פסקי דין על מקווה ישראל | פסקי דין על כל ישראל חברים | פסקי דין על דב ענבר | פסקי דין על גדעון רון ואח' |

43359-02/10 עפ     04/11/2010




עפ 43359-02/10 מקווה ישראל, כל ישראל חברים, דב ענבר, גדעון רון ואח' נ' מדינת ישראל




לפני:
כב' השופט מנחם פינקלשטיין
[אב"ד]
כב' השופט פרופ' עופר גרוסקופף

כב' השופט רמי אמיר
המערערים
(המשיבים בעפ"ג 10478-03-10)

1. מקווה ישראל
, כל ישראל חברים
2. דב ענבר

באמצעות ב"כ עו"ד פרופ' דוד ליבאי ועו"ד אלעד רט

3. גדעון רון
באמצעות ב"כ עו"ד טלי גואר

4. יוסף בלס
5. חברת בלס דוד עבודות עפר ופיתוח בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד חדווה באום

נגד

המשיבה
(המערערת בעפ"ג 10478-03-10)
מדינת ישראל

פרקליטות המדינה – המחלקה הכלכלית
באמצעות עוה"ד רעות גורדון ויצחק חנוך
<#2#>
נוכחים:
ב"כ המערערת 1: עו"ד אורית אביטל
ב"כ המערערת 2: עו"ד אלעד רט
ב"כ המערער 3: עו"ד טלי גואר
ב"כ המערערים 4,5: עו"ד חדווה באום
ב"כ המשיבה: עו"ד רעות גורדון ועו"ד יצחק חנוך
פסק דין
השופט פרופ' עופר גרוסקופף
:

כללי

1. בפני
נו חמישה ערעורים על פסק-דינה של השופטת שירה בן-שלמה בבית המשפט השלום בנתניה, בת.פ. 2335/05 מיום 4.5.2009 (להלן: "פסק-הדין"), לפיו הורשעו המערערים 1 - 5 בעבירות כדלקמן: כרייה שלא כדין לפי סעיף 111(א) לפקודת המכרות, 1925 (להלן: "פקודת המכרות"); אחריות נושא משרה לפי סעיף 111א(א) ו- (ב) לפקודת המכרות (ביחס למערערים 2 - 4); והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ביחס למערערים 2 - 3). ערעורם של המערערים הוא הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד חומרת גזר הדין של בית המשפט קמא (אשר ניתן ביום 21.1.2010). המשיבה מערערת כנגד קולת העונש שהושת על המערערים 2 – 5.

לאחר דיון ועיון בערעורים, החלטנו לקבל את הערעורים כנגד ההרשעה, ולזכות את הנאשמים מכל העבירות המיוחסות להם - מחמת העדר אשמה. לאור הכרעתנו זו, מתייתר ממילא הצורך לדון בערעורים כנגד גזר הדין.

רקע עובדתי

1. על גרעין העובדות לא חלוקים הצדדים. ענייננו בגשר מעבר שהוקם מעל השטחים החקלאיים המשמשים את המערערת 1, בית הספר החקלאי "מקווה ישראל
– כל ישראל חברים
" (להלן: "מקווה ישראל
"), החוכרת לדורות את שטחה ממנהל מקרקעי ישראל. השטחים החקלאיים של מקווה ישראל
נחצו על ידי כביש ירושלים-ת"א (כביש 1), וגשר ישן שימש למעבר הכלים החקלאיים והאנשים (בהם תלמידי בית-הספר המעבדים את השדות) משטח חקלאי אחד למשנהו. הואיל והגשר הישן היה רעוע, הסכימו, לאחר דין ודברים, חברת נתיבי איילון ומקווה ישראל
כי יש לבנות גשר חדש (להלן: "הגשר"). חברת נתיבי איילון קיבלה על עצמה את האחריות לבניית הגשר.

