פסקי דין על דניאל מור יוסף | פסקי דין על כלל חברה לביטוח | פסקי דין על אבנר אגוד לבטוח נפגעי רכב |

1860-10/07 א     03/10/2010




א 1860-10/07 דניאל מור יוסף נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, אבנר אגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ






לפני
כב' השופטת אסתר דודקביץ
התובע:

דניאל מור יוסף

ע"י ב"כ עוה"ד ש' המר
נגד

הנתבעות:

1.כלל חברה לביטוח בע"מ

2.אבנר אגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ

שתיהן ע"י ב"כ עוה"ד מ' זוכוביצקי
פסק דין
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

1. האירוע, הצדדים והמחלוקת

התובע, מר דניאל מור יוסף
, יליד 19.11.1959, רווק (להלן: "התובע").
ביום 20.2.2003, בהיותו בן כ-43 שנים, נהג התובע ברכבו, מ. רישוי 5720427 (להלן: "הרכב"), מבית דגן לכיוון לוד. מכונית שנסעה לפני הרכב בלמה בפתאומיות והתובע הסיט את הרכב ופגע בגדר הפרדה (להלן: "התאונה"). התובע סבל מחבלה מסוג "צליפת שוט" ונותרה לו נכות, כפי שיפורט בהמשך הדברים.
הנתבעות ביטחו את נהיגתו של התובע ברכב.
התובע הגיש תביעתו לפיצויים לבית משפט השלום בפתח תקווה (ת"א 5328/03). משם הועברה התביעה לבימ"ש השלום ברמלה (ת"א 2773/03) וביום 20.8.07 נעתרה כב' השופטת נחליאלי-חייט לבקשת התובע והעבירה את הדיון בתובענה לבית משפט זה.
ביום 12.11.08 הודו הנתבעות בחבותן לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות התאונה (עמ' 8 בפרו' בשורה 15). משכך, נותרה במחלוקת אך שאלת גובה נזקיו של התובע בגין התאונה ובה אעסוק ב

פסק דין
זה.
2. מהות הפגיעה
אמבולנס של מד"א הוזעק למקום התאונה, אך התובע סירב להתפנות לבית חולים והחובש ציין בדו"ח (נ/4) שהתובע בהכרה מלאה וכי "הנ"ל נמצא מהלך מחוץ לרכב. מתלונן על כאבי גב תחתון". למחרת היום, ביום 21.2.03, הגיע התובע לחדר המיון בבי"ח "אסף הרופא", כשהוא מתלונן על "כאבי צוואר עם זרמים ליד שמאל. כאבי גב תחתון והקרנה לרגל שמאל". בדיקת ct שנערכה לו ביום קבלתו לבית החולים העלתה כי אין לראות שברים או דיסלוקציות בחוליות צוואריות. כן הודגמו שינויים ניווניים דיסקוגניים, הלוחצים על התעלה הספינאלית בגבהים 4-5c, 5-6c. בבדיקתו נמצאו רגישות והגבלה וצוין כי הוא "מתהלך באופן חופשי". הנוירוכירורג שבדק את התובע בחדר המיון המליץ על אשפוז ביחידת עמוד שדרה עם צווארון וטפול סימפטומאטי בשלב זה (נ/5). התובע התקבל אפוא לאשפוז במחלקה האורתופדית בבית החולים "אסף הרופא" ואושפז עד ליום 24.2.03. במהלך האשפוז טופל התובע בתרופות לשיכוך הכאבים ושוחרר לביתו כשהוא סובל מכאבים בצוואר ובגב, עם הקרנה ליד שמאל וללא סימנים לפגיעה בחוט השדרה (נ/6).
ביום 18.3.03 עבר התובע בדיקת mri צווארי, שהדגימה "שינויים ניווניים קשים עם מילופטיה" ב- 5-6c וב-6-7c, הגורמים ללחץ על השק התקאלי (נספח ג' לכתב התביעה).
ביום 29.3.03 אושפז התובע בשנית בבי"ח "אסף הרופא" לשם קיבוע החוליות הצוואריות 5c-6c. הוא שוחרר מהאשפוז ביום 1.4.03 בהמלצות לחודש מנוחה, קיבוע הצוואר בצווארון למשך שלושה חודשים, נטילת משככי כאבים לפי הצורך ומעקב רפואי (נספח ד' לכתב התביעה).

3. נכותו הרפואית של התובע
ארבעה מומחים רפואיים מינו הצדדים ובית המשפט לשם הערכת נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה. יצוין, כי ב"כ התובעת מאזכרת את הקביעות של המוסד לביטוח לאומי במסגרת נכות כללית ואת הקביעה הרפואית במסגרת תביעתו של התובע לחברת דקלה (בסעיף 11, בסעיף 13 ובסעיפים 36 ו-37 בסיכומיה), אך אזכורים אלו, שמוטב שלא נכתבו משנכתבו, הם בבחינת חרב פיפיות. זאת משני טעמים: ראשית, משום שקביעות אלו אינן רלוונטיות לתובענה הנדונה עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ושנית, משום שב"כ התובע מצטטת (שלא כדין) רק את הקביעות לגבי הגבלה שמצאו המל"ל ודקלה בעמ"ש צווארי והמל"ל בתחום הנוירולוגי ומכלל ההן אנו למדים על הלאו.

