פסקי דין על יצחק אמיתי | פסקי דין על אורלי אמיתי | פסקי דין על דורון תורגמן | פסקי דין על אמירי גן יבנה בניה ויזמות |

20795-10/09 א     05/09/2010




א 20795-10/09 יצחק אמיתי, אורלי אמיתי נ' דורון תורגמן, אמירי גן יבנה בניה ויזמות בע"מ








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 20795-10-09 אמיתי ואח' נ' תורגמן ואח'






בפני

כב' השופטת
מעין צור


התובעים

1
.
יצחק אמיתי

2
.
אורלי אמיתי


נגד


הנתבעים

1.דורון תורגמן
2.אמירי גן יבנה בניה ויזמות בע"מ




פסק דין


1.
התובעים שימשו במועדים הרלבנטיים לתביעה זו כרב וכבלנית במושב צרופה. נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת" או "החברה"), שבה משמש נתבע 1 (להלן: "הנתבע") כמנהל עבודה, בנתה דירה שרכשו התובעים בזכרון יעקב. בין הצדדים נתגלע סכסוך עקב טענות התובעים לקיומם של ליקויי בניה בדירה, שאף הגיע לפתחו של בית המשפט, ומתברר בהליך נפרד.
ביום 12.7.09 שלחו הנתבעים לתובעים מכתב, שעותק ממנו נשלח גם למשרד לשירותי דת, אשר מפקח על העסקתם של התובעים (להלן: "המכתב"). התובעים טוענים כי משלוח המכתב למשרד לשירותי דת מהווה עוולה של פרסום לשון הרע לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), וכתוצאה מן הפרסום נפגע שמם הטוב ונגרמו להם נזקים.

פרשנות המכתב
2.
לטענת התובעים, במכתב האשימו אותם הנתבעים בכך שהעסיקו שלא כדין עובד סיני מעובדי החברה לשם ביצוע עבודות בניה בדירתם, בלקיחת חומרי בניה מאתר של פרויקט בניה שמבצעת החברה, ובגניבת חומרי בנין בשווי של עשרות אלפי שקלים מאתר החברה.
3.
הנתבעים טוענים, כי לא האשימו את התובעים בגניבת חומרי בנין בשווי של עשרות אלפי שקלים מאתר החברה; וכי התובע נטל ברכבו עובד סיני מאתר הבניה של הנתבעת, שאף נטל עימו כלי עבודה, וזאת לשם ביצוע עבודות פרטיות בדירת התובעים, ועל כן לגבי רכיב זה של מכתב הדיבה עומדת להם הגנת האמת בפרסום.
4.
המחלוקת הראשונה בין הצדדים נוגעת, אם כן, לפרשנותו של המכתב. כלל מרכזי שנקבע בפסיקה לגבי פרשנותו של פרסום לענין חוק איסור לשון הרע הינו, כי יש לתת לפרסום את המשמעות שאדם סביר ורגיל היה נותן לו. הן כוונת המפרסם והן אופן הבנת הפרסום על ידי הנפגע אינן רלבנטיות לקביעת משמעות הפרסום. אפנה בענין זה לע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333 , בעמ' 337-338:

"השאלה העיקרית והמרכזית בערעור זה היא מהי המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים".
ראה גם דברי הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 בסעיף 13 לפסק הדין.
5.
עוד נקבע בפסיקה, כי פרשנות הפרסום צריכה להעשות על סמך הפרסום כולו, ולא רק על סמך קטעים ממנו, על מנת שלא יוצא דבר מהקשרו, ראה דבריה של השופטת (כתוארה אז) בייניש בע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607 , בעמ' 619-620:

"הדיעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר ורגיל, יש לתת את הדעת להקשר בו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע. (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ הנ"ל, בעמ' 302 300; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ ואח' (טרם פורסם), בפיסקה 10 לפסק -דינו של השופט חשין). לפיכך, הכלל הוא שקטע מפרסום יתפרש בהתחשב בשאר חלקיו, אלא במקרים חריגים כגון כאשר לשון הרע מצויה בכותרת הפרסום שהיא בולטת ומובחנת מיתר הפרסום (ראו: ע"א 5653/98 פלוס הנ"ל)".
6.
מעיון במכתב עולה, כי קורא רגיל וסביר יסיק ממנו, כי הנתבעים טוענים בו כדלקמן:
א.
התובעים העסיקו בביתם עובד זר ללא אישור וללא ויזת מעסיק, דבר המהווה עבירה פלילית.
ב.
ביום 9.7.08 (כך במקור, הכוונה היא, ככל הנראה, ל-9.7.09) לקח התובע עובד סיני מעובדי החברה, שהצטייד בחומרי בניה שנלקחו מאתר החברה, והעסיקו בביצוע עבודות בניה בבית התובעים.
ג.
באתר החברה נתגלו חוסרים רבים של חומרי בנין בשווי עשרות אלפי שקלים, והחברה משייכת זאת לאופן בו נהגו התובעים.
7.
דוחה אני את טענת הנתבעים, כי לא האשימו את התובעים בגניבת חומרי בנין. במכתב מואשם התובע בלקיחת העובד הסיני עם חומרי בנין ביום 9.7.09; וכן מיוחסת לתובעים אחריות לחוסרים של חומרי בנין בשווי עשרות אלפי שקלים באתר החברה. טענת הנתבעים בסיכומיהם, כי התכוונו לכך ש"במקום בו שורר אי סדר ואי כיבוד החוק קל יותר לבצע עבירות ו"להעלים" חומרי בניה", אינה מעלה או מורידה, שכן משמעות הדברים כפשוטם, כפי שעולה מן המכתב, אינה כזו.

הגנת האמת בפרסום
8.
טענת הנתבעים בכל הנוגע ללקיחת העובד הסיני על ידי התובע לצורך ביצוע עבודות בניה פרטיות בדירת התובעים הינה, כי הדברים שנכתבו – אמת הם.
9.
אין חולק, כי ביום 9.7.09 הסיע התובע ברכבו עובד סיני מעובדיה של הנתבעת, ממגורי העובדים בקיבוץ מעין צבי לרמת צבי, ושם הורידו.
בנוסף אין חולק, כי העובד הסיני לא הגיע לדירת התובעים ולא ביצע אצלם עבודות פרטיות באותו מועד (ראה סעיף 8 לסיכומי הנתבעים, וכן עדותו של העובד הסיני בינגהאנג יה). אציין, כי בענין זה השתנתה גרסת הנתבעים במהלך המשפט, שכן בסעיף 12 לכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי הנתבע ראה את העובד מגיע לבית התובע ומובל לבצע עבודות, ואף בתצהירו (נ/5) טען הנתבע, כי התובעים עשו שימוש בעובד הזר בניגוד לחוק, מבלי לדווח לנתבעת ותוך שימוש בכלי עבודה שלה (ראה: סעיפים 5 ו-27 לתצהיר).
10.
כפי שקבעתי לעיל, מי שקורא את המכתב מבין, כי הנתבעים טוענים בו, כי העובד הסיני הועסק על ידי התובעים בביצוע עבודות בניה פרטיות בדירתם (להבדיל מטענה, כי התובע התכוון שהעובד יבצע עבודות, אך חזר בו מכוונה זו טרם מימושה). הדברים עולים מקריאת המכתב בשלמותו. במכתב מצוין, כי התובע נראה אוסף את העובד "ונוסע עימו לכיוון רמת צבי לעבודות פרטיות, כאשר מנהל הפרויקט דורון תורג'מן עמד עם רכבו לשאול אותו למעשיו, התעלם מר אמיתי ונסע עם הסיני והחומרים שנלקחו לביתו בשכונת רמת צבי בזכרון יעקב (ההדגשות אינן במקור)". הנתבעים אינם מציינים במכתב, כי העובד הורד מן הרכב, ולא הגיע כלל לבית התובעים.
בהמשך המכתב נכתב: "אנו רואים זאת בחומרה רבה במיוחד שמר אמיתי משמש רב קהילה במושב צרופה וצריך לתת דוגמא אישית ולא לקחת סינים ולהעסיק אותם בשעות הערב ללא אישורי עבודה וללא ויזת מעסיק (ההגדשה אינה במקור)".
עוד נכתב: "כמו כן העסקת עובד זר הינה עבירה פלילית".
הואיל והתובעים הואשמו במכתב בכך שהעובד הסיני ביצע עבודות בניה בביתם, הרי שלא עומדת לנתבעים, אף לפי גרסתם עצמם, הגנת האמת בפרסום. אף אילו הייתי מקבלת את גרסת הנתבעים, כי התובע התכוון שהעובד הסיני יגיע לביתו ויבצע עבודות, לא היה בכך כדי להועיל להם, הואיל ולא זו הטענה שהעלו במכתבם.
11.
יתירה מכך: במכתב מציינים הנתבעים, כי העובד הסיני נטל עימו חומרי בניה: "לוקח עובד סיני עם חומרי בנין", "נסע עם הסיני והחומרים שנלקחו". ואילו בעדותם טענו הן הנתבע והן העובד הסיני, כי הסיני נטל עימו כלי עבודה (ראה: סעיף 10 לתצהיר הנתבע נ/5; עדות הנתבע, למשל: עמ' 23 שו' 9-10, עמ' 24 שו' 29-30, עמ' 26 שו' 3-4; ועדות העובד הסיני בעמ' 32 שו' 24-27). גם בעובדה זו המכתב אינו נאמן, אם כן, לאמת הנטענת על ידי הנתבעים עצמם.
12.
הואיל והגעתי למסקנה, כי גם לפי גרסת הנתבעים עצמם יש לדחות את טענתם, כי המכתב חוסה בצילה של הגנת האמת בפרסום, אין צורך כי אכריע במחלוקות בין הצדדים ביחס למטרת הנסיעה (טרמפ, כטענת התובעים, או ביצוע עבודות פרטיות, כטענת הנתבעים) וביחס לשאלה האם הצטייד העובד הסיני בכלי עבודה, אם לאו.

