פסקי דין על איזוטופ בע"מ | פסקי דין על תעשיות אבני הנגב | פסקי דין על אמיר אלשייך |

3793/06 תאמ     24/10/2010




תאמ 3793/06 איזוטופ בע"מ נ' תעשיות אבני הנגב בע"מ, אמיר אלשייך








בית משפט השלום ברחובות



תא"מ 3793-06 איזוטופ בע"מ
נ' תעשיות אבני הנגב בע"מ
ואח'


בפני

כב' השופטת
שירלי דקל נוה

התובעת
איזוטופ בע"מ


נגד

הנתבעים
1.תעשיות אבני הנגב בע"מ
2.אמיר אלשייך





פסק דין


התביעה

1.
התובעת הגישה תביעה כספית על סך 13,618 ₪ נגד שני הנתבעים – נגד נתבעת 1 שהיא חברה בערבון מוגבל, ונגד נתבע 2 שהוא מנהל החברה ובעל מניות בה.

2.
התובעת טענה בתביעתה כי בין התובעת לבין נתבעת 1 נערך הסכם התקשרות מס' 180780 (להלן: "ההסכם"), לפיו ביצעה התובעת בדיקות התאמה לתקן ו/או בדיקות חוזרות ו/או נוספות על אלו המפורטות בהסכם.

3.
לטענת התובעת, נותר חוב בגין הבדיקות שתמורתן לא שולמה בסך של 13,618 ₪, וזאת על פי דו"ח משוערך שערכה התובעת.

4.
התובעת טענה בתביעה כי הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם באי תשלום התמורה, ולחילופין, עשו עושר ולא במשפט.

5.
לטענת התובעת, נתבעת 1 הינה חברה פרטית, הנמצאת בשליטת נתבע 2, המכהן כמנהלה ו"הרוח החיה" בה והוא הזמין בשם נתבעת 1 את שירותי התובעת, תוך הטעיית התובעת וניצול לרעה של מסך ההתאגדות, ועל מנת לשלשל לכיסו רווחים ולהותיר את התובעת מול "שוקת שבורה".
לפיכך, התובעת טענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות, ולחייב את הנתבע 2 באופן אישי בחוב של הנתבעת 1. התובעת טענה כי הנתבע 2 פעל בחוסר תום לב ו/או ברשלנות ו/או בהתרשלות ו/או הפר את חובת הזהירות ו/או הנאמנות המוטלת עליו ואת חובתו לפעול כמנהל הגון, סביר ואחראי.
כמו כן, התובעת טענה בתביעתה כי הנתבע 2 יצר כלפיה מצג שווא, לפיו הנתבעת 1 מתכוונת ו/או יכולה לשלם עבור הבדיקות ובכך גרם לה לנזקים.
הגנת הנתבעים

6.
הנתבעים טענו, כי ההתקשרות נעשתה בין התובעת לבין נתבעת 1 בלבד, ועל כן, אין יריבות עם נתבע 2 ואין מקום להרים את מסך ההתאגדות, נתבע 2 לא התחייב לשלם בגין הזמנת העבודות וההתקשרות לא נעשתה איתו.
הנתבעים טענו כי הנתבע 2 ניהל את עסקי נתבעת 1 באופן הוגן ובתום לב, וכל הטענות כלפיו הן טענות כזב, שנועדו לבסס עילת תביעה נגדו יש מאין.

7.
הנתבעים טענו עוד כי נתבעת 1 שילמה לתובעת את רוב החוב בגין העבודה שבוצעה, וכן כי התובעת לא ביצעה את כל העבודות שהתבקשה ואת העבודות שכן ביצעה, ביצעה באופן בלתי תקין ולא מסרה את כל האישורים הנדרשים לנתבעת 1 לגבי תוצאות הבדיקות, ואלה שנמסרו, לא נמסרו במועד ובכך נגרמו לנתבעת 1 נזקים.

8.
הנתבעים טענו כי הנתבעת 1 שילמו לתובעת סך כולל של 11,000 ₪, וכאשר לא כובדו שלושה מהשיקים בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה נתבעת 1, נתבעת 1 מסרה לתובעת שיקים נוספים.

9.
לטענת הנתבעים, נותר חוב בסך של 4,924 ₪ בלבד, אותו יש לקזז בגין הליקויים והנזקים שהתובעת גרמה, והעולים אף על סכום התביעה.

