטקט במקצועו והתגורר בבית, ידע כי אין בהצהרה אמת. בנסיבות אלה קבעה כב' השופטת שבח כי אין לנתבע אלא להלין על עצמו.

לא כך כאמור בענינינו, בו לא ידעו התובעים את המצב לאשורו ולא היתה יכולה להיות לנתבע ציפייה כי מצבו המשפטי של הבית יהיה ידוע להם. התובעים מסרו לעורך-דינם את המסמכים שהיו ברשותם, ואולם לא היה בכך כדי לשחרר את עוה"ד מלעשות את הבדיקות המתאימות, בין היתר לצורך ההצהרות שהוא כלל בשמם בהסכם. במידה מסויימת נהפוך הוא, דווקא המסמך שמסרו לו היה צריך להדליק בפני
ו נורה אדומה לבצע את הבדיקות בעירייה ביתר שאת. וודאי שהוא לא יכול היה להסתמך על פרשנותם למהותו של המסמך שמסרו לו, וביתר שאת כאשר המסמך עצמו מעורר תהייה המצריכה בירור.

התובעים מעולם לא הצהירו בפני
הנתבע כי בדקו את תיק הבית בעירייה. הם אמנם ניגשו לעירייה ואולם זאת לצורך טיפול בהיטל ההשבחה.

לא מצאתי יסוד לטענתו של הנתבע כי התובעים הטעו אותו. לכל היותר גילו הבנה לקויה למהותו של מסמך שמסרו לעורך-דינם, לגרסתו, והוא יכול היה להיווכח במו עיניו בתוכנו. כאמור, בעניינינו, תוכנו של המסמך הצריך בדיקה נוספת, מה גם שבירור בעיריה מהווה אחת הבדיקות היסודיות שעל עו"ד הבא לערוך הסכם מכר דירה, לבצע, וודאי כאשר הוא מייצג את הקונה, אך לא פחות כאשר הוא מייצג מוכר שקיבל את הדירה בירושה.

היעדר חקירה ודרישה כדי לוודא כי לא מוטלים על הבית צווי הריסה לפני ניסוח הסכם מכר בו מתחייב על כך לקוחו בפני
צד ג' (ובעניינינו בפני
מי שאף הוא לקוחו), מהווה רשלנות, ובעטיה על המתרשל לשאת בנזק שאירע כתוצאה מכך.

רכיבי הנזק:

15. התובעים תבעו נזקים כדלקמן:
א. מלוא שכר הטרחה ששולם לנתבע בסך 2,500 ש"ח נכון ליום 19/1/97.
ב. פיצוי מוסכם שהם שילמו לקונים עפ"י פסק הבורר בסך 23,000$ שהם 95,910 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה.
ג. הוצאות בוררות בסך 25,600 ש"ח.
ד. הוצאות עדות שמאי בבוררות בסך 230 ש"ח.
ה. הוצאות נסיעה אובדן ימי עבודה עגמת נפש פגיעה וירידה בערך הכסף אשר הוחזק בפיקדונות לא להם זמן ממושך, 9,000 ש"ח.

אינני מקבלת את טענת הנתבע כי אינו חייב בשיפוי התובעים בגין תשלום הפיצוי המוסכם משום שזהו פיצוי מוסכם עפ"י חוזה שהוא אינו צד לו. מדובר בנזק שהיה צפוי להיגרם לתובעים כתוצאה מהתרשלותו במילוי תפקידו כעו"ד, והוא חייב לשפותם בגינו הן מכח דיני החוזים (עפ"י החוזה שבינו לבין התובעים) והן מכח דיני הנזיקין.

לפיכך אני מקבלת את התביעה בגין הפיצוי המוסכם ששילמו התובעים לקונים, הוצאות הבוררות, והוצאות השמאי.

אינני מקבלת את התביעה בגין שכר הטרחה ששילמו הקונים לנתבע שכן התביעה מושתתת על ביצוע החוזה שבין התובעים לנתבע, חוזה שבוצע בפועל ולא על ביטולו. כמו כן אינני מקבלת את התביעה להוצאות נסיעה, אובדן ימי עבודה, ויתר הנזקים הכלליים שבסעיף 15(ה) דלעיל אשר לא הוכחו.

פסיקתה:
לאור כל האמור לעיל ישלם הנתבע לתובעים סך של 121,740 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (23/5/99) ועד למועד התשלום, הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י התובעים ועד למועד התשלום ע"י הנתבע וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום.

ניתן היום כח' באדר תשס"ד, 21 במרץ 2004 בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

רונית פינצ'וק - אלט
, שופטת








א בית משפט שלום 52988/99 סיטון אסתר, לוי נחמה, שרז לורט, סלאם ססיל, שמש סעיד נ' רוקח אהרון (פורסם ב-ֽ 21/03/2004)