וכך קבעו המומחים בתובענה הנדונה והן הקביעות הרלוונטיות לנדון דידן:
א. בתחום האורתופדי מונה פרופ' אברהם גנאל. בחוות דעתו הראשונה מיום 16.5.04 (ת/4) כתב המומחה, שהתובע התלונן על כאבים לעתים בצוואר, על נימול בידיים, על קושי לשבת בכורסא בגלל כאבי גב תחתון, על כאבים וחולשה ברגל שמאל ועל קשיים לתפקד. בדיקת עמוד השדרה המותני הייתה תקינה והתובע הדגים הגבלה בינונית בטווח עמוד שדרה צווארי לכל הכיוונים. פרופ' גנאל מצא בתיקו הרפואי של התובע רישומים קודמים על סבל צווארי: בבדיקת ct משנת 1988 נמצאו שינויים ניווניים והיצרות התעלה, בדומה למצבו לאחר התאונה, 15 שנה אחר כך; ב-5.4.89 קבע רופא תעסוקתי שהתובע אינו יכול לעבוד בעבודה פיסית הכרוכה בהרמת משאות, וכארבעה חודשים לפני התאונה התלונן התובע על כאבים בצוואר וביד שמאל. לנוכח רישומים אלו קבע פרופ' גנאל, שהתובע סובל מנכות צמיתה בשיעור 20% בגלל הגבלה בינונית בטווח תנועות עמוד שדרה צווארי, כאשר מחצית הנכות (10%) שויכה לעברו הרפואי ומחציתה האחרת (10%) להחמרה בעקבות התאונה.
בתשובותיו מיום 30.5.04 (ת/6) הבהיר פרופ' גנאל, כי סביר להניח שהניתוח שעבר התובע בצווארו קשור להחמרת מצבו כתוצאה מהתאונה. כן הבהיר, כי סביר להניח שאלמלא התאונה, היה התובע נזקק לניתוח במועד מאוחר הרבה יותר. פרופ' גנאל אישר את תקופת אי הכושר שקבעו לתובע רופאיו המטפלים, מיום התאונה ועד ליום 30.9.03, והמליץ על מינוי נוירולוג. כמו כן הבהיר המומחה, שהתובע סובל משינויים ניווניים, הנוטים להחמיר עם הזמן, אך בדרך כלל מדובר בהחמרה איטית שתימשך שנים רבות ואין דרך להעריך שיעורה.
לאחר שהוצגו לפרופ' גנאל מסמכים עדכניים, המצביעים על החמרה במצבו הרפואי של התובע, בדק פרופ' גנאל שוב את התובע ביום 18.6.2007. בחוות דעתו השנייה (ת/7) כתב המומחה, שהתובע מתלונן כיום על כאבים בצוואר, בגב התחתון וברגל שמאל. בבדיקתו הגופנית נמצאה הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני בחלק מכיווני התנועה. כן נמצאה הגבלה בינונית בתנועות ע"ש צווארי לכל הכיוונים. התובע דיווח אמנם על תחושה מופחתת ביד שמאל וברגל שמאל לכל אורך הגף ומסביב, אך "דיווח זה אינו תואם אזורי עצבוב ידועים". לסיכום הוסיף פרופ' גנאל על קביעתו בחוות דעתו הקודמת, כי התובע סובל גם מהגבלה קלה ביותר בטווח תנועות ע"ש מותני, המקנה 5% נכות.
ביום 23.7.08 דחתה כב' הנשיאה גרסטל את בקשת התובע להיבדק שוב ע"י האורתופד והנוירולוג. בעקבות החלטת הנשיאה ומשהועבר התיק לטיפולי, הגיש התובע מסמכים נוספים וביום 12.11.08 התרתי לב"כ התובע להעביר לפרופ' גנאל את המסמכים ולשאלו, האם יש מקום לבדיקה חוזרת של התובע. ביום 9.1.2009 הבהיר פרופ' גנאל, שהמסמכים העדכניים מצביעים על המשך סבלו של התובע, אך אינם מצביעים על החמרה במצב, המצריכה בדיקה חוזרת (ת/8).
ב"כ התובע לא אמרה נואש ובקשה לחקור את פרופ' גנאל בחקירה נגדית. בבית המשפט חזר והבהיר פרופ' גנאל, כי התובע סבל משינויים ניווניים בצווארו עובר לתאונה וכי הרופא התעסוקתי מצא כבר ביום 30.4.89 שהתובע סובל מהגבלת תנועות ואינו מסוגל לעבוד בעבודה פיסית הכרוכה בהרמת משאות (עמ' 22 בפרו' בשורות 7 – 9).
פרופ' גנאל עמד על כך שיש לכמת את נכותו עובר לתאונה בשיעור 10% (עמ' 24 בפרו') וכי טבעם של שינויים ניווניים להחמיר עם הזמן, כך שהתובע היה נצרך לניתוח לקיבוע החוליות הצוואריות גם לולא התאונה, אם כי בשלב מאוחר הרבה יותר (עמ' 27 בפרו' – עמ' 28 בפרו'). למעשה, כך הבהיר המומחה, לא ניתן לקבוע מבחינה מדעית – רפואית האם החמרת מצבו של התובע נובעת מהתאונה או ממצבו המולד (עמ' 30 בפרו' בשורות 21 – 23). עם זאת, עמד המומחה בחקירתו על כך שהתובע סובל כיום מהגבלה בינונית בתנועות הצוואר, גם אחרי שצפה בסרט שבו צולם התובע ללא ידיעתו (עמ' 32 בפרו').
מחקירתו הנגדית של פרופ' גנאל עולה, כי התובע סובל מבעיות רפואיות נוספות, ללא קשר לתאונה (לבד מהשינויים הניווניים בצווארו שנצפו כבר יום לאחר התאונה), ולרבות- נוירופתיה של עצב האולנריס בשני המרפקים (ת/8). את תלונותיו של התובע בדבר ירידה בתחושה לא מצא פרופ' גנאל הגיוניות, משאין הן תואמות אזורי עצבוב ידועים (עמ' 28 בפרו').
זאת ועוד, משהוצגה למומחה בדיקת ct מיום 8.12.03 המצביעה על שינויים ניווניים בעמ"ש, הודה, כי לו היה יודע על בדיקה זו שנערכה כעשרה חודשים לאחר התאונה, ייתכן שלא היה מייחס את הנכות בעמ"ש מותני שקבע בשיעור 5% לתאונה, אלא אולי רק מחצית מהנכות (עמ' 29 בפרו' בשורות 9- 23).
התובע הגיש בקשה לפסילת פרופ' גנאל ולחלופין- למנות מומחה נוסף בתחום האורתופדי. ביום 2.5.10 דחיתי את הבקשה. בהחלטתי הבהרתי כי עדותו של פרופ' גנאל הייתה הגיונית, עקבית ותאמה את קביעותיו הקודמות, כמו גם את התיעוד הרפואי שהוצג. אין צורך להכביר מלים ולהסביר הדברים בשנית והחלטתי מיום 2.5.10 מדברת בעד עצמה.
אעשה חסד עם התובע ואקבל את חוות דעתו השנייה של פרופ' גנאל ואפחית אך במעט משיעור הנכות שקבע בגין הגבלת התנועה הקלה מאד שמצא בעמ"ש מותני. אקבע אפוא את נכותו הרפואית של התובע בתחום האורתופדי בשיעור 13%.

ב. בתחום הנוירולוגי מונה פרופ' א' בנטל. בחוות דעתו מיום 13.9.04 לקח גם פרופ' בנטל בחשבון את העובדה שעוד עובר לתאונה סבל התובע מכאבי צוואר. בדומה לפרופ' גנאל קבע גם פרופ' בנטל, שהחבלה שנחבל התובע בתאונה במנגנון של "צליפת שוט" יכולה הייתה לגרום להחמרת מצבו או להתלקחות מחדש של מצב חולני של חוליות הצוואר, הרקמות הרכות ושל עצבי חוט השדרה הצווארי, על רקע הנתונים הפתולוגיים שהיו קיימים קודם לכן. לדעתו, ההתערבות הניתוחית המהירה לאחר התאונה התבססה על צילומי ה-mri שהצביעו כביכול על מיאלופתיה (סבל של חוט השדרה), למרות שקלינית לא נמצאו מעולם סימנים למיאלופתיה מבחינה נוירולוגית. ואמנם, גם במעקב ממושך לאחר הניתוח לא נתגלו סימנים של מיאלופתיה, אלא רק כאבים נוירופתיים שהיו זהים לאלו שהיו קיימים לפני הניתוח. עוד ציין פרופ' בנטל, שבהערכה לפני הניתוח לא הוזכרה העובדה שגם בעבר סבל התובע מכאבים בעמ"ש צווארי וכי היו ממצאים רנטגניים עוד בשנת 1989. פרופ' בנטל קיבל את הסברה שהסבל שהיה קיים בעבר התלקח מחדש בעקבות התאונה, על רקע הנתונים הפתולוגיים בעבר בצוואר. את הסבל והכאב העריך פרופ' בנטל כמקנים נכות, בנוסף על הנכות שקבע פרופ' גנאל, בשל הגבלת התנועה וזאת בשיעור 5% עפ"י סעיפים 29 (6)i –ii בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל").
לאחר שהתרתי לתובע להמציא לפרופ' בנטל מסמכים רפואיים עדכניים, השיב פרופ' בנטל ביום 1.2.2009 (ת/13), כי אין הוא רואה מקום לשנות את הנכות הנוירולוגית שקבע בחוות דעתו.
התובע ביקש לחקור את המומחה בחקירה נגדית, על מנת להוכיח כי נגרם לתובע נזק עצבי שורשי בעקבות התאונה. ואולם התובע לא הצליח לקעקע את קביעות המומחה, לפיהן לא סבל התובע באמת ממיאלופתיה וכי אין לדעת אם מצבו הנוכחי הוא תולדה של הניתוח או של התאונה או של הבלאי הטבעי ועל רקע תחלואיו של התובע המוכחים עובר לתאונה (וראו: בעמ' 40 בפרו'; עמ' 42 בפרו' בשורות 17 – 24; עמ' 43 בפרו' בשורות 6 - 26). זו הסיבה בגינה גם דחיתי ביום 2.5.10 בקשת התובע להיבדק שוב ע"י פרופ' בנטל.
זאת ועוד. ב"כ התובע מפנה (שלא כדין) לקביעת המל"ל במסגרת נכות כללית, שם נקבעה נכותו בתחום הנוירולוגית בשיעור 10%. גם לגישתה של ב"כ התובע, אם יש הסתברות בשיעור של כ- 51% שמצבו נובע מהתאונה (סעיף 19 בסיכומיה), הרי שגם מכוח הלכת עדן מלול דאז (ע"א 7375/02 בי"ח כרמל נ' עדן מלול (לא פורסם, 31.3.05)) קביעת נכות בשיעור 5% מתיישבת עם הנטען בסיכומי התובע (וראו בסעיף 23 בסיכומיו). ואולם, גם הבסיס לגישתה זו של ב"כ התובע נשמט לאחרונה, לנוכח קביעתו של בית המשפט העליון בעניין דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל נ' עדן מלול (לא פורסם, 29.8.10).

פרופ' בנטל עמד בחוות דעתו על כך שהתובע לא סבל מחבלת ראש, גם אם ראשו של התובע טולטל בתאונה לפנים ולאחור, וכדבריו:

"אם אין עדות לחבלת ראש אז אין חבלת ראש. אם הראש לא פגע במשהו אין חבלת ראש. במפורש כתוב שלא הייתה פגיעה לא היה איבוד הכרה"
(עמ' 45 בפרו' בשורות 1- 2)

יצוין, כי מחקירת פרופ' בנטל עולה שהתובע סובל גם מהפרעות בראייה, וזאת ללא קשר לתאונה (עמ' 44 בפרו'). עוד לא למותר להוסיף ולציין, כי בפרק ה"הערכה" בחוות דעתו מציין פרופ' בנטל, כי התובע "כבר בעבר סבל מבעיות גב, דבר שלא הזכיר אצלי כאשר נשאל למחלות בעבר".

אני קובעת אפוא את נכותו הרפואית של התובע בתחום הנוירולוגי בשיעור 5%.