דיון והכרעה

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

10.
אין חולק כי בתאריך 6.9.05 התובעת והנתבעת 1 חתמו על "הסכם לבדיקות התאמה של חומרים ומלאכות" מספר 180780, הוא ההסכם נשוא התביעה, לפיו הוזמנו על ידי הנתבעת 1 בדיקות, כשהוסכם כי התשלום יתבצע על פי הבדיקות ובהתאם למחירון איזוטופ ותינתן 50% הנחה מהמחירון.

גדר המחלוקת

11.
מכתבי הטענות עולה כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי סוגיות עיקריות, בהן אדון, כל אחת באופן נפרד, כדלקמן:

א.
מהו גובה החוב כלפי התובעת, והאם יש לקזזו בגין ליקויים ונזקים נטענים.
ב.
אם נותר חוב, האם יש לחייב את הנתבע 2
באופן אישי, לשלמו לתובעת.
החוב הנטען בתביעה

12.
מטעם התובעת העידו שתי עדות, גב' רחל ברנס, סמנכ"לית הכספים של החברה, שעיקר תצהירה נסב על גובה החוב, וגב' נגה רובין, אשת שיווק וגביה בסניף באר שבע, שעיקר תצהירה נסב על ההתקשרות בין הצדדים.

13.
גב' ברנס טענה בתצהירה כי לפי רישומי הנהלת החשבונות של התובעת, קיים חוב של הנתבעת 1, בסך 11,205 ₪, המשוערך ליום הגשת התביעה בסך 13,618 ₪.

לא הוגש כרטיס הנהלת החשבונות, אלא רק דו"ח משוערך, שהוכן לצורך הגשת התביעה (נספח א' לתצהיר גב' ברנס). יש לציין כי עובדה זו כשלעצמה תמוהה ביותר, כאשר התובעת מבססת תביעתה על חוב נטען שנותר לכאורה לנתבעים כלפי התובעת.

14.
גב' ברנס הפנתה למסמך שצירפו הנתבעים - כרטסת הנה"ח של הנתבעת 1, הממוינת לפי תאריכי אסמכתא (נספח ב' לתצהירה), בה נרשמו חשבונות שהוצאו בגינם חשבוניות מס, ולפיה נותר חוב בסך 4,924.57 ₪.
לטענת גב' ברנס, הכרטסת הממוינת של הנתבעים אינה משקפת נכונה את החוב, מאחר שהתובעת מוציאה רק חשבונות לתשלום, ורק כאשר הלקוח משלם התובעת מוציאה חשבונית מס. נשאלת השאלה, אם לטענת התובעת הכרטסת הממוינת של הנתבעת 1 אינה משקפת נכונה את החוב – מדוע התובעת לא צירפה את הכרטסת הממוינת שלה או כל כרטיס אחר מהנהלת החשבונות שלה ?

15.
בחקירתה הנגדית של גב' ברנס עלה כי העבודות בגינן נשלחו חשבונות, היו בגין עבודות שבוצעו בשנת 2005, וליתר דיוק, בסוף שנת 2005 (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 15-17). כך גם בחקירת גב' רובין – היא אישרה כי החשבונות נשלחו בגין עבודות שבוצעו בשנת 2005 והתשלומים שולמו בשנת 2006 (מעמ' 6 לפרוטוקול ש' 30 עד עמ' 7 ש' 1).

16.
הנתבעת 1 טענה כי מסרה לתובעת 5 שיקים שזמן פירעונם מ – 1.1.05 וכל 1 לחודש שלאחר מכן, כל אחד על סך 2,200 ₪, סך הכל 11,000 ₪. שניים מהשיקים נפרעו במועד, ושלושה שיקים לא כובדו על ידי הבנק, ונותר חוב בסך 6,600 ₪. הנתבעת 1 שילמה חוב זה בשני תשלומים, כ"א ע"ס 3,375 ₪, ויחד עם תוספת של 150 ₪, כדרישת התובעת עבור "ריבית" שבגין השקים שלא כובדו בזמן.
הנתבעת 1 טענה כי לאור זאת נותר חוב רק על סך 4,924 ₪.
בחוב זה הודו הנתבעים בכתב ההגנה, אך טענו שיש לקזזו כנגד ליקויים והנזקים שגרמה להם התובעת.

