פסקי דין על ספיר גל | פסקי דין על ספיר דניאל | פסקי דין על שיאמ - יזום בניה ופיתוח | פסקי דין על ישי את שדי - חברה לעבודות בניה חפירה ופיתוח |

19440/00 א     23/03/2004




א 19440/00 ספיר גל, ספיר דניאל נ' שיאמ - יזום בניה ופיתוח בע"מ, ישי את שדי - חברה לעבודות בניה חפירה ופיתוח בע"מ






בתי המשפט

34
א 019440/00
בבית משפט השלום בירושלים
23/03/2004
תאריך:
כב' השופט יצחק מילנוב

בפני
:

1. ספיר גל

2. ספיר דניאל

בעניין:
התובעים
א' ציטרום

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1. שיאמ - יזום בניה ופיתוח בע"מ

2. ישי את שדי - חברה לעבודות בניה
חפירה ופיתוח בע"מ

הנתבעת
י' בניטה
ע"י ב"כ עוה"ד
פסק - דין

יריבות בין קונים של בית מגורים לבין קבלן מבצע שאינו המוכר,
תקנים, תקנות בניה, good practic,
חיובים מוסכמים לעומת דרישות בהיתר הבניה - מהי התכנית המחייבת ביחסים שבין הצדדים ועל מי חלה חובת המימון של בנייה, לפי מפרט (תכנית) היתר הבניה, שלא היווה את בסיס הדיון שבין הצדדים?
בשאלות אלה עוסק פסק - דין זה.
1. הרקע
התובעים התקשרו עם הנתבעת 1 בהסכם מיום 06/09/96, בו התחייבה האחרונה לפתח מגרש ולבנות עליו בית (להלן: הבית) עבור התובעים (נספח א' לכתב התביעה; להלן: ההסכם), במסגרת פרוייקט של הרחבת מושב מטע.
הנתבעת 2 ביצעה עבור הנתבעת 1 עבודות שונות, שהיו חלק מהחיובים החוזיים שהנתבעת 1 נטלה על עצמה כלפי התובעים, במסגרת ההסכם.
התובעים טוענים כי הנתבעת 1 הפרה את התחייבויותיה על-פי ההסכם, ולפיכך עליה לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם עקב כך.
התובעים הוסיפו וטענו, כי יש לחייב את שתי הנתבעות, יחד ולחוד, היות ששתיהן ביצעו את החיובים בהתאם להסכם באופן משותף וכגוף אחד, והנתבעת 2 אף קיבלה את מרבית התמורה ששילמו התובעים על פי ההסכם. אליבא דהתובעים, הנתבעות אחראיות כלפיהם גם מכוח דיני הנזיקין, היות שבמעשיהן הפרו חובות חקוקות שונות בתחום הבנייה, שנועדו להגן על אינטרס התובעים. התובעים העריכו את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשי הנתבעות, בסך 104,419 ₪ נכון ליום הגשת התביעה (ה-31/10/00).
ביום 23/01/02 הודיעו ב"כ הצדדים, כי הסכימו על מינויו של המהנדס סילביו ארבל הופמן "כמומחה מוסכם על דעת שני הצדדים" (להלן: המומחה המוסכם). המומחה המוסכם ביקר בבית נשוא התביעה בתאריך 22/03/02, והגיש את חוות-דעתו מחודש 05/02 ביום 12/09/02 (להלן: חוות-הדעת).

2. הפלוגתאות
לאחר בירור עם ב"כ הצדדים ובנוכחותם קבעתי ביום 02/10/02 את הפלוגתאות, כדלקמן: (ע' 9 ש' 25-8).
האם קיימת יריבות בין התובעים לבין הנתבעת 2?
2.1 2.1 מהם הליקויים ו/א אי ההתאמות שבבית התובעים והאם הנתבעות אחראיות לליקויים כולם או רק לאלה שעומדים בניגוד להוראות המפרט, תקן או תקנת בניה?
2.2 2.2 האם הנתבעות אחרו במסירת הבית לתובעים, ואם כן כמה זמן ומה הפיצוי, אם בכלל, מגיע לתובעים עקב כך?
2.3 2.3 האם נגרמו או יגרמו לתובעים נזקים/ הפסדים בגין ביצוע התיקונים של ליקויי הבנייה? ואם כן מהם? והאם הנתבעות חייבות לפצות את התובעים בגין כך?
2.4 2.4 האם נגרמה לתובעים אי הנאה ו/או עגמת נפש כתוצאה מהליקויים ו/או אי ההתאמות שבבית? ואם כן מה ערכן והאם יש לחייב את הנתבעות בפיצוי וכמה?
2.5 2.5 האם יש לחייב מי מהצדדים בגין הוצאות, הפסדים, הוצאות משפט, אבדן ימי עבודה ושכ"ט עו"ד?

