פסקי דין על לוי אייל | פסקי דין על לוי אליהו | פסקי דין על שם טוב שמואל אברהם

1678/05 א     13/09/2010




א 1678/05 לוי אייל, לוי אליהו נ' שם טוב שמואל אברהם








בית משפט השלום בירושלים



13 ספטמבר 2010

ת"א 1678-05 לוי אייל
ואח' נ' שם טוב שמואל אברהם






בפני

כב' השופט שמעון פיינברג
, סגן לנשיאה


תובעים

1
.
לוי אייל

2
.
לוי אליהו


נגד


נתבעים

שם טוב שמואל אברהם



פסק דין


כתבי הטענות
כתב התביעה
1.
לפניי תביעה בסך 200,000 ₪ שהיא תולדה של הסכם להשכרת חנות מכולת על ידי בעליה, הנתבע (להלן: שמואל), לתובעים, שהם אב ובנו. ליתר דיוק, החנות הושכרה פורמאלית לבן, התובע מס. 1 (להלן: אייל), ואולם בפועל, מי שעשה את המשא ומתן לקראת השכרת החנות, חתם על חוזה השכירות (בשמו של אייל), השקיע בחנות וניהל את החנות היה האב, התובע מס. 2 (להלן: אליהו).
2.
חוזה השכירות לתקופה של שנה נחתם ביום 30.3.04. לטענתו של אליהו, למרות שהדבר לא נרשם בחוזה, שמואל נתן לו רשות להשתמש בסככה הצמודה לחנות שנבנתה ללא היתר בנייה ושהוצא לגביה צו הריסה על ידי העיריה. שמואל טען בפני
אליהו שהוא התאים את הסככה לדרישות העיריה וכעת הוא עומד בתנאי הרשיון.
3.
כעבור חודשיים, ביקש אליהו לסיים את יחסי השכירות משום שמצא שהחנות איננה רווחית. הוא טוען, כי שמואל לחץ עליו להמשיך בשכירות ואף הציע לו לסגור את הסככה ולהפוך את המקום לסטיקייה. שמואל הבטיח להחזיר לאליהו את השקעותיו בסגירת הסככה למקרה שהעסק לא יצליח. שמואל גם הבטיח שלא יהיו בעיות עם העיריה וכי אליהו יוכל לקבל רשיון עסק.
4.
אליהו טוען כי פעל על פי הבטחותיו של שמואל - סגר את הסככה, השקיע למעלה מ 60,000 ₪ בשיפוצים ובציוד והפך את המקום לסטיקייה. בסיום הבנייה, פנה אליהו לעיריה לקבלת רשיון עסק ואז התברר לו כי קיים צו הריסה מנהלי על הסככה וכי אין כל סיכוי לקבל רשיון עסק.
5.
אליהו דרש הסברים משמואל וזה הבטיח לעשות כל הדרוש לקבלת רשיון עסק. הוא אמר לאליהו לפתוח את הסטיקייה, וכך הוא עשה.
6.
כעבור זמן, הופיעו פקחי העיריה מלווים בשוטרים שאסרו על אליהו להפעיל את המקום. אף על פי כן, המשיך אליהו בפעילות העסקית במקום בשל הבטחותיו של שמואל להסדיר את העניינים בעיריה. נוכח ביקורים חוזרים של הפקחים, ומאחר שמואל לא קיים את הבטחותיו, ביקש אליהו לעזוב את המושכר ולקבל את השקעותיו בחזרה משמואל. סוכם בין הצדדים ששמואל יפרסם מודעה להשכרת העסק וכי לא יכנס שוכר חדש למקום עד שלא יוחזרו לאליהו השקעותיו.
7.
ביום 5.7.04, קבעו הצדדים להיפגש במקום כדי להציגו בפני
שוכר פוטנציאלי. שמואל ניצל את המפגש כדי להתפרץ בכוח למושכר בסיוע אנשים אחרים, כשבידו מצלמת וידיאו. אליהו ניסה למנוע את הצילום, ובתגובה, שמואל תקף ופצע אותו. בעקבות תלונות הדדיות שהוגשו למשטרה, החרימה המשטרה את מפתחות המושכר והחזיקה בהם עד ליום 10.11.04.
8.
ביום 2.11.04, הגיעו הצדדים להסכם לפיו יפנה אליהו את המושכר מכל אדם וחפץ, למעט
מקררים של אליהו שיושארו במקום עד למציאת קונה לציוד.
9.
בין לבין נקטה העיריה כנגד אליהו בהליכים משפטיים. ביום 1.9.04, הודיע אליהו לבית המשפט לעניינים מקומיים על הסכמתו להרוס את התוספת שבנה בתמורה לביטול כתב האישום שהוגש כנגדו. אליהו הרס את התוספת ביום 8.9.04.
10.
מעבר לכל האמור, טוענים התובעים כי שמואל השאיר חוב במכולת שלא שילם.
11.
אליהו טוען כי שמואל נהג כלפיו בחסר תום לב והציג בפני
מצגי שווא הן במשא ומתן לכריתת החוזה ביניהם והן בקיום החוזה, תוך הפרת החוזה. הוא טוען לנזקים במניעת רווחים של העסק, בדמי שכירות ששילם לחינם, בהוצאות שונות ובעוגמת נפש בסך של 384,159 ₪. מטעמי אגרה, צימצמו התובעים את תביעתם לסך של 200,000 ₪.
כתב ההגנה
12.
שמואל טוען כי זכויות וחובות הצדדים כולן נקבעו בהסכם השכירות שנחתם בין הצדדים. על ההסכם, הושכר לאליהו שטח החנות בלבד ללא הסככה. במסגרת ההסכם, התחייב אליהו שלא לבצע כל שינוי במושכר לרבות תוספת בנייה ללא אישור בכתב של שמואל. שמואל טוען כי ידע על סגירת הסככה שנעשתה על ידי אליהו אך התנה את הסכמתו בכך שאליהו ישיג את כל ההיתרים הדרושים לכך ויחזיר את המצב לקדמותו בתום תקופת השכירות. שמואל מכחיש את ההבטחות שאליהו מייחס לו בכתב התביעה.
13.

