פסקי דין על ולרסקי אלכסנדר | פסקי דין על ברוך לוין

45156-07/10 רתק     19/09/2010




רתק 45156-07/10 ולרסקי אלכסנדר נ' ברוך לוין








בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני
:
כב' ס. הנשיא השופטת ר. יפה-כ"ץ
רת"ק 45156-07-10



בעניין:
ולרסקי אלכסנדר



המבקש


נגד



ברוך לוין

המשיב

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות באשדוד
בת.ק. 768/08 מיום 18.06.10
שניתן על ידי כב' השופטת גילת שלו


ה ח ל ט ה
1.
המבקש, מורה פרטי, אשר נותן בביתו שיעורים פרטיים באנגלית, ועיתונאי (כך לדבריו), תבע את המשיב (קשיש כבן 90), שכנו מזה כ-15 שנים, הגר בקומה מתחתיו, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מרעש הבוקע מדירתו של המשיב ובעיקר ממכשיר הטלוויזיה, אשר מופעל בקול גבוה, המטריד את מנוחתו של המבקש ושכניו מזה שנים. לטענת המבקש, הדבר גרם לו להתקין דלת חדשה בעלות של
כ-2,000 ש"ח, וכן גרם לו לבעיות בריאותיות שונות (כגון חוסר שינה, לחץ דם, דיכאון ועוד), לעוגמת נפש, להפסד שכר עקב עזיבת תלמידים בשל הרעש ולחוסר יכולת להתרכז בכתיבה עיתונאית, ועל כן ביקש מביהמ"ש לחייב את המשיב לפצותו בגין נזקיו ולחייבו לשנות את התנהגותו.
בית המשפט לאחר ששמע את הצדדים ואת העדים שהובאו מטעמם, ולאחר שעיין בכל המסמכים שצורפו, פסק, כי המבקש לא הוכיח את תביעתו ודחה אותה.

מכאן בקשת רשות ערעור זו.

2.
יחד עם הגשת, הבר"ע הגיש המבקש גם בקשה לפטור אותו מתשלום אגרה, אליה התייחסתי גם כבקשה לפטור אותו מחובת הפקדת עירבון. בהחלטה מיום 15/08/10 פטרתיע את המבקש מתשלום האגרה, אך הוריתי על הפקדת עירבון בתוך 10 ימים מיום קבלת ההודעה בדבר קביעת העירבון.

עד היום טרם שולם העירבון, ובמקום זאת התקבלו בקשות לדון מחדש בהחלטה, בשל קשיים כלכליים של המבקש לעמוד בתשלום העירבון (בסך 3,000 ₪). הבקשה הראשונה – נדחתה מיד לאחר הגשתה (13/09/10) ואילו הבקשה השנייה – עדיין תלויה ועומדת, הגם שמדובר באותה בקשה ממש, עם תוספות בדבר קשייו של המבקש (כלכלית ורפואית).

לאחר הגשת הבקשה האחרונה, בה שב המבקש ופירט את מצבו הכלכלי הקשה, ולפנים משורת הדין, ולאחר שממילא מצאתי, שאין למבקש עילה של ממש להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, ניתנת החלטה זו לגוף העניין, עוד בטרם הפקדת העירבון. יודגש, כי המבקש פירט בכל בקשותיו את מצבו הקשה, ודווקא מצב כלכלי קשה שכזה, בו יקשה על המשיב לגבות הוצאותיו בשל ההליך במידה והבקשה תידחה, הוא הבסיס לכלל המחייב הפקדת עירבון יחד עם הגשת הבר"ע. רק בדרך זו ניתן יהיה להבטיח תשלום הוצאותיו של משיב, שהוטרח לשוא בערעור סרק. אולם, כאמור, משמצאתי שאין מקום להתערב במסקנות ביהמ"ש קמא, ניתנת החלטה זו כבר לגוף הבקשה, עוד בטרם הפקדת העירבון ואף מבלי לקבל עמדת המשיב ומבלי להטריחו שלא לצורך.