3. פלוגתא ראשונה- האם קיימת יריבות בין התובעים לבין הנתבעת 2?
3.1 טענות הנתבעות
ב"כ הנתבעות טען, כי אין כל יריבות בין התובעים לבין הנתבעת 2, וכי על בית המשפט לדחות את התביעה נגדה, מהטעמים הבאים:
א. א. כל ההתקשרויות וההתייחסויות, הן במכתבים והן בהסכמים וההתחייבויות שנחתמו ע"י התובעים (כולל במסמכים שנחתמו מול מושב מטע), כולם נעשו עם הנתבעת 1 ומתוך התייחסות אליה בלבד. התובעים לא טענו, ובודאי שלא הוכיחו, כי הנתבעת 2 התחייבה בצורה כלשהי כלפי התובעים, במישרין או בעקיפין.
ב. ב. מדובר בשתי חברות בע"מ, שהן גופים משפטיים נפרדים, בעלות אורגנים נפרדים ומטרות נפרדות. הנתבעת 1 היא חברה יזמית של הפרוייקט במושב מטע, והנתבעת 2 היא חברה שמבצעת פרוייקטים רבים בתחום הבניה והפיתוח ברחבי הארץ, ובין היתר מבצעת לפי הזמנת הנתבעת 1 את פרוייקט הפיתוח והבניה במושב מטע.
ג. ג. התובעים שילמו את כל תשלומיהם לנתבעת 1, כפי שמצוין, בשיקים שנכתבו בכתב ידם. גם אם בטעות הוצאו 2 או 3 קבלות מטעם הנתבעת 2, אין בכך כדי ליצור קשר משפטי, הסכמי או מחייב מכוח החוק, בינם לבין הנתבעת 2. טעות זו נגרמה בשל סמיכות המשרדים של שתי החברות הנתבעות.
ד. ד. הנתבעות הציגו לבית המשפט שיקים ותשלומים שהועברו מהנתבעת 1 לנתבעת 2, בגין העבודות שביצעה הנתבעת 2 עבור הנתבעת 1.
ה. ה. התובעים מנסים להעלות טענות מתחום הרמת מסך בין בעלי מניות לחברה, על מנת ליצור מחויבות בינם לבין הנתבעת 2, אך טענות אלה אינן לעניין בהקשר זה.
ו. ו. עדויות העדים מטעם הנתבעות לא נסתרו בנקודה זו, והם אף לא נחקרו ע"י ב"כ התובעים בשאלה זו, ולכן יש לקבל את גרסתם.
3.2 טענות התובעים
ב"כ התובעים טען, כי שתי הנתבעות פעלו בערבוביה וללא כל אבחנה ביניהן, וכי יש לחייב את שתי הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום כל סכום שייפסק לטובת התובעים, מהטעמים הבאים:
א. הוכח בפני
בית המשפט שהנתבעת 2 קיבלה בהזדמנויות שונות תשלומים מהתובעים בגין ההסכם- לפי מסמכים שצורפו לתצהיר התובע 1, לא פחות משלוש קבלות וחשבוניות מס מקבילות הנפיקה הנתבעת 2 ולא הנתבעת 1, שלפיהן קיבלה מאת התובעים סכום מצטבר בסך 120,000 ₪. הנתבעות לא סיפקו כל הסבר מניח את הדעת, כיצד יכולה הייתה להתרחש טעות כזאת, לפיה, הנתבעת 2 קיבלה כספים שהיו צריכים להיות משולמים לנתבעת 1 על פי ההסכם. אליבא דהתובעים, עצם קבלת הכספים מהתובעים ע"י הנתבעת 2, מלמד שהנתבעת 2 קיבלה על עצמה את התחייבויות הנתבעת 1.
ב. הנתבעות אף לא ניסו להוכיח שסכומים אלה, שנגבו כביכול בטעות על ידי הנתבעת 2 "הוחזרו" על ידה לנתבעת 1.
ג. מהמסמכים המצורפים לתצהירו של התובע 1 כנספח "כב", עולה
שבמקרים רבים הנתבעת 2 אף אישרה לתובעים קבלת שיקים שהיו עשויים לפקודת הנתבעת 1.
ד.הנתבעת 2 היא שערכה את "טבלת השוואה", עליה מנסות
הנתבעות לסמוך טענותיהן (נספח א' לתצהירו של עדי יניב (ע"ה/2), היא שהזמינה את התובעים לבצע הליך של מסירת הבית והיא שערכה את פרוטוקול המסירה (נספח כב' לתצהיר התובע; ס' 6 לתצהירו של עדי יניב (ע"ה/2)). הנתבעת 2 היא זו שגם ערכה "כתב הכמויות" הכולל את כל אותם תשלומים שעל התובעים לשלם בגין ההסכם ושאינם בגין עבודות בניית הבית (נספח ו' לתצהיר התובע 1).
ה.מעדותו של עדי יניב (ע"ה/2) בבית המשפט עולה, כי הייתה קיימת
ערבוביה מבחינת המועסקים על ידי הנתבעות. לעדי יניב עצמו לא היה ברור אם מי שעסק בתכנון הבנייה הם עובדים של הנתבעת 1 או של הנתבעת 2 או של שתיהן גם יחד (ע' 31 ש' 14- 26).
ו.התובע 1 הצהיר, כי הן סיגלית לוי והן שלמה אפללו (ע"ה/1), פעלו
בשם שתי הנתבעות בעת ובעונה אחת, כשהם 'מדלגים' ממשרדי חברה אחת למשרדי החברה השניה.
3.3 דיון בפלוגתא ראשונה
לאחר ששקלתי הראיות והטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה, כי קיימת יריבות בין התובעים לבין הנתבעת 2, ועל כן יש לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, בכל סכום שייפסק, אם ייפסק, לטובת התובעים.
להלן נימוקיי:
א. א. אמנם אין חולק, כי הנתבעת 1 היא זו שחתמה עם התובעים על ההסכם נשוא התובענה, שלפיו הנתבעת 1 התחייבה לפתח עבור התובעים מגרש ולבנות עליו בית (נספח א' לכתב התביעה). אף אין חולק כי הנתבעות הן שתי חברות הרשומות ברשם החברות בישראל כחברות פרטיות.
יחד עם זאת, גם אליבא דב"כ הנתבעות, הנתבעת 1 התקשרה עם הנתבעת 2 על מנת שהאחרונה תבצע את עבודות הפיתוח והבנייה בקשר לבית נשוא ההסכם, כפי שאכן קרה בפועל (ס' 4 לכתב ההגנה). די בעובדה זו כדי להטיל על הנתבעת 2 אחריות כלפי התובעים בגין אי ההתאמות, כאמור לעיל, וזאת מכוח עוולת הרשלנות.
"עקרונית, באמצעות הסתמכות על דינים אחרים יכולים הקונה וקונה-המשנה להרחיב את קשת האנשים שעליהם תוטל אחריות, לרבות... אדריכלים ומהנדסים, קבלנים וקבלני משנה, מנהלי חברת-הבנייה, ויצרני-אביזרים" (א' זמיר פירוש לחוקי החוזים- מכר (דירות) (העורכים א' זמיר, א"מ ראבילו, ג' שלו; (תשס"ב) 756- 757).
"בצד התחולה המקבילה והנבדלת של הדינים השונים, נודעת להם גם השפעה פרשנית הדדית, ככל שקיימת חפיפה בין תכליותיהם ובין שיקולי-המדיניות העומדים בבסיסם. לדוגמא, העובדה שחוק מכר דירות מטיל על המוכר חיוב חוזי קוגנטי כלפי הקונה, לבנות את הדירה בהתאם לתקנות התכנון והבנייה, מצביעה על כך שתקנות אלו נועדו, בין היתר, לטובתם ולהגנתם של רוכשי-דירות, כאשר הללו מבקשים להטיל על הבונה אחריות בשל הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]" (זמיר, שם, 760).
במקרה דנן הנתבעת 2 אחראית כלפי התובעים כקבלן שפיתח את המגרש ובנה עליו את הבית:
"חובת הזהירות של קבלן הבונה דירות כלפי רוכשי הדירות הוגדרה ועוצבה, בין היתר, בע"א 451/66 הנ"ל, לפיו אחראי קבלן לטיב הבניין שהוא מוכר ולכך שהבניין יהיה ראוי למטרה שלמענה הוקם, וזאת בין אם לקח חלק אישי בבנייה עצמה ובין אם לאו" (כב' השופט מ' שמגר ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' יואל אורן ואח', פ"ד לה(4) 253, 261).
במקרה דנן אף הוכח, כי הנתבעת 2 בהתנהגותה, הודתה למעשה, כי היא אחראית כלפי התובעים בגין הליקויים ואי ההתאמות בביתם, ונטלה על עצמה חיוב כלפי התובעים לתקנם, כפי שהצהיר ע"ה/2, מנהל ביצוע בנתבעת 2:
"בתאריך 3/8/98, קבלתי את פרוטוקול המסירה ראיתי שמשפח' ספיר מבקשים דברים שאותם לא הזמינו לפי המפרט ולא נכללו בהצעת המחיר ולא שלמו עבורם. הדרישות כללו קיר תומך אחורי, מרזבים, גדרות ומעקה... בשיחה עם משפ' ספיר הבהרתי להם את הדברים הנ"ל, וכי מה שלא הוזמן ולא שולם עבורו לא מבוצע.
אני מצהיר בזה כי אנו התייחסנו לכל פניה שנעשתה ע"י משפ' ספיר בנוגע לתיקונים. כפי שמר ספיר מציין בתצהירו שלחתי מספר פעמים, לאחר פניות שלו, עובדים על מנת לתקן ליקויים שהיו באחריות... " (ס' 7- 8 לתצהירו).
ב. ב. אולם לא רק מכוח דיני הנזיקין ועוולת הרשלנות, חבה הנתבעת 2 כלפי התובעים, אלא ניתן לבסס חבותה גם מכוח סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, הקובע:
"חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן- המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו".
מאחר שהנתבעות הודו, כי בין שתיהן נכרת הסכם לפיו התחייבה הנתבעת לבצע בפועל את בניית הבית נשוא התובענה דנן, הרי שיש לראות בהסכם זה חוזה לטובת התובעים, שממנו משתמעת מכללא כוונה להקנות לתובעים הזכות לדרוש את קיום החיוב. כך גם מוכח מתצהירו של ע"ה/2, מנהל ביצוע בנתבעת 2, כפי שציטטתי לעיל (ס' 7- 8 לתצהירו).
במספר מקרים הטיל בית המשפט על הקבלן-המבצע אחריות בגין ליקויים בדירות, וחייבו לפצות את רוכשי הדירות, למרות שלכאורה לא היה קשר חוזי ישיר ביניהם. כך למשל קבע כב' השופט ד"ר נ' דנון בת"א (שלום- חיפה) 10456/90 עוזר ששון ואח' נ' א. עבאדה בע"מ ואח' (לא פורסם), כי סולל בונה, שהייתה קבלן מבצע, אחראית לליקויים, וזאת מכוח המפרטים, החוזים והתקנים שנחתמו בין היזמים לסולל בונה.
בת"א 1373/88 (מחוזי- חיפה) ארז איתן ואח' נ' דניה סיבוס ואח', (לא פורסם), בית המשפט מצא כי קיימת יריבות חוזית בין רוכש הדירה לבין הקבלן המבצע, וזאת לאור סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי):
"באשר לשאלה אם קימת יריבות חוזית בין סו"ב לבין התובעים נראה לי שיש להשיב על כך בחיוב, לאור סעיף 34 לחוק החוזים המכיר בחוזים לטובת צד שלישי. תקפו של חוזה כזה תלוי בכך שהצדדים לחוזה, קרי דניה וסו"ב, התכוונו להקנות לצד השלישי, שאינו צד לחוזה, זכות לדרוש את קיומו של החוזה בכל הנוגע אליו... נראה לי כי מפירושו הנכון של ההסכם הנ"ל שבין דניה לסו"ב, משתמעת מכללא, הכונה להעניק לקוני הדירות זכות ובמקביל הטילה חובה חוזית על סו"ב כלפיהם לבצע את תיקוני הפגמים בדירות ... ".
(א' נ' ורדי דיני מכר דירות- ליקויי בניה והבטחת זכויות הרוכשים (תשנ"ז) 54- 55).
ג. ג. ההוראות הכלליות הנוגעות לריבוי חייבים מצויות אצלנו בסעיפים 54- 58 שבפרק ו' לחוק החוזים (חלק כללי), וב"כ התובעים מבקש, למעשה, להחיל על הנתבעות את סעיפים 54 ו-55(א) לחוק, הקובעים:
"54. שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד.
55 (א) שניים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו".
וליתר דיוק, מדברי ב"כ התובעים עולה, כי הוא ביקש להראות שבמקרה דנן המדובר ב"חיוב סולידרי חוזי", בו "מקור החיוב הסולידרי הוא בהסכמתם של החייבים... ההנחה היא שהחייבים פעלו תוך שיתוף פעולה ביניהם והבסיס לחיוב הוא חוזה או לפחות התחייבות של חייב אחד שניתנה לבקשתו של חייב אחר" (ד' פרידמן ונ' כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים- חלק כללי (עורך ד' פרידמן (התשנ"ד) 173).
האם במקרה דנן נוצר חיוב סולידרי חוזי משותף של שתי הנתבעות כלפי התובעים?
ב"כ התובעים הצביע על התנהגותם של הנתבעות כמקור לחיוב כזה, וסבור אני כי יש ממש בטענה זו:
ראשית, הפגישה הראשונה של התובעים עם הנתבעות, נערכה במשרדיה של הנתבעת 2 דווקא:
"פנינו אל הנתבעת 1... בקיץ 1996 בעקבות מודעה שפרסמה בעיתון...
התקשרנו אל מספר הטלפון שהופיע במודעה ושם נענינו על-ידי סיגלית לוי (המשמשת כמזכירה של שתי החברות הנתבעות). היא הזמינה אותנו פגישה במשרדי הנתבעת 2 (להלן: 'ישי את שדי') ברחוב יד החרוצים ב'בית היצרנים' " (ס' 3- 4 לתצהיר התובע 1).
טענה זו של התובע 1 לא נסתרה בתצהיריהם של ע"ה/1 וע"ה/2, וב"כ הנתבעות לא חקר כלל, את התובע 1, בנקודה זו.
שנית, מהדברים הנ"ל של התובע 1 עולה גם, כי סיגלית לוי, שמשה בתפקיד מזכירה אצל שתי הנתבעות, והתצהירים מטעם הנתבעות לא סתרו טענה זו.
שלישית, "ערבוב" בעלי תפקידים בין שתי הנתבעות, ניתן להסיק גם מחקירתו הנגדית של ע"ה/2, מר עדי יניב:
"ש. אלה הם אנשי המקצוע שעבדו איתם?
ת. בתחום התכנון למיטב זכרוני כן.
ש. שניהם עובדים של מי מהנתבעות?
ת. למיטב ידיעתי של ידי את שדי אבל אני לא יודע אם הם עובדים רק של ישי את שדי.
ש. יכול להיות שהם עובדים גם של שיאם?
ת. לא ידוע לי.
ש. אבל ברור לך שהם עובדים של מי מהנתבעות?
ת. גם של הנתבעת 2 אבל לא ידוע לי" (ע' 31 ש' 19- ע' 32 ש' 1).
אעיר, כי אי מתן תשובות ברורות בעניין זה פוגע במהימנותו של ע"ה/2, נוכח הצהרתו, כי "בתקופה הרלבנטית לתביעה אני עבדתי כמנהל ביצוע בחברת ישי את שדי חב' לעבודות בניה חפירה ופיתוח בע"מ
[הנתבעת 2- י.מ.] ... " (ס' 2 לתצהירו).
רביעית, מתצהירו של ע"ה/2 עולה, כי הנתבעת 2 הייתה בקשר ישיר עם התובעים, ובמסגרתו ביצעה, ביו היתר, את הפעולות הבאות: נתנה להם הצעת מחיר, טיפלה בפני
ותיהם בכל הנוגע לליקויים ואי התאמות, וביצעה בפועל את מסירת החזקה בבית לתובעים (ס' 5- 8 לתצהירו).
חמישית, הנתבעת 2 קיבלה ישירות מאת התובעים סכומים "ע"ח ביצוע עבודה", והוציאה כנגדם קבלות וחשבוניות מס בשמה היא. סכומים אלה אינם זניחים כלל, ומסתכמים לסך 121,988 ₪ (נספח טז לתצהירו של התובע 1): חשבונית מס מתאריך 10/04/98 על סך 65,000 ₪, וקבלה מקבילה לה; חשבונית מס מתאריך 06/08/98 על סך 50,000 ₪, וקבלה מקבילה לה; חשבונית מס מתאריך 17/08/98 על סך 6,988 ₪, וקבלה מקבילה לה.
בכתב ההגנה הנתבעות הסבירו את פשר קבלת התשלומים הנ"ל על-ידי הנתבעת 2:
"כל התמורה שולמה לנתבעת 1 בלבד היא בעלת דברים של התובעים. פרט לקבלה אחת שנכתבה בטעות ע"י הנתבעת מס' 2 ואין בטעות זו כדי ליצור מחויבות" (הדגשה לא במקור- י.מ.) (ס' 18.ג לכתב ההגנה).
כפי שהוכח אין המדובר בקבלה אחת בלבד, אלא בשלוש (03) קבלות ושלוש (03) חשבוניות מס מקבילות, שמסתכמות לסכום משמעותי (כ-120,000 ₪).
אמנם בסיכומים ב"כ הנתבעות דייק יותר:
"גם אם בטעות הוצאו 2 או 3 קבלות מטעם הנתבעת מס' 2 טעות שהוסברה בסמיכות המשרדים של שתי החברות... " (הדגשה לא במקור- י.מ.) (ס' 2.ה לסיכומי הנתבעות).
בכל הכבוד, הסברו זה של ב"כ הנתבעות "מגלה טפח ומכסה טפחיים", ואין די בציון העובדה שמשרדי הנתבעות סמוכים זה לזה כדי להסביר כיצד קרתה "הטעות". האמנם רק סמיכות משרדים היא הגורם ל"טעות" כאמור? לדעתי ההגיון ונסיון החיים אינם מבססים טיעון כזה, אלא את היפוכו.
יתירה מזאת, אם אכן קבלת התשלומים על-ידי הנתבעת 2 נבעה מטעות גרידא, מדוע לא הראו הנתבעות, כי הן פעלו לתיקון הטעות, וכי הנתבעת 2 העבירה סכומים זהים לאלו שקיבלה מהתובעים אל הנתבעת 1?
אמנם ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו, כי "הוצגו לכב' בית המשפט צ'קים ותשלומים שהועברו מהנתבעת 1 לנתבעת מס' 2 עבור העבודות שביצעה עבור נתבעת 1, כמו קבלני משנה אחרים, שהם לא נתבעים בתיק זה. תשלומים אלה מעידים על ההפרדה שבין שני גופים אלה" (ס' 2.ה לסיכומיו), אך אף הוא לא ניסה לטעון כי בוצע ניסיון כלשהו על ידי הנתבעות לתקן את הטעות (הנטענת על-ידן). עיון בנספחים לתצהירו של ע"ה/1 מלמד, כי אין בהם כל מסמך המצביע על העברת כספים הנחזית כמכוונת לתיקון הטעות הנטענת, הן מבחינת התאריכים המצוינים שם, והן מבחינת הסכומים.
לאור כל האמור לעיל, קובע אני, כי הנתבעת 2 אחראית ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, בגין כל אי ההתאמות והאיחור במסירת החזקה בבית לתובעים.
4. דיון בפלוגתא שניה- מהם הליקויים ואי ההתאמות בבית, ולאלו מהם אחראיות הנתבעות?
המומחה המוסכם קבע, בסוף חוות דעתו, כי אומדן עלות התיקונים מוערכים על ידו בסך 38,790 ₪ בצירוף מע"מ (נכון ל-05/02). עם זאת, המומחה המוסכם קבע, כי אומדנו הנ"ל אינו כולל מספר אי התאמות, לגביהן לא קבע באופן חד משמעי את אחריות הנתבעות.
אי התאמות אלה הן בנוגע למספר פריטים שאינם מופיעים במפרט, אך מחויבים לפי מפרט (תכנית) היתר הבניה או לפי תקנות התכנון והבניה, (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל- 1970 (להלן: תקנות התכנון והבניה), או לפי תקן, כמשמעותו בחוק התקנים, תשי"ג- 1953 (להלן: חוק התקנים), מכח הוראת ס' 4(4)(1) לחוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973.
המומחה המוסכם ציין, בראש חוות-דעתו, כי התייחסותו לתכנית היתר הבניה נעשתה ללא קשר לשאלה המשפטית האם תכניות אלו מחייבות את הנתבעות.
ב"כ התובעים טען, כי על הנתבעות הייתה מוטלת החובה לבצע את בניית הבית בהתאם לקבוע בתקן, בתקנות התכנון והבניה ובתכנית היתר הבניה. לדעתו חובה זו מקורה בהסכם המפורש בין הצדדים (נספח א' לכתב התביעה; להלן: ההסכם), או לחלופין מקורה בחוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973 (להלן: חוק המכר (דירות)), שחל במקרה דנן.
ב"כ הנתבעות אחז בדעה שונה, וטען, כי הנתבעות התחייבו לבנות רק בהתאם להסכם המפורש בין התובעים לנתבעת 1 (נספח א' לכתב התביעה), ובהתאם למפרט והתכניות שצורפו אליו. לעומת זאת, ההסכם המפורש בין הצדדים לא כלל את מפרט (תכנית) היתר הבניה, תקן רשמי או תקנות התכנון והבניה, ועל כן חוק המכר (דירות) לא חל במקרה דנן.
לפיכך, השאלה העומדת להכרעה בשלב זה היא: האם הנתבעות חייבות היו לבנות את הבית בהתאם למפרט (תכנית) היתר הבניה ו/או בהתאם לתקן רשמי ו/או בהתאם לתקנות התכנון והבנייה, על אף ולמרות שחיובים אלה לא צוינו במפורש בהסכם הכתוב?