2. לאור הסכם שנחתם ביום 16.10.1001 בין מקווה ישראל
לבין חברת נתיבי איילון, נבחרה חברת טר ארמה בע"מ לבנות את הגשר. ביום 6.1.2004 נחתם הסכם בין חברת טר ארמה בע"מ לבין קבלן משנה, המערערת 5, חברת בלס דוד עבודות עפר ופיתוח בע"מ, באמצעות מנהלה המערער 4, מר יוסף בלס (להלן, יחדיו: "הקבלן"). בהתאם להסכם זה נטל הקבלן על עצמו את ביצוע עבודות העפר בקשר לבניית הגשר, ובכלל זה אספקת האדמה הדרושה לצורך הקמת הרמפות הדרושות לביסוס הגשר.

3. לפי הסכם שנחתם ביום 8.1.2004 בין מקווה ישראל
לבין הקבלן (להלן: "ההסכם"), אפשרה מקווה ישראל
לקבלן "לעשות שימוש באדמה המצחייה [צ"ל "המצויה"] בשטחי מקווה ישראל
" כדי שתשמש לבניית הגשר. ההסכם נערך על ידי מי שנתן ייעוץ משפטי שוטף למקווה ישראל
(משרד עוה"ד גילת, קנולר, גראוס ושות'). המערערים, מנהל מקווה ישראל
מר דב ענבר
(להלן: "ענבר"), ומנהל המשק מר גדעון רון (להלן: "רון") (ביחד להלן: "מנהלי מקווה ישראל
"), חתמו מול הקבלן בשם מקווה ישראל
על ההסכם. ההסכם לא הובא לאישור דירקטוריון מקווה ישראל
, וזאת לאור הערכה שהיקפו המוגבל מביא אותו במסגרת סמכות המנהלים. עיקרי ההסכם לענייננו הינם כדלהלן:

א. סעיף 2(ב) להסכם מדבר בכריית "אדמה" מאזור שסומן כ- "a" (להלן: "שטח a" או "האתר") "לשם ביצוע העבודה ולצורך זה בלבד" [ההדגשות לא במקור, ע.ג.] בכמות של עד 25,000 מ"ק. האדמה הועברה לאזור בנית הגשר.

ב. סעיף 2(ו) להסכם קבע כי על הקבלן למלא את הבור שנוצר בשטח a במילוי שיילקח מאזור הסמוך לו (אף הוא של מקווה ישראל
) אשר סומן כ- "b" (להלן: "שטח b" או "שטח ההכשרה"). בשטחים a ו- b נערמה עם השנים פסולת רבה (לכן האזור כונה "המזבלה"). תוכניתם של מנהלי מקווה ישראל
הייתה להפוך את המזבלה לשטח חקלאי. בדרך זו גם ימלאו את הבור וגם יכשירו וישפעו את שטח a עם שטח b כך שיתאים לעיבוד חקלאי. חלק נכבד מפרק 2 להסכם שכותרתו "התחייבויות הצדדים", (סעיף 2(ו), ס"ק 1 - 4), מפרט את אופן ביצוע העבודה ב"שטח ההכשרה". לשון סעיף 2(ו)(3) להסכם קבע: "הקבלן יתחיל בעבודת יישור שטח ההכשרה בצידו המזרחי ויתקדם אל צידו המערבי עד לכמות האדמה שתדרש לשם כיסוי הבור...".

ג. סעיף 2(ג) להסכם קבע בלשון כללית ורחבה כי "כל אישור, רישיון או היתר הדרושים על-פי כל דין לביצוע העבודה בין אם רישיון כאמור ניתן לחוכר המקרקעין ובין אם למבצע פעולת הכרייה בפועל, יהיו על אחריותו ועל חשבונו הבלעדיים של הקבלן". בסעיף 2(ד) הובהר באופן ספציפי כי "במידה ויידרש עפ"י כל דין היתר ממינהל מקרקעי ישראל לצורך כרית האדמה, קבלת היתר שכזה יהווה אף הוא תנאי מתלה להסכם זה".

ד. לפי סעיף 4(א) להסכם, הקבלן ישלם 2 ₪ לכל מ"ק שייכרה מהאתר. הערכת הצדדים הייתה שהיקף הכרייה לא יעלה על 25 אלף מ"ק, כך שהסכום שישולם יהיה כ- 50,000 ₪.