3.
מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים ולמנוע מהצרכן את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בצינורות השיפוט המקובלים
[רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ, לא פורסם, פסק דינה של כב' השופטת ארבל מיום

17/03/09; רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה בע"מ, לא פורסם, מיום 5.7.06; רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177 (להלן: עניין סרבוז); רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב לא פורסם, מיום 20.3.05)]
. בעניין סרבוז סוכמה המטרה ונאמר, כי מילות המפתח, בכל הנוגע להליכי הדיון בתביעות קטנות, הן מהירות, עלות נמוכה והיעדר פורמאליות.

להשגת יעדים אלה היה המחוקק מוכן לסטות מכללי הדיון הרגילים, אם כי יש להדגיש, כי אופיים של ההליכים הם אמצעי ולא מטרה בפני
עצמה.

מוסד התביעות הקטנות לא נוצר מתוך מטרה לפתח שיטת דיון יעילה ומהירה כשהיא לעצמה, כי אם מתוך הרצון לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם לפני ערכאה שיפוטית. אלא, שכדי להשיג את המטרה הסופית יש הכרח בצמצום הדרישות הפורמאליות ובפישוט ההליכים המקובלים בערכאות השיפוט הרגילות.
וכך צויין שם:

"על אף שהליכי דיון מהירים, זולים ובלתי פורמליים אינם תכליתו של מוסד התביעות הקטנות, יש לייחס להם חשיבות ראשונה במעלה, באשר בלעדיהם לא ניתן להגשים את התכלית לשמה נוצר מוסד זה, היא פתיחת שערי המשפט בפני
האזרח הקטן"
(עניין סרבוז, בעמ' 191).




"התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין
(סעיף 63 לחוק בתי המשפט)
, למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין
(סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976)
; וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי
(סעיף 64)
.

4.
היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפני
ו התברר העניין.
הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפני
ה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.

5.
בבקשתו טען המבקש טענות רבות כנגד קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש קמא. כך, למשל, טען כי ביהמ"ש טעה בפרשנות שנתן לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א – 1961 ולעוולות הרשלנות והמטרד ליחיד שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; טען כנגד הפרשנות שניתנה לעדויות שהביא מטעמו וכנגד הפרשנות שניתנה לעדותו שלו, שלדבריו לא נסתרה והייתה "אמינה וכנה והיוצאת מן הלב" (סעיף 15 לבקשה) והסתירות שנמצאו בדבריו במסגרת פסק הדין – לאו סתירות הן; טען כנגד האמור בדו"ח הסוציאלי שהוגש לביהמ"ש מלשכת הרווחה בעיריית אשדוד וכנגד פרשנות הדברים, כפי שנעשה במסגרת פסק הדין; טען כנגד קביעת בהימ"ש שאין ליתן סעד של צווי עשה במסגרת דיון בבימה"ש לתביעות קטנות, וציטט מחוקים שונים ופסקי דין רבים, רובם,יש לומר, לא רלבנטיים לנשוא קביעות ביהמ"ש; צירף מסמכים שונים הן מרופאיו (גם מסמכים מאוחרים לפסק הדין) ואפילו מהאינטרנט, ובסופו של דבר שב וביקש הוצאת צו מניעה ו/או צו עשה כנגד המשיב, חיובו בתשלום 2,000 ₪ בשל הדלת שנאלץ להתקין בביתו כדי למנוע את הרעשים הבוקעים מדירתו, הפתוחה לרווחה של המשיב, לחייבו בתשלום עבור הכאב והסבל ועוגמת הנפש שנגרמו לו מהמשיב וכן לחייבו בהוצאות המשפט.

6.
במקרה שבפני
נו, ביהמ"ש פעל ברגישות רבה, לאחר שראה, כי שני הניצים שבפני
ו הינם אנשים מבוגרים, קשי יום, ועל כן, בטרם סיים את שמיעת הראיות, ביקש מלשכת הרווחה דו"ח סוציאלי לגביהם מעיריית אשדוד. ביהמ"ש היה מודע לכך, שהאמור בדו"ח הסוציאלי לא יכול לשמש ראיה לכשעצמה בנושאים שבמחלוקת, אך בכך קיווה לערב את הרשויות בסכסוך השכנים שנמשך כבר שנים.