ג. בתחום הפסיכיאטריה מונה פרופ' מסטר. בחוות דעתו מיום 7.1.07 (ת/15 ובתיקון: ת/16) קבע המומחה שהתובע סבל מזעזוע מוח, שהולידה תסמונת לאחר זעזוע מוח קלה שמתבטאת בתופעות של כאבי ראש, סחרחורת וקוצר רוח. כן סובל התובע, להערכתו של פרופ' מסטר, מתסמונת בתר חבלתית ממושכת בחומרה בינונית המלווה בדיכאון וחרדה. את נכותו הנפשית הכוללת של התובע העריך פרופ' מסטר בשיעור 10% לפי סעיף 34 ב בתקנות המל"ל. בתשובות ההבהרה מיום 3.5.07 (ת/17) הבהיר פרופ' מסטר, כי הוא סבור שהתובע לא סבל מנכות נפשית עובר לתאונה.
מחקירתו הנגדית של פרופ' מסטר עולה כי לא אוכל לסמוך את ידיי על קביעותיו. ואסביר: פרופ' מסטר קבע נחרצות כך:
"הוא עבר זעזוע מוח. המוח שלו זז בצורה ברוטלית פתאומית, עד כדי כך שאיבד הכרה".
(עמ' 75 בפרו' בשורות 26 – 27).
פרופ' מסטר חזר על קביעתו שהתובע סבל מזעזוע מוח בתאונה, למרות שכל המסמכים הרפואיים האותנטיים (ולרבות תעודת מד"א, תעודת חדר מיון, סיכום המחלה, ועוד) מצביעים על כך שהתובע לא נחבל כלל בראשו ולא סבל מאיבוד הכרה. גם המומחה בתחום הנוירולוגי, פרופ' בנטל, קבע, כאמור, שהתובע לא סבל מחבלה בראש. בכל זאת מנסה הפסיכיאטר לערער על מומחיותו של הנוירולוג ולקבוע שהתובע עבר זעזוע מוח, כי סבל מצליפת שוט וכדבריו: "הוא (פרופ' בנטל) כותב שבמסמכים שבדק לא מצא אבחנה של זעזוע מוח. אחרים לא אמרו את זה, אבל אני כן אמרתי" (עמ' 77 לפרו' בשורות 22 – 23)! פרופ' בנטל לא ידע לומר מהיכן למד את העובדה שהתובע סבל, כביכול, מאבדן הכרה או מזעזוע מוח, לא ידע להפנות למסמכים הקובעים כך (שהרי כאלו אינם בנמצא), ותשובתו לתמיהה זו הייתה: "אין לי את התיעוד כאן. אחד המקורות שלי היה הנבדק עצמו" (עמ' 76 לפרו' בשורה 14 ; עמ' 78 לפרו' בשורות 1 -3).
כשניסה ב"כ הנתבעות להפריד בין קביעותיו של פרופ' מסטר ולברר, כמה אחוזי נכות קבע בגין זעזוע המוח וכמה אחוזי נכות קבע בגין התסמונת הבתר חבלתית, חזר והשיב הפסיכיאטר שאין הוא יכול להפריד ולומר כמה אחוזי נכות יש לשייך לכל אחת מהן (עמ' 74, 75, 86 – 87 בפרו').
זאת ועוד. התובע לא טרח לספר לפרופ' מסטר מדוע שוחרר מהצבא שחרור מוקדם והסתפק בהסבר, כי שוחרר בשל "אי כשירות" או בשל סירוב פקודה (עמ' 56 לפרו' בשורות 25 – 29; עמ' 57 לפרו' בשורות 2 -3 ; עמ' 78 לפרו' בשורות 27 - 29). ואולם- בבית המשפט הוצגו לפרופ' מסטר מסמכים (נ/7), המעידים על כך שהתובע שוחרר מצה"ל בפרופיל 21, לאחר שנקבעו לו סעיפי ליקוי בשל אישיות נוירוטית ופסיכופתית עם קשיים קבועים חמורים בהתאמה הסוציאלית; כי התובע הועמד לדין, ואף ישב בבית האסורים, לאחר שהורשע בביצוע עבירות של התפרצויות, תקיפה, הפרת הוראה חוקית, גניבות, ניסיון לבריחה ממשמורת חוקית, החזקה ושימוש בסמים מסוכנים ונשיאת נשק שלא כדין, וזאת בשנים 1978 – 1988; וכי התובע נבדק ע"י פסיכיאטר מטעם המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ביום 5.7.95, שהמליץ שלא לתת לו רישיון לנהוג באוטובוס, בשל אי התאמה אישיותית לנהיגה. מסתבר שכל אלו לא מעניינים את פרופ' מסטר כלל ועיקר, שכן- "הוא הופנה אלי לצורך בדיקת הקשר בין מצבו הנפשי לתאונת הדרכים. זה שהוא לא הסתגל לצבא לפני 25 שנה לא ראיתי בכך שום ערך לתאונה" (עמ' 79 לפרו' בשורות 25-26). גם לעבר העברייני לא נתן פרופ' מסטר כל משקל, שכן- "הוא ביצע עבירות. לא מדובר בהפרעת הסתגלות, אלא בפעילות עבריינית...זה שהוא 20 שנה לפני שבדקתי אותו ביצע, במשך תקופה מסוימת, לא כל החיים, עבירות ואחר כך הפסיק את זה, זה לא אומר שזה משליך על הסימנים שפיתח לאחר התאונה" (עמ' 80 לפרו' בשורה 25 – עמ' 81 לפרו' בשורה 7). בהמשך, כשנשאל אם הייתה לתובע אישיות פסיכופתית, השיב: "זה חלף לו" (עמ' 82 לפרו' בשורה 20).
לא זו אף זו. פרופ' מסטר לא טרח לבדוק, האם החליף התובע מקומות עבודה עובר לתאונה ומדוע. גם כשהוצגו לו הנתונים על החלפת מקומות עבודה ועל שנים של אבטלה, טען פרופ' מסטר שאין לכך כל רלוונטיות לקביעת נכותו הנפשית (עמ' 83 – 84 לפרו'), וכל זאת תוך התעלמות מכך שהמומחה קבע את נכותו הנפשית של התובע כתוצאה מהתאונה, תוך שימוש בסעיף, הדן בהתאמה לחברה ולעבודה !
בכך לא סגי. פרופ' מסטר עמד על כך שקבע לתובע נכות גם בגלל הסחרחורות שהוא סובל מהן, וכי לא מדובר באותן סחרחורות, בגינן קבע נכות המומחה בתחום א.א.ג.. כיצד מפריד פרופ' מסטר בין הסחרחורות? סתם ולא פירש (עמ' 86 – 87 לפרו'). מכאן שקביעותיו של פרופ' מסטר, הנסתרות מניה וביה בתיעוד האותנטי, אינן יכולות לעמוד על מכונן.

לנוכח האמור לעיל, אני קובעת כי נותרה לתובע נכות רפואית בתחום הנפשי בשיעור 5% בשל תסמונת בתר חבלתית ותסמיניה, המגבילים באופן קל את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה של התובע. אני דוחה את קביעתו של המומחה, כאילו סובל התובע מתסמונת שלאחר זעזוע מוח. זאת הן משום שלא הוכח שהתובע סבל מזעזוע מוח הן משום שהתסמינים שבגין אותה תסמונת, כביכול, באו לידי ביטוי בנכויות שקבעו הנוירולוג והמומחה בתחום א.א.ג..
לא למותר להזכיר כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון גם באשר לנכותו של התובע (וראו: ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993)) וכך אני קובעת.

ד. בתחום א.א.ג. מונה פרופ' ג' מרשק. בחוות דעתו מיום 7.1.07 (נספח ט' בת/2) קבע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%, בגלל טנטון מתמיד ובשיעור 10% נוספים בגלל סחרחורת קלה.
הצדדים לא חלקו על קביעותיו של פרופ' מרשק ובחרו שלא לשלוח לו שאלות הבהרה ולא לחקרו בבית המשפט, למרות שהתובע הודה בחקירתו שלא סיפר למומחה כי עבד בתנאי רעש ליד מטוסים עובר לתאונה (עמ' 56 לפרו'). יצוין, כי ב"כ התובע מסכימה בסיכומיה בכתב כי נותרה לתובע נכות כאמור והנטען בסעיף 17 בת/2 לא הוכח.

על כן אני קובעת את נכותו הרפואית של התובע בתחום א.א.ג. בשיעור 19%.

ה. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין התאונה היא אפוא בשיעור 36%.

4. נכותו התפקודית של התובע
בתצהיר עדותו הראשית המקורי, מיום 1.11.05, טען התובע, כי נותרה לו נכות רפואית בשיעור 20% ונכות תפקודית בשיעור 30% (סעיפים 40.5 , 41.6.2 בת/1).
בתצהיר עדותו המשלים, מיום 12.3.09, טען התובע כי "מאז התאונה וכתוצאה ממנה אני מתקשה בתפקודי הכללי ובביצוע פעולות פשוטות ושגרתיות בחיי היום יום. אני מתקשה בביצוע כל פעולה ומאמץ בחיי היומיום עקב מגבלותיי כתוצאה מהתאונה ... עקב מגבלותיי כתוצאה מהתאונה איבדתי את כושרי לעבודה באופן מלא ומוחלט ומאז התאונה וכתוצאה ממנה אני לא עובד" (סעיפים 29 – 30 בת/2).
בסיכומיו בכתב טוען התובע, כי "שלל נכויותיו פגעו באופן טוטלי ומוחלט ביכולת השתכרותו ושילובו בשוק התעסוקה התחרותי וכי יש להעריך את נכותו התפקודית לצורך קביעת הפסד כושר השתכרות לעבר ולעתיד בשיעור של 100%" (סעיף 38).