17.
לא הוגש על ידי התובעת כתב תשובה, אך במסגרת תצהירה של גב' ברנס היא טענה כי היו קיימים הסכמים נוספים בין הצדדים, מספרם 167557 ו – 151478, שגם הם היו בגין בדיקות באותו פרויקט בניה בבית ספר דביר בעותנאל.
לטענת גב' ברנס, התשלומים שפורטו על ידי הנתבעים שולמו על ידם בגין הסכמים אלו, והחוב הנתבע בתביעה הוא על יסוד ההסכם נשוא התביעה שמספרו אחר.

מדובר בהרחבת חזית אסורה. התובעת ידעה כי הנתבעים טוענים כי חלקו הארי של החוב נפרע, ולכן, אם רצתה התובעת לטעון כי הנתבעים שילמו את הסכומים הנטענים על ידם, אך בגין הסכמים אחרים שנכרתו ביניהם ולא בגין ההסכם נשוא התביעה, היה עליה להגיש כתב תשובה.

יתרה מכך, התובעת לא צרפה לתצהירים שהגישו העדות מטעמה את ההסכמים האחרים הנטענים על ידה. גם במהלך דיון ההוכחות, כאשר גב' ברנס נדרשה על ידי ב"כ הנתבעים להציג את אותם הסכמים נטענים, היא לא הציגה אותם בטענה כללית לפיה –
"לא הבאתי מאחר ואיננו נשוא התביעה. הסכום ההוא שולם כך שלא מצאתי לנכון לצרפו" (עמ' 3 ש' 19-22).

הגב' ברנס חיזקה טענתה על כך שמדובר בתשלום חוב בגין הסכמים אחרים על מסמך אחד בלבד, מסמך אותו צירף הנתבע 2 לתצהירו – העתק ספח השיק של אחד מהתשלומים ששולמו על ידי הנתבעת 1 לתובעת (נספח ז' לתצהיר הנתבע 2).
בספח השיק צויין – "עבור ח-ן מס' – 510390 11/05, עבור ח-ן מס' 510388 11/05".

על יסוד זה בלבד מבקשת התובעת מבית המשפט לקבוע כי התשלומים ששילמו הנתבעים היו על חשבון חובות אחרים שהיו להם כלפי התובעת.

יש לציין כי הסכום ששולם בסך 11,000 ₪ (ובסופו של דבר 11,150 ₪), דומה מאד לסכום החוב הנטען בדו"ח המשוערך בסך 11,205 ₪, ומדובר בחובות נטענים בדיוק מאותה התקופה בסוף שנת 2005 ובגין אותו פרויקט בנייה בדיוק.

אף אם טענה זו של התובעת היא טענה נכונה, היה על התובעת לטעון אותה ולפרטה בכתב תשובה כאמור, כדי לתת לנתבעים אפשרות להתגונן בפני
ה.

אם התובעת לא טענה טענתה כראוי בכתב התשובה, לפחות היה עליה להוכיח את טענתה, כמי שעליה נטל ההוכחה, ולא לבסס טענתה רק על ספח של שיק שצרפו הנתבעים.

לא זו אף זו, מטעם הנתבעים הוגש תצהיר של מר ג'אבר אלשייך, בו הצהיר כי הוא טיפל בכל ההתקשרות עם התובעת, וטען כי שולם על חשבון ההסכם סך של 11,000 ₪, וכי לא ברורה לו הטענה שהופיעה בתצהיר גב' ברנס לפיה התשלומים ששולמו על ידי הנתבעת 1 היו בגין הסכמים אחרים.
מר ג'אבר אלשייך לא הגיע לדיון ההוכחות, הנתבעים ביקשו לדחות את מועד שמיעת עדותו בטענה כי הוא חולה,
אך בית המשפט דחה את בקשתם.
העובדה שהתובעת לא טרחה להביא עימה למועד ההוכחות את שני ההסכמים הנוספים שבגינם, לטענתה, שולמו הסכומים, כדי לעמת את מר ג'אבר אלשייך עם ההסכמים עליהם חתם לכאורה, תמוהה ואומרת דרשני.

18.
לפיכך, התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הוכיחה את הסכום הנתבע בתביעתה. מאחר שהנתבעים הודו בכך שלא שולם חוב בסך 4,924 ₪, לפי חשבונית מס מיום 28.11.05, חוב זה בלבד הוכח.

19.
הנתבעים טענו כי את יתרת חוב זו יש לקזז בגין נזקים
וליקויים שהתובעת גרמה, והעולים אף על סכום התביעה, אך טענתם זו נטענה באופן כללי בלבד, לא הייתה מפורטת ולא הוכחה כלל ולכן אינני מקבלת אותה.