5. היתר הבניה
לאחר עיון בהסכם ולאחר ששקלתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי ההסכם לא כלל התחייבות של הנתבעת 1 לבנות בהתאם להיתר הבניה. למסקנה זו הגעתי הן מלשונו של ההסכם, הן מהנסיבות והן מכוח ההיגיון והשכל הישר. במילים אחרות ויותר מדוייקות אומר, כי היתר הבניה או מפרט (תכנית) ההיתר, אינם מחייבים, במערכת היחסים החוזיים, שבין הצדדים, אם הם לא היוו את בסיס הדיון בין הצדדים.
5.1 לשונו המפורשת של ההסכם- סעיף 4.4 להסכם קובע:
"אין מחלוקת שקיר זה אינו מופיע כפריט שהוזמן בתכניות הבית ובמפרט כפי שמציין המומחה בחוות דעתו...
4.4. הקבלן יפתח את המגרש ויבנה את הבית כאמור בסעיפים 4.1- 4.3 לעיל ועל פי התב"ע (והיתרי הבניה) והמזמין לא יהא רשאי לבקש מן הקבלן לבצע כל פעולה הסותרת הוראה מהוראות סעיף זה, וכן הוא מתחייב שלא לבצע בעצמו כל פעולה המנוגדת להתחייבויות אלה.
ידוע למזמין כי הקבלן מחויב גם בהוראות סעיף זה, וכי אם המזמין יבצע פעולה הסותרת הוראה זו ו/או יגרום לקבלן לבצע פעולה זו לבקשתו הוא, יהא על המזמין לשפות את הקבלן בשל כל טענה ותביעה שתגיע אליו בגין הפרת התחייבויות אלה, לרבות קנסות ותשלום שכר-טרחת עורך-דין. המזמין מתחייב להודיע לקבלן לאלתר על תלונה או הליך מצד כל גורם שהוא בעניין זה, ולהעביר העתק מהם לידי הקבלן" (ההדגשה לא במקור- י.מ.).
אמנם קיימת אמירה בתחילת הסעיף לפיה על הנתבעות לבצע את בניית הבית בהתאם להיתר הבניה ולתב"ע, אך אם קוראים את הסיפא של אותו משפט ("... והמזמין לא יהא רשאי לבקש מן הקבלן לבצע כל פעולה הסותרת... "), הרי שאין מנוס מהמסקנה, כי הסעיף אינו מטיל חיובים נוספים על הנתבעות, אלא דווקא נועד להסיר מעליהן חיובים ולהקטין את היקף חיוביהן, ככל שאלה עומדים בסתירה להיתר הבניה ו/או לתב"ע. פירושו הנכון של סעיף 4.4 הנ"ל הוא לדעתי זה: על הנתבעות מוטלים חיובים חוזיים כלפי התובעים כאמור לעיל (ובעיקר ביצוע עבודות הבניה בהתאם למפרט ולתכניות שצורפו להסכם). אולם ייתכן מצב בו חלק מהחיובים החוזים כלפי התובעים יסתור את הקבוע בהיתר הבניה, ובמקרה כזה הנתבעות עלולות למצוא את עצמן במצב בעייתי- מצד אחד מוטלים עליהן החיובים החוזיים כלפי התובעים, ומצד אחר מוטלים עליהם החיוביים החוקיים של היתר הבניה. לפיכך, הסכימו הצדדים בסעיף 4.4 הנ"ל, כי במקרה כזה ידם של היתר הבניה והתב"ע תהיה על העליונה, והנתבעות לא תהיינה כפופות לכל חיוב חוזי העומד בסתירה כאמור.
כך גם עולה מלשון הפסקה השניה של סעיף 4.4 הנ"ל, הפותחת במלים "ידוע למזמין כי הקבלן מחוייב גם בהוראות סעיף זה... ", ומכאן נמצינו למדים שוב, כי עיקרו של הסעיף הוא להבהיר לתובעים, שאינם זכאים לעמוד על קיומם של חיובים מצד הנתבעות, חיובים העומדים בסתירה להיתר הבניה ו/או לתב"ע, על אף שחיובים אלה הוטלו על הנתבעות בסעיפים קודמים בהסכם. בדרך פרשנית זו, מקבל אני, למעשה, את דעתו של ב"כ הנתבעות בעניין זה:
"כלומר, הכוונה בסעיף 4.4 היא לא ליצור מחויבויות נוספות מעל המחויבויות על פי סעיף 4.3 שהיא לבנות לפי התכניות והמפרט, אלא יוצרת מגבלה שלא לעשות פעולות בניגוד להיתר ולת.ב.ע. לא על ידי המזמין ולא ע"י הנתבעת" (ע' 6 ס' 5 לסיכומי ב"כ הנתבעות).
5.2 הנסיבות- לעניין זה, מוצא אני לנכון לצטט בהסכמה את דברי ב"כ הנתבעות בסיכומיו: "אין גם מחלוקת שתכנית ההיתר נעשתה מספר חדשים לאחר חתימת ההסכם ולא הייתה בפני
הצדדים בעת קביעת מחיר הבית ובעת חתימת ההסכם. הצדדים לא ידעו בעת חתימת ההסכם וקביעת המחיר שיהיה צורך בבניית קיר כזה. הנתבעת לא התחייבה ולא יכלה להתחייב לבנות קיר שלא ידעה על קיומו ולא תמחרה אותו במחיר הנדרש עבור הבית" (ע' 6 ס' 1.א. לסיכומי ב"כ הנתבעות).
בשים לב לעובדות האמורות- הקביעה במפרט שיש לבנות קיר תמך בין המגרש לכביש ואי קביעתו שיש לבנות קיר תמך מזרחי בין המגרש להר; בואו של מפרט (תכנית) היתר הבניה לעולם מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם; אי צפיות בפועל ו/או בכוח על-ידי מי מהצדדים את הצורך לבנות קיר תמך נוסף- יש בהן כדי להתחקות אחר אומד דעת הצדדים וגמירות דעתם, ולבסס המסקנה, כי בעת כריתת ההסכם, הצדדים לא הביאו בגדרה של ההסכמה המשותפת שלהם, את בנייתו של קיר תמך מזרחי (בין המגרש להר).
"מבחינה עניינית, אם הקונה ידע מה נאמר בהיתר הבנייה, ובמיוחד אם ההיתר או התשריט שנלווה לו הוצגו בפני
ו והוא הסתמך על האמור בהם, ניתן לראות את תוכן ההיתר כחלק מהחוזה שבין הצדדים. לפחות במקרה שבו מסמכי החוזה אינם סוטים ואינם מתירים במפורש סטייה מהאמור ביתר שהוצג לקונה, על הדירה להתאים אז להיתר" (ההדגשה לא במקור- י.מ.) (א' זמיר פירוש לחוקי החוזים- חוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973 (א' זמיר, א"מ ראבילו, ג' שלו- עורכים, תשס"ב) 358- 359).

"הפירוש הנכון של התחייבות [הנתבעות - י.מ.] לבנות בהתאם לחוקי הבניה ולאישורי העיריה הוא, לפי כלל הראיות, שהבנין ייבנה אך ורק על - פי התכנית... (ש) היוותה את בסיס הדיון בין הצדדים..." (כב' השופט י' לנדוי ע"א 184/72 הרב מרדכי שלום יוסף פרידמן ואח' נ' חיים שמחה ואח' פ"ד כז (2) 98, 103ג).
ואולם, כאשר מפרט (תכנית) ההיתר לא היווה את בסיס ההדיינות בין הצדדים, אין הוא מהווה חיוב ביחסים שבין הצדדים.
כאמור, במקרה דנן היתר הבניה לא היה קיים בעת כריתת ההסכם, ועל כן ברור, שהוא לא היווה את בסיס הדיון בין הצדדים. אמנם בנייה בניגוד להיתר הבנייה מהווה עבירה פלילית ועשויה לגרור סנקציות שונות, אולם מכאן לא נובע שעל הנתבעות חל גם חיוב חוזי. אם התובעים מעונינים לבנות את קיר התמך המזרחי ולעמוד בדרישות היתר הבנייה, יתכבדו ויתקשרו בהסכם חדש, בו תקבע תמורה מתאימה לביצוע עבודה זו, עם הנתבעות או עם קבלן אחר כטוב בעיניהם ולפי בחירתם החופשית. בעניין זה מסכים אני לדברי ב"כ הנתבעות:
"דגם הבית והמפרט שצורף לחוזה היוו את הבסיס לקביעת מחיר הבית. כמובן שבידי התובעים היתה הזכות לשפר ולהרחיב את המפרט לפי רצונם ולפי יכולתם הכספית" (ע' 4 ס' ד לסיכומי ב"כ הנתבעות).
5.3 ניסיון החיים והשכל הישר- בין הצדדים נערך הסכם לפיתוח מגרש ובניית בית עבור התובעים על ידי הנתבעת 1, ובהסכם עצמו נקבעה גם התמורה שתשולם ע"י התובעים לנתבעת 1 בתמורה לביצוע העבודות הללו. יש להניח, כי התמורה לא נקבעה באופן שרירותי אלא לאחר תמחורה של העבודה, אותה התחייבה הנתבעת 1 לבצע, עלותם של העבודה והחומרים הדרושים לפתוח המגרש ובניית הבית, הוצאות לצורך קבלת היתר בניה וכדו'. לא סביר שהצדדים יסכמו על תמורה מסויימת, על סמך נתונים ידועים אודות עלות העבודה, עלות חומרים וגובה ההוצאות הצפויות, אך בלא שתהיה נפקות כלשהי לתמורה המוסכמת במקרה שיתווספו נתונים חדשים שיש בהם כדי להשפיע באופן ממשי על העלויות וההוצאות, כלומר על התמורה המוסכמת. אמנם, הסכם יכול לקבוע חלוקת סיכונים בין הצדדים לו, אך כל עוד לא נאמרים דברים מפורשים וחד משמעיים, אין זה סביר שהנתבעת 1 לקחה על עצמה את הסיכון, שהיתר הבניה ידרוש שינויים ו/או תוספות כל כך מהותיים, שמשמעותם הכלכלית אינה זניחה, והיא תהיה חייבת לבצעם בעד התמורה המוסכמת בלבד, שכאמור לא הביאה בחשבון העלויות, את השינויים. ניסיון החיים, השכל הישר ותום הלב, אינם מאפשרים פרשנות כזו של ההסכם, ומובילים לפרשנות אחרת, לפיה ההסכם בא להבהיר כי החיובים שנטלה הנתבעת 1 על עצמה, לא יהיו בעלי תוקף אם יעמדו בסתירה לאמור בהיתר הבניה.
לאור כל האמור לעיל, מקבל אני את טענת ב"כ הנתבעות, כי לא הוטל חיוב על הנתבעת 1 לבנות את ביתם של התובעים בהתאם להיתר הבניה, אם לא בא זכרו של אותו חיוב בהסכם גופו או בנספחיו (ובעיקר במפרט), כלומר לא היה על הנתבעת 1 לבצע בניה, ללא תמורה.
אעיר, כי בכל הקשור להיתר הבניה, אין רלבנטיות לשאלה אם חוק המכר (דירות) חל על ההסכם הנדון. חוק המכר (דירות) אינו מטיל כל חיוב על מוכר דירה לבנות את הדירה בהתאם להיתר הבניה, וסעיף 4(א)(1) מתייחס רק לאמור "... במפרט, בתקן רשמי או בתקנות הבניה" (ראו גם : א' זמיר, שם, ס' 126, בעמ' 358).