אין חולק כי בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. אך לעתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו, אינה זהה לנכות הרפואית (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3)792 ,799 (1995)).
ויאמר כבר עתה: דעתי היא כי טענותיו אלו של התובע נטענו על דרך ההפרזה. התרשמותי מהתובע היא, כי הוא בחר לעשות את התאונה קרדום לחפור בו והוא בוחר לשבת באפס מעשה מאז התאונה ועד היום מתוך תקווה ליהנות הן מתגמולי הביטוח שמשלמת לו חברת דיקלה הן מהפיצויים שהוא מקווה לקבל בגין התאונה.

תחילה נבחן את עברו התעסוקתי של התובע ויכולת עבודתו והשתכרותו עובר לתאונה.
כזכור, התובע נפגע בהיותו בן למעלה מ-43 שנים. הוא שוחרר מצה"ל בפרופיל 21 ולא שירת שירות סדיר מלא. בשנת 1987 הוא ישב בכלא כאסיר ובמשך שנים לא מעטות הורשע לא אחת בעבירות שונות, כמפורט לעיל.
ממסמכי המל"ל, אותם אישר התובע בחקירתו (נ/3), עולה כי התובע קיבל הבטחת הכנסה עובר לתאונה בשנים 1986 ; 1987; 1989; 1990 ; 1991 ; 1992 ;2001.
הוא החליף שלושה עשר מקומות עבודה כשכיר בעשר השנים שקדמו לתאונה ואף עבד בשנים 1996 ו-1997 כעצמאי. בתצהיריו ובעדותו לא טרח התובע לפרט מה הייתה עבודתו באותם מקומות עבודה (להוציא הטענה הלאקונית, כי עבד בעבר כנהג משאית וכנהג מונית כעצמאי- ראו סעיף 7 בת/2), מדוע עזב את עבודתו ובאילו נסיבות, וכמה השתכר והרוויח באותן שנים. למותר לציין שהתובע לא טרח להביא ולו עד אחד מאותם מקומות עבודה, שיעיד על עבודתו שם.

ביום 27.1.2002 החל התובע לעבוד כשכיר ברשות שדות התעופה ורק לגבי עבודתו זו הרחיב מילותיו ואף הביא שני עדים. ארחיב על כך בהמשך הדברים.

התובע נפגע בעבר בתאונת עבודה, ביום 8.12.88. לטענתו, כשמסר ארגזי שתייה למחלק, הרגיש כאבים בגב ולא יכול היה להזיז את יד ימין. בעקבות תאונה זו הגיש תביעה למל"ל (נספח ו' בנ/2).
ביום 5.4.1989 קבע הרופא התעסוקתי ד"ר הופמן, שהתובע אינו מסוגל לעבודה הדורשת מאמץ גופני והרמת משאות.

מתיקו של התובע במכון הרפואי לבטיחות בדרכים (נ/7) עולה, כי התובע נמצא כשיר לנהיגה ברכב מסוג משא מעל 15 טון בשנת 1990. הוא עבר השתלמויות נהיגה לשע"ח בשנים 1995 – 2000 (ת/14). ביוני 1995, נמצא כשיר לנהיגה ברכב מסוג אוטובוס, משא עד 15 טון, מונית וגורר תומך. חודש לאחר מכן נשלל רישיונו לנהוג באוטובוס "מסיבה – אי התאמה אישיותית לנהיגה". בשנת 2009, נשלל רישיונו לנהוג ברכב מקצועי "היות שהנ"ל לא תיקן ראייתו בעין ימין" ומשום שבשאלון הפרעות שינה שמילא התובע הוא ציין "שהוא סובל מעייפות יתר במשך היום". התובע לא טרח לפרט מדוע לא תיקן ראייתו בעין ימין וכזכור, הן הפרעת הראייה הן עייפות היתר אינן תולדה ותוצאה של התאונה הנדונה ב

פסק דין
זה (עמ' 86 לפרו').

ביולי 2003, קבע רופא תעסוקה שהתובע יכול לחזור לעבודתו כנהג, אך התובע לא עשה דבר בעקבות קביעה זו. ודוק: לא הייתה כל מניעה שהתובע ימשיך לעבוד כנהג גם אחרי התאונה ולמזער- עד לשנת 2009, לבד מרצונו של התובע לבלות את ימיו בבטלה כמעט גמורה. שהרי גם לטענתו שלו, הוא סבל מנכות תפקודית בשיעור 30% "בלבד" לכל הפחות עד ליום 1.11.05.
זאת ועוד. התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי ניסה באמת ובתמים להקטין את נזקיו ולמצוא עבודה זו או אחרת במומו מאז התאונה. בבית המשפט הודה, כי לא ניסה כלל לחפש מקום עבודה מאז התאונה, וכך אמר:

"אני מאז התאונה מחפש מי שיעזור לי בדברים שלי בבית, איך אני יחפש עבודה?! אני לא מרגיש שאני יכול לתרום. אחרי שתליתי כביסה והגעתי לחדר מיון, אני יודע את המצב שלי...
אני במצב שאני לא יכול, שהגוף שלי לא נותן לי, וגם המסמכים מראים את זה. אני צריך עזרה שיעזרו לי בבית...
אני נמצא הרבה בבית. מתפלל. מבקר את האחיות שלי. שיעורי תורה אני רואה בטלויזיה. החוקר שלו יכול להגיד מה שאני אומר..."
(עמ' 61 – 63 לפרו')

למחדלו זה של התובע אין כל הצדקה, גם לנוכח תשובותיהם של המומחים בבית המשפט. וכך, פרופ' מסטר השיב בבית המשפט, כי:
"...קבעתי נכות של 10%. זה לא 20% או 30% או 100%, עדיין יש לו 90% של יכולת לתפקד".
(עמ' 88 בפרו' בשורות 10 – 11)

וגם פרופ' גנאל השיב, כי:
"אני חושב שהוא מוגבל בתפקודו בהתאם לשיעורי ההגבלה שקבעתי...זה לא מצב שצריך לתת נכות בשיעור 100 אחוז..."
(עמ' 32 לפרו' בשורות 24 – 26)

לגבי עבודתו של התובע ברשות שדות התעופה (להלן: "הרשות")- רק בחקירתו הנגדית של התובע הסתבר, כי אחותו של התובע היא חברת וועד באותו מקום עבודה וכי בעזרתה התקבל התובע לעבודתו זו (עמ' 60, 61 לפרו'). כך טוען התובע, הגם שאחותו לא הגיעה להעיד בבית המשפט. התובע העיד ממקום עבודה זה את מר פנחס עידן- יו"ר ועד עובדי הרשות. בתצהירו (ת/11) טען מר עידן, שהתובע התקבל כעובד זמני והיה עובד כשיר, טוב, מסור ורציני ולכן סביר שהחוזה שלו כעובד זמני היה מוארך ב-5 שנים והיה זוכה בבוא היום לקביעות.
כן העיד מטעם התובע מר משה בן דוד, ראש אגף אלקטרוניקה, שאישר במכתבו (נספח י"ג בת/2), שעבודת התובע ברשות הופסקה ביום 1.9.03 וכי הרשות לא התכוונה להפסיק המשך העסקתו לולא התאונה.
עוד העיד מר יהודה בן שושן, סגן ראש מחלקת משכורות, שערך סימולציה לשכר התובע, לו נשאר לעבוד ברשות.
ואולם- התובע לא טרח להעיד ולו עובד אחד מעובדי הרשות, שהיה ממונה ישירות עליו ושהתרשם באופן בלתי אמצעי מכישוריו ומעבודתו. מחקירתם של העדים הנ"ל הסתבר, שהתובע היה כפוף בעבודתו למנהלי משמרות שעובדים עדיין ברשות, כך שלא הייתה כל מניעה להעידם (עמ' 37 לפרו'). גם ההערכות הכתובות על עבודתו מזמן אמת לא הוצגו. זאת ועוד, למרות שרופא התעסוקה של הרשות קבע בשנת 2003, שהתובע יכול לעבוד כנהג, הוא לא העיד את מנהל כוח האדם ברשות, כדי להבהיר מדוע לא ניסו לשבצו במקום עבודה מתאים ברשות בהתאם להמלצות (ראו עמ' 37; 47 ; 48 לפרו'). ובכלל- גם ראש אגף כוח אדם וגם הממונה על משאבי אנוש לא זומנו להעיד, למרות שברשותם הידע המלא הן על אפשרויות העסקתו ברשות הן לגבי מספר העובדים הזמניים שקודמו מאז וזכו לקביעות, וזאת בפרט באגף השינוע בו עבד התובע (כפי שחזרו והתנצלו העדים שכן הובאו להעיד מטעם התובע). מדוע לא הובאו העדים הרלוונטיים? לתובע פתרונים. ויוזכר- העובדה שבעל דין יכול היה להביא עדויות וראיות לתמיכה בטענותיו, ולא עשה כן, מעוררת מדרך הטבע את החשד, כי הוא חושש מעדותם ומחשיפתם לחקירה שכנגד, ואי הבאת עדים והראיות יוצרת הנחה לרעתו, לפיה עדותם הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990)).
מכאן שכל עתידו התעסוקתי- בכלל וברשות - בפרט, אלמלא התאונה, לוט בערפל.