הגנת תום הלב
13.
טענתם החילופית של הנתבעים הינה, כי חלה לגבי משלוח המכתב למשרד לשירותי דת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(3) ובסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. הסעיף קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
...
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;
...".
14.
מן הטעמים שיפורטו להלן, דוחה אני את טענת הנתבעים, כי חלה בעניננו הגנת תום הלב.
15.
משמעות דרישת תום הלב בהקשר של סעיף 15(8) נדונה בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141, בעמ' 150-151. השופט ברק קבע בענין זה כדלקמן:

"נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני
המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".
16.
הנתבעים טוענים, כי הנתבע האמין באמיתות הפרסום, ולפני הפרסום נקט אמצעים סבירים להיווכח אם יש אמת בפרסום. אין בידי לקבל טענה זו. לפי גרסת הנתבע עצמו, הוא לא ראה את העובד הסיני מגיע לבית התובעים, ולא ראה אותו מבצע עבודות (עמ' 25 שו' 22-24). הנתבע יכול היה לבדוק טענותיו כלפי התובעים טרם משלוח המכתב בדרך פשוטה ביותר, באמצעות פניה לעובד הסיני עצמו, אך לא עשה כן. אזכיר כי הנתבעת היתה באותה תקופה מעסיקתו של העובד הסיני, והנתבע היה מנהל העבודה שלו.
לכך מתווספת העובדה, שבמכתב נכתבו פרטים, שהנתבע עצמו ידע כי אינם אמת, דהיינו כי התובע לקח את העובד הסיני עם חומרי בניה, דבר אשר בעיני קורא סביר מצביע אכן על ביצוען של עבודות תוך שימוש בחומרים של הנתבעת, אף שהנתבע ידע שאין זו אמת.
17.
יתירה מכך: במכתב לא מפורטים במלואם הפרטים שהנתבע עצמו טוען כי היה עד להם, שכן לא מצוין בו, כי התובע הוריד את העובד הסיני מן הרכב טרם הגיעו לביתו. השמטתה של עובדה זו מן המכתב נראית אף היא מכוונת ליצירת רושם כי העובד הסיני אכן הועסק על ידי התובעים בדירתם.
הימנעות מהכללתן של העובדות במלואן בפרסום, ובפרט השמטת עובדות מהותיות, הינה במקרים רבים בעלת השלכות משמעותיות לגבי פרשנות הפרסום בעיני הקורא הרגיל, אפילו יותר מהכללת עובדה שהמפרסם מודע לאי אמיתותה. על כן סבורה אני, כי דין השמטת עובדה מהותית כדין הכללת עובדה שקרית בפרסום. בשני המקרים נשלל תום ליבו של המפרסם.
18.
לכן דוחה אני את טענת הנתבעים, כי פעלו בתום לב.
19.
בנוסף, בכל הנוגע לחלופה נשוא סעיף 15(8), הרי שלא מתקיימים גם תנאיה של החלופה עצמה, שכן אין די בכך שהתלונה הוגשה לממונה על הנפגע, אלא תנאי הוא, שיהא מדובר בתלונה "בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה", מה שאין כן בעניננו.
20.
מסקנתי הינה, כי משלוח המכתב למשרד לשירותי דת מהווה עוולה של פרסום לשון הרע, בהתאם לסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, וכי לא עומדת לנתבעים הגנה כלשהי.