6. תקן רשמי ותקנות התכנון והבניה
לא ירדתי לסוף דעתם של הצדדים: הנחת היסוד של שניהם הייתה, כי אם ההסכם שנחתם על-ידי הצדדים לא קבע באופן מפורש כי יש לקיים את דרישות תקנות התכנון והבניה והתקנים הרשמיים, הרי שתנאי מקדמי וחיוני להטלת חיוב על הנתבעות לבנות בהתאם לתקן הרשמי ותקנות התכנון והבניה, הוא תחולת חוק המכר (דירות) על ההסכם.
דעתי שונה:
6.1 תקנים ותקנות התכנון והבניה הם בגדר חובות חקוקות, וכל עוד לא הוציאו הצדדים במפורש את תחולתם, אם אינם קוגנטיים, הרי שיש לראותם כמחייבים מכוח הוראת ס' 9(א) לחוק התקנים, כחלים מכללא או מכוח עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 328), ומכוח הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) והתקנות שהותקנו מכוחו.
בהקשר זה יש לזכור, כי תקנות התכנון והבניה, לדוגמא, כוללות "הוראות לגבי ההליך של רישוי הבנייה, האגרות הכרוכות בו, הפיקוח על הבניה ובמיוחד הסטנדרטים שעל פיהם על הבנייה להיעשות. סטנדרטים אלה מיועדים להבטיח רמה מזערית של בטיחות, יציבות, תברואה, איכות ונוחיות של מבנים בהתאם לייעודם, לרווחת המשתמשים בהם ולרווחתם של אנשים שלישיים העלולים להיפגע מבניה רעועה או פגומה" (א' זמיר, שם, ס' 73 בעמ' 206).
6.2 יתירה מזאת, קיימים תקנים (לא רשמיים) ותקנות תכנון ובניה שחוק
המכר (דירות) כלל אינו מתייחס אליהם, ועם זאת במרבית המקרים, נכון יהיה לקבוע אותם כחובה חוזית המוטלת על מוכרי דירות:
"... עשויים להיוותר סטנדרטים חקוקים החלים על בניית מבנים, שחוק מכר דירות אינו מתייחס אליהם ישירות או בעקיפין. השאלה אם חלה על המוכר חובה חוזית לבנות את הדירה גם בהתאם לתקנים חקוקים כאלה תוכרע לפי הדין הכללי, וכפי שנראה ... במקרים רבים בחיוב" (א' זמיר, שם, ס' 73 בעמ' 209).
" ... דיני הפירוש וההשלמה יובילו כמעט תמיד למסקנה שעל חברות-הבנייה חל חיוב חוזי כלפי קוני הדירות, לבנות את הדירה לפי כל הסטנדרטים החקוקים החלים על הבנייה. זוהי, לדעתנו, ההלכה העולה מפסק-דין לסרסון (ע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים פ"ד לח(2) 237) ... " (א' זמיר, שם, ס' 125 בעמ' 356).
6.3 החובה לקיים דרישות תקנים רשמיים היא חובה חקוקה המוטלת על בוני דירות מכוח סעיף 9(א) לחוק התקנים. תקנים רשמיים נועדו להביא לשמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, הגנה על איכות הסביבה, הבטחת תאימות או חלופיות של מוצרים, או מניעת נזק כלכלי כתוצאה משימוש במערכות, בחומרים או במוצרים המשמשים לבניה (ס' 8(א) לחוק התקנים). לפיכך ברור כי בנוגע לתקנים הרשמיים יובילו דיני הפירוש וההשלמה החוזיים למסקנה, שחלה על מוכרי ובוני דירות חובה חוזית כלפי הקונים לבנות הדירות בהתאם לתקנים הרשמיים.
6.4 אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעות כי בית המשפט אינו מוסמך ואינו יכול להתערב בהסכם שעשו הצדדים, ולקבוע כי עשו הסכם אחר מזה שהם הסכימו וחתמו עליו, תוך שהוא מפנה לע"א 528/86 פולגת תעשיות בע"מ נ' עזבון המנוח יעקב בלכנר ז"ל ואח', פ"ד מד(3) 821, 826. ב"כ הנתבעות ציטט מפסק-הדין הנ"ל משפטים בודדים, שאין בהם כדי לשקף את שנפסק בפסק-הדין הנ"ל. כל שנאמר בפסק-הדין הנ"ל הוא, כי "... 'שתיקת' ההסכם כשלעצמה אין די בה תמיד כדי שישלים בית המשפט את שהחסירו הצדדים" (הדגשה לא במקור- י.מ.) (שם, שם). הפירוש "במובן הרחב", דהיינו השלמת החוזה על-ידי בית המשפט, אפשרי רק אם פירוש החוזה "במובן הצר" אינו נותן תשובה חיובית או שלילית לבעיה הטעונה הכרעה (כב' השופט א' ברק ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח', פ"ד מא(1) 282, 303). במקרה דנן, שתיקת ההסכם בעניין תקנות התכנון והבנייה ותקנים רשמיים אינה נותנת תשובה חיובית או שלילית לשאלה אם הייתה מוטלת חובה חוזית על הנתבעות לבנות בהתאם לתקנים רשמיים ולתקנות התכנון והבניה, ולפיכך על בית המשפט להשלים את החסר על פי כללי ההשלמה והפרשנות החוזיים של שיטתנו.
בנוסף, מסכים אני לדברי ב"כ התובעים:
"פסק-הדין בעניין פולגת נ' עזבון בלכר עליו מסתמכות הנתבעות איננו ישים במקרה דנן. ראשית... ההלכה בעניין פרשנות חוזים שונתה ו/או עודכנה בפסק-הדין בעניין 'אפרופים' " (ס' 4.3 לסיכומי ב"כ התובעים).
" ... הקביעה, לפיה הפניה לנסיבות אפשרית רק "מקום שהחוזה עצמו אין בו כדי להצביע על אומד דעתם של הצדדים", מושפעת בוודאי מתורת שני השלבים. אף שאין אני נזקק למושגיות של לשון ברורה/לא ברורה, יש בניסוח הפסק הד לגישה זו. על כך אני מצר... הפניה למקורות החיצוניים תעשה בכל מקרה, ואין היא מוגבלת רק מקום שהחוזה עצמו אינו מצביע על אומד דעתם של הצדדים" (כב' המשנה לנשיא א' ברק ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 314).
6.5 אוסיף, כי אף ההסכם שנחתם על-ידי הצדדים ב-06/09/96 קבע, כי בניית הבית תבוצע "... במיומנות, מחומרים טובים... " (ס' 4.3 לנספח א' לכתב התביעה). כלומר, אף אם תקנות התכנון והבנייה והתקנים הרשמיים היו מבטאים "good practice" גרידא (כמו מעמדם של התקנים הלא רשמיים, ככל שאינם מאומצים ע"י תקנות התכנון והבניה, הל"ת או הג"א), הרי מכוח כך הם מחייבים בהיותם משקפים את אומד דעת הצדדים מכוח עיקרון תום הלב.
7. המסקנות הן, כי היתר הבנייה לא הטיל חיובים (כספיים) חדשים (שלא סוכמו) על הנתבעות, וכי לתחולת חוק המכר (דירות) אין רלבנטיות לעניין זה, ועל הנתבעות היה לבנות את הבית בהתאם לתקנים הרשמיים ותקנות התכנון והבנייה. ועל כן מתייתר הצורך לדון בתחולתו של חוק המכר (דירות) על ההסכם הנדון.
לפיכך, טענות התובעים, כי על הנתבעות לפצותם בגין אי בניית קיר תמך בצד המזרחי של המגרש, ובגין אי בניית גדרות מסביב למגרש, דינן להידחות, מאחר וביצוע עבודות אלה מופיע רק במפרט (תכנית) היתר הבנייה (כפי שקבע המומחה המוסכם), ולא בהסכם שנחתם על-ידי הצדדים ב-06/09/96, ושבמסגרתו נקבעה התמורה המוסכמת. במלים אחרות, על פי הנסיבות שהובאו בפני
י קובע אני כי עבודות אלה לא הוסכמו בין הצדדים ואין לראותן כמוסכמות עליהם.

8. 8. להלן אדון באי ההתאמות, העומדות בניגוד לתקן רשמי ו/או לתקנות התכנון והבנייה, לפי חוות-דעתו של המומחה המוסכם:
8.1 מרזבים ("מזחלות") בגג הרעפים
המומחה המוסכם קבע בחוות-דעתו, כי "בפועל, גג רעפים נשפך באופן חופשי, בהתאם למסומן בתכנית ההיתר ובתכניות המפורטות. ניתן להסיק כי לא תוכנן ניקוז מתועל, וזאת בניגוד לדרישות הל"ת ותקן 1205.2" (ס' 1.2.1).
כלומר, למרות שלא נקבע בתכנית היתר הבנייה, כי יש להתקין מרזבים על גג הרעפים, הרי שעדיין הייתה מוטלת חובה להתקין מרזבים אלה מכוח הוראות תקנות התכנון והבנייה. אין בשתיקתו של היתר הבנייה כדי ללמד על אומד דעת הצדדים לבנות את הבית ללא מרזבים. שתיקה זו קוראת להשלמה, הבאה על סיפוקה עם קריאת סעיף 7.5 להל"ת (כפי שנקבע בחוות-הדעת) אל תוכן החוזה שנכרת בין הצדדים, כתנאי מכללא או מכוח עקרון תום הלב, כאמור לעיל. יתירה מזאת, היתר הבנייה ניתן כאמור בשלב מאוחר יותר ממועד חתימת ההסכם על ידי הצדדים, ולא הוכח, כי אף במועד חתימת ההסכם היו קיימות בפני
התובעים תכניות שמתארות מצב של שפיכה חופשית (של מי גשמים) דווקא.
במעמדן המשפטי של ההל"ת בכלל, ובסעיף 7.5 להל"ת בפרט, דנתי בעבר במקום אחר, ויורשה לי לצטט את הדברים שהבעתי שם:
"המומחה מפנה גם להוראות למתקני תברואה, הל"ת, קובץ תקנות 5980, מעודכן ליום 1.6.99 תקנה 7.5, הקובעת: "כל השטחים של גגות משופעים ינוקזו באמצעות מזחילות שיתחברו ישירות אל הגשמות...".
הוראות למתקני תברואה (הל"ת), התש"ן - 1970 נעשו לענין תקנה 1 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970 (להלן - התקנות), וסעיף 1.21 לתוספת השניה לתקנות, ושר הפנים אישר אותם לאחר התייעצות עם המועצה הארצית לתכנון ולבניה. הל"ת בא להוסיף על חלק א' לתוספת השניה של התקנות הדן במתקני תברואה ועל יתר ההוראות של התקנות ולא לגרוע מהן.
הודעת שר הפנים בדבר אישור הל"ת התפרסמה י"פ, התש"ל, ע"מ 2545; התש"ם, 2024; התשמ"ו, ע' 418; התשנ"ג, ע' 1844; התשנ"ט - 1998; התשנ"ט - 1999.
עותק של ההוראות האמורות מופקד במשרדי כל אחד מאלה: ועדה מקומית לתכנון ובניה; ועדה מחוזית לתכנון ובניה, ועדה מיוחדת לתכנון ובניה, אגף התכנון, משרד הפנים, הקריה ירושלים, וכל אדם המעוניין בדבר רשאי לעיין בו בימים ובשעות שהמשרדים האמורים פתוחים לציבור" (ההדגשה במקור- י.מ.) (ת"א (שלום- ירושלים) 17966/98 מרדכי מוטי נ' ישי את שדי חברה לעבודות בניה ופתוח בע"מ, עמ' 50- 51).