לסיכום סוגיה זו ייאמר בקצירת האומר- התובע סובל מנכויות בתחומים האורתופדי, הנוירולוגי, הפסיכיאטרי ובתחום א.א.ג. בעקבות התאונה. התובע סבל מבעיות בתחום האורתופדי (בעמ"ש צווארי ומותני) גם לפני התאונה. הוא סבל משינויים ניווניים בעמ"ש ואלו מטיבם מחמירים ואף יחמירו בעתיד. גם בתחום הנפשי ובהסתגלותו לחברה ולמקומות עבודה סבל התובע מקשיים עובר לתאונה.
התובע סובל גם מבעיות רפואיות נוספות ללא קשר לתאונה, וביניהן: דלקות חוזרות בגרון המצריכות ניתוח (עמ' 71, 72 לפרו'); בעיות בראיה (נ/7, עמ' 44 לפרו'), בעיות במרפקים ודום נשימה. גם אלו פוגעים ביכולת השתכרותו.

לנוכח כל האמור לעיל ולנוכח הנכויות בהן עסקינן, אני רואה לנכון לקבוע כי שיעור נכותו התפקודית של התובע זהה לשיעור נכותו הרפואית. בקביעה זו עושה אני חסד עם התובע, שלא זכה לאמוני המלא, כפי שיפורט בפרק הבא בפסק דיני.

5. עדותו של התובע

כאמור לעיל, אין בנכותו של התובע בגין התאונה כדי להצדיק את העובדה שהתובע יושב בטל שנים הרבה מאז התאונה. גם לטענותיו, כי הוא נזקק ויזדקק גם בעתיד לעזרת הזולת בטיפול, בסיעוד, באחזקת הבית ובמשק הבית וכי הוא נזקק ויזדקק בעתיד לעזרת הזולת בביצוע פעולות שגרתיות בחיי היום יום בהיקף ניכר, אין כל אחיזה במציאות כהווייתה.

התרשמתי מהתובע שהוא מניפולטיבי וכי האמת אינה תמיד נר לרגליו. למרבה הצער, שותפים להרגשה זו אנשים נוספים.
וכך- בבדיקתו ביום 17.1.89, במרפאה בבי"ח אסף הרופא, שם נבדק התובע בעקבות תאונת העבודה שעבר, התרשם הבודק שהוא לא משתף פעולה (וראו בעמ' 20 לפרו' בשורות 18 – 29).

וכך- גם לפני פרופ' גנאל התלונן על ירידה בתחושה ותלונתו זו לא תאמה אזורי עצבוב ידועים (עמ' 28 לפרו' בשורות 7 – 13; עמ' 24 לפרו' בשורות 30 – 32).
וכך- טוען התובע וחוזר וטוען שנחבל בתאונה בראשו וכי כך דיווח בחדר המיון למחרת התאונה, בעוד שבכל התיעוד הרפואי אין זכר לכל חבלה בראש, לבד מחבלה קהה בצוואר מסוג "צליפת שוט" וכך גם קבע פרופ' בנטל (עמ' 17 לפרו' בשורות 6-8; עמ' 44 לפרו). ודוק: גיסו של התובע, שהביא אותו לחדר המיון, לא העיד, הגם שהיה נוכח באולם בית המשפט (עמ' 16 לפרו' בשורות 7 – 13).

וכך- הכחיש התובע שנפסל מלנהוג באוטובוס (עמ' 62 לפרו' בשורות 14 – 24) וזאת בניגוד למסמכים שהוצגו (נ/7).

וכך- סיפר התובע לפסיכיאטר שמינה בית המשפט, כי שוחרר מצה"ל כי סירב פקודה, למרות ששוחרר בשל סעיף ליקוי נפשי (עמ' 78 לפרו') וגם התלונן לפניו על בעיות בשינה, הגם שהוא סובל מהן ללא קשר לתאונה (עמ' 85, 86 לפרו').

גם כשהתקבל לעבודה ברשות הצהיר התובע ששירת בצה"ל שלוש שנים מלאות, מחודש מאי 77 ועד לחודש מאי או יולי 80 (ראו טופס קליטת עובד ודו"ח פרטים אישיים בת/3), למרות ששירת רק שנה אחת (וכך גם סיפר לפרופ' מסטר).

וכך- טען התובע בתצהירו, שהוא ערירי וחי לבדו, אך בבית המשפט טען שהוא גר עם אמו. בהמשך הודה שאמו חיה עם אחותו כבר מספר שנים ואח"כ חזר בו וטען, שהוא חי עם אמו בשמונת החודשים האחרונים (עמ' 53 – 54 לפרו').

וכך- טען כי לאחר ששוחרר מהמאסר, בשנת 1987, עלה על דרך המלך ועבד בקביעות, הגם שמסמכי המל"ל מעידים על כך שקיבל קצבת הבטחת הכנסה באותן שנים (עמ' 58 – 59 לפרו').
לכך יש להוסיף את העובדה שביום 5.8.01 הגיש תביעתו למל"ל להבטחת הכנסה ובה טען שאינו עובד "כבר 3 עד 4 שנים" וכי לפני כן הייתה לו מונית בבעלותו ואותה מכר והוכרז פושט רגל. בתביעתו למל"ל (נספח ד' בנ/2) טען, כי קיבל תמורת המונית כ-70,000 ₪ ו"מסכום זה התקיימתי והחזרתי את החובות שצברתי ובעקבותם הכרזתי פשיטת רגל." כשנשאל התובע בבית המשפט, מדוע לא חיפש עבודה מאז מכירת המונית בשנת 1997 ועד לאוגוסט 2001, טען שזכה בחצי מליון ₪ בטוטו וכך כלכל עצמו (עמ' 59 – 60 לפרו'). הוא טען, כי לא קיבל הבטחת הכנסה בתקופה זו, אולם מסמכי המל"ל מראים כי לא דיבר אמת הן לגבי קבלת הקצבה הן כשטען בתביעתו למל"ל כי התקיים עד 2001 רק מהסכום שקיבל ממכירת המונית. זאת ועוד. התובע הציג ביום 20.5.10 תדפיס חשבון הבנק שלו מחודש נובמבר 1999 (ת/18), ממנו עולה כי ביום 11.11.99 הופקד בחשבונו שיק ע"ס 800,000 ₪, אך בכך יש רק כדי להגדיל את המבוכה. ראשית- השיק שהופקד אינו ע"ס מליון ₪, בו זכו, כביכול, התובע וחברו חסן, שאת שם משפחתו לא זכר התובע, או ע"ס חצי מליון ₪, חלקו של התובע בזכייה, כנטען. שנית- מת/18 עולה שהופקד שיק נוסף ע"ס 19,036 שמקורו לא נודע.

וכך- טענתו של התובע שהוא נזקק לסיעוד ועזרה בעבודות יומיומיות נסתרה, משהתברר כי הוא חי בגפו ללא עזרה. הוא אף נצפה ע"י החוקר הפרטי כשהוא מהלך לבדו ללא סיוע, רוכש קניות במרכול, מסתפר ועוד (נ/8). ב"כ התובע ויתרה על חקירת החוקר הפרטי בחקירה נגדית . גם מהופעתו בבית המשפט התרשמתי שהתובע רחוק מלהיות שבר כלי, כפי שהוא מנסה להצטייר לצורך התביעה.

