פסקי דין על יוסף נסיב סעד | פסקי דין על נסר נסיב סעד | פסקי דין על פנדי אחמד סעד | פסקי דין על סאלח סעד | פסקי דין על דליה סעד |

4638-06/09 הפב     10/10/2010




הפב 4638-06/09 יוסף נסיב סעד, נסר נסיב סעד, פנדי אחמד סעד נ' סאלח סעד, דליה סעד








בית המשפט המחוזי בחיפה

הפ"ב 4638-06-09 סעד ואח' נ' סעד ואח'


10 אוקטובר 2010




בפני

כבוד השופט א' קיסרי


מבקשים

1
.
יוסף נסיב סעד

2
.
נסר נסיב סעד

3
.
פנדי אחמד סעד


נגד


משיבים

1. סאלח סעד
2. דליה סעד






פסק דין


המבקשים עותרים לביטול חלק מפסקי בוררות שניתנו על ידי הבורר פרופ' ד' ביין (שופט בדימוס) ("הבורר") ביום 20.4.09 ("פסק הביניים") וביום 27.7.09 ("הפסק המשלים"). כמו כן, הם עותרים לביטול החלטת הבורר מיום 22.2.09, שבה דחה את בקשת המבקשים לצירוף ראיה ("ההחלטה").

המבקשים והמשיב 1 הקימו בשנת 1996 חברה בשם "חברת דלק האחים סעד בע"מ" ("החברה"), על מנת להקים ולהפעיל תחנת דלק על קרקע שמחצית הזכויות בה היו בידי המבקשים 1 ו-2, והמחצית האחרת בידי אביו של המבקש 3. קודם להקמתה של החברה נעשה בין מייסדיה הסכם ("הסכם המייסדים"). שטח הקרקע שעליו הוקמה תחנת הדלק הוחכר לחברת סונול ישראל בע"מ ("סונול") ולימים, בשל קשיים בהפעלתה, שכרו המבקש 3 ("פנדי") והמשיב 1 ("סאלח") את התחנה על מנת להפעילה בעצמם. במסגרת זו הפסיקו פנדי וסאלח לרכוש דלק מסונול והחלו לרכוש אותו מחברת יעד חברה לדלק בע"מ ("יעד"). לימים עתרה סונול למינוי כונס נכסים לתחנה, ובשנת 2006 החל כונס הנכסים להפעיל את התחנה באמצעות חברת בת של סונול. מאוחר יותר התקשרו המבקשים בהסכם נוסף עם סונול, והחל משנת 2007 תחנת הדלק מופעלת על ידי חברה אחרת, חברת דלק בית ג'אן
2006 בע"מ ("דלק בית ג'אן"). על רקע הכוונה להפעיל את תחנת הדלק באמצעות דלק בית ג'אן, הגיש סאלח תביעה ובקשה לצו מניעה לעורך דין ה' דלאשה, אשר מונה בהסכם המייסדים לבורר במקרה של חילוקי דעות. המבקשים התנגדו לכך שעורך דין דלאשה ישמש כבורר, ובעקבות פנייתם לבית משפט זה מונה הבורר להכריע בחילוקי הדעות בין הצדדים.

המשיבים ביקשו שהבורר יפסוק להם, בין השאר, את הסעדים הבאים: הצהרה שהמשיבים ביחד הם בעלי רבע ממניות החברה; שלסאלח רבע מן הזכויות בתחנת הדלק ובמקרקעין שעליהם היא הוקמה; בנוסף עתרו המשיבים לסעדים של מתן הוראות שונות למבקשים בכל הנוגע לפעולות שנעשו בתחנת הדלק, בנכסי החברה ובכספים שנגבו על ידי המבקשים.