שאלת אחריותו של הנתבע 2

20.
לביסוס עילת התביעה נגד נתבע 2, התובעת טענה בכתב התביעה טענות שונות, לפיהן הוא הזמין בשם נתבעת 1 את שירותי התובעת, תוך הטעיית התובעת וניצול לרעה של מסך ההתאגדות.
כמו כן, התובעת טענה כי נתבע 2 פעל בחוסר תום לב ו/או ברשלנות ו/או בהתרשלות ו/או הפר את חובת הזהירות ו/או הנאמנות המוטלת עליו ואת חובתו לפעול כמנהל הגון, סביר ואחראי, ויצר כלפיה מצג שווא, לפיו נתבעת 1 מתכוונת ו/או יכולה לשלם עבור הבדיקות ובכך גרם לה לנזקים.

21.
כבר עתה יש לומר כי ראיתי לנכון לקבל את טענת הנתבע 2, לפיה אין כל יריבות בינו לבין התובעת. מהעדויות עלה כי לנתבע 2 לא הייתה כל מעורבות בהתקשרות עם התובעת, ובעדות המצהירה מטעם התובעת, גב' רובין, עלה כי כלל לא ידעה על קיומו של נתבע 2 וסברה כי מדובר באדם אחר.

22.
למרות זאת, התובעת בחרה להמשיך ולטעון טענותיה נגד נתבע 2 לפיהן יש לחייבו בחובות נתבעת 1 כלפיה. לפיכך, אבחן להלן את טענות התובעת נגד נתבע 2.

טענת התובעת בדבר מצג שווא

23.
ההסכם בין התובעת לנתבעת 1 נחתם בתאריך 6.9.05. החשבון שלא שולם הוצא בתאריך 28.11.05. לפיכך, העבודות נשוא החשבון הוזמנו ובוצעו במהלך תקופה זו של חודשיים וחצי שבין מועד חתימת החוזה להוצאת החשבון.

24.
מעיון בהסכם עולה כי בפרטי המזמין בהסכם נרשם – מס' החברה של הנתבעת 1.
בפרטי איש הקשר נרשם ג'אבר אלשייך (שהינו אחיו של הנתבע 2).
על ההסכם מטעם התובעת חתמה גב' נגה רובין ומטעם המזמין חתם מר ג'אבר אלשייך, ובצירוף חותמת החברה של נתבעת 1.

המסקנה הברורה היא כי נתבע 2 לא התקשר עם התובעת ולא הזמין בשם נתבעת 1 את שירותי התובעת.

25.
מעבר לכך, הסתבר כי נציגת התובעת, גב' נגה רובין, אשר פעלה בשם התובעת בהתקשרות עם הנתבעת 1, כלל לא הכירה את נתבע 2, וראתה אותו לראשונה רק בדיון ההוכחות.
במהלך החקירה הנגדית של גב' רובין, עלה בבירור כי במשך כל יחסי העבודה שלה עם הנתבעת 1, היא נפגשה עם אדם שהציג עצמו בשם ג'אבר אלשייך, והיא סברה שהוא מנהל החברה.
לאחר שגב' רובין הוציאה תדפיס של נתבעת 1 ברשם החברות, וראתה שרשום כי מנהל החברה הוא אמיר אלשייך
, היא סברה בטעות שזה אותו אדם שהכירה, ואשר השתמש בשם כינוי (ראה עמ' 5 לפרוטוקול ש' 26-32 ועמ' 6 לפרוטוקול ש' 1-12).

26.
כלומר, מעדות גב' רובין מטעם התובעת עלה כי טענת התובעת לפיה נתבע 2 יצר כלפיה מצג שווא, אין בה כל ממש, מאחר שהתובעת כלל לא הכירה את נתבע 2. בנסיבות אלו לא הוכח כי נתבע 2 ביצע כלפי התובעת כל מצג שווא לפיו החוב ישולם, נהפוך הוא, הוכח כי נתבע 2 לא הציג כל מצג כלפי התובעת, באשר היא כלל לא פגשה בו.

טענת התובעת בדבר אחריות מכוח היות נתבע 2 מנהל ובעל מניות

27.
העובדה שהתובעת לא הכירה את נתבע 2, לא מנעה מהתובעת להמשיך ולטעון כי נתבע 2 אחראי כלפיה, מכוח היותו מנהל ובעל מניות יחיד בחברה (ראה טענת ב"כ התובעת עמ' 6 בפרוטוקול ש' 14-15 ובסיכומיו בעמ' 17 ש' 24-25).

