פסקי דין על עיריית תל אביב | פסקי דין על אבנר אברהם | פסקי דין על דלילה בן אברהם | פסקי דין על בן חור הברי |

2141/09 עא     13/10/2010




עא 2141/09 עיריית תל אביב נ' אבנר אברהם, דלילה בן אברהם, בן חור הברי








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 2141/09 עיריית תל-אביב נ' אבנר אברהם
ואח'

ע"א 2223/09 אבנר אברהם
נ' עיריית תל-אביב




בפני

כב' סגן נשיא זפט – אב"ד
כב' השופט
שנלר
כב' השופט
ד"ר ורדי


המערערת
בע"א 2141/09

עיריית תל אביב

ע"י ב"כ עו"ד אפרת הרמן ועו"ד שירי אשכנזי


נגד


המערער
בע"א 2223/09


1. אבנר אברהם
2. דלילה בן אברהם

3. בן חור הברי





פסק דין





העובדות, המחלוקות וההליכים

1.
בפני
נו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופטת עידית ברקוביץ) מיום 17/8/09 בת.א 14767/05.

מדובר בתביעה לפינוי וסילוק יד שהגישה עירית תל-אביב המערערת בע"א 2141/09

(להלן: "העיריה"), כנגד המשיב 1 (להלן: "הנתבע" או "אבנר") וכנגד המשיבים 2 ו-3.

זאת לגבי שטחי מקרקעין הידועים כחלק מחלקות 26-34 ו-44 בגוש 6152 בכפר שלם, תל אביב (להלן: "המקרקעין").

יש לציין שבתחילה הוגשה התביעה כנגד אבנר בלבד ובהמשך הוספו משיבים 2-3 שהגישו הודעה כי אינם מחזיקים במקרקעין ואין להם כל קשר אליהם, לא ניהלו הליכים ולא הגישו כתב הגנה ובסופו של יום ניתן גם כנגדם פסק הדין ולא הוגש ערעור על ידם.

יש לציין גם ואף להדגיש כי כנגד אבנר מתנהלים הליכים נוספים ובין היתר תביעת פינוי המתייחסת לשטח בו מתגורר אבנר עם משפחתו בעוד המקרקעין נשוא התביעה ונשוא הערעור אינם משמשים למגורים אלא לגידול חיות, כאשר מדובר בשטח המגודר והמתוחם בסוללות עפר ומצויים בו אורוות, לולים, כלובים ובעלי חיים, כאשר אבנר ומשפחתו אינם גרים במקרקעין.


בנוסף, יש לציין שבית משפט קמא ערך ביקור במקום ונוכח וקבע כי המקרקעין נשוא התביעה נפרדים ממתחם המגורים.

בבית המשפט קמא התמקד הנתבע - אבנר

ב-2 טענות עיקריות. האחת לגבי מעמדה של העיריה וליתר דיוק היעדר מעמדה להגיש את התביעה כנגדו והשניה לגבי זכויותיו הנטענות במקרקעין, ובעיקר טענה להחזקת רבת שנים במקרקעין.




פסק הדין של בית משפט קמא

2.
בית המשפט קמא ב

פסק דין
מפורט ומנומק דחה את טענות הנתבע – אבנר, לגבי היעדר מעמדה של העיריה להגשת התביעה, וכן את טענות אבנר לגבי זכויותיו במקרקעין וקיבל את התביעה והורה לנתבע לפנות ולסלק ידו מהמקרקעין המסומנים בתשריט, למעט לגבי חלקה 44 בגוש 6152 (להלן: "חלקה 44") שאך ורק לגביה נדחתה התביעה.

לגבי מעמדה של העיריה להגשת התביעה קבע בית המשפט כי לגבי חלקה 26 שהינה בבעלות העיריה, אין ספק כי העיריה זכאית להגיש את תביעתה.

כך גם קבע בית המשפט שלעיריה יש סמכות וזכאות להגשת התביעה גם לגבי שאר המקרקעין וזאת מכוח יפויי הכוח שהוצגו בתיק:
יפוי כח מיום 6/1/05 מאת מר פופיק מנהל מחוז ת"א של מנהל מקרקעי ישראל, שמנהל את מקרקעי רשות הפיתוח שהיא הבעלים הרשום של המקרקעין, יפוי כוח נוסף מיום 3/8/05 שניתן לעוה"ד שייצגו את מינהל מקרקעי ישראל ע"י היועץ המשפטי לממשלה, וכן יפוי כוח עדכני מיום 4/6/08 מהיועמ"ש לממשלה (להלן: "ייפוי הכוח המעודכן") הכולל גם את עו"ד הרמן, כאשר היועץ המשפטי לממשלה, הוא המוסמך ליתן יפוי כוח לניהול התביעה מאחר שהחלקות רשומות ע"ש מינהל מקרקעי ישראל, כאשר די ביפוי הכח המעודכן כדי להכשיר את הגשת התביעה.
יש לציין גם כי בקדם המשפט, בהחלטת כבוד השופט טובי מיום 16/1/06 ניתנה לאבנר האפשרות להגיש בקשה מסודרת כנגד יפויי הכוח והוא לא עשה כן, ולכן יש טעם לפגם ואף מניעות, לכאורה, בהעלאת הטענות הנוספות כנגד יפויי הכוח לרבות במסגרת הערעור.