מכל מקום, טוען שמואל כי לאליהו אשם תורם בשיעור של 100% לנזקים שנגרמו לו עקב הבנייה והריסה של מה שבנה ועקב הפסקת הפעלות העסקית, משום שלא דאג לאישורים הדרושים ממנו על פי דין לבנייה ולניהול העסק.
14.
לטענתו של שמואל, בתום תקופת השכירות (29.3.04), ביקשו התובעים או מי מהם להמשיך להחזיק בחנות עוד 3 חודשים כדי למכור את שארית הסחורה שנשארה בה, ושמואל הסכים. החנות אכן נסגרה ביום 1.6.04, ואולם המפתחות לא הוחזרו לשמואל למרות בקשות חוזרות ונשנות.
15.
באשר לאירוע שהתרחש בחנות ביום 5.7.04, טוען שמואל כי אכן התפתח ויכוח בין הצדדים
כששמואל נסה לצלם את פנים החנות, אך הוא מכחיש כי תקף את אליהו. הוא טוען שאליהו נפצע, אם בכלל, מהשתוללות שלו במקום ומנסיונותיו לדחוף את שמואל מחוץ לחנות.
16.
באשר לחוב הנטען למכולת, טוען שמואל כי לקח מוצרים מהמכולת כנגד דמי שכירות שהתובעים היו חייבים לו משום שלתובעים לא היה כסף לשלם.
17.
שמואל מכחיש את נזקי התובעים הנטענים ומכל מקום טוען כי הם מוגזמים.
כתב התביעה שכנגד
18.