4. הקבלן ומקווה ישראל
פעלו בהתאם להסכם. הקבלן חפר את שטח a והשתמש בחומר שנכרה לבניית הרמפה לגשר. הקבלן פינה את הפסולת והאדמה משטח b וטמן אותם בבור שנוצר בשטח a, ובכך הכשיר שטח חקלאי רציף שהיום הוא שדה חיטה. יצוין כי היקף החציבה התברר כחורג במידה מסוימת מההערכה המקורית (לערך 25%), והתמורה ששולמה למקווה ישראל
הוגדלה בהתאם לחריגה.

5. אין עורר כי כריית האדמה משטח a נעשתה ללא שהתבקש רישיון לפי פקודת המכרות. העבודה גם לא לוותה בהיתר בנייה, וזאת מתוך הנחה כי קיים פטור מהיתר במקרה זה מאחר שהעבודה נעשתה לצורך הכשרה חקלאית לפי תקנה 2(ה) לתקנות התכנון והבנייה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967.

6. המדינה סברה כי העבודות שבוצעו על ידי המערערים בשטח a מהוות כרייה אסורה לפי סעיף 111(א) לפקודת המכרות (להלן: "הפקודה"). לדידה כרו המערערים בלא רישיון כרייה בור בהיקף אצטדיון ששווי הנחצב ממנו הינו כ- 430,000 ₪. לפיכך הגישה המדינה כתב אישום כנגד חמשת המערערים. יצוין כי כתב האישום לא ייחס למערערים עבירות לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965.

ההליכים בבית המשפט קמא

7. המדינה האשימה את המערערים בכתב אישום משולב (שתוקן בשלישית) כי חברו לביצוע העבירה ביודעין, וללא אישור לפי פקודת המכרות, וכי לא העבירו למינהל מקרקעי ישראל תמלוגים בסך 196,000 ₪ ולקרן לשיקום מחצבות סך 16,000 ₪. המדינה גם ביקשה להטיל על המערערים אחריות אישית מתוקף היותם נושאי משרה בתאגיד. רון וענבר הואשמו בנוסף לכל אלה בעבירה של הפרת אמונים של עובד ציבור. האישומים היו אפוא: כרייה שלא כדין לפי סעיף 111(א) לפקודת המכרות, אחריות נושא משרה לפי סעיף 111א(א) ו- (ב) לפקודת המכרות (ביחס למערערים 2-4), והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ביחס למערערים 2-3).

8. פסק-דינו המפורט של בית המשפט קמא התייחס בהרחבה למסכת העובדתית והמשפטית ולחוות דעת המומחים הרבים שהוצגו בפני
ו. גדר המחלוקת העיקרית הייתה האם הכרייה בוצעה שלא כדין. למרות שלל טענות הנאשמים – שלפיהן לא התקיימו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי להרשעה בעבירות, ולחלופין, שהנאשמים נתפסו לכלל טעות בדין - הרשיע בית המשפט קמא את הנאשמים והטיל עליהם עונשים כדלקמן: מקווה ישראל
חויבה בקנס סמלי בסך 3,000 ₪. על ענבר, רון ובלס הוטלו 6 חודשי מאסר בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי.

9. בית המשפט קמא סבר כי גם אם יניח שכוונת המערערים הייתה חיובית (להפוך מזבלה לקרקע חקלאית), וגם אם פקודת המכרות מעגנת בסיפא לסעיף 109(2) סוג מסוים של הגנה או פטור בכרייה ללא רישיון, המערערים אינם נכנסים בגדרו, שכן יש לפרש כל פטור בפקודת המכרות בצורה דווקנית: "שהרי לא תיתכן כרייה של חומרי חציבה ללא הגבלה, עד גרעין כדור הארץ" (ראו עמ' 580 לפסק-הדין).