המבקשים הגישו תביעה שכנגד, שבגדרה הם עתרו להשיב להם שלושה רבעים של מענק יזמים שניתן למבקשים ולסאלח מסונול ואשר נטען כי סאלח נטל אותו לעצמו, וכן שלושה רבעים מהסכומים שנטען כי נמשכו מקופתה של החברה על ידי סאלח; לקבוע כי המשיבים אחראים לחובות החברה לחברת סונול ולנושים נוספים, והכול עד המועד שבו מונה כונס הנכסים; לחייב את המשיבים להשיב לקופת החברה סכום של 2,042,886 ₪ שנטען כי סאלח נטל לעצמו; לשלם למבקשים פיצויים בגין אבדן רווחים בסכום של 3,450,000 ₪, ופיצויים בגין נזקים שאינם ממוניים בסכום של 1,000,000 ₪.

ביום 28.8.08 נעשה בין הצדדים הסדר דיוני, ונקבע שאם יחליט הבורר בפסקו שסאלח זכאי לחלק מהמקרקעין, יינתן פסק חלקי שיכריע בכל השאלות פרט לשאלת הסעד (אכיפה או סעד כספי) בנוגע לזכויות במקרקעין, כהגדרתם להלן, והכרעה בעניין זה תינתן לאחר שהבורר ישמע את באי כוח הצדדים.

ביום 20.4.09 נתן הבורר את פסק הביניים, שבו הוא קבע שסאלח הוא הבעלים של רבע ממניות החברה והוא הבעלים במשותף (מושעא) של 1000/6516 של המקרקעין הידועים כחלקה 1 בגוש 19515 בבית ג'אן ("המקרקעין").

הבורר הורה למבקשים לאפשר לסאלח לעיין במסמכים הנוגעים לחברה, ומנגד חייב את סאלח לשלם למבקשים רבע מכל סכום שאותו שילמו לסונול על פי הסכם פשרה בינם לבין סונול, והכול עד תקרה של רבע מהסכום של 1,850,000 ₪ .

הבורר דחה את כל שאר התביעות ההדדיות שהגישו לו הצדדים.

ביום 7.6.09 הגישו המבקשים בקשה לבטל את פסק הביניים, ולאחר שהבורר נתן ביום 27.7.09 את הפסק המשלים הם הגישו ביום 11.10.09 בקשה מתוקנת, שהיא הבקשה הנוכחית.

לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת באי כוח הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לדחות את הבקשה.

טענתם הראשונה של המבקשים היא שהבורר לא אפשר להם להביא ראיה, ולכן לפי הוראת סעיף 24(4) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 ("החוק"), יש להחזיר את פסק הבוררות לבורר על מנת שישלימו ויתקנו לאחר שתוגש הראיה, והבורר ישקול את ההשלכות שיש להסיק ממנה. סעיף 24(4) קובע עילת ביטול במקום שבו "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו, או להביא ראיותיו". המבקשים טוענים שבהחלטתו מיום 22.9.09, שבה סירב הבורר להתיר להם להציג כראיה שטר חוב שנטען כי נעשה על ידי סאלח ביום 19.8.05, שבו הוא התחייב לשלם ליעד סכום של כמיליון ₪ ("השטר"), נפלה טעות מצידו של הבורר, שכן קיומו של השטר הוא בבחינת ראיה בעלת חשיבות מכרעת לעניין אחת מעילות תביעתם שכנגד של המבקשים. כאן המקום להזכיר בקצרה את העובדה, שגם הבורר נתן את דעתו עליה, שבתיק ת"ט 4042-10-07 בבית משפט השלום בהרצליה מתנהל הליך שבו פתחה יעד נגד פנדי ונגד אביו, לשם גביית חוב בגין דלק שסופק, ואשר להבטחת פירעונו מסרו השניים שטר חוב ליעד בסכום זהה לסכום הנקוב בשטר ("ההליך בהרצליה"). נגד פנדי ניתן