שמואל הגיש תביעה שכנגד נגד אייל בסך 78,400 ₪ וכן תביעה לפינוי החנות.
19.
שמואל טוען כי אייל חייב לו דמי שכירות בגין 8 חודשים עד ליום 29.11.04, המועד שבו הוחזרו לידו המפתחות של המושכר, ובעבור קיזוז שלא כדין של הוצאות כביכול, שהוציא להתקנת דלת מברזל וריצוף בנכס.
20.
כמו-כן, טוען שמואל כי אייל הסב לו נזק בכך שהרס בסטות השייכות לו שהיו בנויות בסככה שליד המושכר, בעת שנהרסה הבנייה הבלתי חוקית שנעשתה על ידי אייל ואליהו.
21.
עוד טוען שמואל כי אייל חייב חובות ארנונה וחשמל על הנכס ודמי אחסון עבור הציוד שאייל השאיר במושכר לאחר שעזב.
כתב ההגנה שכנגד
22.
כתב ההגנה שכנגד הוגש על ידי אליהו בשמו ובשם אייל.
23.
לטענת אליהו, לא נשאר כל חוב בגין דמי שכירות. לטענתו, הוא שילם דמי שכירות עד סוף חודש יוני 2004.
24.
הקיזוז שנעשה, עבור התקנת דלת ברזל במושכר, היה בהסכמת הצדדים.
25.
אליהו מכחיש קיזוז מדמי שכירות עבור ריצוף.
26.
לטענת אליהו, הוא המשיך להחזיק בחנות אחרי יוני 2004 משום ששמואל לא ששילם לו את הכספים המגיעים לו עבור השקעותיו בנכס. אין הכחשה של טענת שמואל שמפתחות המושכר הוחזרו ביום 29.11.04.
27.
באשר לתקופה שבה נסגרה החנות בהוראת המשטרה, טוען אליהו שהוא פטור מתשלום דמי שכירות משום שהסגירה היתה באשמתו של שמואל. אותו הדין חל בעניין החוב לארנונה בגין אותה תקופה.
28.
באשר לתקופה שלאחר החזרת המפתחות על ידי המשטרה, פטור אליהו מלשלם דמי שכירות משום שהחזקה הוחזרה לשמואל למעט ביחס למקררים שהושארו במקום בהסמכת הצדדים.
29.
הוכחש חוב בחשמל.
30.
באשר לבסטות, טוען אליהו כי אלה הפכו בהסכמה לחלק מהסטייקיה שנבנתה, למעט מדפים מברזל שהועברו בהסכמה למכולת. מכל מקום, טוען אליהו כי שילם לשוכר הקודם עבור דלתות שהותקנו בבסטות.
הסכמות דיוניות
31.
הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו יעידו שני בעלי הדין העיקריים, אליהו ושמואל, במסגרת קדם המשפט, לפני עדויות שאר עדי הצדדים. (ראה החלטה מיום 8.2.06).
32.
במהלך קדם המשפט שהתקיים ביום 15.2.06, הושגה הסכמה בדבר פינוי יתרת הציוד של אליהו מהחנות. (עמ' 28-29 לפרוטוקול הישיבה), כך שנותרו על כנן התביעות הכספיות בלבד.
דיון והכרעה
מעמדו של אייל
33.
אייל שהה בחו"ל בתקופה הרלוונטית להתקשרות. אליהו הודה בעדותו בבית המשפט כי לאייל לא היה כל קשר למקום (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 15.2.06 ש' 18). אליהו רשם את שמו של אייל בחוזה משום שאליהו הוא בעל מעמד של "נכה" וביקש שלא לפגוע בזכויותיו הנובעות מכך (עמ' 33 לפרוטוקול שהוא עמ' 2 לפרוטוקול מיום 6.9.06 ש' 6-7). יצוין כי יפוי הכוח הכללי של אייל לאליהו שצורף לכתב התביעה לא נערך כדין משום שאיננו יפוי כוח נוטריוני.
34.
גם שמואל העיד שהשוכר של הנכס הוא אליהו [סעיף 2(ג)(2)(א) לתצהיר העדות שלו] .
35.
לאורך כל העדויות שלהם, התיחסו אליהו ושמואל אחד כלפי השני בתור בעלי חוזה.
36.
לאור זאת, אין לאייל מעמד בתביעה ובתביעה שכנגד. התביעה שתראה מעתה כתביעתו של אליהו בלבד, ואילו בתביעה שכנגד, יצורף אליהו כבקשתו כנתבע שכנגד, והוא יהיה במקומו של אייל.
התביעה
מצגי השווא של שמואל
37.
למרות הכחשותיו בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית שלו, הודה שמואל בחקירתו הנגדית בטענתו של אליהו לפיה שמואל השכיר לאליהו גם את שטח הסככה, למרות שהדבר אינו מפורט בהסכם השכירות שנערך ביניהם (עמ' 84 ש' 7 לפרוטוקול).
38.
כמו-כן, הודה שמואל בחקירתו הנגדית בטענתו של אליהו כי הציג בפני
אליהו מצג לפיו קיבל מבית המשפט היתר לשימוש בשטח הסככה (שם, ש' 5).
39.
בנוסף, הודה שמואל בטענתו של אליהו כי אמר לאליהו לסגור את הסככה "עד למעלה" באלומיניום עם חלונות מאלומיניום (שם, ש' 9-11).
40.
לאמתו של דבר, בהסדר שהושג בהליך הפלילי שנפתח כנגד שמואל בבית המשפט לעניינים מקומיים בשל בניית הסככה, בוטל צו מנהלי האוסר שימוש בסככה בכפוף לצמצום שטחה של הסככה לקווי הבניין. במסגרת אותו הסדר, עוכב ביצוע צו הריסה מנהלי ביחס לסככה על מנת לאפשר לשמואל שהות לבקש היתר בנייה (ראה פרוטוקול מיום 23.5.02 בב"ש 3188/02 בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים – ת /22, המצוי גם בין אסופת המסמכים ת/2).
41.
המצגים ששמואל הודה שהציג בפני
שמואל אינם תואמים את פרטי ההסדר שהושג עם העיריה בהליך הפלילי. לשמואל לא ניתן היתר כלשהו מטעם העיריה ביחס לבניית הסככה או השימוש בה. בוודאי שלשמואל לא ניתן היתר להמשיך בבניית הסככה ולסגור אותה, כפי שאמר לאליהו לעשות.
42.
אליהו הסתמך על המצגים הללו וסגר את הסככה כדי לנהל בה עסק של סטייקיה. בסופו של דבר, הופסקה פעילות הסטייקיה ואליהו נאלץ להרוס את מה שבנה במקום בהוראת העיריה.
43.
בכך, ביצע שמואל כלפי אליהו עוולה של תרמית.
44.
כמו-כן, לשמואל חובת זהירות מושגית כלפי אליהו בהיותו המשכיר של הנכס ששכר. היתה לשמואל חובה קונקרטרית למסור לאליהו מידע נכון על ממצב הנכס ששכר לו. שמואל הפר חובה זו וכתוצאה מכך גרם נזק לאליהו. לכן, ביצע שמואל כלפי אליהו עוולה של רשלנות.
ההבטחה של שמואל להחזר השקעות