הטענות בערעור

10. כתבי הטענות כללו טענות רבות ומלומדות. ניכר כי כל צד האמין בצדקתו ועשה מלאכתו נאמנה. משום הערכתנו הרבה למאמצי באי כוח הצדדים נפרט את טענותיהם כולן בקצרה, אך נמקד דיוננו באותם עניינים שדי בהכרעה בהם כדי להצדיק את קבלת הערעורים וזיכוי המערערים.
טענות המערערים

11. המערערים טוענים כי היסוד העובדתי של עבירת הכרייה הבלתי חוקית לא הוכח, שכן אין מדובר ב"כרייה", ומן האדמה הוצא כורכר שלא מוגדר כחומר חציבה. כן טוענים הם כי היסוד הנפשי לא התקיים (המערערים לא ידעו ולא יכלו לדעת שנדרש רישיון כרייה). יתרה מכך, לא ניתן לייחס למקווה ישראל
ומנהליו יסוד נפשי, מאחר שהסתמכו על עצה משפטית. ואם שגו, השגיאה נופלת בגדר הגנת הטעות במצב הדברים או במצב המשפטי (סעיפים 34יח. ו- 34יט. לחוק העונשין, בהתאמה). כן נטען שבית המשפט קמא שגה כשדן בטענותיהם כ"מכלול" ובמעשיהם ב"חכמה שבדיעבד", במיוחד כשמדובר במשפט פלילי, ובפרט שנציג המדינה, המפקח מטעם הוועדה המחוזית, מר מוטי גור, לא סבר בשעתו שנדרש היתר בנייה. לחלק מהמערערים טענות ייחודיות כגון הגנה מן הצדק מטעמים שונים. מקווה ישראל
ומנהליו טענו כי השגת כל ההיתרים הדרושים על פי דין הייתה באחריות הקבלן. מנהלי מקווה ישראל
טענו כנגד ההרשעה בהפרת אמונים, כי אפילו קרל נטר ואדולף כרמיה ז"ל (מייסדי מקווה ישראל
) היו מסכימים, שהמערערים ענבר ורון פעלו לטובת מקווה ישראל
.

12. מרבית המערערים התייחסו לסעיף 109(2) לפקודת המכרות, וטענו כי הוא מקים להם הגנה. באת כוחו המלומדת של הקבלן, עוה"ד חדווה באום, טענה כי המקרה נופל בגדר התנאים שבסיפא לסעיף 109(2). ראשית, שהכורכר נחצב "באדמתו" [של מקווה ישראל
] – שכן מדובר בחכירה לדורות (אמנם בית המשפט קמא קבע כי ניצבי הגשר נמצאים מחוץ לשטחי מקווה ישראל
, אולם האדמה נחפרה לצרכי הרמפות המהוות בסיס לגשר, והן מצויות בשטח מקווה ישראל
). שנית, שהכרייה נעשתה "לצרכיו" [של מקווה ישראל
]. העבודות לא שירתו "אישית" את צרכי מנהלי מקווה ישראל
. כיסוי הבור באמצעות "הזזת" השטח המוגבה הסמוך לו, הכשירה שטח גידול חקלאי רציף, ועל ידי כך השמישה לצורכי מקווה ישראל
שטחים שהיו בעבר מזבלה. שלישית, שהוראת הסעיף "ולא לצרכי מכירה" – מתקיימת. ההסכם מורה חד-משמעית כי אין להוציא אדמה מחוץ לשטחי מקווה ישראל
. האדמה הועברה משטח אחד של מקווה ישראל
לשטח שני. והעיד הקבלן (עמ' 448 לפרוטוקול בית המשפט קמא): " לשאלה מה עשינו עם כל חומר המילוי, כל חומר המילוי שחפרנו בבור הועבר לרמפות משני צידי הגשר ונשאר שם. מעולם לא הוצאנו קוב אחד מחוץ לשטחי מקווה ישראל
". זאת ועוד, נטען שהפעולה הינה בגדר "שימוש" ולא "מכירה". מקווה ישראל
היא היחידה שעושה שימוש בגשר וב"שטח ההכשרה". המחיר הנמוך ששילם הקבלן (בנוסף לתמורה בדרך של הכשרת קרקע), מלמד אף הוא כי לא הייתה כוונה של מכירה (לגרסת המדינה קיבלה מקווה ישראל
65,000 ₪, כשהשווי האמיתי הוא 430,000 ₪).