פסק דין
, מפני שלא הפקיד את הסכום שנדרש ממנו כתנאי לרשות להתגונן, ואילו אביו, שהורשה להתגונן כנגד התביעה, הגיש הודעת צד שלישי כנגד סאלח. את החלטתו לדחות את הבקשה להציג את השטר כראיה, נימק הבורר בכך שהבקשה הוגשה באיחור ולאחר שהוגשו רוב הסיכומים וכן, וזה העיקר, שהמבקשים לא הסבירו כיצד משליך קיומו של השטר על השאלות השנויות במחלוקת בהליך שלפניו. לאחר שניתנה ההחלטה, הגישו המבקשים לבורר בקשה לעיון חוזר, וביום 2.3.09 החליט הבורר לדחות גם בקשה זו, כשהוא מרחיב את הנמקתו בעניין העדר הרלוונטיות של הראיה, ובקשר לכך הוא הסביר שככל שהשטר נועד להראות את חבותו של סאלח כלפי יעד, הרי הדבר יתברר במסגרת הליכי הודעת צד שלישי שהוגשה נגדו בגדר ההליך בהרצליה, ואילו בכל הנוגע לטענות שעניינן מהימנותו של סאלח, אין הצגת השטר כראיה מצדיקה סבב נוסף של הבאת ראיות שעתיד להתקיים בעקבות הגשת השטר.

נראה לי שלטענת המבקשים אין בסיס מספיק.
עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק משקפת אחד מעיקרי הצדק הטבעי, שהוא מתן אפשרות לכל צד להשמיע את טענותיו ולהביא את ראיותיו (ראו:
סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, כרך ב, עמ' 1026 (2005) ("אוטולנגי")).
אולם אני סבור, שבמקרה שלפנינו סירובו של הבורר לאפשר למבקשים להציג את השטר כראיה, אינו עולה כדי פגיעה באפשרותם של המבקשים להביא את ראיותיהם ולא ניתן לבסס עליו עילה לפי סעיף 24(4) לחוק. ראשית, מפני שלמקרא פסק הבוררות (על שני חלקיו), ולאחר עיון ביריעה הרחבה של הנספחים שצורפו הן לבקשה והן לתשובה, ואשר משקפים מקצת מכתבי הטענות וחומר הראיות שהיו לפני הבורר, ברור שהייתה למבקשים אפשרות להביא כל ראיה שהם חפצו ולהעלות כל טענה שהם סברו שיש להעלותה, וכי השטר הוא אך אחת מיני ראיות רבות שהיו ברשות המבקשים ואשר אותן הם הביאו בפני
הבורר. יתר על כן, דומני שאין דופי במסקנתו של הבורר שחבותו של סאלח כלפי יעד תתברר בגדר ההליך בהרצליה, ולכן הוא יכול היה להביא את הדבר בחשבון כלל שיקוליו אם להתיר את הבאת הראיה בשלב המאוחר שבו התבקש הדבר. מסיבה זו אני סבור שיש לדחות את בקשתם של המבקשים להתערב בהחלטתו של הבורר שלא להתיר את הבאת השטר כראיה, כמו גם את בקשתם לבטל את פסק הבוררות מחמת העילה הנטענת של סעיף 24(4) לחוק.

טענה נוספת של המבקשים היא שהבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו – בתביעתו של פנדי לחייב את סאלח בחוב החברה ליעד. בכך מתקיימת העילה הקבועה בסעיף 24(5) לחוק שהיא "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו.