עולה מהמקובץ שעדותו של התובע, שהייתה בבחינת עדות יחידה של בעל דין כמעט בכל הסוגיות שבמחלוקת, לא זכתה לאמוני המלא, וזאת בלשון המעטה, בהיותה מלאת חורים ככברה, וקשה למצוא נימוק מדוע יש להסתמך עליה, כמצוות סעיף 54(2) בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

6. נזקיו של התובע

א. הפסדי השתכרות בעבר
התובע התקבל לעבוד ברשות כמפעיל לאודר (מסוע המתחבר לבטן המטוס) באגף שינוע ועבד בתפקיד זה במעמד של עובד זמני, המועסק לפי שעות, מיום 27.1.02 ועד למועד התאונה (כ-13 חודשים). התובע פוטר ביום 1.9.03, למעלה מחצי שנה לאחר התאונה (נספח ז' בת/1). התובע התקבל לעבודה על תקן של עובד זמני למשך שנתיים, עם אפשרות להאריך את תקופת עבודתו הזמנית לחמש שנים נוספות (סעיף 2 בת/11).
טוענת ב"כ התובע בסיכומיה, כי אין מחלוקת שהתובע היה באי כושר מלא מיום 21.2.03 ועד ליום 31.12.04. דא עקא, פרופ' גנאל אישר (לבקשת ב"כ התובע) תקופת אי כושר מיום התאונה ועד ליום 30.9.03 (ת/6). בצדק טוענות הנתבעות בסעיפים 93 – 95 בסיכומיהן, כי לא הוכחה תקופת אי כושר בגין התאונה מעבר לשבעה חודשים, שהרי את קביעת הנכות הזמנית יש לבסס בחוות דעת המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט. גם התובע טען בתצהירו, כי אושרה לו תקופת אי כושר מוחלט לעבודה עד ליום 30.9.03 (סעיף 11 בת/2). התובע לא שאל את פרופ' גנאל ולו חצי שאלה לגבי תקופת אי הכושר מיום 1.10.03 ואילך ואין לו להלין אלא על עצמו.

כך או כך, ב"כ התובע בסיכומיה עותרת לפיצוי התובע בגין הפסדי שכר בשיעור 100% ועל בסיס הכנסתו הצפויה כעובד קבוע ברשות שדות התעופה, ובהנחה שהתובע היה משביח שכרו ברשות מדי מספר שנים. כאמור לעיל, ההנחה שהתובע היה מקבל קביעות ברשות שדות התעופה, מתקדם בדרגות ומתמיד בעבודתו כמפעיל ציוד מכני באגף שינוע, אינה נקייה מספיקות ולא הוכחה במאזן ההסתברויות. לכך כמה וכמה טעמים: ראשית, כאמור לעיל, לא הובא ולו עד אחד מקרב מנהלי המשמרות, שהיו הממונים הישירים על התובע בעבודתו ברשות ואשר יכולים היו לשפוך מידע מכלי ראשון על עבודתו, התנהגותו בעבודה, ובעיקר: סיכוייו לקבל קביעות ולהתקדם. גם מנהל כוח אדם לא הובא להעיד על מסלול קידומו של התובע בהתחשב בהסכמים הקיבוציים, להבדיל מסימולציות כלליות. ודוק: עובדי הרשות שכן הובאו כעדים מטעם התובע לא ידעו לומר כמה עובדים זמניים שעבדו באגף השינוע קיבלו קביעות בסופו של דבר, להבדיל מכלל העובדים ברשות (נ/1). יתרה מזאת, העדים אישרו כי לפי ההסכמים הקיבוציים שנחתמו באותן שנים היו אמורים לפטר עשרות עובדים כתנאי לקידומם של עובדים זמניים (עמ' 35 לפרו');
שנית, כאמור לעיל, לא הוצגה ולו הערכה כתובה אחת מזמן אמת, שיש בה כדי להעיד על סיכוייו של התובע לקבל קביעות (עמ' 36 לפרו' בשורות 17 – 31). גם באישורו של מר משה בן דוד מיום 2.12.04 (נספח י"ג בת/2) כתב מר בן דוד, שלא הייתה כוונה לפטר את התובע, אך לא אישר כי הייתה כוונה לקבלו כעובד קבוע. ויודגש- התובע היה עובר לתאונה במעמד של עובד זמני/ארעי ולא במעמד של אמ"ק (ארעי מועמד לקביעות);
שלישית, התובע עצמו מודה, כי התקבל לעבודה בזכות "פרוטקציה", מאחר שאחותו חברת וועד ברשות ולטענתו, היה מקבל קביעות רק בזכותה (עמ' 61 לפרו' בשורות 3 – 10). ב"כ התובע אף חוזרת על כך בסיכומיה ללא כל הסתייגות (סעיף 50 בסיכומי התובע וסעיף 20 בסיכומי התשובה). טענה זו, שאין בה כדי ללמד על כישוריו כעובד אלא על קשריו, גם היא בעייתית, משהתובע בחר שלא לזמן את אחותו חברת הועד להעיד. יתרה מזאת. חרף כל קשריו לא זכה התובע לקבל מעמד של אמ"ק עד התאונה והדברים אומרים דרשני;
רביעית, המרפאה התעסוקתית ברשות חיוותה דעתה ביום 20.7.03 שהתובע מסוגל לעבוד כנהג וללא הרמת משאות (ראו מכתב מיום 22.7.03 בת/3). בכל זאת לא מצאו לתובע עבודה ברשות כנהג והעדים שזימן התובע מרשות שדות התעופה לא ידעו לומר מדוע, הגם שנהגים מועסקים ברשות שדות התעופה. גם עובדה זו שומטת את "תיאורית הכוח הרב שבידי שרה", אחותו של התובע וחברת הועד ;
חמישית, התובע לא הוכיח התמדה במקומות עבודה בשנים שקדמו לעבודתו כעובד זמני ברשות ומי לידינו יתקע, כי דווקא שם היה מתמיד?
שישית, בעיות הראיה של התובע והעובדה שהוא סובל מעייפות במשך היום בשל דום בשינה הביאו לשלילת רישיון הנהיגה שלו, למעט ברכב פרטי. גם בעיותיו במרפקים והשינויים הניווניים מהם הוא סבל וסובל בעמוד השדרה, היו מביאים אותו לעבור ניתוח לקיבוע החוליות הצוואריות ומונעים ממנו לעבוד בהרמת משאות, פעולה שנדרשה במסגרת תפקידו עובר לתאונה.

נבחן עתה את שכרו של התובע ברשות שדות התעופה, כפי שהוא משתקף מתלושי השכר שהוצגו (ת/3). שכרו החודשי בחצי השנה שקדמה לתאונה (בחודשים 8/02 – 1/03) היה בממוצע 5,827.33 ₪ (ברוטו בניכוי מס הכנסה שנוכה בפועל), שהם כ- 101% מהשכר הממוצע במשק באותה תקופה. סכום זה, כשהוא משוערך להיום, מסתכם ב- 6,695 ₪.
יצוין, כי התובע קיבל אמנם שכר ע"ח ימי מחלה עד ליום 9.3.03, כפי שעולה מתיקו ברשות שדות התעופה ומתצהירו (סעיף 35 ונספח ט"ו בת/2), ולמרות שהוא סיים עבודתו ברשות, הוא לא טען ולא הוכיח, האם זכאי היה לפדות את ימי המחלה ובאלו תנאים. יחד עם זאת, הנתבעות התייחסו לכך כאל הפסדי שכר מלאים באותה תקופה וכך אעשה אף אני.

יצוין, כי התובע הגיש סימולציית שכר, שערך סגן רמ"ח משכורות, בהנחה שהיה עובד כעובד ארעי מיום 21.2.03 ועד ליום 31.12.04 ומיום 1.1.05 כעובד קבוע. על סמך הנחות אלו בנה מר בן שושן את הסימולציה והעריך את העלייה הצפויה במשכורתו של התובע, לו המשיך לעבוד ברשות לולא התאונה. דא עקא שהנתון של מועד קבלת הקביעות (1.1.05), פחות משנתיים לפני תחילת עבודתו, אינו עולה בקנה אחד עם תצהירו של יו"ר הועד, מר עידן, אשר הצהיר (בסעיף 2 לת/11), כי- "מר דניאל מור יוסף
התקבל לעבודה ברשות שדות התעופה על תקן של עובד זמני לתקופה של שנתיים עם אפשרות להאריך את תקופת עבודתו הזמנית ל-5 שנים נוספות. עובד אשר העסקתו נמשכת מעבר לאמור לעיל, זכאי לקבל קביעות על כל המשתמע מכך". גם חקירתו הנגדית של מר בן שושן מלמדת, שלא ניתן לקבוע מסמרות ע"ס אותה סימולציה היפותטית, שאינה יכולה להחזיק מים (וראו בעמ' 50 – 52 לפרו' והדברים מדברים בעד עצמם).
כזכור, טוענות הנתבעות, כי התובע התקבל לעבודה כעובד ארעי בלבד ולא זכה למעמד של אמ"ק (עובד ארעי מועמד לקביעות). עוד מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי סעיף 7 להסכם הקיבוצי מיום 11.3.98 דן בהעברה לקביעות של עובדים ארעיים המיועדים לקביעות, אם אלו החלו עבודתם לפני 1.4.96, שלא כמו התובע. עדי התובע לא ידעו להשכילנו דבר באשר להוראות ההסכם הקיבוצי, כך שפוטנציאל עבודתו של התובע ברשות שדות התעופה נותר לוט בערפל, כאמור לעיל.