45.
אליהו חזר בעדותו על הטענה ששמואל הבטיח לפצות אותו על השקעותיו בסגירת הסככה אם העסק לא יצליח. ואולם בחקירת הנגדית, חל שינוי מסוים בגירסתו של אליהו, כשטען ששמואל הבטיח לו זאת בשתי הזדמנויות שונות, פעם ביולי 2003 ופעם במאי 2003 (עמ' 61 לפרוטוקול ש' 28). גירסה זו אינה עולה בקנה אחד עם כתב התביעה שבו נטען כי ההבטחה ניתנה פעם אחת, כחודשיים לאחר תחילת השכירות, כאשר שמואל ניסה לשכנע את אליהו לבנות במקום.
46.
לא היתה כל ראייה אחרת התומכת בגירסה זו של אליהו.
47.
יצוין כי גם בשיחות שבין השניים שהוקלטו על ידי אליהו, לא ניסה אליהו לעמת את שמואל עם גירסתו לפיה הבטיח שמואל להחזיר לו את השקעותיו, והימנעות זו אומרת דרשני.
48.
שמואל מצידו הכחיש כי הבטיח להחזיר את ההשקעות. הוא לא נשאל על כך כלל בחקירתו הנגדית.
49.
בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי הטענה בדבר מתן הבטחה של שמואל להחזיר לאליהו את השקעותיו לא הוכחה.
אשם תורם של אליהו
50.
בחקירתו הנגדית, הודה אליהו כי לפני חתימת הסכם השכירות, הקריא לו שמואל את הפרוטוקול של בית המשפט לעניינים מקומיים בהליך הפלילי כנגד שמואל. כמו-כן, הודה אליהו כי בעת השכרת הנכס, שמואל כבר התאים את הסככה לקווי הבניין כפי שנדרש לעשות על פי ההסדר בהליך הפלילי. (עמ' 46 ש' 25 – עמ' 47 ש' 5 לפרוטוקול).
51.
למעשה, עצם אליהו את עיניו לאמור בפרוטוקול בית המשפט שהוקרא בפני
ו, והסתמך אך ורק על האמרה הכללית של שמואל בדבר קיום היתר למקום. אליהו לא דרש לראות היתר פורמאלי לבנייה או לשימוש ולא טרח לבדוק את הדברים מול רשויות העיריה בטרם תחילת הבנייה שביצע במקום.
52.
בנסיבות אלה, יש לייחס לאליהו אשם תורם לנזקיו שנגרמו עקב סגירת הסטיקייה שבנה בשיעור של 50%.
הנזקים
53.
שווי הבנייה שנהרסה