28.
טענתה זו של התובעת עומדת בניגוד מוחלט לכלל לפיו חובת הזהירות של נושא משרה בחברה כלפי צד שלישי אינה נובעת מעצם הכהונה בלבד -
ע"א 4612/95 מתיתיהו נ' שטיל, פ"ד נא
(4) 769.

לא הוכח כי נתבע 2 התחייב בפני
התובעת התחייבות כלשהי ו/או כי עצם אי תשלום מלוא החוב נבעה מתוך מצג שווא שלו כלפיה או תרמית או רמאות מצידו וכדומה. התובעת לא הציגה באמצעות עדיה כל נתון בדבר המצגים שהוצגו על ידי נתבע 2 או מי מטעמו. אי התשלום הנטען כשלעצמו אינו מחייב קביעה כי המדובר במצג שוא.

היה על התובעת להראות את הפער בין המצגים שהציגה נתבעת 1 לבין הנתונים בפועל, וכן להוכיח את ידיעת נתבעת 1 ואורגניה אודות פער זה. את כל אלה התובעת לא הוכיחה בכל ראייה.

29.
זאת ועוד, נתבעת 1 מסרה לתובעת סדרה של 5 שיקים ע"ס 2,200 ₪ שמועדי הפרעון שלהם היו במהלך שנת 2006. שני השיקים הראשונים נפרעו בשל הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה הנתבעת 1. למרות שנתבעת 1 לא הזמינה עבודות נוספות אצל התובעת במהלך שנת 2006, ולמרות שכל העבודה שהוזמנה כבר סופקה, נתבעת 1 דאגה לשלם את החוב בשני השקים ואח"כ גם בגין שלושת השיקים הבאים שלא כובדו, ואף הוסיפה לפי דרישת התובעת סך של 150 ₪. לא כך היו פועלים הנתבעים לו רצו להונות את התובעת. ב

טענת התובעת להרמת מסך ההתאגדות

30.
נושא הרמת מסך ההתאגדות הוסדר בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999

(להלן: "חוק החברות"), הקובע כדלקמן:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193, ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד"
.

הפסיקה חזרה ושנתה כי בית המשפט מחויב לעשות שימוש בסמכותו להרים את מסך ההתאגדות בזהירות רבה, שכן,
"הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה"
ע.א. 9916/02
בן מעש נ' שולדר חברה לבניה בע"מ ואח'
(2004).

על כן, ההלכה היא, כי הרמת המסך, אינה נעשית כעניין שבשגרה, אלא חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת - 4606/90
מוכרמן נ' תלמר בע"מ
,
פ"ד מו (5) 353, עמ' 361.

31.
סעיף 6 לחוק החברות בעצמו מחייב את בית המשפט לשקול היטב את הפעלת הסמכות "אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", ומחייב לעשות זאת, כלשון החוק רק ב - "מקרים חריגים", מקרים קיצוניים, בהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן המפורט בסעיף האמור, ושיש בו משום שימוש לרעה (
בש"א (ת"א) 13857/01
שמואל רובננקו נ' שיא החזקות
(2001).

32.
כלל ידוע הוא שעצם קריסת חברה, אין די בה להוביל אוטומטית להרמת מסך ההתאגדות. גם הפעלת שיקול דעת עסקי בתום לב, אף אם בדיעבד התברר כמוטעה, אינה מובילה באופן אוטומטי להטלת אחריות משפטית על בעל משרה בתאגיד.

33.
בשים לב לעקרונות המשפטיים שצוינו לעיל, יש לבחון האם מדובר במקרה חריג והאם יהא צודק ונכון לחייב את נתבע 2 באופן אישי לגבי חובות נתבעת 1 כלפי התובעת, בגין שירותיה לפי ההסכם נשוא התביעה.



מהבחינה העובדתית, במסגרת ראיות התביעה לא הובאו כל ראיות לגבי הנסיבות בהן התקיימו העסקאות, לגבי מצגים כלשהם של הנתבע 2 (נהפוך הוא, התברר כי לא היה בינו לבין התובעת כל קשר), לא פורטו התשלומים ששולמו על ידי הנתבעת (אלא רק התשלומים שנטען כי לא שולמו), או עניינים אחרים שמהם ניתן ללמוד על מעשה או מחדל שניתן לייחס לנתבע 2. לא הוצגה אף טענה בסיסית הקושרת את נתבע 2 לאילו מהעסקאות או למועדים בהם התקשרה התובעת עם נתבעת 1 או ניתנו השיקים.