לאחר ששקללתי את הסיכויים, שהתובע אכן היה מקבל קביעות ומשביח את שכרו, את העובדה שהתובע לא ניסה להקטין את נזקיו ולא ניסה למצוא מקום עבודה מאז התאונה ועד היום ולנוכח כל האמור לעיל בפסק הדין, אני קובעת את בסיס השכר של התובע מתום תקופת אי הכושר ועד ליום 27.1.09 (כתום שנתיים + חמש שנים מיום קבלתו לעבודה כעובד זמני) כסכום המשוערך של שכרו הממוצע עובר לתאונה. מאז ולעתיד יחושב בסיס השכר לפי 8,500 ₪ (נטו) לחודש.
אני פוסקת אפוא לתובע בגין הפסדי השכר בעבר כדלקמן (כולל ריבית מאמצע התקופה):
* בתקופת אי הכושר המלא, מיום 20.2.03 ועד ליום 30.9.03 - 49,920 ₪
* מתום תקופת אי הכושר (30.9.03) ועד תום תקופת העבודה
הזמנית ברשות (27.1.09), כשיעור נכותו התפקודית- 170,903 ₪
* מיום 27.1.09 ועד היום (20 חודשים) –
לפי הפסד בשיעור 36% מבסיס שכר של 8,500 ₪ - 61,918 ₪
ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד
לעתיד ייפסק לתובע פיצוי בגין הפסד כושר השתכרותו בשיעור 36% מבסיס השכר שקבעתי (8,500 ₪ ) בהיוון עד גיל 67, והתוצאה היא: 468,045 ₪.

ג. הפסד כושר השתכרות בעת הפרישה לפנסיה
בסיכומי התובע נטען, כי "כמקובל יכול היה התובע כפי שהעיד לעבוד עוד 10 שנים לפחות כנהג מונית ו/או כנהג הסעות בשכר חודשי של כ-7,500 ₪, וכיום ... אינו יכול לעשות כן, הואיל ומעבר להשלכות פגיעתו – רישיונו נפסל לאחר התאונה".
טענה זו רצופה כשלים היא. ראשית- לא נטען, וממילא לא הוכח, כי לולא התאונה יכול היה התובע לעבוד כנהג מונית או כנהג הסעות בשכר חודשי, קרי לעבוד כשכיר מגיל 67 ועד לגיל 77. שנית – לא הוכח, כי היה צפוי להשתכר סכום חודשי של 7,500 ₪, מעבר לטענתו הסתמית בתצהירו (סעיף 37 בת/2), כי היה יכול לעבוד כנהג מונית (בלבד) ולהשתכר לפחות השכר הממוצע במשק. רק נזכיר, שהתובע עבד כנהג מונית עצמאי זמן קצר יחסית מס' שנים לפני התאונה וחדל מכך לאחר שצבר הפסדים. שלישית- רישיונו של התובע לנהוג ברכב ציבורי נפסל לאחר התאונה, בשנת 2009, משום שרופא עיניים מטעם המכון מצא "שהנ"ל לא תיקן ראייתו בעין ימין" ומשום שהתובע "ציין שהוא סובל מעייפות יתר במשך היום" (נ/7). תחלואים אלו נפלו על התובע מידי שמיים ולא בעטיה של התאונה. כמו כן עוד ביום 5.7.95, המליץ פסיכיאטר מטעם המכון שלא לתת לתובע רישיון לאוטובוס "מסיבה- אי התאמה אישיותית לנהיגה". מכאן שגם לולא התאונה לא יכול היה התובע לעבוד לאחר פרישתו לפנסיה כנהג מונית או כנהג הסעות.

ד. הפסדי פנסיה
לטענת התובע בסיכומיו ייגרמו לו הפסדי פנסיה ו/או אובדן תנאים סוציאליים למשך עשר שנים בסך 704,240 ₪, הוא הסכום המהוון המתקבל לפי חישוב של 70% משכרו המשוער בסך 16,057 ₪.
חישוב זה מבוסס על ההנחה שהתובע משולל כושר השתכרות לגמרי, ולא היא. גם העובדה שהחישוב מתבסס על הפסד פנסיה בשיעור 70% מהשכר אינו תואם את טענת התובע, כי היה זכאי לפנסיה בשיעור 45% עם פרישתו מהעבודה, לולא התאונה (סעיף 40.3 בת/1). כמו כן לא מביא חישוב זה בחשבון שגם התובע מפריש משכרו לצורך קבלת הפנסיה.
שלישית, חישובו של התובע לא מביא בחשבון את העובדה שחלק מהשכר כולל רכיבים לא פנסיוניים.
רביעית, התובע צירף סימולציות של שכרו, כאילו זכה לקביעות ברשות שדות התעופה (נספח ט"ז בת/2), אך לא צירף כל סימולציה לגבי הפנסיה המשוערת, תנאי צבירתה, וכו'.
רביעית, וזה העיקר- התובע היה במעמד של עובד ארעי, מעבידיו הישירים לא העידו על עבודתו, הוא לא התמיד במקומות עבודה עשרות שנים עובר לתאונה, רישיונו לעבוד כנהג על רכב כבד היה נשלל גם לולא נפגע בתאונה, וכל העדויות מלמדות על כך שטענתו, לפיה היה עובד ברשות שדות התעופה למעלה מ-30 שנים נוספות, ספקולטיבית.

בנסיבות העניין אני פוסקת לתובע סכום גלובלי בגין הפסדי הפנסיה וזאת בסך 70,000 ₪.

ה. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד
בכתב התביעה (סעיף 9א1) עתר התובע לפיצויו בסך כולל של 7,000 ₪ בגין "הוצאות עבור דמי השתתפות בטיפולים רפואיים משככי כאבים, משחות, בדיקות, נסיעות הוצאות נלוות אחרות".
בתצהיר עדותו הראשית הראשון טען התובע כי הוציא עד לאותו יום כ- 8,000 ₪ עבור הוצאות טיפולים רפואיים (סעיף 40.6 בת/1).
ואולם, בסיכומיה בכתב עתרה ב"כ התובע לפיצוי בסך 586,252.5 ₪ לפי חישוב של 2,000 ₪ לחודש לעבר ולעתיד. לטענתה, "הוכח חד משמעית כי מצבו של התובע הולך ומחמיר עם השנים, לרבות טיפולים אלטרנטיביים, תרופות שאינן בסל הבריאות..." והראיה- "רק לאחרונה עבר התובע 2 צנתורים". לא ברור על סמך מה נטען אודות צנתורים אלו, עליהם לא העיד התובע ולו חצי מלה, ומה עוד שבוודאי שאין לקשור בינם לבין התאונה.
נבחן אפוא את הראיות "שהוכחו חד משמעית", כביכול - בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי רופאיו המטפלים המליצו על טיפול ברפואה אלטרנטיבית, 3 פעמים בשבוע, אך בשל עלותם הגבוהה, כ-80 ₪ לטיפול, הפסיק את הטיפולים (סעיף 40). את הוצאותיו הרפואיות והוצאות הנסיעה לטיפולים רפואיים, לעבר ולעתיד, העריך התובע בתצהירו בסך 3,500 ₪ לחודש, לפי עלות של 100 ₪ הוצאות נסיעה לבי"ח אסף הרופא וכ-200 ₪ בגין הוצאות נסיעה לטיפולי אלטרנטיביים ברחובות (סעיף 42). לתצהירו צירף התובע קבלות (נספח י"ז בת/2), הכוללות- קבלות עבור שישה טיפולי רפואה סינית ורפלקסולוגיה, קבלות בגין התחייבויות (ט' 17) ע"ס 24 ₪, מספר קבלות בודדות בגין רכישת תרופת קלונקס וקבלה אחת ע"ס 375 ₪ עבור הערכת טנטון. לא הוצגה ולו קבלה אחת המתוארכת לאחר שנת 2005, הגם שהתצהיר נחתם, כזכור, ביום 12.3.09. למותר לציין, כי הקבלות המעטות, המסתכמות בכמה אלפי ₪ בודדים מאד, נכון להיום, אינן משקפות את ההוצאות הנטענות, הגם שמדובר בנזק מיוחד, שיש להוכיחו כדבעי. מכאן ניתן ללמוד על נחיצות ההוצאה (או אי נחיצותה) גם בעתיד.
זאת ועוד. התובע לא טרח להצביע על המסמכים הרפואיים שערכו רופאיו המטפלים בזמן אמת ושבהם המליצו על טיפולים במסגרת רפואה משלימה. יתרה מזאת וזה העיקר- התובע לא אושש את טענותיו אלו בחוות הדעת שערכו המומחים מטעם בית המשפט והוא לא שאל את המומחים אודות נחיצותם של אותם טיפולים.

לא זו אף זו. לטענת הנתבעות מאז 1.1.10 אמורה קופ"ח לשאת בכל ההוצאות הרפואיות הנובעות מהתאונה, ככל שאלו היו ויהיו נחוצות. כך עולה גם מסעיף 2(ב1) המתוקן בחוק הפיצויים.