– אליהו לא הביא כל ראייה ישירה חיצונית לעניין עלות הבנייה בפועל של בניית הסטייקיה. עדותו בנושא היתה כללית מאד. הוא העיד ששילם סך של 6,500 ₪ למסגר לבניית הסטייקיה מפח (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 12), ומיד לאחר מכן הוא טען להשקעה של 40,000-45,000 ₪ בבנייה ובציוד, וזאת, שוב, מבלי לפרט (שם, בעמ' 10 ש' 15-17). העדות אינה תואמת את הגירסה שבכתב התביעה לפיה השקיע סכום של 40,490 ₪ עבור "בניית הסטייקיה + מע"מ" [סעיף 30 (ו') לכתב התביעה].
54.
אליהו ביקש להסתמך על חוות הדעת של מהנדס הבניין ושמאי המקרקעין אורן מלמד, הקובע אומדן של עלות הבנייה בהתבסס על נתוני השוק בסך של 35,000 ₪ לפני מע"מ.
55.
אין מקום להתבסס על חוות הדעת במקרה הנדון. חוות הדעת נערכה, כאמור, על בסיס "נתוני השוק" כאשר לא הוכח כי אליהו שכר קבלן שעבד במחירים כאלה. לא הוצגו קבלות או חשבוניות מס עבור הבנייה ומכאן יש להסיק כי אליהו שכר קבלן שעובד ללא קבלות, שמטבע הדברים מחיריו נמוכים בהרבה ממחיר השוק. די בכך שנציג את גירסת אליהו בעדותו ששילם למסגר 6,500 ₪ עבור סגירת המבנה, לעומת הערכת המומחה כי העלות היא בערך 15,000 ₪ (עמ' 117 לפרוטוקול ש' 18-19) כדי להראות שאין בחוות הדעת הוכחה לנזקיו של אליהו והפסד השקעותיו בבניית הסטיקיה.
56.
מאחר ושווי הנזק בפריט זה לא הוכח, יש לדחות את הדרישה.
57.
עלות הציוד שנרכש לעסק

- בגין פריט זה, דרש אליהו בכתב התביעה סך של 21,760 ₪.
אליהו לא הביא ראיות ישירות חיצוניות להוכחת הנזק. הוא העיד כי רכש את הציוד בשוק הפשפשים כדי לחסוך בכסף. לא הוצגו קבלות או אישורים על הוצאת כספים עבור הרכישות השונות. גם לא הוכח כי הציוד ירד לטמיון. לפי ההסכם שנכרת בין הצדדים ביום 2.11.04 בדבר פינוי הנכס (נספח ח' לכתב התביעה), הציוד נשאר במקום והיה צריך להיות מפונה ממנו על ידי אליהו. לפי המסמך בחתימת הצדדים מיום 22.2.06 (נ/9), בנו של אליהו, עופר לוי, הוציא עבור אביו מהמקום את מרבית הציוד הנותר. אמנם עו"ד אסתר שלום, בשם אליהו דיווחה במכתב מיום 27.2.06 על חוסרים שונים (נ/7) אך אלה לא תומחרו. הדרישה נדחית.
58.
מניעת רווח צפוי מהפעלת הסטייקיה

– אליהו דרש בתביעה בגין ראש נזק זה סכום של 105,000 ₪. גם הנזק הזה לא הוכח. אליהו נמנע מלהציג את ספרי העסק או להעיד את רואה החשבון שלו ביחס לפעילות העסק.
לא הוכחה ולכן הדרישה נדחית.
59.
מניעת רווח למכולת ממכירות לסטייקיה -

ההפסד, שבגינו דרש אליהו פיצוי בסך 37,500 ₪, לא הוכח, מהסיבות המפורטות בסעיף הקודם.
60.
החזר שכ"ד ששולם


- אליהו השתמש בנכס במשך תקופת השכירות, כמכולת וחלק מהזמן
כסטיקייה, ומן הסתם הפיק מהעסקים רווחים. אין בסיס לדרישה.
61.
תשלום בסך 10,000 ₪ ששולם לשוכר הקודם

