פסקי דין על ינאי שני | פסקי דין על השר להגנת הסביבה -מר גלעד ארדן | פסקי דין על שר התקשורת- מר משה כחלון | פסקי דין על הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו ואח' |

8048-07/10 עתמ     10/10/2010




עתמ 8048-07/10 ינאי שני נ' השר להגנת הסביבה -מר גלעד ארדן, שר התקשורת- מר משה כחלון, הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 8048-07-10 שני נ' השר להגנת הסביבה -מר גלעד ארדן
ואח'






בפני

כב' השופט
יגאל מרזל


העותר

ינאי שני


נגד


המשיבים

1.השר להגנת הסביבה -מר גלעד ארדן
2.שר התקשורת- מר משה כחלון
3.הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו
4.שר הבטחון- מר אהוד ברק




פסק דין



1.
לפניי עתירה מנהלית, בה מבקש העותר, מר ינאי שני
, כי בית המשפט יורה למשיב 1, השר להגנת הסביבה, לפרסם באתר האינטרנט של המשרד להגנת הסביבה את מיקומם של המשדרים והאנטנות של רשת ספרתית-דיגיטלית להפצת שידורי רדיו וטלוויזיה ("רשת
dtt
"),
אשר על פי הנטען מהווים מקור לקרינה בלתי מייננת. לטענת העותר, על המשיב 1 חלה חובה לבצע פרסום כאמור בהתאם לסעיף 19 לחוק הקרינה הבלתי מייננת, תשס"ו- 2006, והתקנות שהוצאו מכוחו של חוק זה (להלן – חוק הקרינה). עוד מבקש העותר כי בית המשפט יורה למשיבה 3, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, להעביר לידי המשיב 1 את המידע המצוי ברשותה בנוגע למיקום של אותם משדרים; כי יבטל את הוראת המשיב 4, שר הביטחון, להימנע מן הפרסום המבוקש, אם וככל שניתנה הוראה שכזו;
וכי יורה למשיבים כולם למסור לידי העותר את כל המסמכים וההחלטות הנוגעים לפרסום, או אי פרסום, מיקום המשדרים והאנטנות.

2.
עם הבאת ההליך לעיוני, נתבקש העותר להבהיר את מקור סמכותו העניינית של בית משפט זה להיזקק להליך בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים נוכח העובדה שפרט 23(2) לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, מקנה לבית המשפט סמכות עניינית בהשגה על החלטות שלפי פרק ג' לחוק הקרינה; ואילו הבקשה והעתירה תוקפות הפעלת סמכות – או אי הפעלת סמכות – לפי סעיף 19 של חוק הקרינה המצוי בפרק ז' לאותו החוק. בהמשך לכך הגיש העותר את עמדתו בנדון לפיה קיימת במקרה זה סמכות עניינית; ואילו המשיבים הגיבו בתגובה מטעמם לפיה אין קיימת סמכות מעין זו. העותר אף הגיב לנדון בתגובה נוספת (מיום 6.10.2010 (מבלי שנטל רשות לכך מבית המשפט).

3.
לאחר שעיינתי בעתירה ובנימוקיה, וכן לאחר עיון בעמדות העותר והמשיבים באשר לשאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בעתירה (לרבות בתשובת העותר מיום 6.10.2010 וזאת חרף הפגם הדיוני שלעיל), מסקנתי היא כי יש להורות על סילוק העתירה על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית.

4.
אציין תחילה, כי אין לייחס משמעות לטענה לפיה המדובר במקרה זה לא בהחלטה לפרסם לפי סעיף 19 לחוק הקרינה אלא בהחלטה שלא לפרסם ומכאן הסמכות העניינית. כאמור בסעיף 2 לחוק בתי משפט מעניינים מנהליים, החלטה של רשות כוללת "מעשה או מחדל" ולשם ביסוס סמכות עניינית נדרש כי העניין יהיה כנגד החלטה של רשות "בעניין המצוי בתוספת הראשונה" (סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים). ממילא חוזרת קושיא לדוכתא בכל הקשור בשאלת הסמכות העניינית נוכח סעיף 23(2) לתוספת הראשונה.