טענות המדינה

13. ב"כ המדינה, עו"ד רעות גורדון, שבה וחזרה בערעור על טיעוניה, כפי שפורטו בהרחבה גם בסיכומיה בבית המשפט קמא: המערערים כרו בור שגודלו כגודל אצטדיון כדורגל ועומקו כגובה בניין רב קומות. הם גרמו לשינוי טופוגרפי בפני
השטח ולנזקים רבים (המפגע הסביבתי התבטא בהטמנת פסולת ובסיכון מי התהום; המפגע הבטיחותי התבטא ביצירת קירות מסוכנים והיעדר גידור; הנזק הכלכלי התבטא בפגיעה בקופת הציבור ועוד). המדינה ביקשה לדחות את טענותיהם העובדתיות והמשפטיות של המערערים. לדידה, מנהלי מקווה ישראל
והקבלן חברו להרוויח על גב הציבור ותוך סיכון הציבור והסביבה.

14. בתשובה לערעור טוענת המדינה כי אין לקרוא את האירוע באופן "תמים". הפרויקט אינו נופל בגדר "זה נהנה וזה לא חסר". המערערים הרוויחו מפעולתם, אך פגעו באיכות הסביבה, באמון הציבור ובקופה הציבורית. לא בכדי הוחמרה הענישה על עבירה זו משלושה חודשים לחמש שנים - בתיקון מס' 7 לפקודת המכרות.

15. לשיטת המדינה, המסכת העובדתית מלמדת כי נעשתה כאן כרייה לשמה. הכשרת הקרקע הייתה כסות נוחה לכרייה. יש לבחון את הפעולה באספקלריה של פקודת המכרות, דבר העולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון (ראו בש"פ 9188/03 חסאן אבו שאהין נ' מדינת ישראל
– משטרת ישראל, פ"ד נח(1) 847 (2003)), ועם תכלית פקודת המכרות הבאה למנוע את הנזקים שבצד הכרייה. הפקודה אינה מתמצה בהיבט קנייני אלא גם בהיבט של הגנת הסביבה וההגנה על עתודות הקרקע והמחצבים של מדינת ישראל
המוגבלים מעצם טבעם.

16. ערעורי הצדדים השיגו גם על גזר הדין, אשר לשיטת המערערים 2 – 5 הוא מחמיר יתר על המידה, ולשיטת המדינה הוא מקל מהראוי. לאור התוצאה אליה הגענו, לא ראינו להרחיב בפירוט טיעוני הצדדים בעניין זה.

17. ביום 12.5.2010 קיימנו דיון ממושך בערעור, במסגרתו נשמעו בעיקר באי כוח המערערים. לאחר שמיעת טענותיהם, ציינו בפני
באת כוח המדינה כי לכאורה יש טעם בטענות המערערים, שלפיהן סעיף 109(2) לפקודת המכרות אכן מקנה פטור מקבלת רישיון כרייה בנסיבות המקרה בו עסקינן. באת כוח המדינה, ביקשה לשקול ולהתייעץ בעניין, וביום 27.6.2010 הגישה תגובה כתובה ומפורטת, החובקת יותר מ-50 עמודים, שכותרתה "עמדת המדינה ביחס לסעיף 109(2) סיפא לפקודת המכרות" (להלן: "תגובת המדינה").

18. בתגובתה עומדת ב"כ המדינה על דעתה כי לא מתקיימים שלושת התנאים שבסעיף 109(2) סיפא: האדמה אינה "אדמתו" של מקווה ישראל
. היא אדמת מינהל מקרקעי ישראל (מה שמשווה חומרה יתרה לעבירה). ב"כ המדינה סומכת ידה לעניין זה על פסק דינו של בית המשפט השלום (השופטת ניצה שעשוע מימון) בב"ש (כ"ס) 2696/04 עבד כרים חדיג'ה פיתוח והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 4.4.2004). בפסק הדין נכתב כי יש לפרש בצורה דווקנית את המושג "אדמתו", כך שיתייחס אך ורק לבעלות שהסתיימה ברישום (מדובר בפסק-דין עליו גם הסתמך בית המשפט קמא). כמו כן העבודה לא נעשתה "לצרכיו" של מקווה ישראל
(הגשר היה מוקם בין אם מקווה ישראל
הייתה מספקת את האדמה, בין אם לאו). לבסוף, המערערים לא עמדו בתנאי "שלא למכירה", שכן נתקבלה מהקבלן תמורת כסף ותמורה בשווי כסף (הכשרת הקרקע). עוד ציינה המדינה כי השופטת שירה בן-שלמה בבית המשפט קמא דחתה את טענות המערערים לעניין סעיף הפטור, באומרה:

"מסכימה אני שיש לפרש את הסעיף באופן דווקני, שהרי לא תיתכן כרייה של חומרי חציבה, ללא הגבלה, עד גרעין כדור הארץ. ברם אין צורך להידרש לפרשנות הסעיף באשר הנאשמת אינו עומדת בתנאיו" (עמ' 580 לפסק-הדין).

19. לאחר שהתקבלה עמדת המדינה, קיימנו דיון נוסף בעניין ביום 11.7.2010, בו נשמעו מכלול טיעוני המדינה. בסיום דיון זה הודענו כי החלטתנו תינתן במועד שיימסר לצדדים. מועד זה הגיע, ולהלן הכרעתנו.

דיון והכרעה

20. כתב האישום בו עסקינן הוגש בגין כרייה בלתי חוקית לפי פקודת המכרות. כתב האישום כולל אומנם מספר עבירות נוספות, אולם כל העבירות הללו (לרבות העבירה של הפרת אמונים שבה הורשעו המערערים 2 ו-3) קשורות בטבורן לאישום כי בוצעה כרייה בלתי חוקית לפי פקודת המכרות (ראו פסק הדין קמא בע' 578: "העבירה המרכזית המיוחסת הינה כרייה שלא כדין, המשליכה על העבירות הנוספות בהן הואשמו" ובע' 584: "במקרה דנן הפרת האמון נובעת מעצם הכרייה ללא היתר על נזקיה"). מכאן שאבן הראשה בהרשעת המערערים היא כי דרוש היה להם רישיון כרייה לפי פקודת המכרות על מנת לבצע את העבודות בשטח a.

21. העבירה המרכזית עליה נשען כתב האישום היא סעיף 111(א) לפקודת המכרות, שזה לשונו:

"החוצב או הכורה חומר חציבה בלי רשיון לפי פקודה זו, מקום שנדרש רשיון כאמור, או שלא על פיו, או העושה פעולה בניגוד להוראות סעיף 109א, דינו - מאסר חמש שנים או קנס פי ארבעה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1977".

22. הוראת הפטור עליה סומכים המערערים קבועה בסיפא של סעיף 109(2) לפקודת המכרות. להלן נביא הוראה זו במלואה, ואת חלק הפטור שבה - גם בנוסחו המקורי האנגלי, המצוי בפקודה משנת 1925:

"לא יפתח אדם מחצבה ולא ינצלה, אחד על אדמתו הוא ואחד על אדמת אחרים, אלא בהתאם לרשיון שניתן לו עפ"י חלק זה:
בתנאי שרשאי אדם לפתוח, בלא רשיון, מחצבה באדמתו הוא על מנת לקבל מתוכה אבן, חצץ, חול או חמר לצרכיו הוא ולא לצורך מכירה."
"provided that a person may, without license, open a quarry on his own land, for the purpose of obtaining therefrom for his own use but not for sale, stone gravel, sand or clay".
23. השאלה היא שאלה פרשנית, לאמור, האם הוראת הפטור שבסיפא של סעיף 109(2) חלה גם על העבודות שביצעו המערערים. נבחן תחילה את פקודת המכרות ואת תכליותיה אז והיום, ולאור זאת נבור את הדרך הנאותה לפרש את הפטור.