– אליהו טוען כי הסכום שולם לשוכר הקודם, מר עוזי כהן, בתמורה להשקעותיו בנכס, הכוללות דוכני ירקות, דלתות לדוכנים, קופה רושמת והחלפת ריצוף. אלה דברים שאליהו השתמש בהם במשך תקופת השכירות. לא הוכח אלו מההשקעות של השוכר הקודם (אם בכלל) ירדו לטמיון כתוצאה מהריסת הסטייקיה. הדרישה נדחית.
62.
מלאי המכולת שלא נמכר

– (דרישה בסך של 60,000 ₪). הנזק לא הוכח. מעבר לכך, לא הוכח קשר סיבתי בין השארת המלאי במכולת (שהמשיכה לפעול אחרי הריסת הסטייקיה) לבין ההריסה.
63.
הוצאות פינוי והריסה ופרסום בעיתון

– (דרישה בסך 2850 ₪). אלה לא הוכחו, למעט הוצאות פרסום למכירת ציוד בסך 100 ש"ח. באשר להוצאות הפינוי והפרסום בעיתון, ממילא אליהו היה אמור לפנות את הציוד מהמושכר בתום תקופת השכירות, כך שלא הוכח קשר סיבתי בין העוולות של שמואל לנזקים האלה. הדרישה נדחית.
64.
חוב הנתבע למכולת


- (דרישה בסך 6,615 ₪). שמואל הודה בחוב (עמ' 81 לפרוטוקול ש' 1-2), אך טוען כי הסכומים קוזזו כנגד שכר דירה שלא שולם. שמואל לא הוכיח אי תשלום דמי השכירות, כפי שיוסבר בהמשך בדיון בתביעה שכנגד. בנסיבות אלה, טענת הקיזוז לא הוכחה, יש לחייב את הנתבע בסכום חובו למכולת.
65.
תשלומי ארנונה

– (דרישה בסך 7374 ₪). מהטעמים שהובאו ביחס לדרישה להחזר שכ"ד, אני דוחה את הדרישה.
66.
שכ"ט השמאי

– מאחר ובית המשפט לא אימץ את חוות דעת השמאי, אין מקום לחייב את שמואל בתשלום שכרו.
67.

עוגמת נפש
– אכן נגרמה לאליהו עוגמת נפש כתוצאה מביקורי הפקחים במקום העסק, הריסת
הסטיקייה והצורך להתמודד עם כתב האישום שהוגש כנגדו בבית המשפט לעניינים מקומיים. אני מעריך את עוגמת הנפש בסך של 10,000 ₪.

68.
פיצוי בגין התקיפה

-
(דרישה בסך 10,000 ₪)


אליהו טען בסעיף 20 לכתב התביעה כי באירוע מיום 5.7.04, הוא נחבל בראש, בצוואר, בכתף ביד ובקרסול. ואולם בניגוד לגירסה, מתעודת השחרור מחדר המיון שצורפה לכתב התביעה עולה כי לא נמצאו סימני חבלה על אליהו למעט חתך באצבע שנתפר. בעדותו, הודה אליהו כי נפצע רק מחתך באצבע (עמ' 63 לפרוטוקול ש' 28 – עמ' 64 ש' 1). נדמה כי בכתב התביעה הגזים בתיאור נזקיו הגופניים, והדבר משפיע לרעה על הערכת מהימנותו ביחס לעדות בשאלה מי תקף את מי בנכס. לא ברור אם האצבע נחתכה כתוצאה ממעשה תקיפה של שמואל כלפי אליהו או ההפך, או תוך כדי הנסיון של אליהו לכסות בידו את עדשת המצלמה של שמואל. הדרישה נדחית.
סיכום התביעה
69.
יש לחייב את שמואל מחצית נזקים המוכחים של אליהו כתוצאה מהריסת הסטייקיה (עוגמת נפש בלבד), המגיעה לסך של 5000 ₪
70.
בנוסף, יש לחייב את שמואל בתשלום מלוא החוב שלו למכולת בסך 6,615 ₪.
71.
הסכומים הם נכונים למועדים הרלוונטיים.
התביעה שכנגד
חוב בדמי שכירות
72.
בכתב התביעה שכנגד נטען כי אליהו החזיר את המפתחות של הנכס רק ביום 29.11.04 ולכן חייב סה"כ עבור 8 חודשי שכירות. [סעיף 5 (א) (3) לכתב התביעה שכנגד]. במילים אחרות, התביעה היא לדמי שכירות מיום 29.3.04 ועד ליום 29.11.04.
73.
בסעיף 6 לכתב התביעה שכנגד נאמר,
"ובנוסף: מכוון שטרם פינה חפציו מהחנות מהמושכר, כגון: 3 מקררים, מדפי ברזל, ציפסר הרי נמנע מהתובע מלהשכיר המקום עד היום.
הסכום הנתבע:
8
x
400
x