5.
בהקשר זה, לוז טענתו של העותר לפיה קיימת סמכות עניינית לדון בעתירה במקרה זה, חרף הוראת סעיף 23(2) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, היא הטענה לפיה סירוב הרשות, לכאורה, לפרסם את מיקם המשדרים והאנטנות הוא למעשה החלטה שניתנה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998; וככזו מצויה היא בגדרי סמכותו העניינית של בית משפט זה (סעיף 2 לתוספת הראשונה). אין בידי לקבל טענה זו:

6.
ראשית אציין, כי שאלה היא אם אין לפרש את הוראת סעיף 23(2) לתוספת בעניין הסמכות העניינית לפי חוק הקרינה, כהוראה ספציפית הגוברת על הוראת הסמכות העניינית הכללית בעניין חופש המידע, שלפי סעיף 2 לתוספת. כך הדבר, לכאורה, לאור העובדה שחוק הקרינה קבע הסדר ספציפי בעניין פרסום וגילוי מידע (בסעיף 19 לחוק) ובה בעת בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים הוגבלה הסמכות העניינית רק להחלטות שלפי פרק ג' לחוק – קרי, בלא תחולה על הסדרי הפרסום שבחוק הקרינה. אולם איני נצרך להכריע בעניין זה כפי שיובהר להלן, מן הטעם שבכל מקרה אין לראות את העתירה דנן כמכוונת כנגד החלטה שלפי חוק חופש המידע.

7.
שנית, אין בידי לקבל את הטענה החלופית של העותר בנדון ולפיה החלטה שלפי סעיף 19 לחוק היא למעשה החלטה שלפי חוק חופש המידע, רק מן הטעם שסעיף 19
עצמו מכפיף את חובת הפרסום על פיו לסעיף 9 לחוק חופש המידע. ההכפפה של הוראת סעיף 19 לחוק הקרינה בדבר יידוע הציבור, להוראת סעיף 9 לחוק חופש המידע, אינה הופכת את ההחלטה לפי סעיף זה להחלטה שלפי חוק חופש המידע. סעיף 19 לחוק הקרינה יצר מנגנון פרסום עצמאי ומפורט של מידע ספציפי שעל פי חוק הקרינה. מנגנון הפרסום שנקבע בחוק זה – שונה; בעל הסמכות להחליט – שונה (וראו גם סעיף 12 לתקנות הקרינה הבלתי מייננת, תשס"ט-2009).

8.
שלישית, ולגופו של עניין, יש להדגיש כי העותר לא פנה אל המשיבים בבקשה שלפי חוק חופש המידע; העתירה אינה מופנית כנגד החלטה או מחדל של הממונה על פי חוק חופש המידע וממילא העתירה כולה לא כוונה מלכתחילה לעניין הפעלת סמכות – או הימנעות מהפעלת סמכות – לפי חוק חופש המידע. בתגובת העותר מיום 6.10.2010 (בסעיף 9) נרשם במפורש כי "העותר אינו טוען כי מדובר בעתירה בדבר קבלת מידע לפי חוק זה [של חופש המידע, י.מ.]... גם אין המדובר בעתירה כנגד החלטת ממונה לפי חוק חופש המידע...". ממילא, משעה שהעותר
תחם את מסגרת הדיון בפני
ה לפי סעיף 19 לחוק הקרינה, אין הוא יכול לא כעניין של סדרי דין וגם לא כעניין של מהות – למצוא את מקור הסמכות העניינית בתשתית עובדתית ומשפטית שעליה לא נסמך מלכתחילה בפני
יתו לרשות המנהלית.

9.
הנה כי כן, יש לראות את ההליך דנן כמבוסס על החלטה – או אי החלטה – לפי סעיף 19 לחוק הקרינה, ולא כהחלטה או אי החלטה לפי חוק חופש המידע.
ממילא החלטה כאמור לפי סעיף 19 לחוק הקרינה אינה מצויה בסמכותו העניינית של בית משפט זה לפי התוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, ודין העתירה להידחות על הסף. אין מקום להורות על העברת הדיון בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, כפי שביקש העותר כי יעשה (וראו
רע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת, (6.5.2005)(פסקה 8 לפסק הדין)).

10.
העתירה נדחית אפוא על הסף. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. האגרה תושב לעותר לפי התקנות.

המזכירות תודיע פסק הדין לבעלי הדין.

ניתן היום,
ב' בחשוון תשע"א, 10 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.












עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 8048-07/10 ינאי שני נ' השר להגנת הסביבה -מר גלעד ארדן, שר התקשורת- מר משה כחלון, הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו ואח' (פורסם ב-ֽ 10/10/2010)