כן ציין בית משפט קמא כי אבנר אינו צד למערכת היחסים בין רשות הפיתוח, חלמיש והעיריה ואין מקום לאפשר לו להעלות טענות בשם אחד הגופים הנ"ל, שלא העלו טענות אלה, מה גם שהגופים הללו חולקים אינטרס משותף של פינוי פולשים, כאשר העיריה זכאית להחזיק בחלק העיקרי של המקרקעין ועתידה להירשם כבעלת הזכויות בהם על פי התב"ע הרלבנטית.
כן קבע בית משפט כי על פי תכנית מתאר מס' 460 ותוכנית מפורטת 2580 הרי המקרקעין מיועדים להיות שטח ציבורי פתוח ולהירשם על שם העיריה, כאשר טענות הנתבע - אבנר כנגד התב"ע מהוות הרחבת חזית אסורה, טענות שהועלו בסיכומים בלבד. מעבר לכך, התב"ע תקפה ואין מניעה לפעול לפינוי מכוח הרשאת בעלים כאשר מטרת ההליך הוא לצרכי ציבור, ולעיריה זכות להגשת התביעה גם מכוח התב"ע למעט לגבי חלקה 44 שלכאורה לא נכללת בתשריט התב"ע.
לגבי מעמדו של הנתבע שטען שהוא מחזיק במקרקעין כ-30 שנה והם משמשים אותו ואת בני משפחתו לגידול בעלי חיים, דחה בית המשפט את טענותיו וקבע כי השטח נשוא התביעה היה פנוי משנת 1986 ועד לשנת 2001 כאשר רק בשנת 2001 נראו על המקרקעין מבנים שהוקמו בשטח, והפלישה ותפיסת השטח היתה בשנת 2001, כך שבמועד הגשת התביעה בשנת 2005 היתה בגדר "פלישה טריה". זאת, קבע בית המשפט בהתבסס על חוות דעת המומחית, דו"חות פיקוח ותמונות ועדות מנהל מדור פינויים בחברת חלמיש.
כן קבע בית המשפט כי הנתבע, המחזיק במקרקעין (למעט חלקה 44) לאחר שנת 2001 לא נכנס לגדר הקריטריונים לפינוי כפר שלם שהמועד הקובע לפיו, לקבלת דמי פינוי הינו 1/4/87.
בית המשפט קבע כי הנתבע לא הניח תשתית עובדתית לביסוס זכותו כבר-רשות בלתי הדירה, ו/או כבר-רשות (מה גם שגם אם היתה מוכחת רשות היא היתה ניתנת לביטול) והוא בגדר מסיג גבול החייב לפנות את המקרקעין שאינו גר בהם ואינם משמשים אף לפרנסתו.
כל זאת לגבי כל המקרקעין נשוא התביעה למעט חלקה 44, לגביה נדחתה התביעה שכן לא הוכח כי לגביה מדובר בפלישה טריה והכף נוטה למסקנה כי בשטח זה (חלקה 44) החזקת הנתבע היא רבת שנים.
זאת, משהמומחית מפענחת התצ"א אישרה כי ייתכן ובשל העצים הגבוהים והעבותים שבחלקה זו לא ניתן לראות את המצב לאשורו ויתכן שהיו מבנים קטנים מתחת ובצמוד לגזעי העצים שלא ניתן לראותם, ולא ניתן לשלול קיומם של כלובים, מלונות ומתקנים קטנים לבעלי חיים שאינם נראים בצילומי האוויר, והעיריה לא הרימה את הנטל להוכחת הפלישה הטריה.
יש לשוב ולהדגיש כי מדובר אך ורק בחלק מחלקה 44 שהינו המקרקעין המופיעים בתשריט נשוא תיק זה ואין עסקינן בכל חלקה 44 הכוללת גם את מתחם המגורים של הנתבע ומשפחתו.