4.5 = 14,400 ₪ תוך שהתובע שמור לעצמו לתקן ולהוסיף בהתאם עם הפינוי בפועל של החפצים וקבלת אישורי התשלום."
74.

החנות פונתה מחפציו הנותרים של אליהו בהתאם להסדר הדיוני מיום 15.2.06. אף על פי כן, לא בקש שמואל לתקן את כתב התביעה שכנגד ולהוסיף דרישה לדמי שכירות מעבר למה שנדרש בכתב התביעה שכנגד.
75.
לאור זאת, אני דוחה את דרישתו של שמואל, שהועלתה לראשונה במסגרת סיכומיו, לחייב במסגרת התובענה הנדונה את אליהו עבור דמי השכירות לתקופה שלאחר 29.11.04.
76.
באשר לדמי השכירות בתקופה מיום 29.3.04 עד ליום 30.6.04, העיד אליהו כי שילם את מלוא דמי השכירות החודשיים המוסכמים, בסך 750$ (למרות שבחוזה השכירות רשום 400$. שמואל לא הסתיר בעדותו כי הדבר נעשה במטרה להעלים מס!). התשלומים נעשו במזומן כאשר אליהו לא קיבל קבלות עבור הסכומים ששילם. (עמ' 14-15 לפרוטוקול).
77.
שמואל הודה בחקירתו הנגדית כי קיבל מאליהו דמי שכירות במזומן מבלי שהנפיק לו חשבוניות עבור התשלומים. (עמ' 79 ש' 10-13). כשנשאל בהמשך על התקופות שבהן אליהו לא שילם את דמי השכירות, העיד שמואל,
"ת. לא שילם. כל פעם עשה הורדות. לא שילם מלא. כל פעם הוריד משהו."
(עמ' 80 ש' 8).
מדובר בשינוי גירסה. במקום הגירסה המקורית בדבר אי תשלום 8 חודשי שכירות מלאים, אנחנו שומעים בחקירה הנגדית על אי תשלום דמי שכירות מלאים בשל קיזוזים כאלה או אחרים.
78.
חיזוק נוסף לגירסתו של אליהו נמצא בעובדה ששמואל הסכים להאריך את תקופת השכירות מעבר לשנת השכירות על פי החוזה. לא סביר שהיה מסכים לכך מבלי לדרוש מאליהו תשלום דמי השכירות בגין התקופה הנוספת.
79.
לאור האמור, החלטתי להעדיף את גירסתו של אליהו ולקבוע כי דמי השכירות שולמו במלואם עד ליום 30.6.04.
80.
באשר לטענתו של שמואל בדבר קיזוזים מדמי השכירות שנעשו על ידי אליהו בגין החלפת דלת וריצוף, העדר המחאה מצידו של שמואל לאורך כל תקופת החוזה מעיד על כך שהקיזוזים שנעשו היו בהסכמת הצדדים. לכן, גם הדרישה הזאת נדחית.
81.