אין בתביעה אלא טענה כללית לפיה בהיות נתבע 2 מנהל הנתבעת 1 הוא חב בחובותיה, ללא הוכחת כל נסיבות מיוחדות היוצרות אחריות אישית של נתבע 2 כמנהל, ותוך התעלמות מוחלטת מהעקרון הבסיסי של האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד.

34.
התובעת הייתה מודעת לקושי שבטיעוניה, ולכן ימים ספורים לפני מועד ההוכחות הגישה והפנתה ל

פסק דין
שניתן נגד הנתבעת 1, שלטענתה מהווה "מעשה בי-דין" כנגד הנתבע 2 –
פסק דין
ב - ת.א. 43470/06 (שלום ת"א) א.ש. רהט הנדסה בע"מ (בהקפאת הליכים) באמצעות הנאמן מר שמשון הורן נ' תעשיות אבני הנגב בע"מ
, מ.א. אבני הנגב בע"מ וחמישה אחרים (להלן: "פסק הדין").
פסק הדין עניינו בקשה בטען ביניים שהוגשה על ידי נאמן של חברה, אשר נמצאת בהקפאת הליכים, חברת א.ש. רהט הנדסה בע"מ ,להורות כיצד יש לחלק סכום כסף בין טוענים שונים (להלן: "חברת רהט"), שהם הנתבעת 1 בענייננו ושישה משיבים נוספים.

מפסק הדין הנ"ל עולה כי הנתבעת 1 הייתה קבלן משנה של חברת רהט, והועברו אליה כספים באמצעות הנאמן על פי הוראות בית המשפט. נשלחו הודעות עיקולי צד ג' על כספי הנתבעת 1 שבידי הנאמן, ובשלב מסוים, הובא לידיעת הנאמן ו/או הומצאה לו המחאת זכות של זכויות הנתבעת 1 לטובת חברת מ.א. אבני הנגב בע"מ (להלן: "חברת מ.א"), ובשל כך הגיש את טען הביניים.
השאלה שעמדה לדיון והכרעה בפסק הדין היא – האם המחאת הזכויות נעשתה כדין.

חברת מ.א הגישה לבית המשפט תצהיר של מר ג'אבר אלשייך, ולא הוגש תצהיר מטעם הנתבע 2. בית המשפט קבע כי הנתבע 2 הוא עד חשוב מבחינת חברת מ.א, והוא לא נתן גרסתו כלל, ולכן אי העדתו פועלת לרעת חברת מ.א. בית המשפט קבע עוד, כי ישנו ערבוב בין הנתבעת 1 לבין חברת מ.א.
יצוין כי באותו הליך הוגשה ההודעה על המחאת הזכות על דרך השעבוד לבנק, כשהתאריך שהופיע על ההודעה היה 29.1.06.
בית המשפט קבע כי המחאת הזכות הנטענת היתה בכוונה להונות את נושי חברת רהט.

35.
התובעת טענה בסיכומיה כי מפסק הדין ניתן ללמוד שכבר בסוף שנת 2005 הייתה נתבעת 1 בקשיים כלכליים, וכבר אז ביקשה לבצע המחאת זכות כדי לקבל מימון מחברת אחות, חברת א.מ.

36.
ראשית, טענות התובעת בסיכומיה המסתמכות על פסק הדין מהוות הרחבת חזית אסורה. מדובר ב

פסק דין
שפורסם בתאריך 31.7.07, ולכן, לא היה מקום להגישו לאחר הגשת התצהירים וסמוך מאד ליום ההוכחות ומבלי לבקש לתקן את כתב התביעה.

37.
שנית, וגם בהתעלם מהעובדה שמדובר בהרחבת חזית אסורה, אני סבורה כי גם לגופו של עניין, אין לפסק הדין רלוונטיות. לא ניתן ללמוד מפסק הדין מהו המועד המדויק בו נכנסה הנתבעת 1 לקשיים כלכליים,
ולא ניתן לקבוע מפסק הדין מהי ההשלכה של המחאת הזכות או של הקשיים הכלכליים על החוב הנטען נשוא התביעה.
במקרה דנן, הנתבע 2 הצהיר כי הנתבעת 1 נקלעה לקשיים בשנת 2006, ולא ידע למסור תאריך מדויק.