ביהמ"ש בחן את הראיות שהובאו בפני
ו וכן עמד על החוקים הרלבנטיים, ובהם סעיפים 44 ו-35 לפקודת הנזיקין, החוק למניעת מפגעים והתקנות שהותקנו על פי (בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990 ו-תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992)

, שמע את הצדדים ועדיהם ועמד על כל אחת ואחת מטענותיו של המבקש (אותן טענות שלמעשה העלה גם במסגרת הבקשה שבפני
). בסופו של הליך, קבע ביהמ"ש שהמבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו (לגבי אותו סעד שביהמ"ש לתביעות קטנות יכול להעניק) וזאת לאחר, שנימק את ממצאיו, ומהעדויות שעמדו בפני
ו גם לא ניתן לומר, שקביעותיו חסרות יסוד. נהפוך הוא, ביהמ"ש היה רשאי להעדיף את עמדתו של המשיב, אשר נתמכה בדו"ח של העובד הסוציאלי ובנתונים אובייקטיבים אחרים, כגון, אי מתן דוחות למשיב על ידי המשטרה, אי הצגת קבלות או הוכחת קשר סיבתי בין החלפת הדלת לרעש, אי הצגת מדד אובייקטיבי של מדידת הרעש בדציבלים וגם אי הוכחת הרעש שלא על ידי מדידה אובייקטיבית (למשל, בשל השינויים בין עמדות השכנים לעדותו של המבקש עצמו בעניין זה), אי הוכחת קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של המבקש לרעש שנטען שנגרם על ידי השכן ועוד.


בניגוד לדברי המבקש בבקשתו, ביהמ"ש קמא עשה מלאכתו נאמנה, כאשר בחן את כל המסמכים (הרבים ביותר, יש לומר) שצורפו לתביעתו והסיק מהם את המסקנות הראויות: לא הוכח כל קשר בין מצבו הרפואי המעורער של המבקש לבין מעשיו של המשיב, לבד תלונותיו של המבקש, שבהן, כמובן, אין די.

המבקש הביע תרעומת גם על מסקנתו של ביהמ"ש, כשקבע, כי
"
למרות שהתרשמתי, כי גם לתובע

[הוא המבקש – ר.י.כ.]

נסיבות אישיות לא קלות, נראה לי כי במהלך השנים הוא פיתח אובססיה מסוימת כלפי הנתבע, שהיא מעבר לטענותיו בדבר גרימת הרעש, והיא נוגעת גם בעניינים פרטיים-אישיים של הנתבע, אשר אינם אמורים להטריד את התובע

..."
,

ונדמה, כי כוונתו של ביהמ"ש לא הייתה כפי שהובנה על ידי המבקש, ובודאי שלא היה בדבריו כדי ליתן חוות דעת באשר למצבו הנפשי של המבקש.



ביהמ"ש התייחס לנוהגו של המבקש לציין התנהגויות של המשיב, שאין ביניהן לבין התביעה שהוגשה – כל קשר. כך, למשל, אין רלבנטיות לאופן התנהגותו של המשיב בין כותלי ביתו ובודאי שלא היה מקום לצלמו בתחתוניו בביתו (!), לכך שיש או אין לו קעקועים על גופו ועל מעשיו בחגי ישראל. בודאי, שגם לא היה מקום להמציא תמליל של שיחה שניהל המבקש עם אחד משכניו (תמליל שלא הוצג בביהמ"ש קמא) על המשיב ומנהגיו, גם אם רצה להראות באמצעות התמליל, כי יש עוד שכן אשר אינו מרוצה מאופן התנהגותו של המשיב.

7.
סיכומו של דבר, לא מצאתי עפ"י החומר שהונח בפני
, כי הבקשה מצריכה תשובה והיא נדחית.
בנסיבות אלה - אין צו להוצאות.
ממילא, הבקשות הנוספות שהגיש המבקש - מתייתרות, והן נמחקות.
המזכירות תעביר העתק החלטה זו לצדדים.


ניתנה היום,
יא' תשרי תשע"א, 19 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.


השופטת רויטל יפה-כ"ץ
ס.נשיא















רתק בית משפט מחוזי 45156-07/10 ולרסקי אלכסנדר נ' ברוך לוין (פורסם ב-ֽ 19/09/2010)