באשר לדרישה לקבלת דמי שכירות בתקופה שבין 5.7.04 – 10.11.04, מדובר בתקופה שבה נתפס הנכס על ידי המשטרה בשל התקרית שאירעה ביום 5.7.04.
82.
באופן פורמאלי, אליהו החזיק בנכס בתקופה זו. לכאורה, חייב אליהו על פי חוזה השכירות
בתשלום דמי השכירות עבור כל התקופה שהחזיק בנכס.
83.
ואולם בנסיבות העניין, נוצר "סיכול חוזה" כאמור בסעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970 (להלן: חוק התרופות) הקובע:
"היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים."
לדעתו של פרופ' אורי ידין, סעיף 18 הנ"ל חל על חוזה שכירות במקרה שבו מושכר מוחרם על ידי השלטונות [ידין, "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)", המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, מהדורה שנייה, עמ' 153].
לאור סיכול החוזה, מנוע שמואל מלאכוף על אליהו את החוזה שהופר או פיצויים בתקופה האמורה.
84.
ביום 10.11.04, המשטרה החזירה את החזקה בחנות לאור ההסדר שבין הצדדים מיום 2.11.04 (נספח ד' לתצהירו של שמואל). לפי אותו הסדר, היה על אליהו להחזיר את מפתחות המושכר לשמואל תוך שבועיים מיום קבלת המפתח מהמשטרה, כאשר באותם שבועיים היה על אליהו לפנות מהחנות, למעט ציוד כבד.
85.
אליהו איחר ב- 5 ימים בהחזרת המפתחות (ביום 29.11.04 במקום ביום 24.11.10).
86.
מכל האמור יוצא, שיש לחייב את אליהו בדמי שכירות עבור תקופות הזמן הקצרות לפני החרמת הנכס על ידי המשטרה (1.7.04 – 5.7.04) ואחרי החזרתו (10.11.04 – 29.11.04) בהן החזיק במושכר, בסה"כ 24 ימים, לפי המשוואה הבאה
:
750$
x
24/30
x
4.5 = 2,700 ₪.
87.
שמואל לא טען בסיכומיו לקבלת דמי איחסון עבור הציוד של אליהו שנתבעו במסגרת כתב התביעה שכנגד ולפיכך יש לראותו כמי שויתר על הדרישה.
חובות ארנונה, מים וחשמל
88.
שמואל לא הוכיח קיומם של חובות כנטען בתקופות שבהן החזיק אליהו במושכר. הן בתצהיר העדות הראשית שלו והן בסיכומיו, נקב שמואל בסכומים גלובליים עבור החובות הללו: ראה בסעיף 47 (ג) (ג) לסיכומים מטעם שמואל, שם נטען כי לשמואל מגיע מאליהו, "ארנונה/מים/חשמל = 10,000 ₪). הדרישה נדחית.
פיצוי עבור הבסטות
89.
שמואל לא הביא ראייה להוכחת עלות בניית הבסטות או לשווין. הן בתצהירו והן בסיכומיו, הוא נקב בעלות של 20,000 ₪ מבלי לפרט. הדרישה נדחית.

סיכום התביעה שכנגד
90.
על אליהו לשלם דמי שכירות עבור תקופות הזמן הקצרות מיום 1.7.04 שבהן החזיק בפועל במושכר בסך של 2700 ₪, נכון למועד הרלוונטיים.

הערות לפני סיום
91.
במהלך ניהול התיק, עלו חשדות ששני הצדדים פעלו בניגוד לחוק בנסיונות להתחמק שלא כדין מתשלומי חובה, בין אם מדובר במסי ארנונה (מצד אליהו) ובין אם מדובר במס הכנסה (מצד אליהו ושמואל), ובאי דיווח אמת לפני רשויות החוק (מצד אליהו, בפני
בית המשפט לעניינים מקומיים והמוסד לביטוח לאומי).
אין בכוונתי להעביר את העניינים הללו לחקירת הרשויות בשל הזמן הרב שעבר. מוטב שכל צד ייעשה חשבון נפש אם חטא בגזל הציבור.
92.
לא התייחסתי לשלל העדויות שהובאו בפני
ושצוטטו בסיכומי ב"כ הצדדים, משום שלא היה בהן כדי לשנות את מסקנותיי הנ"ל.
סוף דבר
93.
אני מחייב את שמואל (הנתבע) לשלם לאליהו (התובע 2)
סך של 11,615 ₪ בניכוי 2700 ₪, ובסה"כ 8,915 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה 19.1.05 ועד לתשלום בפועל.
94.
בנוסף, ישלם שמואל לאליהו חלק מאגרת התביעה בשיעור של 2.5% מסכום פסק-הדין, ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 25% מסכום פסק-הדין + מע"מ.
95.
המזכירות תשלח העתקי פסק-הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום,
ה' תשרי תשע"א, 13 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 1678/05 לוי אייל, לוי אליהו נ' שם טוב שמואל אברהם (פורסם ב-ֽ 13/09/2010)