טענות הצדדים בערעורים

3.
ערעור העיריה מתמקד בדחיית התביעה לגבי חלקה 44, בטענה כי אין מקום לקביעת דין שונה בין כל המקרקעין נשוא התביעה לגביהם התקבלה תביעת הפינוי לבין חלקה 44, כאשר העיריה לא ביססה את תביעתה על פלישה טריה, ולכן נשמט הבסיס מקביעת בית משפט קמא שקבע כי לא הוכחה פלישה טריה ולכן נדחתה התביעה לגבי חלקה 44, בעוד מדובר בתביעה לסילוק יד ופינוי ואין רלבנטיות למשך זמן ההחזקה במיוחד במקרקעי ציבור.
זאת, כאשר אין כל הגיון גיאוגרפי משפטי או אחר לנתק את חלקה 44 משאר החלקות נשוא התביעה והן מהוות מקשה אחת, כאשר מדובר בשטח סגור המגודר בסוללות עפר, ברחוב ובגדר גן משחקים.
לטענת העיריה הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא מחזיק כדין במקרקעי ציבור.
לטענת העיריה על חלקה 44 חלה תכנית 460 וחלקי חלקה 44 כלולים ביעוד שצ"פ בהתאם לתב"ע 460 ותב"ע 2580, כעולה מתעודת עובד ציבור של מר דניאל לס מיום 5/1/04.

4.
כנגד זאת טען הנתבע כי חלקה 44 לא מופיעה כלל בתב"ע 2580, ותב"ע 460 לא חלה כלל על גוש 6152, והעיריה לא הוכיחה כי היא זכאית להחזיק במקרקעין מלבד חלקה 26, ולא הוכיחה כי יש לה מעמד לתבוע פינוי מהמקרקעין.
לטענת הנתבע, חלקה 44 היתה בחזקת משפחת הנתבע עשרות שנים כפי שהיא מחזיקה גם בשאר המקרקעין נשוא התביעה, כאשר קביעות בית משפט קמא היו צריכות לחול בקשר עם כל המקרקעין, כאשר לחלקה 44 נשוא התביעה יש קרבה וזיקה למקרקעין המשמשים למגוריו ומגורי משפחתו.
דיון

5.
לאחר שעיינו בהודעות הערעורים ובעיקרי הטיעון ושמענו את הצדדים החלטנו לקבל את ערעור העיריה ולדחות את ערעור הנתבע - אבנר.

אכן, אנו סבורים גם כן, כפי שסברו הצדדים, כי דין אחד צריך לחול על כל המקרקעין נשוא הערעור באופן שיש להורות על פינוי הנתבע מכל השטח כולל מאותו חלק מחלקה 44 ולא רק, כפי שקבע בית משפט קמא, מהשטח למעט מחלקה 44.
לא ניתן להתעלם מכך שהנתבע התקשה מאוד, הן בבית משפט קמא והן בפני
נו, להצביע על זכותו במקרקעין, ולא בכדי, שכן אין לו כל זכות במקרקעין אליהם פלש, וגם אם היתה לו רשות במקרקעין היא בוטלה כדין, כאשר הוא גם לא עומד בקריטריונים לפי חוק בינוי פינוי.
כך, בדיון ביום 7/4/10 ציין ב"כ הנתבע כי הזכות נובעת מזכאות תושבי כפר שלם לפיצוי לפי ריכוז הקריטריונים (שלא חלים על תביעות לאחר 1987) כשהוא מציין שהזכויות הינן לאו דווקא לפי חוק המקרקעין היבש ואף לשיטתו אין להבדיל בין חלקה 44 לשאר המקרקעין.

לאור זאת, לא בכדי בחר ב"כ הנתבע להשתית את טיעוניו רובם ככולם על העדר הסמכות של העיריה להגיש את התביעה.
כך יוצא, כי למעשה שני הצדדים כאחד טוענים לכך שאין מקום לאבחן ולגזור דין שונה על חלקה 44 לעומת שאר המקרקעין נשוא התביעה, ברם בעוד לשיטת העיריה יש לקבל את התביעה גם לגבי חלקה 44 ולהורות על פינוי מכל השטח נשוא התביעה, הרי לשיטת הנתבע יש לדחות את התביעה כולה ולא רק לגבי חלקה 44 ולקבל את ערעורו לגבי שאר המקרקעין.