הסעדים להם זכאים התובעים
21.
התובעים טוענים, כי נוכח הפגיעה בשמם הטוב מן הדין לפסוק לזכותם פיצויים בסכום של 100,000 ₪, וכן לחייב את הנתבעים לפרסם התנצלות. ואילו הנתבעים טוענים, כי לתובעים לא היה שם טוב במשרד לשירותי דת, עד כי שניהם הגיעו אל סף פיטורים ללא קשר למעשי הנתבעים, דבר השולל את זכאותם של התובעים לפיצויים, הואיל ולא נגרם להם נזק. לחילופין טוענים הנתבעים, כי על פי הפסיקה נפסקים סכומי פיצוי משמעותיים בתביעות לשון הרע רק במקרים בהם מדובר בפרסומים פוגעניים בעיתונות או באמצעי תקשורת אחר. ואילו כאשר מדובר במכתבים או בהתבטאויות בעל פה, נפסקים סכומי פיצוי נמוכים.
22.
פיצויים בגין פרסום לשון הרע נועדו, ככל פיצויים בנזיקין, להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון אלמלא הפרסום. עקרונות הפיצוי בגין עוולה של פרסום לשון הרע פורטו בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף (14.8.01):

"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (
consolution
) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (
repair
) את הנזק לשמו הטוב; למרק (
to vindicate
) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם, עמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762).
...
בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו".
23.
לא הובאו ראיות כי התובעים סבלו מנזק ממוני בעקבות משלוח המכתב. כאמור, טענת התובעים הינה, כי שמם הטוב נפגע עקב משלוח המכתב, שכן במכתב יוחסו להם מעשים שבצידם קלון פלילי ומוסרי כאחד. ואילו הנתבעים מצביעים על ריבוי התלונות נגד התובעים, העולה מתיקם במשרד לשירותי דת (נ/6), עובדה שמשמעותה, לדעתם, הינה, כי לתובעים לא היה שם טוב במשרד לשירותי דת.
24.
עצם העובדה שהוגשו נגד אדם תלונות, בין אם אנונימיות ובין אם לאו, אין משמעותה, כי לאותו אדם אין שם טוב. ראשית, לא כל העובדות הנטענות בתלונות הן עובדות שאם אכן נכונות, פוגעות בשמם הטוב של התובעים. חלק מן הטענות הינן כאלה הרלבנטיות, אולי, להעסקת התובעים בתפקידים בהם הועסקו, אך אין להן נגיעה לשמם הטוב. שנית, לא הובאו ראיות כלשהן המוכיחות את אמיתות האמור בתלונות; ואף לא הובאו ראיות, כי נערך בירור על ידי גורם מוסמך אשר מצא כי יש בהן ממש.
גם חילוקי הדעות שנתגלעו בין התובע לבין המשרד לשירותי דת סביב העובדה שהתובעים אינם מתגוררים במושב צרופה, אין משמעותם, כי לתובעים לא היה שם טוב. טענות המשרד לשירותי דת בנושא זה אינן טענות במישור החוקי והמוסרי כפי שמועלות במכתב.
25.
מאידך, מתיק המשרד לשירותי דת עולה, כי הפסקת עבודתו של התובע נשקלה ללא קשר למכתב ששלחו הנתבעים; וכי אף ההמלצה להפסיק את העסקת התובעת בתפקידה אינה קשורה למכתב.
ואולם המכתב לא היה חסר השלכות לחלוטין, שכן הוא הוכנס לתיקם של התובעים במשרד, הוא נשלח לועד מושב צרופה, שהתבקש להתיחס אליו (ראה נספח 2 לתצהיר התובעים), ואף התובעים נדרשו להגיב על הנטען בו.
26.
לחובת הנתבעים אשקול גם את העובדה, כי סרבו להתנצל על האמור במכתב בסמוך לאחר משלוחו, דבר שעשוי היה למנוע הגשתה של תביעה זו. הנתבעים אף ניהלו הליך זה עד תומו, כשהם עומדים על טענתם כי תוכן המכתב הינו אמת, אף שפרטים מסוימים שנכתבו בו לא עלו בקנה אחד עם גרסתם, ואף שהיה ידוע להם, כי לא פרטו בו עובדות מהותיות. עוד יש לזקוף לחובת הנתבעים את העובדה, כי לא ביצעו בדיקה פשוטה ביותר של טענותיהם טרם כתיבת המכתב ושליחתו, באמצעות בירור העובדות עם עובד שלהם.
27.
היחפזותם של הנתבעים בכתיבת המכתב ובשליחתו, בולטת במיוחד בענינה של התובעת. אזכיר, כי המכתב מופנה לשני התובעים, ובו קטעים המתיחסים לשניהם:

"כאמור, במהלך החודשים האחרונים נתגלו חוסרים רבים של חומרי בנין באתר בעשרות אלפי שקלים ואנו משייכים זאת לדרך בה נהגתם (ההדגשה אינה במקור)".
וכן:
"אנו שומרים לעצמנו את הזכות לפנות לכל הגורמים הרלוונטים כתוצאה ממעשיכם ולתבוע את הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לנו כתוצאה ממעשיכם (ההדגשות אינן במקור)".
ואולם כאשר נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית מדוע הופנו הטענות גם כלפי התובעת, השיב כי לא התיחס אליה במכתב:
"ש.
המכתב הזה מופנה לא רק לתובע 1 אלא גם לתובעת 2, נכון?
ת.
לא.
ש.
אני מראה לך את המכתב ושואל שוב.
ת.
בכותרת רשום "לכבוד אמיתי אורלי ויצחק", שהיא אשתו.
ש.
למה הכנסת גם אותה?
ת.
כי היא אשתו. אבל בנוסח המכתב לא התייחסתי לאשתו, אלא בפירוש רשום "מר אמיתי".
ש.
שום דבר שאתה אומר לא מחובר למכתב שאתה כתבת. אני מקריא לך את שורות 7-8 למכתב – "....נהגתם". כלומר דיברת לשניהם. איזו דרך נהגה הרבנית אורלי אמיתי
?
ת.
נוסח המכתב מתייחס אך ורק למר אמיתי.
ש.
(לבית המשפט) "נהגתם" זה בלשון רבים.
ת.
אין לי שום טענה לתובעת. לא ראיתי אותה לוקחת את הסיני, אלא את התובע בלבד.
ש.
(לבית המשפט) למה השתמשת בלשון "נהגתם"?
ת.
כי הם בני זוג, בעל ואשה. נוסח המכתב מתייחס אך ורק לתובע." (עמ' 20 שו' 30 – עמ' 21 שו' 10).
בהמשך חקירתו ציין הנתבע מספר פעמים, כי אין לו טענה כלשהי נגד התובעת (עמ' 21 שו' 23-25; עמ' 22 שו' 30-32; עמ' 23 שו' 5-7).
28.
יחד עם זאת, אף בשלב זה לא חזרו בהם הנתבעים מן הטענות שהפנו כלפי התובעת, ובסיכומיהם טענו, כי אין מקום להפרדה בין התובעים, הואיל ו"ככל שתוכנית התובע היתה יוצאת לפועל ולא מופרעת על ידי הנתבע, והעבודות היו מתבצעות בנכס התובעים, היתה התובעת בבחינת נהנה ממעשה העבירה בדיוק כמו התובע שהרי מדובר בנכס משותף שלהם. מי שמרוויח ממעשה עבירה אל ייפלא ששמו מופיע כמי שיש לו הנאה בו".
29.
בהביאי בחשבון את תוכן המכתב, את העובדה שנשלח למשרד לשירותי דת ולא הופץ ברבים, את עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים ואת יתר הנסיבות המפורטות לעיל אני קובעת, כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצויים בסכום של 30,000 ₪, ולתובע ישלמו פיצויים בסכום של 25,000 ₪.
30.
התובעים מבקשים כי בנוסף לפיצויים אורה לנתבעים לפרסם התנצלות. סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט להורות "על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע" בנוסף לכל סעד אחר. החוק אינו כולל גם את המונח "התנצלות", אשר נכלל בהצעת החוק אך הושמט בנוסח שהתקבל (ראה: בש"א (שלום ת"א) 153607/08 מיקי רוזנטל נ' עידן עופר (8.4.08)).
לגופו של ענין, איני סבורה כי במקרה זה יש מקום להורות לנתבעים לפרסם תיקון או הכחשה. אין מדובר בפרסום בתפוצה רחבה. בנוסף, למכתב לא היו תוצאות כלשהן במשרד לשירותי דת אליו נשלח (ראה: בש"א (שלום יר') 1036/06 בני אליהו נ' גדי בן שמואל (3.2.09)). המכתב נמצא, אומנם, בתיקם של התובעים במשרד, דבר היכול לבוא על תיקונו בכך שהתובעים יעבירו עותק מ

פסק דין
זה למשרד.
31.
אשר על כן הנני מורה, כי הנתבעים ישלמו לתובעים סכום של 55,000 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעים שכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪ ומע"מ, וזאת תוך 30 ימים מהיום אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישיבו הנתבעים לתובעים את החלק היחסי מן האגרה ששילמו, בהתאם לסכום שנפסק, בשערוך כדין.
32.
זכות ערעור כחוק.


ניתן היום,
כ"ו אלול תש"ע, 05 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 20795-10/09 יצחק אמיתי, אורלי אמיתי נ' דורון תורגמן, אמירי גן יבנה בניה ויזמות בע"מ (פורסם ב-ֽ 05/09/2010)