38.
כפי שצוין, העבודות נשוא החוב בוצעו במהלך התקופה שבין ספטמבר-נובמבר 2005. הוכח כי במהלך שנת 2006 הנתבעת 1 שילמה לתובעת סך של 11,000 ₪ (אותם תשלומים שלטענת התובעת שולמו על ידי הנתבעת 1 על חשבון הסכמים אחרים).

כלומר, מכאן עולה כי גם במהלך שנת 2006, כאשר נתבעת 1 הייתה בקשיים כלכליים, היא עשתה מאמצים לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת, ושילמה חובותיה, לפחות בחלקם.



מכאן המסקנה המתבקשת כי הנתבע 2 לא ניסה להונות את התובעת, אלא הנתבעת 1 שנקלעה לקשיים כלכליים לא הצליחה לשלם את מלוא חובה לתובעת.

39.
שלישית, העובדה שנקבע שהמחאת הזכות נעשתה בכוונה להונות את נושי חברת רהט, אין בה כדי ללמד כי במקרה דנן הנתבע 2 פעל כדי להונות את התובעת בענייננו.

הנתבע 2 חתם על שיקים לפקודת התובעת, שאף נפרעו במהלך שנת 2006, ובנסיבות אלה, לא ניתן לראות את הנתבע 2 כמי שהונה את התובעת או כמי שעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, באופן שיש בו כדי לקפח את התובעת, ולכן אין מקום להרמת מסך ההתאגדות לגבי חובות הנתבעת 1.

ויודגש – במהלך שנת 2006, לא הוזמנו עבודות נוספות על ידי הנתבעת 1 מהתובעת.

40.
רביעית, הקביעות של בית המשפט בפסק הדין אינן יוצרות יריבות בין הנתבע 2 לבין התובעת, ככל שהדבר נוגע לחוב נשוא תביעתה.

כפי שצוין, הנתבע 2 לא מסר תצהיר ולא נחקר במסגרת ההליך נשוא פסק הדין, אלא אחיו ג'אבר שהיה מעורה בעובדות.


לתובעת ניתנה רשות בית המשפט, לאחר תום הסיכומים, להפנות לאסמכתא משפטית לפיה

פסק דין
יכול להוות בנסיבות מסוימות מעשה בי-דין כלפי בעל החברה. התובעת חרגה מרשות זו והפנתה לשני פסקי דין.
כך או כך, העובדה כי פסק הדין שניתן בעניין חברת מ.א, לפיה המחאת החוב נעשתה במטרה להונות את נושים, גם אם יכול להוות מעשה בי-דין בין הצדדים נשוא פסק הדין לבין הנתבע 2 באופן אישי (שאלה שיש להשאיר בצריך עיון), הרי שאין בכך כדי לחייב את הנתבע 2 בחובות הנתבעת 1 כלפי התובעת.
בעניין זה יודגש – לא התובעת ולא הנתבע 2 היו צד להליך נשוא פסק הדין.

גם אם ניתן לטעון שנתבע 2 המחה זכויות הנתבעת 1 לחברת מ.א. במטרה להונות נושים מסוימים (ושוב, אינני קובעת שכך הדבר, כיוון השאלה לא במחלוקת בתיק זה), אין בכך כדי להשליך על מחויבותו של נתבע 2 כלפי התובעת.


זאת ועוד, התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה, שבשל המחאת החוב הנתבעת 1 לא שילמה את מלוא חובה, הטענה הזו לא הייתה כלל פלוגתא במשפט זה.

41.
כעולה מן האמור, התובעת לא הוכיחה את תביעתה כלפי הנתבע 2, ועל כן, יש לדחות את תביעתה בכל הנוגע אליו.

ולסיום

42.
כעולה מכל האמור, על הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 4,924.57 ש"ח ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.11.05 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת הוצאות הגשת התביעה ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 2,000 ₪ ובצירוף מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

43.
אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבע 2 ומחייבת את התובעת לשלם לנתבע 2 הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪ ובצירוף מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

44.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
ט"ז חשון תשע"א, 24 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.










תאמ בית משפט שלום 3793/06 איזוטופ בע"מ נ' תעשיות אבני הנגב בע"מ, אמיר אלשייך (פורסם ב-ֽ 24/10/2010)