כאמור, עיקר ערעורו של הנתבע עסק בתקיפת מעמדה של העיריה להגשת התביעה והיעדר זכות תביעה על סמך יפויי הכוח ו/או על סמך התב"ע כשהוא טוען גם לזכות בלתי הדירה בכל המקרקעין ולכך שלא מדובר בשטחים ציבוריים.
כך גם בדיון בפני
נו ביום 6/10/010 התמקד ב"כ הנתבע באריכות בטיעוניו בהיעדר מעמדה של העיריה להגיש את התביעה וטען בקצרה לגבי הזכויות, כשהוא מציין שאם נדחתה התביעה לגבי חלקה 44 יש לקבל את כל התביעה.
כנגד זאת טענה ב"כ העיריה למעמדה ולסמכותה להגשת התביעה ממספר מקורות, מכוח הבעלות, מכוח יפויי הכוח ומכוח מי שזכאית להירשם כבעלים בהתאם לתב"ע המייעדת את השטחים לצרכי ציבור (שצ"פ), (כאשר תב"ע 460 חלה על גוש 6152) והשטח הרלבנטי לגבי חלק מחלקה 44 נשוא התביעה הינו שצ"פ.
כאמור, הנתבע לא הצביע על כל זכויות במקרקעין, ואין מקום לאבחן בין חלקה 44 לשאר המקרקעין, כאשר התביעה גם לא היתה בעילה של פלישה טריה, נימוק שעמד בבסיס דחיית התביעה לגבי חלקה 44 ע"י בית משפט קמא.
בעניין כוחה של העירייה להגיש את התביעה, אנו מצטרפים לנימוקיו של בית משפט קמא וקובעים כי לעיריה היתה גם היתה, סמכות להגשת התביעה וזאת הן מכוח בעלותה (לגבי חלקה 26) הן מכוח יפויי הכוח השונים מטעם מינהל מקרקעי ישראל והיועמ"ש לממשלה ובוודאי מכוח יפוי הכוח המעודכן, והן מכוח חלות תב"ע 460 על גוש 6152 ועל חלקה 44 והיות העיריה זכאית להירשם כבעלים על השטחים הציבוריים הנ"ל ושמדובר בשטח ציבורי שיעודו ציבורי, המוחזק ע"י הנתבע שלא כדין ובניגוד להסכמת הבעלים.
זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מכך שלנתבע ניתנה הזדמנות עוד בקדם המשפט בהחלטת בית משפט קמא מיום 10/1/06 לשטוח את מלוא טענותיו לגבי יפויי הכוח, והסמכות של העיריה לתבוע ולהגיש בקשה מתאימה באשר לכך. ברם, הוא בחר שלא לעשות כן אלא לטעון חלק מטענותיו לראשונה בערעור (כמו שתב"ע 460 אינה חלה על גוש 6152) תוך העלאת טענות "מן הגורן ומן היקב" ואף לא נמנע מלטעון כי יפוי הכח מטעם היועץ המשפטי, חשוד כמזוייף, כלפי היעדר סמכות לעיריה וזאת בזמן, כאמור, שאינו מצביע על כל זכות במקרקעין, כאשר רשות חינם, לא כל שכן רשות ציבור לא יכולה כלל להיות בלתי הדירה (ע"א 977/06 בן חמו נ' מד"י (17/5/06) ואם הנתבע היה בר רשות הרי רשות זו בוטלה.

טענותיו העובדתיות של הנתבע נדחו ע"י בית משפט קמא וכידוע ערכאת הערעור לא מתערבת בקביעות וממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה מהם ובחנה את הראיות.
למעשה, מעבר לצורך, משהוכח מעמדה של העיריה במקרקעין עובר הנטל לנתבע להוכיח שאינו מסיג גבול והנתבע לא עמד בנטל.

מדובר בשטח מגודר ובעל גבולות שהינו מתחם אחד המובדל ומופרד ממתחם המגורים (שהינו נשוא תביעה אחרת) שהנתבע השתמש בו, כפי שבית המשפט קמא עצמו נוכח מביקור במקום שערך, ויש לראותו כמיקשה אחת ולהחיל את אותו דין על כל השטח כמכלול ואין מקום לאבחנה שנעשתה ולהוצאת השטח שבחלקה 44 מהכלל.

לסיום, אין לנו אלא להצטרף לדברי כבוד השופט רובינשטיין ברע"א 8459/08 יעקב אלפרון נ' מנהל מקרקעין ישראל (13/10/08) כי "דלתי בית המשפט לא יהיו פתוחות לדחיית הקץ, קץ הפינוי, עד אין קץ, למי שאין לו זכויות של ממש במקרקעין".

התוצאה

6.
התוצאה הינה כי הערעור של העיריה מתקבל באופן שעל הנתבע לפנות ולסלק את ידו גם מהמקרקעין שבחלקה 44 בהתאם לתשריט שהתקבל בבית משפט קמא.

ערעור הנתבע - אבנר נדחה.
הנתבע - אבנר ישלם לעיריה שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.
הסכום הנ"ל יועבר לעיריה באמצעות באי כוחה, מתוך הפקדון שהפקיד אבנר בקופת בית המשפט ויתרת הפקדון תוחזר לאבנר באמצעות בא כוחו.

הערבות הבנקאית שהפקידה העיריה תוחזר לעיריה באמצעות באי כוחה.


המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
ה' חשון תשע"א, 13 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.









_____________

_______________
_______________
ס.נ יהודה זפט, שופט

ישעיהו שנלר, שופט
ד"ר קובי ורדי, שופט

אב"ד













עא בית משפט מחוזי 2141/09 עיריית תל אביב נ' אבנר אברהם, דלילה בן אברהם, בן חור הברי (פורסם ב-ֽ 13/10/2010)