המשמעות של הדברים הנ"ל היא, שאף כי לא מדובר בתקן רשמי אלא בתקן ישראלי "רגיל", חל תקן זה מכח תקנות התכנון והבניה, שבמקרה זה, מפנות אליו תקנות אלה ומאמצות את הוראות הל"ת כאמור.
לאור האמור לעיל, קובע אני, כי על הנתבעות לפצות התובעים בגין אי התקנת מרזבים ("מזחלות") על גג הרעפים של הבית, בסך 4,300 ₪. סכום זה, וכן יתר הסכומים אותם אפסוק כפיצוי לטובת התובעים בגין אי התאמות ועל סמך חוות דעתו של המומחה המוסכם, הם בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה מ-05/02 ועד יום התשלום המלא בפועל ממש.
8.2 מעקה יד במדרגות
המומחה המוסכם קבע בחוות-דעתו, כי לא קיים מסעד יד במהלך המדרגות מהכביש לבית, כנדרש בתקנה 3.42 לתקנות התכנון והבנייה. העובדה כי פרט זה אינו מופיע במפרט הטכני או במפרט (תכנית) היתר הבנייה, אינה רלבנטית. כאמור לעיל, היקף חבותם החוזית של הנתבעות כלפי התובעים נקבעת גם בהתאם לתקנות התכנון והבנייה, המשלימות את ההסכם שנערך בין הצדדים, באותם פרטים שההסכם "שותק" לגביהם. אמנם ב"כ הנתבעות טען, כי מסעד היד לא הוזמן על-ידי התובעים במכוון מטעמי חיסכון, אלא שטענה זו לא נסמכה על ראיה כלשהי, מלבד האמור בעדותו של שלמה אפללו, מנהל בנתבעות (ע"ה/1), ובאמור בתצהירו אין די, במיוחד על רקע האמור בעדות ע"ת/1 הסותרת טענה זו. בחקירתו הנגדית של ע"ה/1, הוא העיד, כי לאו דווקא היה הוא זה שהבהיר לתובעים במפורש, כי פריטים מסוימים שאינם מופיעים במפרט לא יבוצעו ע"י הנתבעות אא"כ ישלמו התובעים תשלום נוסף, אלא "אמר להם מי שישב מולם, יכול להיות במקרה מסוים עדי, או סיגלית שהייתה נציגת סיאם... גם אותי שאלו מדי פעם שאלות וברור לחלוטין שעניתי בהתאם למה שהצהרתי בתצהיר שאם דרישה מסוימת אינה מופיעה במפרט צריך לשלם עבורה... סיגלית במסגרת תפקידה הבהירה את כל מה שנוגע למפרט ומה שתומחר זה בשלב ראשוני... " (ע' 30 ש' 2- 10).
הנתבעות לא העידו את "סיגלית", למרות שעדותה רלבנטית, ועל כן חזקה שהנתבעות ידעו שעדותה לא תתמוך בגרסתן.
למקשה - מה בין חיוב הנובע מהיתר הבניה, לבין חיוב הנובע מתקנים או תקנות התכנון והבניה - נשיב כי אומד דעת הצדדים באשר לכוונה המשותפת שלהם, על פי הנסיבות, מחייב מידתיות, שאם לא כן, השלמת ההסכם עלולה לגרום נזק כבד לצד אחד, בלא שהדבר צודק וראוי.
לאור כל האמור, הגעתי למסקנה, כי על הנתבעות לפצות התובעים בגין אי התקנתו של מסעד/ מעקה יד, כאמור בחוות דעתו של המומחה המוסכם, בסך 800 ₪.
8.3 בידוד תרמי בעליית הגג
ב"כ התובעים טען, כי המומחה המוסכם קבע, שאין במפרט הטכני אבחנה בין קירות מעטפת הבית במפלס התחתון ובמפלס עליית הגג, ולכן על פי המפרט הטכני היה על הנתבעות לבצע בידוד תרמי גם בעליית הגג. עוד טען ב"כ התובעים, כי גם ההיגיון הבריא מחייב פרשנות זו, שכן אם הנתבעות התחייבו לספק מעטפת לקומה שניה, ברור שמעטפת זו צריכה להיות אטומה ומבודדת ולא פרוצה לקור וחום.
לעומתו טען ב"כ הנתבעות, כי התובעים בחרו שלא לבצע את חלק העבודה להכנת הבית למגורים בעליית הגג, ולכן בוצעה הכנה למגורים בקומת הקרקע בלבד. עוד טען ב"כ הנתבעות, כי המומחה המוסכם "עושה פרשנות משלו שאינה נכונה למצב בעת ביצוע הבניה. התובעים לא התלוננו לא בכתב התביעה ולא בשלב הפניה לנתבעת לגבי הבידוד או על פגמים במצב החום או הקור בבית. מדובר בתיאור מצב מלאכותי שאינו משקף את המציאות ולכן יש לדחות את התביעה גם בפריט זה" (הדגשה במקור- י.מ.) (ע' 7 לסיכומי ב"כ הנתבעות).
דעתי כדעת ב"כ התובעים:
ראשית, בכתב התביעה נטען כי קיימים בבית ליקויים, תוך הפניה לחוות דעתו של המהנדס יגאל ברגמן, שצורפה לכתב התביעה, כנספח ה' (ס' 11 לכתב התביעה), שקבע במפורש, כי קיים "היעדר בידוד תרמי לקירות חוץ בגמלוני עליית הגג", וכי "המצב הקיים אינו תואם מעטפת חיצונית תקנית בקומה העליונה לרבות גם התיאור בסעיף 2.4 למפרט הטכני" (ס' 1.4 לחוות הדעת של המהנדס יגאל ברגמן).
שנית, מלבד האמור בתצהירו של שלמה אפללו (מנהל בנתבעות וע"ה/1), לא הונחה תשתית ראייתית, כי התובעים ויתרו על הבידוד התרמי בעליית הגג. בין הצדדים נערך ונחתם הסכם בכתב כבר ב-06/09/96, ובו נקבע כי העבודה תבוצע, בין היתר, בהתאם למפרט הטכני (ס' 4.3 לנספח א' לכתב התביעה). אם הצדדים רצו לשנות תנאי זה, יש להניח כי היו טורחים ומעלים את השינוי על כתב, אם בדרך של עריכת מסמך ספציפי בו התובעים מוותרים על ביצוע בידוד תרמי בעליית הגג, ואם בדרך של שינוי המפרט הטכני עצמו. משלא נעשה כך, ומשקיימות גרסאות סותרות בנוגע לויתור הנטען, מעדיף אני את גרסת התובעים על גרסת הנתבעות וקובע כי התובעים לא ויתרו על החיוב שהנתבעות נטלו על עצמן, לבנות את הבית בהתאם למפרט הטכני, ובמקרה דנן לבנות עם בידוד טרמי.
גרסת הנתבעות לא הוכחה.
שלישית, המדובר בעניין שבמומחיות, והמומחה המוסכם חווה דעתו תוך שהוא מאמץ ומאמת את טענת התובעים (שהסתמכה על חוות דעתו של המהנדס יגאל ברגמן), וקובע:
"העדר בידוד בקירות המעטפת במפלס הגג פוגם בכושר בידוד התרמי הן של עליית הגג והן של קומת המגורים של המבנה. לדעתי יש להתייחס לחלל הגג של המבנה כחלק בלתי ניפרד של המבנה ויש לראות התיאור המילולי של המפרט כמחייב גם לגביו" (הדגשה לא במקור- י.מ.) (ס' 1.4.2 לחוות-הדעת).
ב"כ הנתבעות הפנה למומחה המוסכם שאלות הבהרה בעניין הבידוד התרמי במפלס הגג, ובין היתר שאל: "האם הבידוד שנעשה בתקרת קומת המגורים, מהווה בידוד מספק לחלל המגורים? " (ס' 1. 2. לשאלות הבהרה של ב"כ הנתבעות מיום 28/08/02), והמומחה המוסכם השיב כהאי לישנא: "על פי המפרט הקבלן התחייב על ביצוע בידוד תרמי/ אקוסטי בתקרת קומת המגורים (סעיף 2.6 למפרט),- וכך עשה וזאת ללא קשר לסוגיית הבידוד בקירות המעטפת, שיקבלו ביטוי בסעיף 2.4 למפרט" (ע' 5 ס' 1.2 לתשובות לשאלות הבהרה של המומחה המוסכם מיום 18/09/02).
למעלה מהצורך אעיר, כי האמור בתצהירו של שלמה אפללו (ע"ה/1) בנוגע לענייננו הוא כללי וסתמי- "התובעים ידעו שההצעה אינה כוללת השלמה של קומה שניה ולא בקשו להשלים את הקומה השניה מתחת לחלל הגג והודיעו שיסתפקו בקומה ראשונה" (ס' 12 לתצהירו של הנ"ל)- ואין בו כדי להוות תשתית ראייתית מינימלית לטענת הנתבעות: על סמך מה קובע מר אפללו כי התובעים ידעו שההצעה אינה כוללת בידוד תרמי של מפלס הגג? מתי וכיצד הודיעו התובעים שיסתפקו בקומה הראשונה? יתירה מזאת, יש לתמוה מדוע היה צורך בהודעה כלשהי מצד התובעים בעניין זה, אם מלכתחילה סוכם שבידוד תרמי לא יבוצע במפלס הגג?
לפיכך קובע אני, כי על הנתבעות לפצות את התובעים בגין אי ביצוע בידוד תרמי בקירות המעטפת במפלס הגג, כאמור בסעיף 1.4 לחוות דעתו של המומחה המוסכם, בסך 3,100 ₪.
8.4 תאורת חירום בחדר ממ"ד
המומחה המוסכם התייחס לקביעה של המהנדס יגאל ברגמן (נספח ה' לכתב התביעה), לפיה: "תקנה 215 לתקנות הג"א 1990 קובעות שבממ"ד יותקן גוף תאורה פלורצנטי חירום תקני לפעולה של 2 שעות. יש להתקין בהתאם", והוא (המומחה המוסכם) מחזיק מחרה אחריו: "בממ"ד מותקן גוף תאורה רגיל... יש להחליף גוף התאורה הקיים ולהתקין במקומו גוף תואם דרישות הג"א" (ס' 1.10 לחוות הדעת של המומחה המוסכם).
לא מצאתי טענה בעניין זה בכתב ההגנה, וב"כ הנתבעות לא התייחס אליו בסיכומיו, ועל כן יש לראותו כנושא שהנתבעות ויתרו עליו או זנחו אותו.
תקנות הג"א מטילות חיובים על הנתבעות כלפי התובעים בדומה לתקנות התכנון והבניה, כאמור לעיל, ולמען הקיצור לא אחזור על הדברים.
לפיכך קובע אני, כי על הנתבעות לפצות התובעים בגין אי התקנת גוף תאורה תקני בממ"ד, כאמור בחוות הדעת של המומחה המוסכם, בסך 400 ₪.

9. המומחה המוסכם נמנע מלקבוע בחוות-דעתו באופן חד-משמעי, האם הנתבעות אחראיות לאי-התאמות מסוימות, והנתבעות טענו, כי אין לייחס להן אחריות לאי-התאמות אלו. המדובר באי ההתאמות הבאות: אי התקנת "דלת נגררת כפולה", ואי דיפונה בחול של אמבטיית הפח.
9.1 דלת נגררת כפולה
המומחה המוסכם כתב בחוות דעתו:
"1. במפרט הטכני מצוין כי הדלת הנדונה הינה מטיפוס 'כפולה'. האם ניתן להסיק מכך ששתי הכנפיים ניתנים לגרירה?
2. השאלה הינה משפטית. במקרה וייקבע שהתשובה הינה חיובית, ניתן לזכות התובעים בהתאם" (ס' 2.2. ג. לחוות הדעת של המומחה המוסכם).
ב"כ התובעים הפנה למומחה המוסכם שאלת הבהרה לקביעתו הנ"ל:
"אבקשך לקבוע מהי המשמעות המקובלת בענף הבניה לפריט 'דלת נגררת כפולה' (בפתח היציאה מן הסלון אל הגינה). דהיינו, האם מקובל להשתמש במינוח זה לדלת ששתי 'כנפיה' ניתנות לגרירה, או שגם 'דלת' שאחת מכנפיה קבועה ולא נפתחת נחשבת 'דלת נגררת כפולה'? " (ס' 7 למכתבו של ב"כ התובעים מיום 22/08/02).
המומחה המוסכם השיב:
"למרות שאין להשיב על השאלה בצורה חד משמעית, סבורני כי יש להחמיר עם מנסח המפרט ולכן הייתי קובע כי פירוש המונח 'דלת נגררת כפולה' מתאים יותר לפריט בעל שני אגפים שניתנים להזזה" (ס' 7 למכתבו של המומחה המוסכם מיום 18/09/02).
התובע 1 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית:
"הקשיים בפתיחה וסגירה של דלת ההזזה ביציאה מן הסלון לגינה הקדמית גרמו לנו הרבה אי נוחות. ילדינו לא יכלו לצאת ולהיכנס בפתח זה ללא עזרתנו ואף אנחנו נדרשנו להפעיל כח רב על מנת לפתוח ולסגור הדלת" (ס' 40.2 לתצהירו של הנ"ל).
כנגדו, הצהיר ע"ה/1 (שלמה אפללו, מנהל בנתבעות):
"לגבי הדלתות והחלונות הדגמים שהוזמנו ע"י התובעים הוצגו להם עם דגמים נוספים והם בחרו בדגם הרצוי להם. כך לגבי דלת נגררת אחת והחלונות" (ס' 12 לתצהירו של הנ"ל).
בחקירתו הנגדית של התובע 1 לא מצאתי דבר היכול לשפוך אור על המחלוקת בעניין דנן, דהיינו- הדלת הנגררת.
לעומת זאת, בחקירתו החוזרת של התובע 1 הוא העיד:
"ש. מר אפללו בתצהירו טוען שאתם בחרתם שדלת היציאה מהסלון לגינה תהיה דלת הזזה שרק כנף אחד שלה ניתנת לגרירה או להזזה והשניה מקובעת. מה על זה אתה אומר.
ת. במפרט מופיעה דלת הזזה שנגררת לשני הצדדים שזו הדלת שרצינו. יש להוסיף שדלת זו כבדה מאוד ואינה ניתנת לגרירה ע"י ילד. דלת זו אינה דלת אנדרסון בניגוד לכל שאר הפתחים בבית" (ע' 25 ש' 20- 25).
ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו:
"התובע בעדותו אישר כי סופקו לו דלתות לפי האמור במפרט מסוג אנדרסון. אלה דלתות מיובאות לפי הזמנה שחלק אחד מהן קבוע וחלק זז. התובעים לא הציגו למומחה או לבית המשפט תכנית של הדגם לכן לא הוכח כי הדלתות שסופקו לא היו לפי המוזמן.מאחר שאין מחלוקת שמה שהוזמן הוא מה שסופק יש לדחות את התביעה בפריט זה" (ע' 7 לסיכומי הנ"ל).
ב"כ התובעים כתב בתשובה:
"בניגוד לטיעון המטעה בסיכומי הנתבעות, התובע כלל לא העיד שסופקו לו דלתות מסוג אנדרסון. התובע העיד שסופקו לו חלונות 'אנדרסון' (פרוטוקול עמוד 23 שורות 4 עד 5)... למעלה מן הצורך, ייטען שיש לציין ניסיונן הפסול של הנתבעות להעלות טענה חדשה שאין לה כל זכר בראיות ואין לה כל אחיזה במציאות, כביכול, כל הדלתות מתוצרת 'אנדרסון' הינן דלתות בעלות חלק אחד קבוע וחלק אחד זז" (ס' 13 לתשובת ב"כ התובעים לסיכומי ב"כ הנתבעות) .
דברי ב"כ התובעים וטענותיו אלו, נראים בעיניי יותר מאלה של ב"כ הנתבעות, וזאת מאחר שכך אכן עולה מהפרוטוקול (ע' 23 ש' 4- 5), ומאחר שזכר הטענות הנ"ל של הנתבעות לא בא בכתב ההגנה, כמו בתצהירי העדות הראשית שהוגשו ע"י העדים מטעמן. גם לא ברורה טענתו של ב"כ הנתבעות "שאין מחלוקת שמה שהוזמן הוא מה שסופק", היות וזהו בדיוק גדר המחלוקת בעניין הדלת הנדונה.
לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הראיות וחוות דעתו של המומחה המוסכם, הגעתי לכלל מסקנה, כי הפרשנות המתאימה ביותר בנסיבות העניין לביטוי "דלת נגררת כפולה" המופיע במפרט הטכני, היא שעל הדלת הנדונה להיות בעלת שני אגפים ששניהם ניתנים להזזה.
לאחר שראיתי ושמעתי העדים, מעדיף אני בנדון את דברי התובע 1 על דברי העד אפללו מטעם הנתבעות.