לטענה זו לא מצאתי בסיס מספיק. עיון בפסק הביניים מעלה שבפסקה ו' שבו (עמ' 11 ו-12) סקר הבורר את התביעה הנגדית שהגישו המבקשים (שהיו התובעים בבוררות) כנגד המשיבים (שהיו הנתבעים בבוררות). מסקירת עילות התביעה הנגדית עולה, שעניין חובו של פנדי ליעד וחובת השתתפותו של סאלח בחוב זה איננו מן העניינים שבגינם הגישו המבקשים את התביעה הנגדית, ולכאורה לא ניתן לקבוע כי מתקיימת העילה שלפי סעיף 24(5) לחוק. יתר על כן, גם אם אניח שהעדר אזכור החוב ליעד במניין התביעות שהיו בפני
ו הוא תוצאה של השמטה מקרית, הרי שמן החלק האופרטיבי של פסק הביניים עולה שהבורר התייחס לעניין חלקו של סאלח בחוב החברה ליעד, והוא קבע שעניין זה מתברר במסגרת ההליך בהרצליה ומן הסתם יוכרע באותו הליך, ולכן הוא לא ראה לנכון לדון בעניין בגדר ההליך שלפניו. גם במסקנה זו לא ניתן למצוא דופי.

המשיבים טענו, והטענה מקובלת עלי, שעניין חוב החברה ליעד לא נמסר להכרעת הבורר והוא מתברר בגדר ההליך בהרצליה. מדובר בחוב של החברה אשר לפנדי לא יכולה להיות עילת תביעה כלפי סאלח בגינו, וככל שחוב זה מוליד חבויות אישיות של סאלח ופנדי כלפי יעד הרי שחבויות כאלה הן מושא ההליך בהרצליה, והבורר עמד על כך כשהוא דחה את הבקשה לצירוף ראיה.

מעבר לכך, בסעיף 6 של פסקת הסיכום, החותמת את פסק הביניים, קבע הבורר ש"כל יתר הסעדים הנתבעים הן בתביעה והן בתביעה שכנגד, נדחים בזה". לדעתי, יש לפרש מלים אלה באופן שהבורר לא התעלם מטענותיהם של המבקשים, אלא ראה לדחותן. גם משום כך לא מתקיימת עילת הביטול שלפי סעיף 24(5) לחוק.

טענתם הנוספת של המבקשים היא שקביעתו של הבורר שלסאלח יש זכויות במקרקעין, היא קביעה שנעשתה בלי שהבורר הוסמך לכך בהסכם הבוררות. לטענה זו מספר רבדים. הרובד הראשון הוא היקף הסמכות שניתנה לבורר בסעיף 10.1 להסכם המייסדים, הקובע כי: "הצדדים להסכם זה מסכימים להעביר כל חילוקי דעות או התדיינויות שינבעו מהסכם זה למר האשם דלאשה מהכפר בועיינה כבורר דן יחיד". הבורר קבע כי הזכויות במקרקעין הועברו לסאלח על ידי פנדי, והמבקשים טוענים שמקורן של זכויות אלה הוא בזכויותיו של אחיו של סאלח, ראדי תאופיק סעד ("ראדי"), אשר הוא זה שקיבל אותן מפנדי והמחה אותן לסאלח. שתי העברות אלה נעשו באמצעות ייפויי כוח בלתי חוזרים. המבקשים טוענים כי ראדי לא היה צד להסכם המייסדים, ולא להליך הבוררות, ולכן ככל שמקורן של הזכויות במקרקעין הוא בראדי, לבורר לא הייתה סמכות לקבוע דבר בעניין זכויות אלה.

ברובד האחר, נטען שהימנעותו של סאלח מלהעיד את ראדי בהליך הבוררות צריכה הייתה להתפרש לחובתו, ובמיוחד כך כאשר ראדי לא עשה שימוש בייפוי הכוח שנתן לו פנדי, ולכן לא הועברו אליו זכויות שניתן היה לקבוע שהועברו ממנו לסאלח.

טענה זו, על שני רבדיה, לא ניתן לקבל.