פקודת המכרות בראי שעון החול

24. עוד בשנים הראשונות לפעולתו בארץ, דאג המנדט הבריטי להפקיע את הבעלות בכל המחצבים שלא ניתן היתר לכרייתם לטובת המדינה. סימן 12(2) לדבר המלך במועצתו, 1922, קבע כדלהלן:

"all mines and minerals of every kind and description whatsoever being in, under or on any land or water…shall vest in the high commissioner subject to any right subsisting at the date of this order of any person to work such mines or minerals by virtue of a valid concession"

25. פקודת המכרות, שנחקקה שלוש שנים לאחר מכן נועדה, בעיקרה, על מנת להסדיר את היחס שבין זכויות הפרט במקרקעין, לזכויות המנדט על המחצבים (ראו משה דוכן, דיני קרקעות בארץ-ישראל (תרפ"ה) 65 – 68 (המתייחס להצעת החוק שהתפרסמה בדצמבר 1924) (מהדורה שנייה, תשי"ב) 94 - 98; יהושע ויסמן, דיני קניין – חלק כללי (תשנ"ג) 128 – 129 (להלן: "ויסמן, קניין – חלק כללי")). במסגרת זו ביקש המחוקק המנדטורי לשמר בידיו, מחד, את השליטה על המחצבים של הארץ (וזאת גם כשהם מצויים במקרקעין פרטיים), ולאפשר, מאידך, לתושבי הארץ להתנהל באוטונומיה (יחסית) במרחב הפרטי. המשטר שאומץ על מנת לאפשר איזון זה היה בעיקרו משטר של רישוי, המתנה את כריית המחצבים בקבלת רישיון, שניתן כנגד תמלוגים ששולמו לרשויות. ואולם, כחלק מהאיזון המנדטורי נקבעו גם חריגים במסגרתם ניתנה לתושבי הארץ האפשרות להוציא מן האדמה מחצבים מסוימים (אבן, חצץ, חול וחמר) כדי צורכם, מבלי שיידרשו לשלם בגינם. כך, בסעיף 109(4) לפקודת המכרות נקבע כי הנציב העליון (כיום שר הפיתוח) "רשאי לתת לתושבי כפר, ללא תשלום אגרה, רשיון להוציא אבנים, חצץ, חול או חמר מן האדמות המשותפות של הכפר לצרכיהם הם ולא לצורך מכירה". הפטור בו עסקינן, סעיף 109(2) סיפא, הוא ההוראה המקבילה, המאפשרת (בלא צורך בהיתר מיוחד) הוצאת מחצבים אלו לשימוש עצמי, ללא תשלום, לאדם באדמתו.

26. כידוע, החוק הוא יצור חי ונושם. אין להסתפק בכוונת המחוקק ההיסטורית על מנת להבין את תכלית החוק. ואכן, במהלך השנים חל שינוי בתפיסת תפקידה של פקודת המכרות: מהסדר שעיקר תפקידו היה להביא לרגולציה כלכלית של משאבי טבע, להסדר המיועד להבטיח ערכים נוספים, ובראשם השמירה על איכות הסביבה והגנת הטבע. מטרות חדשות אלה, הן שעמדו בראשית העשור הקודם מאחורי החלטת המחוקק להחמיר בצורה קיצונית את הענישה בגין כרייה לא חוקית – משלושה חודשים לחמש שנים. וכך נכתב בהצעת החוק לתיקון פקודת המכרות (תיקון מס' 7), התש"ס – 2000 (בו הוצעה החמרה לשלוש שנות מאסר בלבד):

"הצעת החוק באה על רקע התגברות מקרים של כריית חול בלי היתר כדין וגניבת חומרי חציבה, עד כדי פיתוח תשתית עבריינית עניפה; חומרתה של התופעה מתבטאת בעיקר בנזק אקולוגי וכלכלי... ובהתמעטות עתודות החול של המדינה".

דברים ברוח זו, שאף אוזכרו בהצעת החוק, כתב השופט מישאל חשין ברע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312, 325 (1999): "העבירות של כריית חוק בלתי חוקית ובלתי מבוקרת – כמעשה השופל וגאלי – גורמות לטבע בארצנו נזק בלתי הפיך, פוגעות הן







עפ בית משפט מחוזי 43359-02/10 מקווה ישראל, כל ישראל חברים, דב ענבר, גדעון רון ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 04/11/2010)