לפיכך קובע אני, כי על הנתבעות לפצות את התובעים בגין אי התקנתה של דלת נגררת כפולה, כאמור בחוות דעתו של המומחה המוסכם, בסך 900 ₪.
9.2 דיפון בחול של אמבטיית הפח
המומחה המוסכם קבע בחוות דעתו:
"...
1. לא ראיתי פגמים בציפוי האמייל. הצפת האביזר מדופנת באופן חלקי.
2. לא מוכרים לי תקן או תקנה מחייבים דיפון מלא של אמבטיית הפח.
...
1. בהנחה שפסק הדין המוזכר בתיק הנ"ל אכן מחייב, ניתן לפעול כמפורט בסעיף ב לחוות דעת מיל"ב" (ס' 4.1).
על אף שלא קיימים תקן רשמי או תקנת בניה, המחייבים דיפון מלא של אמבטיות, העולה מדבריו של המומחה המוסכם, שהוא לא סתר את האמור בחוות דעתו של המהנדס יגאל ברגמן (שהוגשה מטעם התובעים) בכל הנוגע לדיפון בחול של האמבטיה הנדונה. לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה, כי על הנתבעות היה לדפן את האמבטיה הנדונה באופן מלא ולא חלקי בלבד, כחלק מחיוביה החוזיים, מאחר שדיפון מלא של האמבטיה הוא נוהג רצוי בגדר "good practice" בענף הבנייה:
"... לא הכל ניתן להיכתב ושום תקנות ושום מפרטים טכניים אינם מסוגלים לפרוט הכל... שהקונה זכאי לקבל מוצר מוגמר כראוי, בלי פגמים אסתטיים, אקוסטיים ואחרים, גם אם אין לכך ביטוי בתקנים: התקנים נועדו שלא יפחתו מהם, אבל אין הם פוטרים את הבונה על פיהם מתיקון פגמים שלא נימנו. דוגמא אחרת היא דיפון האמבטיה. אמבטיה העשויה פח (בניגוד לברזל יצוק) משמיעה רעשים בשעת השימוש כדרך פח על גבי מקום חלול וגם צורתה עלולה להתעוות והאמייל שמצפה אותה עלול להינזק. תקנתה של אמבטיה כזו- דיפון וסתימת החלל בחול. זוהי הוצאה קלה בשעת הבניה, אך יקרה יחסית לאחר גמר הבניה. הנה לא המיפרט ולא התקן מחייבים דיפון האמבטיה, והמהנדס שדעתו קרובה אל הקבלן יאמר שאין כאן חיסרון. אבל בפועל המיפגע הוא מיפגע... " (כב' השופט צ' א' טל ת"א (מחוזי-ירושלים) 469/88 זעפרני נסים ואח' נ' רמט בע"מ (לא פורסם), ס' 7 לפסק-הדין).
משהנתבעות לא עשו כן, ודיפנו האמבטיה באופן חלקי בלבד, עליהן לפצות את התובעים, בהתאם לאומדנו של המומחה המוסכם בחוות דעתו, בסך 500 ₪.
9.3 עמודי עץ
המומחה המוסכם קבע בסעיף 2.6 לחוות-דעתו, כי בעמודי העץ התומכים בגגון מבואת הכניסה, נראים בקיעים שלהערכתו אינם פוגמים בחוזקם של העמודים. כמו כן אישר המומחה המוסכם את קביעת המומחה מטעם התובעים, כי "עמוד מזרחי עקום ומפותל וסוטה מהאנך", ומוסיף, כי "הפיתול הקיים מהווה מפגע אסתטי שהינו מצדיק החלפת העמוד". את עלות התיקון של אי התאמה זו העריך המומחה המוסכם בסך 1,100 ₪ בצירוף מע"מ, נכון ל-05/02.
במכתב מיום 28/08/02, ב"כ הנתבעות הפנה למומחה המוסכם שאלת הבהרה גם בעניין הנדון: "לסעיף 2.6 [לחוות דעתו של המומחה המוסכם- י.מ.], מה ההשפעה של הזמן שעבר מאז מסירת הבית והטיפול השוטף בעץ על מצב העץ בעת הבדיקה" (ס' 6 לשאלות ההבהרה של הנ"ל).
המומחה המוסכם השיב:
"קשה לקבוע במדויק. באם לנסות, הייתי קובע כי גורם התחזוקה השפיע בכ-15% על המצב הקיים" (חלק ב' ס' 6 לתשובות הנ"ל לשאלות ההבהרה).
מקבל אני את דעתו של המומחה המוסכם בכללותה לעניין זה, ולא רק את האמור בחוות דעתו המקורית. לפיכך רואה אני עצמי מחוייב לקחת בחשבון אף את הערותיו, הארותיו והסתייגותיו, כפי שבאו לידי ביטוי בתשובותיו לשאלות ההבהרה. לפיכך קובע אני, כי על הנתבעות לפצות את התובעים בגין אי ההתאמה בעמודי העץ, כאמור בחוות הדעת, בסך 935 ₪.
9.4 פרזול בחדר ממ"ד
המומחה המוסכם, בהתייחסו לקביעת המומחה מטעם התובעים ש"חסר פרזול וידית תקנית" בדלת המתכת לממ"ד, קבע:
"1. הדלת המקורית הוסרה ממקומה על יד הדיירים ומונחת כעת בעליית הגג. אי לכך, אין באפשרותי להתייחס לטענה שבכותרת.
2. במקרה והנושא הינו באחריות הקבלן, עליו לספק לדיירים פרזול תואם שיאוחסן ויותקן בדלת בעת הצורך" (ס' 2.7 לחוות הדעת).
לטענת הנתבעות, פרזול סופק על ידן, וכנראה הוסר על-ידי התובעים מאוחר יותר. טענה זו נתמכת בתצהירו של שלמה אפללו, ע"ה/1 (ס' 13), ובטענה שלא ניתן היה לקבל טופס 4 ללא פרזול.
בתצהירו של התובע 1 לא מצאתי כל התייחסות לטענה הנ"ל של הנתבעות, וגם ב"כ התובעים לא פירט בסיכומיו את עמדתו בנדון.
לאור האמור, מקבל אני את טענת הנתבעות, אשר סומכת על תצהירו של שלמה אפללו (ע"ה/1), אשר לא נחקר, חקירה שכנגד בנדון. לפיכך, קובע אני, כי הנתבעות אינן אחראיות כלפי התובעים בגין אי ההתאמה בנוגע לפרזול דלת הממ"ד, כאמור בחוות דעתו של המומחה המוסכם.
9.5 צינור אוויר
המומחה המוסכם קבע בחוות דעתו:
"בניגוד למסומן בתכנית האינסטלציה ולדרישות הל"ת, לא ראיתי שמותקן צינור אוויר "4 למערכת הביוב. על פי הסימון בתכנית הצינור אמור להיות מותקן בקיר מזרחית לאסלה בחדר שרות. יש לבדוק האם הצינור קיים- (אולי הנו מוסתר)- או לחילופין, להשלים ביצועו אפילו באופן גלוי דרומית לקיר חיצוני של חדר השרות" (ההדגשה במקור- י.מ.) (ע' 18 ס' א.2 לחוות דעתו של המומחה המוסכם).
ב"כ הנתבעות הפנה למומחה המוסכם שאלת הבהרה:
"... האם נכון שבאם לא היה צינור אויר היתה נוצרת יניקה של המים מתוך האסלות (עקב ואקום) וחוסר זרימה חלקה של המים מהכלים הסניטרים, לכן באם לא קיימת התופעה סימן הוא שהצינור קיים אך הוא בתוך הקיר" (ס' 8 לשאלות ההבהרה של ב"כ הנתבעות מיום 28/08/02).
המומחה המוסכם השיב בקצרה: "ייתכן" (ע' 5 ס' 8 לתשובות המומחה המוסכם לשאלות ההבהרה).
העולה מכל האמור, כי לא הוכח היעדרו של צינור אוויר במערכת הביוב, אלא להפך- דברי המומחה המוסכם תומכים יותר בהנחה שצינור האוויר קיים, אלא שהוא נסתר מהעין.
לפיכך, התביעה לפיצוי בעניין זה, נדחית.

10. בנוגע למספר ליקויים ואי-התאמות המופיעים בחוות הדעת של המומחה המוסכם, לא הביע ב"כ הנתבעות כל התנגדות, הסתייגות או הערה, ועל כן מקבל אני את קביעות המומחה המוסכם ואומדניו בנוגע לליקויים ואי התאמות אלו, כפי שבאו לביטוי בחוות-דעתו (בסוגריים מצוינים הסעיפים המתאימים בחוות-דעת):
א. א. חוסר מישוריות במעטפת פנימית בממ"ד- סך 1,200 ₪ (ס' 1.3).
ב. ב. שיפור רמת גימור של עבודות הגבס בחיבורי לוחות גבס בתקרת חדר הדיור והפרוזדור; שיפור רמת הגימור של הצבע בתקרת גבס בחדר 1; כיסוי לא מספק של צבע בתקרות; סדק מעל פינה עליונה של דלת כניסה ראשית ובמפגש קירות לצד קופסת תקשורת- סך 1,800 ₪ (ס' 1.6- 1.8, 1.11 ).
ג. ג. ביצוע פינישים ושיפורים בארגזי רוח- סך 2,500 ₪ (ס' 2.1).
ד. ד. קושי בהזזת הכנף הצפונית של דלת היציאה מחדר דיור לגינה- סך 400 ₪ (ס' 2.2).
ה. ה. שיפור האטימה האלסטומרית במרווחי המשקופים של חלונות האלומיניום- סך 300 ₪ (ס' 2.4).
ו. ו. כיוון סף תחתון בתחתית הכנף של הדלת החיצונית מחדר אמבטיה לגינה, והוספת מברשת אטימה נוספת בתחתית הכנף- סך 280 ₪ (ס' 2.5).
ז. ז. אי התאמות במיגון בדלת כניסה ראשית- סך 730 ₪ (ס' 2.8).
ח. ח. זכוכית בחלונות חדר אמבטיה ובחדר שירות אינה מועמת- סך 420 ₪ (ס' 2.9).
ט. ט. הוספת גומיית אטימה לצמצום הרעידות; התקנת פסי אטימה בחלון הממ"ד- סך 300 ₪ (ס' 2.10(ב), 2.11).
י. י. מריחות סיליקון לא מקצועיות בין מזוזת נעילה לקיר בדלת לחדר 2- סך 160 ₪ (ס' 2.12.ב ).
יא. יא. שיפור תאום נעילת הכנף בדלת לחדר 2- סך 120 ₪.
יב. יב. החלפת הריצוף הקיים בחדר אמבטיה באופן כולל, והתקנת ריצוף קרמי במקומו- 1,600 ₪ (ס' 3.1.א(2)).
יג. יג. התקנת סף מתכת בהפרשי המפלסים ביציאה מחדר דיור לגינה- סך 280 ₪ (ס' 3.2.א).
יד. יד. היעדר חיץ אטימה בין תחתית המסילה למסדים- סך 450 ₪ (ס' 3.2.ב).
טו. טו. שיפור רמת הגימור בין השיש ובין סף המתכת בכניסה לבית- סך 200 ₪ (ס' 3.3).
טז. טז. היעדר בידוד תרמי לצינורות מים חמים- סך 140 ₪ (ס' 4.2).
יז. יז. סימון מפסקי זרם- סך 200 ₪ (ס' 5.2).
יח. יח. מרווח בין קופסות תקשורת- סך 40 ₪ (ס' 5.3).
כל הסכומים בסעיף זה מסתכמים לסך 11,120 ₪ בצירוף מע"מ.

11. 11. כל הסכומים שפסקתי עד כה לזכות התובעים בגין ליקויים ואי התאמות מסתכמים לסך 22,055 ₪ עליו יש להוסיף מע"מ כדין וכן הפרשי הצמדה החל ממדד חודש 05/02 (מועד ביקור המומחה המוסכם בבית, שאני רואה בו מועד עריכת חוות הדעת) ועד התשלום המלא בפועל ממש.

12. 12. פלוגתא שלישית- איחור במסירת הבית
התובעים טענו, כי הנתבעות התחייבו, על פי ההסכם, להשלים את בניית הבית תוך 240 ימי עבודה (כ-9 חודשים) מיום מתן היתר הבנייה. היתר הבנייה ניתן ביום 10/07/97, ואולם הבית נמסר לתובעים רק לאחר כ-14 חודשים, דהיינו בחודש 08/98, ומכאן, שהחזקה נמסרה באיחור של כ-5 חודשים מהמועד המוסכם (ס' 9- 10 לכתב התביעה).
הנתבעות הסכימו לטענה, כי התחייבו למסור החזקה בבית בתום 240 ימי עבודה מיום מתן היתר הבנייה, אך טענו, כי החישוב של הימים צריך להיעשות לפי 5 ימי עבודה בשבוע, מה שמוביל לתוצאה של כ-12 חודשים. הנתבעות גם טענו, כי לתקופה זו יש להוסיף 3 חודשים שנקבעו בהסכם כאיחור שאינו מהווה הפרה של ההסכם.
תחילה אדון בטענת הנתבעות בנוגע ל-3 חודשים. בעניין זה קובע ההסכם:
"למרות כל האמור בהסכם זה, איחור בהשלמת הבית, מכל סיבה שהיא, שלא יעלה על שלושה חודשים מהמועד הנקוב בסעיף 1... לא יהווה הפרה של התחייבויות הקבלן בהסכם זה ולא יזכו את המזמין בתרופה כלשהי. למען הסר ספק מובהר כי המזמין לא יהא זכאי לכל תרופה שהיא בגין אחור של שלושה חודשים כאמור, אף אם האיחור בהשלמת הבית יארך מעל לשלושת החודשים האמורים" (ס' 5.4 להסכם) (הדגשה לא במקור - י.מ.).
ב"כ התובעים טען, כי "עד לשלב הסיכומים לא טענו הנתבעות כי הינן מסתמכות על סעיף 5.4 לצורך דחיית מועד המסירה בשלושה חודשים, אלא טענו בכתב ההגנה כי לא היה כל איחור במסירה. לפיכך, המדובר בשינוי חזית לו מתנגדים התובעים נחרצות" (ההדגשה במקור- י.מ.) (ס' 17.3 לתגובה של ב"כ התובעים לסיכומים מטעם הנתבעות).
איני מקבל טענה זו של ב"כ התובעים:
ראשית, טענת הנתבעות בדבר 3 החודשים, שאין להביאם במנין ימי האחור, של מסירת החזקה בבית, נופלת בתוך גדר הפלוגתאות שנקבעו לאחר בירור עם ב"כ הצדדים ובנוכחותם, כבר ביום 02/10/02. להלן נוסח הפלוגתא השלישית- האם הנתבעות אחרו במסירות הבית לתובעים, ואם כן כמה זמן ומה הפיצוי, אם בכלל מגיע לתובעים עקב כך? טענת הנתבעות הנ"ל עוסקת בדיוק בפלוגתא זו. משמע, היתה הסכמה לדון בפלוגתא זו.