פסק הבוררות הכריע במחלוקות שבין הצדדים להסכם המייסדים ולהליך הבוררות. הוראת סעיף 10.1 של הסכם המייסדים נתנה לבורר (שמונה במקומו של הבורר המוסכם באותו סעיף) את הכוח להכריע בסכסוכים שבין הצדדים להסכם המייסדים, ואין מחלוקת שסאלח ופנדי הם צדדים הן להסכם המייסדים והן להליך הבוררות. הטענות שמעלים המבקשים בחלק זה של בקשתם נוגעות לזכויותיו המהותיות והדיוניות של ראדי, ואין להוציא מכלל אפשרות שככל שפסק הבוררות פוגע בזכויותיו של ראדי הוא יוכל, אם ימצא זאת לנכון, לפנות לערכאה המתאימה כדי להגן עליהן ולמנוע פגיעה בהן, אולם מכאן ועד למסקנה שחלק זה של פסק הבורר ניתן בחוסר סמכות רחוקה הדרך.

אשר לטענה שסאלח נמנע מלהביא את ראדי לעדות, לא ירדתי לסוף דעתם של המבקשים בעניין זה. דעתי היא שלא היה צורך להסיק כל מסקנה, לכאן או לכאן, מן העובדה שראדי לא זומן לעדות מטעמו של סאלח ומסקנותי של הבורר בעניין העברת הזכויות מבוססות על חומר הראיות כפי שזה הובא בפני
ו על ידי הצדדים. אם סברו המבקשים
שיש בעדותו של ראדי חשיבות לעניינם הם יכולים היו להביאו כעד מטעמם ואם לא עשו כן, אין הם יכולים לטעון עתה כי הדבר צריך להזקף לחובתו של סאלח.

הטענה האחרונה המצריכה התייחסות היא כי תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, ולכן יש לבטלו על פי העילה הקבועה בסעיף 24(9) של החוק. טענה זו, כקודמתה, משתיתים המבקשים על הפגיעה הנטענת בזכויותיו של ראדי, והם מוסיפים וטוענים שקביעה שיפוטית הנוגעת לזכויות של מי שלא היה צד להליך הבוררות, נוגדת את תקנת הציבור והיא בטלה.

כבר ציינתי שהמבקשים אינם יכולים להשתית את טענותיהם על פגיעה נטענת בזכויותיו של
ראדי, ואוסיף עוד כי אין ולא כלום בין כך לבין תקנת הציבור.

בפסק הביניים קבע הבורר שסאלח הוא הבעלים ב-1000/6516 חלקים של המקרקעין, ובפסק המשלים הוא הוסיף וקבע, מן הנימוקים המפורטים שם, שאין מקום לאכוף בעין את הסעד הזה, וחלף זאת יש לזכות את סאלח בשווי הכספי של החלק במקרקעין שנפסק לזכותו, ולמטרה זו הוא מינה שמאי שיעריך את שוויו של אותו החלק. משמעות הדבר היא שהבורר קבע חיוב כספי המוטל על פנדי לזכותו של סאלח. בחיוב כזה אין דבר העושה אותו מנוגד לתקנת הציבור וכבר נאמר כי "לפסוק בניגוד לתקנת הציבור משמעו לפסוק דבר בלתי מוסרי, בלתי מקובל על הציבור, דבר שאינו עולה על הדעת" (ראו: אוטולנגי , שם בעמוד 1099) וגם זאת כבר נאמר שחיוב לשלם סכום כסף אינו מנוגד לתקנת הציבור (ראו, בין השאר,:
ת"א (ת"א) 1855/89
הנדסת נמלי אויר, הוגו מרום בע"מ נ'

recon optical inc.
(טרם פורסם, 14.6.92)).

לשאר טענותיהם של המבקשים לא מצאתי בסיס מספיק ואני דוחה אותן.

התוצאה היא, אפוא, שהבקשה נדחית, וכמצוות סעיף 28 לחוק אני מאשר את פסק הביניים והפסק המשלים.

המבקשים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיבים, ביחד, שכר טרחת עורכי דין בסכום של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ.


ניתן היום,
ב' חשון תשע"א, 10 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.














הפב בית משפט מחוזי 4638-06/09 יוסף נסיב סעד, נסר נסיב סעד, פנדי אחמד סעד נ' סאלח סעד, דליה סעד (פורסם ב-ֽ 10/10/2010)