לנוכח כל האמור לעיל בסוגיה זו, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך 30,000 ₪, שעיקרו בגין העבר.

ו. עזרת צד ג' ו/או בני משפחה לעבר ולעתיד
בכתב התביעה טען התובע, כי נזקק ויזדקק בעתיד לעזרה וסיעוד בתפקודו היומיומי ובניהול הליכות ביתו (סעיף 7). הוא טען, כי נגרם לו נזק מיוחד בסך 10,800 ₪ בגין שווי הטיפול, הסיעוד והעזרה שהתובע מקבל בתקופת מוגבלותו. לעתיד – תבע התובע רק בגין "עזרה בעבודות משק הבית בעתיד" (סעיף 9 בכתב התביעה).
בתצהירו הראשון טען התובע כי הוא מתקשה לבצע פעולות יומיומיות, כגון: עריכת קניות, בישול, כביסה, ניקיון וכיו"ב ובלית ברירה הוא נאלץ להסתייע בבני משפחתו ובקרוביו (סעיפים 24, 25 בת/1). הוא טען, כי הוא ערירי ואין לו משפחה קרובה, למעט אחים ואחיות וטען לעזרה וסיעוד נדרשים בהיקף של 12 שעות שבועיות (סעיפים 40.13 – 40.17 בת/1).
בתצהיר עדותו המשלים טען התובע, כי הוא נזקק ויזדקק גם בעתיד לעזרת הזולת בטיפול, בסיעוד, באחזקת הבית ובמשק הבית בהיקף של 14 שעות שבועיות. לטענתו הוא יזדקק לעזרה בשכר, כי הוא ערירי וחי בגפו (סעיף 38 בת/2).
התובע לא פירט מי עזר לו ומי סעד אותו בעבר. למותר לציין, כי מי מבני משפחתו לא הגיע להעיד ואף לא הוגשה קבלה או בדל של אישור, שיעידו על עזרת הזולת בשכר.
כך או כך, מצבו של התובע אינו מעיד על צורך בסיעוד, והראיה- התובע מתגורר בגפו ומטפל בעצמו ובמשק ביתו לבדו. הוא גם התגורר שנים לא מעט עם אמו ואף טיפל ומטפל בה, לדבריו שלו (עמ' 53, 54, 57, 64 לפרו').
יחד עם זאת יש הגיון בטענתו, כי זכה שבני משפחתו יסעדוהו כשאושפז בבית החולים וכשסבל מכאבים חזקים, כשמצבו היה חריף. גם הצורך בעזרה מסוימת במשק הבית מתקבל על הדעת, לנוכח נכותו האורתופדית.
משמתגורר התובע בגפו, ומשאין חולק שהתובע מתהלך ללא עזרה או מכשיר עזר, בוודאי שאין לכמת העזרה הסבירה הנדרשת, ככל שזו נובעת מהשלכותיה של התאונה (להבדיל מתחלואיו ללא קשר אליה), ב-12 או ב- 14 שעות שבועיות. אני אומדת את הצורך בעזרת הזולת בעבר ולעתיד על דרך האומדנה לפי כ- שלוש שעות וחצי עזרה לשבוע. כן יש לפסוק סכום נוסף לעבר. בסה"כ אני פוסקת לתובע בראש נזק זה במעוגל את הסכום של 150,000 ₪.

ז. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד
כזכור, עתר התובע בתביעתו לפיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר בסכום כולל של 7,000 ₪. כן עתר לפיצוי בגין הוצאות נסיעה מוגברות בעתיד. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע שהוא מעריך את הוצאות הניידות המוגברות שלו בסך של כ-500 ₪ לחודש (סעיף 44 בת/2).
כל זה לא מנע מב"כ התובע לעתור בסיכומיה בכתב לפצות את התובע בסכום גלובלי של 100,000 ₪ "מתקופת האשפוז המלא, בה נדרשו בני משפחתו לבקרו מידי יום בבית החולים, ועד היום בשל נכותו הצמיתה הקשה" ובגין הוצאות נסיעה מיוחדות העלולות להיגרם לו בגין נכותו.
לתצהירו לא צירף התובע ולו קבלה אחת בגין הוצאות נסיעה, למרות שטען שהוא נוסע בעיקר במוניות (סעיף 42 בת/2).

יש לזכור שנכותו של התובע בעקבות התאונה, רובה ככולה, אינה מונעת ממנו ללכת על רגליו (וראו נ/8) ולנסוע בתחבורה ציבורית ואיני מאמינה לתובע שהוא נוסע בעיקר במוניות. לא בכדי לא חזרה ב"כ התובע על טענתו זו בסיכומיה.

יש להוסיף על כך את העובדה שבני משפחתו של התובע לא העידו כלל וכך גם לא הובהר הצורך בביקורים של בני המשפחה מידי יום, אם בכלל.

לנוכח האמור לעיל אני פוסקת לתובע בראש נזק זה סכום גלובלי של 40,000 ₪.

ח. נזק שאינו נזק ממון
את נזקיו הבלתי ממוניים של התובע יש לחשב עפ"י תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976.
משכך, אין תוחלת לתביעתו של התובע בסיכומיו לפצותו בגין ראשי נזק שאין מקומם בתביעה עפ"י חוק הפיצויים והם "כאב וסבל" ו-"אבדן הנאות החיים ושמחת החיים של התובע". למעלה מן הצורך יצוין, כי אין לתביעת התובע בגין -"אבדן הנאות החיים ושמחת החיים של התובע" כל זכר בכתב תביעתו ולא בכדי.
התובע זכאי אפוא לפיצוי בגין נזקיו הבלתי ממוניים, בהתחשב בשיעור נכותו הרפואית המשוקללת (36) ובימי האשפוז (7), ואלו מסתכמים, נכון ליום כתיבת פסק הדין, בסכום של 70,435 ₪.

ט. ניכויים

* תשלומים תכופים
הנתבעות שלמו לתובע ע"ח נזקיו תשלומים תכופים כדלקמן (נספחי ג' בנ/2):
* ביום 1.7.03 - 15,000 ₪
* ביום 4.12.03 – 13,000 ₪

סכומים אלו, בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית ממועד כל תשלום ועד ליום כתיבת פסק הדין, מסתכמים בסכום של 41,298 ₪.

* תשלומי המל"ל (נכות כללית)
ב"כ התובע מסכימה בסיכומיה, כי יש לנכות מהפיצויים שייפסקו לתובע גם את תגמולי המל"ל בהתאם לחוות דעתו של שי ספיר. בסיכומי התשובה לא התייחסה ב"כ התובע לסוגיה זו.
חוות הדעת של מר ספיר נערכה ביום 11.3.10 (נ/9; נספחים ט' ו-י' בנ/2) ולפיה- מסתכמים תשלומי המל"ל בגין קצבת נכות כללית בעבר ולעתיד בסכום של 535,362 ₪. הנתבעות בהגינותן מסכימות בסיכומיהן בכתב (סעיפים 137 ו- 138) כי יש לנכות רק את החלק היחסי של גמלאות המל"ל (וראו: רע"א 5670/10 פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 19.8.10)), עפ"י חוו"ד אקטוארית שתוכן עם דרישה.
הנתבעות יכינו אפוא חוו"ד אקטוארית עדכנית בעניין זה תוך 10 ימים מהיום ויגישו פסיקתה מוסכמת לחתימתי תוך 21 יום מהיום.

י. סיכום
אשר על כן אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בגין נזקיו כדלקמן:
(1) בגין הפסדי השתכרות בעבר - 282,741 ₪
(2) בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד - 468,045 ₪
(3) בגין הפסדי פנסיה - 70,000 ₪
(4) בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 30,000 ₪
(5) בגין עזרת צד ג' או בני משפחה לעבר ולעתיד - 150,000 ₪
(6) בגין הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד - 40,000 ₪
(7) נזק שאינו נזק ממון - 70,435 ₪
סה"כ - 1,111,221 ₪

בניכוי-
(1) תשלומים תכופים - 41,298 ₪
(2) החלק היחסי של תשלומי מל"ל (נכות כללית) - ?

על היתרה יוסיפו הנתבעות וישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כדין.
כן ישאו הנתבעות בשכ"ט העדים.
האגרה תשולם בהתאם לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.

כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לב"כ הצדדים העתק פסק הדין בדואר רשום וכן תודיע להם טלפונית על מתן פסק הדין.
ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"א, (03 אוקטובר 2010) בהעדר הצדדים.

בית המשפט המחוזי מרכז
ת"א 1860-10-07 מור יוסף נ' כלל חברה לביטוח בע"מ
ואח'
22 מתוך 22









א בית משפט מחוזי 1860-10/07 דניאל מור יוסף נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, אבנר אגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ (פורסם ב-ֽ 03/10/2010)