שנית, אין המדובר בהעלאת טענה עובדתית חדשה על-ידי הנתבעות, מאחר שהתניה הנדונה בהסכם (ס' 5.4) הייתה קיימת בפני
י כבר מיום הגשת כתב התביעה, שם ההסכם צורף כנספח א'. לפיכך המדובר בהעלאת טענה משפטית גרידא, שניתן להעלותה בפעם הראשונה גם בשלב ערעור, וכל שכן בשלב הסיכומים בערכאה ראשונה. דברים שאמר בית המשפט העליון בנוגע לשלב הערעור יפים גם לענייננו:
"... כאשר המדובר בטענות עובדתיות או טענות המשלבות פן עובדתי ופן משפטי, אשר מועלות לראשונה בערעור, נוטה בית משפט זה, בדרך כלל, להחמיר ולא לאפשר להשמיען. זאת משום ששאלות מסוג זה אין אפשרות לבררן כהלכה בלא תשתית ראייתית, אותה ניתן להניח בערכאה הראשונה בלבד... ואולם, כאשר מדובר בטענות משפטיות או בטענות, המתייחסות להסקת מסקנות מעובדות מוכחות, נוטה בית המשפט, בדרך כלל, להקל, ומאפשר השמעתן, אף אם לא נטענו בערכאה הראשונה. גישה ברוח זו ננקטה על-ידי בית משפט זה בע"א 117/78... בו איפשר בית המשפט העלאת טענה משפטית חדשה בסיכומי הערעור, אף שלא נטענה כנדרש בכתב הערעור" (ההדגשה לא במקור- י.מ.) (כב' השופט ג' בך ע"א 682/82 יוסף בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז (3) 589, 595- 596).
יתירה מזאת, זכותם של התובעים להתגונן לא נפגעה כלל, וניתנה להם הזדמנות להגיש תגובה לסיכומי הנתבעות, בה יכולים היו להתמודד עם הטענה המשפטית החדשה באופן ענייני, כפי שגם עשו "למעלה מן הצורך":
"... ואם כי קשה להבין מדוע דווקא בנקודה שהיא הנקודה היחידה שבה ניתן היה לערער בבית-משפט זה, לא העלתה כל טענה בכתב הערעור, נראה לי שאין לחסום בגלל כך את הדרך בפני
המערערת להעלות טענותיה בענין זה. אין לראות כל פגיעה בזכויות המשיבה בהעלאת טענה זו בסיכומי המערערת בכתב, מאחר שמדובר כאן בשאלה של פירוש הוראות החוזה ולמשיבה ניתנה אפשרות מלאה להשיב על טענות המערערת בענין זה. לא יגרם על כן כל אי צדק למשיבה באם תידון טענת המערערת לגופה בבית-משפט זה" (כב' השופט י' כהן ע"א 117/78 רות אלקלעי נ' פאולינה וינשטוק, פ"ד לד(4) 493, 497; ראו גם: ע"א 6826/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר-סבא ואח' נ' דב חייט ואח', פ"ד נא(2) 286, 305ד- 306ו).
שלישית, גם מבחינה עניינית איני מקבל את גישתו של ב"כ התובעים, שטען, כי "אין סעיף 5.4 מקנה לנתבעות זכות הארכה 'אוטומטית' של מועד המסירה. הסעיף מקנה לנתבעת זכות לאחר בלא שהדבר יהווה הפרה ומשום כך יש לעשות שימוש בזכות זו רק בנסיבות המצדיקות הארכת משך זמן הבניה. במקרה דנן, לא היו נסיבות המצדיקות דחיית המסירה בתקופה זו וניסיון הנתבעות להסתמך על סעיף זה מהווה חוסר תום לב בקיום חוזה" (ס' 17.4 לסיכומי ב"כ התובעים).
דברים אלה אינם מקובלים עלי. איני מבין על מה מבסס ב"כ התובעים פרשנות זו לסעיף 5.4 להסכם, ואיני מבין למה כוונתו ב"נסיבות המצדיקות... ", ומהו לדידו המדד לפיו יש לבחון אם במקרה דנן הנסיבות היו מספיק מוצדקות.
בכל הכבוד, לשון ההסכם מפורשת, ברורה וחד משמעית, ואינה קוראת להשלמה ולפירושים, שאינם מתיישבים עם המלים הכתובות, ואין להם על מה שיסמוכו בהסכם גופו. נהפוך הוא, הפרשנות אותה מבקש ב"כ התובעים לקרוא לתוך סעיף 5.4, נקבעה באופן מפורש בסעיף 5.5 להסכם, בצורה של תניית פטור מאחריות, במקרה של איחור שנבע מ"... גורמים שאינם תלויים בקבלן או שאין לקבלן שליטה עליהם...", ובמקרים כאלה לא קיימת מגבלה של 3 חודשים דווקא.
וכעת אפנה לדון בשאר טענות הצדדים בעניין האיחור הנטען.
בנוגע ל-3 מועדים הצדדים לא נחלקו ביניהם:
א. א. היתר הבנייה (נספח יח' לתצהירו של התובע 1) התקבל ב-10/07/97. אעיר, כי הנתבעות לא טענו, כי החומרים מארה"ב הגיעו לאתר במועד מאוחר יותר, ולפיכך מועד מתן היתר הבנייה הוא הקובע בענייננו.
ב. ב. הבית נמסר לתובעים ב-08/98.
ג. ג. טופס 4 נמסר לתובע 1 ביום 28/12/98.
בסעיף 2 לנספח ג' להסכם (נספח א' לכתב התביעה) כתוב:
"מועד מסירת הבית
הקבלן מתחייב למסור את הבית למזמין כמפורט בסעיף 5 להסכם ובכפוף לכל הנאמר בו, לא יאוחר מ- 240 ימי עבודה מתאריך קבלת היתר הבניה לבית או ממועד הגעת כל החומרים מארה"ב לאתר, על פי המאוחר מביניהם... ".
מהי המסירה אותה התחייבו לבצע הנתבעות בסעיף הנ"ל? לשם כך יש לפנות לסעיף 5 להסכם גופו, בו כתוב:
"5.1. ... ישלים הקבלן את בניית הבית וימסור את הבית למזמין (להלן- המסירה). השלמת הבית בהסכם זה פירושה היותו בנוי וראוי למגורים סבירים בהתאם להוראות הסכם זה ומוכן לחיבור רשת המים ולרשת החשמל.
...
5.12. במועד המסירה יהיה הבית מחובר לרשת הביוב, ובמצב שניתן לחברו לרשתות המים והחשמל, בכפוף לכך שהמזמין ימלא את תנאי המושב להתחברות לרשת המים... ".
על פי חוק התכנון והבניה, בית אינו נחשב כראוי לשימוש, כל עוד לא ניתן בגינו טופס 4, ורק בעקבות מתן טופס 4 מותר לספק לבנין חשמל ומים, שעד אז אין לספקם, אלא עפ"י אישור לפי "טופס 2" בהתאם לתקנה 3 לתקנות למתן שירותי חשמל, מים וטלפון. בסוגיה זו דנתי ביתר פירוט בעבר, ולשם הקיצור לא אחזור על הדברים, ואסתפק בהפניה לפסק-דיני מיום 30/09/02 בעניין ת"א (שלום- ירושלים) 22994/97 בקאל אלי ואח' נ' "לי-מעון" חברה קבלנית לבנין בע"מ, תק-של 2002(3), 35, סעיף 2.3 לפסק-הדין). כך בדרך כלל, והדברים נכונים ביתר שאת במקרה דנן, בו ההסכם קבע במפורש, כי השלמת הבנייה פירושה, בין היתר, מוכנות הבית לחיבור רשתות המים והחשמל.
לפיכך, יש לברר האם התקופה שבין מועד קבלת היתר הבנייה, דהיינו ה-10/07/97, ועד קבלת טופס 4, דהיינו ה-28/12/98, עולה על 240 ימי העבודה האמורים בהסכם, ואם כן בכמה ימים מדובר.
הכל מסכימים כי "ימי עבודה" אינם כוללים שבתות ומועדי ישראל.
לעומת זאת, הצדדים מתווכחים מהו דינו של יום השישי בשבוע- האם הוא בגדר "ימי עבודה" האמורים בהסכם, אם לאו.
ב"כ התובעים טען, כי את החישוב של 240 ימי עבודה יש לעשות לפי שבוע עבודה של 6 ימים, ואילו ב"כ הנתבעות טען כי יש לעשותו לפי שבוע עבודה של 5 ימים.
לאחר שבחנתי ושקלתי הראיות והנימוקים שהביא כל צד לתמוך בטענתו, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין בכוח הנימוקים של מי מהצדדים כדי להכריע את הכף לכאן ולכאן, וכי שתי הפרשנויות המוצעות על ידי הצדדים כאמור, הן הגיוניות, סבירות ומתאימות ללשון ההסכם באותה מידה. למרות זאת, מאמץ אני את הפרשנות המוצעת על-ידי ב"כ התובעים. אך בטרם אנמק החלטתי זו, אפרט ואסביר בנוגע למספר נימוקים שהביא ב"כ הנתבעות, מדוע סבורני שאין בהם ממש:
א. א. ב"כ הנתבעות טען, כי יש להיזקק להוראות סעיף 5(ב) לחוק המכר, תשכ"ח- 1968, ולפרש את הביטוי "ימי עבודה" לפי המשמעות הנודעת לו בסחר הנדון.
טענה זו אינה יכולה להיטען בעלמא, ועל ב"כ הנתבעות היה להניח תשתית ראייתית, כי בענף הבנייה, פירוש הביטוי "ימי עבודה" הוא לפי שבוע עבודה של 6 ימים. ידיעתי האישית, שאינה ידיעה שיפוטית, מסתכמת בכך שקיימים ענפים במשק הישראלי שהתאימו עצמם לשבוע עבודה של 5 ימים, ואילו ענפים אחרים נשארו נאמנים לדפוס הישן של שבוע עבודה בן 6 ימים. כמו כן, ידוע לי שקיימים ענפים שאין בין העוסקים בהם אחידות וכללים חד משמעיים בנוגע לאורכו של שבוע העבודה- "דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד". עם זאת, אין לי כל ידיעה שיפוטית מהו הנוהג הרווח בענף הבניה בכלל, או אצל קבלנים כאלה או אחרים, לרבות הנתבעות, בפרט.
ב. ב. ב"כ הנתבעות טען, כי התובע 1 לא הצהיר, כי פנה לנתבעת 1 בתום 8 חודשים לפי חישובו בתלונה על האיחור בסיום העבודות. ב"כ הנתבעות הוסיף, כי התובעים טרחו לפנות מספר פעמים לנתבעת 1 בדבר ליקויים בבנייה, ואילו היו סבורים כי הנתבעת 1 הפרה את ההסכם ולא עמדה במועד, חזקה עליהם שהיו פונים בכתב או בעל פה לנתבעת 1 ומתרים על כך, כפי שידעו לעשות היטב בענייני הליקויים.
ראשית אעיר, כי ב"כ הנתבעות טעה בסיכומיו ביחסו לתובעים טענה לפיה 240 ימי עבודה שווים ל-8 חודשים. כבר בכתב התביעה, התובעים טענו שחישוב נכון מביא לתוצאה של 9 חודשים. בכך מצטמצמת, ולו במעט, יריעת המחלוקת בין הצדדים בעניין האיחור.
שנית, 'מחדלו' של התובע 1 להצהיר, כי בתום 9 החודשים ממועד קבלת היתר הבנייה לפי חישובו, פנה לנתבעת 1 וקבל על האיחור במסירת החזקה בבית לידיו, אינו שומט את הקרקע והבסיס מתחת זכותו לפיצוי בגין איחור, אם אכן היה. יחד עם זאת, לו ב"כ הנתבעות היה חוקר את התובע 1 בעניין זה, והיה מוכח , כי התובע 1 אכן לא פנה כלל לנתבעת 1 בקבילה ובתלונה על איחור במסירה, בתום 9 החודשים לפי חישובו, הרי שהיה בכך, וזאת אם לא היה ניתן הסבר מניח את הדעת ל'מחדל' זה של התובעים, כדי לחזק את טענת הנתבעות, לפיה לא היה כל איחור במסירת החזקה בבית לידי התובעים. אולם ב"כ הנתבעות כלל לא חקר את התובע 1 כלל בעניין זה, ולפיכך אין כאן כל חיזוק לטענת הנתבעות.
ג. ג. ב"כ הנתבעות טען, כי התובעים לא הלינו בפרוטוקול המסירה על איחור כלשהו בסיום העבודה, ובכך יש כדי ללמד, כי התובעים לא ראו את המועד בו הסתיימה בניית הבית בפועל, כמועד מאוחר לזה שסוכם, ולא ראו כל הפרה מצד הנתבעות בעניין מועד מסירת החזקה בבית.
מאחר שטענה זו דומה לטענה הקודמת בה דנתי זה עתה, ומאחר שאף בנוגע אליה ב"כ הנתבעות לא חקר את התובע 1, הרי שהדברים האמורים לעיל, נכונים ומתאימים גם כאן, ואין ב'מחדל' התובעים לציין את האיחור על גבי פרוטוקול המסירה, כדי להוות חיזוק לגרסת הנתבעות. יתירה מזאת, בעניין זה מקובלים עלי דברי ב"כ התובעים:
"אין קשר בין פרוטוקול מסירה בו יש לפרט ליקויי בניה, לבין טענה בדבר איחור במסירה וממילא אי הכללת הטענה בפרוטוקול זה משום ויתור על זכות" (ס' 17.1 ל"תשובת התובעים לסיכומים מטעם הנתבעות")
כאמור, מקבל אני את פרשנותו של ב"כ התובעים לביטוי "ימי עבודה", דהיינו שיש לחשב את 240 ימי העבודה לפי 6 ימי עבודה בשבוע, וזאת מהטעם שמדובר בהסכם שנוסח על ידי הנתבעת 1.
"כלל פרשנות ידוע הוא, כי חוזה הניתן לפירושים שונים, יש לפרשו לרעת המנסח... הטעם שניתן לכלל זה הוא שהמנסח 'שולט' בניסוח. אילו סבר שהמובן של הטקסט הוא כמובן שהוא טוען לו בבית המשפט, לא היה דבר שימנע ממנו מלקבוע בעניין זה הוראה מפורשת. משנמנע מכך, אין לאפשר לו לטעון זאת עתה. עמד על כך השופט ח' כהן:
"לענין תחולת כלל הפרשנות נגד המנסח, אין נפקא מינה אם 'חזק' הוא אם לא, או אם הצד השני 'חלש' הוא לעומתו אם לא; כשהניסוח לוקה בחוסר בהירות, אומרים לו למנסח, אילו התכוונת לנוסח שאתה טוען לו עתה, למה לא ניסחת אותו אז" (ע"א 891/75 מדינת ישראל נ' מעוז, פ"ד ל(3) 748, 754).
הסבר דומה , אך שאינו זהה, נתן הנשיא שמגר לכלל הפרשנות נגד המנסח:
"הגיונו של הכלל טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט. ההנחה היא כי הנסח טרח להבטיח זכויותיו בעת ניסוח המסמך, במיוחד כאשר מדובר על בעל דין, אשר לו כוח והשפעה כדוגמת חברת ביטוח, הניצבת מול האזרח, היחיד, הנזקק לשירותי הביטוח. אם הנוסח הוא דו-משמעי או רב-משמעי, ניתנת עדיפות פרשנית נגד הנסח, שהרי אם הוא- שדאג לענייניו- יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר; היפוכו של דבר: הוא נתפס על-ידי אותה חלופה שהיא אפשרית לפי הטקסט, המבטאת הגנה טובה יותר על האינטרס של המבוטח. ההסתמכות של המבוטח על החלופה הנוחה לו יותר, שאותה קרא במסמך שנוסח על-ידי הצד השני, מקבלת העדפה במלאכת הפרשנות... " (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 76) " (א' ברק פרשנות במשפט- פרשנות החוזה (תשס"א, כרך ד') 634- 636).
לאור דברים אלה אגש למלאכת הפרשנות של הביטוי "ימי עבודה" בהסכם דנן. ביטוי זה אינו ברור דיו, וניתן ליחס לו מספר משמעויות שונות, שכולן סבירות והגיוניות בנסיבות העניין. פרשנות הביטוי כמכוון ל-5 ימי עבודה בשבוע הוא לגיטימי, הגיוני וסביר, באותה מידה שגם פרשנות הטוענת שהביטוי מכוון ל-6 ימי עבודה, היא לגיטימית, הגיונית וסבירה. הנתבעת 1, מנסחת ההסכם, לא טרחה להבהיר את הביטוי במסגרת ההסכם, אלא השאירה אותו מעורפל ולוקה בחוסר בהירות. אילו סברה הנתבעת 1, שהמובן של הביטוי "ימי עבודה" הוא כמובן שהיא טוענת לו בבית המשפט, לא היה דבר שימנע ממנה מלקבוע בעניין זה הוראה מפורשת בהסכם גופו. משלא עשתה כן הנתבעת 1 בחוזה ואף נמנעה מלהניח תשתית ראייתית באשר לנוהג בענף הבניה, מעדיף אני את פרשנות התובעים על פרשנות הנתבעות.
וכעת הגעתי לנקודה האחרונה שעלי לברר בקשר לאיחור במסירה- לפי חישוב של 6 ימי עבודה בשבוע, והוצאת שבתות ומועדי ישראל מן המניין - מתי בדיוק הסתיימו 240 ימי העבודה, החל מיום קבלת היתר הבניה, ה-10/07/97?
מתברר שאף בספירת הימים על פי לוח שנה, קשה היה לצדדים שלא להגיע לידי מחלוקת: ב"כ התובעים טען, כי 240 ימי עבודה הסתיימו ב-23/04/98 (ס' 17.2 ל"תשובת התובעים לסיכומים מטעם הנתבעות), ולעומתו, טען ב"כ הנתבעות, כי 240 ימי עבודה מסתיימים ביום 12/05/98. מי קלע למטרה?
ובכן, לאחר בדיקה בלוח השנה של השנים 1997- 1998, מצאתי, כי 240 ימי עבודה, לפי 6 ימי עבודה בשבוע ולאחר החסרת השבתות ומועדי ישראל, מסתיימים 240 הימים ביום 27/04/98, ומסירת החזקה בבית לתובעים הייתה צריכה להתבצע באותו היום. בפועל מסירת החזקה בבית הייתה ביום 03/08/98, ולפיכך המדובר באיחור בן 82 יום ביחס למועד המוסכם.
מהו הפיצוי שיש לפסוק לתובעים בגין איחור של 82 יום במסירת החזקה בבית לידיהם?
התובעים תבעו בכתב התביעה בגין איחור במסירת החזקה, פיצוי בסך 12,000 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה). הנתבעות טענו מנגד, כי לא היה כל איחור, אולם לא טענו כל טענה, לא בכתב ההגנה ולא בסיכומים, נגד סך הפיצוי שנתבע. הנתבעות לא טענו, כי אם בית המשפט יקבע בסופו של יום כי היה איחור במסירה, הרי שיש לחשב פיצוי באופן שונה מזה שהעלה ב"כ התובעים. לפיכך, אין לי אלא לקבל את גובה הפיצוי שנתבע על-ידי ב"כ התובעים, אם כי באופן יחסי למשך האיחור שהוכח, כאמור לעיל. בכתב התביעה נטען לאיחור בן 5 חודשים, דהיינו כ-180 יום. האיחור שהוכח הוא, כאמור לעיל, בן 82 יום (כ-2.7 חודשים) ופעולת חשבון פשוטה מביאה לפיצוי יחסי בסך 5,465 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. עם זאת, ב"כ התובעים טען בכתב התביעה לאיחור בן 5 חודשים, כאשר בסיכומיו הוא מודה כי אף לגישתו המדובר באיחור הפחות מ-4 חודשים (ס' 17.2 ל"תשובת התובעים לסיכומים מטעם הנתבעות"). לכן ועל פי מיטב האומדנא נראה לי לצודק לפסוק לתובעים פיצוי בגין איחור במסירה סך 4,000 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (31/10/00).

13. דיון בפלוגתא רביעית- נזקים והפסדים שנגרמו לתובעים בגין ביצוע תיקונים
ב"כ התובעים לא טען בעניין פלוגתא זו בסיכומיו, וכל טענותיו בעניין נזקים והפסדים מצויים במסגרת ובתחום הפלוגתא השישית, בה אדון להלן. לפיכך נראה, כי התובעים זנחו טענותיהם בעניין זה, ואף אני אמשוך ידי מלדון בה ולבררה.

14. 14. דיון בפלוגתא חמישית- אי הנאה ועגמת נפש
התובעים טענו, כי כתוצאה מהליקויים ואי-ההתאמות בבית, נגרמה להם עגמת נפש רבה ונפגעה הנאתם. טענתם זו נתמכה בתצהירו של התובע 1, אשר פירט כיצד נגרמה לו עגמת נפש מליקויים ואי-התאמות שונות.
לאור האמור בחוות דעתו של המומחה המוסכם, ולאור כל האמור לעיל, פוסק אני לטובת התובעים, על דרך מיטב האומדנא, בגין עגמת הנפש ואי-הנוחות שנגרמו להם עקב הליקויים ואי-ההתאמות השונים, סך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל ממש.
15. 15. דיון בפלוגתא שישית- הוצאות, הפסדים, הוצאות משפט, אבדן ימי עבודה ושכ"ט עו"ד
התובע 1 הצהיר, כי שכ"ט עו"ד של ב"כ עומד על סך 5,000$ בצירוף מע"מ (ס' 41.5 לתצהירו של הנ"ל). טענה זו נטענה בעלמא ובצורה סתמית, ללא עיגון בהסכם שכ"ט כתוב, ולפיכך אין בידי לקבלה.
התובע 1 הצהיר:
"הפסדנו ימי עבודה רבים, אגב הטיפול בעניין הליקויים ו/או אי ההתאמות ו/או אי קיום התחייבויות הנתבעות וכן אגב הטיפול בתביעה זו" (ס' 41.1 לתצהירו של הנ"ל).
גם טענה זו נטענה כלאחר יד ובצורה סתמית, מבלי שצורף לתצהיר מסמך כלשהו היכול לאששה במידת מה, ולפיכך גם אותה אין בידי לקבל.
בנוגע ליתר ההוצאות שפירט התובע 1 בתצהירו- אגרות בית-משפט (1,424 ש"ח נכון ל-25/05/03; 1,466 ש"ח נכון ל-31/10/00), שכרו של המומחה מטעם התובעים (סך 1,755 ש"ח נכון ל-03/07/98), ומחצית שכרו של המומחה המוסכם (סך 2,891 ש"ח נכון ל-15/07/02)- הרי שיש להביא בחשבון את היחס בין הסכום שאפסוק לטובת התובעים בסופו של יום, לבין הסכום אותו הם תבעו בכתב התביעה (סך 104,419 ש"ח נכון ל-31/10/00).

16. הערה בשולי פסק הדין
בפסקה הראשונה בע' האחרון לכתב סיכומיו, טען ב"כ הנתבעות טענות, בחלקן מודגשות בקוים. אין לי אלא להפנות לדברים שב"כ הנתבעות טען בע' 15-14 לפרוטוקול ולהחלטתי בע' 15 לפרוטוקול. כמו כן מפנה אני לטיעוני ב"כ הנתבעות כמו גם לטיעוני ב"כ התובעים בע' 20-19 לפרוטוקול ולהחלטתי בע' 21-20 לפרוטוקול.
הפרוטוקול משקף אל נכון את שהתרחש באולם בית המשפט ואין לי אלא לדחות כל טענה שלא בא זכרה בפרוטוקול.
בהזדמנות זאת, מן הראוי לחזור ולהדגיש מושכלות יסוד. יש להבחין בין סדרי דין לבין דיני ראיות. סידרי הדין נתונים לקביעת בית המשפט, מכח הסמכויות הנתונות לו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ובעיקר מכח תקנה 143 לתקנות הנ"ל, שמכוחה ניתנה גם ההחלטה מיום 02/10/02, בענין הפלוגתאות הגשת הראיות הראשיות והגשת התנגדויות. בפני
המבקש להשיג על החלטה זאת פתוחות שתי דרכים. האחת: בקשה לשינוי או ביטול ההחלטה. השניה: ערעור, לרבות בקשת רשות ערעור. כל עוד לא נקט בעל דין באחת משתי הדרכים האלה היה עליו לקיים ההחלטה כלשונה. בענין דיני הראיות יש להבחין בין קבילות למשקל. בהחלטה מיום 02/10/02 לא שונו דיני הראיות. בהחלטה הנ"ל נקבע, בין השאר, גם מועד להעלאת התנגדויות לראיות הראשיות שהוגשו, בגדר סדרי הדין.
על כן, עיכוב תחילת הדיון ביום 02/06/03, על ידי ב"כ הנתבעות, במשך כ-10 דקות לשם העלאת התנגדויות לראיות ראשיות שהוגשו, מקום שהיה צריך להעלות טענות אלה, בתוך 15 ימים מיום קבלת הראיות (סעיף 5 להחלטה מיום 02/10/02), לקראת קדם המשפט המסכם, ובקדם המשפט עצמו, וכן בסיכומים, ככל שעדיין היה צורך בכך - עיכוב זה לא היה כדין.
גם אי צירוף התכניות לתצהירי הנתבעות כפי שמורה במפורש סעיף 4 להחלטה מיום 02/10/02, פירושה אי קיום החלטות בית המשפט, בענין סדרי דין, וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת, שלא לדבר על כך שאי גילוי התכניות הנ"ל בתצהיר גילוי המסמכים, אינו כדין. גם בגין כך נגרם בזבוז זמן, שלא כדין.
18. סוף דבר
מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעים כדלקמן:
פיצוי בגין איחור במסירה- סך 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31/10/00 ועד יום התשלום המלא בפועל ממש.
עלות תיקון ליקויים- סך 22,055 ₪ בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה החל ממדד חודש 05/02 ועד יום התשלום המלא בפועל ממש.
פיצוי בגין עגמת נפש- סך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל ממש.

בשים לב לתוצאה, לכלל הנסיבות, ולהוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 3,500 ש"ח (כולל מע"מ) וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל ממש.

19. ניתן היום, א' ניסן תשס"ד (23 במרץ 2004) בשעה 12:45 במעמד ב"כ התובעים עוה"ד א' ציטרום
ובהעדר ב"כ הנתבעות עו"ד י' בניטה
, שזומן לשימוע פסק הדין היום בשעה 12:30, אך לא התייצב.
המזכירות תמסור לב"כ הנתבעות עותק של פסק הדין.

מותר לפרסום מיום 23/03/2004.
יצחק מילנוב
, שופט
019440/00א 130 גלית טובינה








א בית משפט שלום 19440/00 ספיר גל, ספיר דניאל נ' שיאמ - יזום בניה ופיתוח בע"מ, ישי את שדי - חברה לעבודות בניה חפירה ופיתוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 23/03/2004)