פסקי דין על ח"כ צחי הנגבי

4063/06 פ     09/11/2010




פ 4063/06 מדינת ישראל נ' ח"כ צחי הנגבי





מדינת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים המאשימה

נגד
ח"כ צחי הנגבי

ע"י ב"כ עו"ד דר' י' ויינרוט ואח'
הנאשם
ג ז ר ד י ן

אב ביה"ד השופט יואל צור
תוכן עניינים

* פתח דבר .......................................................................................סעיפים 4-1
* ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 42א'-ב' לחוק יסוד:הכנסת.......................סעיפים 11-5
* הקלון וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו....................................................סעיפים 21-12
* נסיבות ביצוע העבירה.......................................................................סעיפים 24-22
* חלוף הזמן, המחיר שהנגבי שילם והמידתיות שבהטלת קלון.......................סעיף 25
* מכתבי ההמלצה שהגיש הנגבי ועדויות ההגנה.........................................סעיפים 28-26
* המירוק שעבר חה"כ הנגבי.............................................................. ..סעיף 29
* ההיבט הדמוקרטי והזהירות שיש להפעיל..............................................סעיפים 33-30
* פרשת מינויו של חיים רמון למשנה לראש הממשלה והשלכותיה לענייננו.....סעיף 34
* מילות סיכום...................................................................................סעיפים 38-35
* שאלת העונש..................................................................................סעיפים 40-39
פתח דבר

1. בהכרעת דין שניתנה ביום 13.7.10 הורשע חה"כ הנגבי (להלן-הנגבי) בדעת רוב בעבירה של עדות שקר. כפי שציינתי בהכרעת הדין שנתתי בתיק זה, אני חולק מכל וכל על מסקנת חברי. אני סבור שחה"כ הנגבי איננו אשם בביצוע עבירה של הצהרת שקר או עדות שקר. עם זאת, עלי לגזור את דינו של הנגבי בהתחשב בהכרעת הרוב. עלי להתייחס הן לשאלת העונש שיש להשית על הנאשם, והן לשאלה האם ההרשעה צריכה לכלול בתוכה קלון. אלך בדרכה של המאשימה ואפתח בשאלת הקלון.

2. הנני סבור שיהיה זה פשטני מידי לבחון את שאלת הקלון לגבי חברי כנסת שהורשעו בדינם (כפי שעשו זאת נציגי המאשימה) במשקפי הפסיקה שחלקה הוא מהמאה שעברה. השאלה האם יש או אין לצרף קלון להכרעת הדין של הנגבי מעוררת סוגיות מורכבות ביותר מתחום המשפט הקונסטיטוציוני, שיהיה צורך ליתן את הדעת לגביהן. כיום קיים קשר גורדי בין הטלת קלון על חבר כנסת מכהן, שהורשע בדינו, לבין שאלת המשך חברותו בכנסת. בהמשך הדברים אדון בהיסטוריה החקיקתית שהביאה לקשר הנ"ל ותיבחן שאלת השפעתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על אפשרות הטלת הקלון על ח"כ שהורשעו בדינם.

3. הבסיס הנורמטיבי המקנה אפשרות של הטלת קלון על חבר כנסת, שהורשע בדין, מצוי בסעיפים 42א'-ב' לחוק יסוד: הכנסת הקובעים כדלהלן:

"42א. (א)חבר הכנסת שהורשע ב

פסק דין
סופי בעבירה פלילית וקבע בית המשפט, ביוזמתו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, שיש עם העבירה קלון, תיפסק חברותו בכנסת ביום שפסק הדין נעשה סופי, ואין נפקא מינה אם העבירה נעברה בזמן שהיה חבר אותה הכנסת, חבר כנסת קודמת או לפני שהיה לחבר הכנסת.
(ב) סעיף קטן (א) יחול גם על חבר הכנסת שפסק הדין בעניינו נעשה סופי לאחר שהחל לכהן כחבר הכנסת: בקשת היועץ המשפטי לפי סעיף קטן (א) יכול שתוגש כל עוד פסק הדין לא נעשה סופי; הבקשה תוגש לבית המשפט שנתן את גזר הדין, ואם הוגש ערעור, לבית המשפט שלערעור".

4. כבר בשלב זה אציין שהמסקנות אליהן הנני מגיע בגז"ד זה הן כדלהלן:

א. אני נגד שקר של אדם בכל פורום, אך בה במידה אני נגד הענשת יתר של אדם באופן לא מידתי, כאשר אותו אדם (כפי שאראה בהמשך הדברים) למעשה כבר נשא בעונש. האירוע נשוא דיוננו הוא משנת 2002. חלפו שמונה שנים מאז האירוע שבו עסקינן ובמהלך כל השנים נמנעו מהנגבי תפקידים מיניסטריאליים. במשך תקופה ממושכת הנגבי נדרש לשלם מחיר אישי כבד ומוחשי ביותר, בשל חקירה ארוכה ע"י המשטרה, ומשפט פלילי שנמשך במשך 4 שנים ונפרס על פני 129 ישיבות.
ב. משפט זה באשר לאישום העיקרי שעניינו היה מינויים פוליטיים הסתיים ללא הרשעה. למעשה הנגבי עבר "תיקון". הנגבי הביע לאורך כל הקו הרכנת ראש בפני
בתי המשפט ושלטון החוק. מסקנתי הסופית היא שלא יהיה זה מידתי לצרף קלון להרשעתו בדין ע"י שופטי הרוב, ולהטלת עונש לצד אלו.
ג. הטלת הקלון לא עומדת ביחס ישר למעשה שבו הורשע הנגבי (בדעת רוב) ולנסיבותיו.
ד. למרות העובדה שהתיקונים העיקריים והעקרוניים לסעיף 42א' הנ"ל נעשו אחרי חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (מ-1992) לא נבחן לעומק נושא הקלון, ככל שהוא מתייחס לחבר כנסת, אל מול חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ה. משהופקד בידי ביהמ"ש דבר הטלת קלון על ח"כ שהורשע בדינו , ומשמחליט ביהמ"ש על הטלת קלון, הוא בעקיפין דן את אותו חבר כנסת להפסקת כהונתו של מי שנבחר ע"י הציבור באורח דמוקרטי לכהן בכנסת. לכן, וכפי שמנחה בעניין זה ביהמ"ש העליון, יש לפעול בזהירות רבה בטרם הטלת הקלון. סעיף 42א' הנ"ל, בנוסחו דהיום, מבטל מצב שהיה קיים קודם לכן (עד שנת 1995) שלפיו, הסמכות לטיפול בהפסקת כהונתו של חבר הכנסת היתה נתונה בידי הרשות המחוקקת עצמה (ואף ללא הטלת קלון על חבר הכנסת). העברת הסמכות להחליט על הפסקת כהונתו של חבר כנסת, מהכנסת לבתי המשפט היתה שינוי קונסטיטוציוני בעייתי (כפי שנראה בהמשך הדברים).
ו. הסעיף בנוסחו דהיום ביטל את הזכות לעכב את ביצועו של מרכיב הקלון בטרם שמופסקת חברותו של חבר הכנסת. כך נוצר מצב שהתבטלה כל הפרוצדורה שהיתה לפי חוק יסוד הכנסת (תיקון מס' 7) שאיפשרה עיכוב ביצוע, למעשה, עד להחלטת הכנסת להפסיק את כהונתו של חבר הכנסת. כמובן שהדעת לא סובלת מצב אשר כזה.
ז. בשל קשיים קונסטיטוציוניים (שעליהם אצביע בגוף גזה"ד) הנובעים מהעובדה שהוענקה לבתי המשפט הסמכות לקבוע קלון, אשר כתוצאה ממנה צריך חבר הכנסת להפסיק את חברותו בכנסת, דבר שלא היה קיים עד שנת 1995, (ולמעשה לא קיים גם בחקיקה האנגלית והאמריקאית כפי שאראה בהמשך הדברים) יש לתת למושג "קלון" פירוש מצמצם ולייחד אותו לעבירות כגון: אונס, גניבה, שוד, שוחד, סחיטה וכיוצ"ב.
ח. הפרוצדורה העולה מסעיף 42א' לחוק יסוד: הכנסת שלפיה משמוטל קלון על חבר כנסת הוא צריך להפסיק את חברותו בכנסת, מיידית, ומבלי עיכוב ביצוע לצורך מיצוי הליכי ערעור עד לסיומם, הוא מצב שהדעת לא סובלתו; ובמיוחד מתחדדת הבעייה כאשר הטלת הקלון נעשית,למשל, ע"י שני שופטים מתוך 3.
ט. הטלת קלון על חבר כנסת היא היפוכו של "כבוד האדם" וככזאת היא נוגדת את המושג "כבוד האדם" שמצוי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם אם יאמר האומר שהטלת קלון "תואמת את ערכיה של מדינת ישראל
כמדינה יהודית דמוקרטית" והיא ל"תכלית ראויה" ואתייחס לכך בהמשך הדברים, עדיין יש לבחון את הקלון עפ"י הקריטריונים של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ודהיינו יש להפעיל עליו את מבחן המידתיות.

להלן הטעמים לכל אחת מהמסקנות הנ"ל.
ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 42א'-ב' לחוק יסוד: הכנסת

5. בדיקת ההיסטוריה החקיקתית של סעיפים 42א'-ב' לחוק יסוד: הכנסת, מגלה בעייתיות רבה, כפי שיבואר להלן. סעיף 42א' הנ"ל לא היה קיים בנוסח המקורי של חוק יסוד: הכנסת. סעיף 42א' הנ"ל הוכנס במסגרת חוק יסוד: הכנסת (תיקון מס' 7). תיקון זה התקבל בכנסת ב-1.4.1981. לפי התיקון הנ"ל נוסחו של סעיף 41א' היה שונה בתכלית מהנוסח הקיים כיום . להלן נוסחו של סעיף 42א' כפי שהיה בתוקף בתיקון מ-1.4.1981:

"א. הכנסת רשאית, בהחלטה, להעביר חבר כנסת מכהונתו אם קבעה כי אין הוא ראוי לכהונתו מחמת שהורשע ב

פסק דין
סופי בעבירה פלילית והוטל עליו עונש מאסר בפועל של שנה אחת או יותר.
ב. הכנסת לא תעביר חבר כנסת מכהונתו אלא עקב קובלנה שהביאו לפני וועדת הכנסת לפחות 10 מחברי הכנסת ולפי הצעת ועדת הכנסת; החלטת הכנסת על העברת חבר כנסת לא תתקבל אלא ברוב של שני שלישים של חברי הכנסת.
ג. ועדת הכנסת לא תציע והכנסת לא תחליט להעביר ח"כ מכהונתו אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להשמיע דברו".

6. בתיקון שהיה משנת 1981 לא דובר כלל בהטלת קלון על חבר הכנסת שהורשע בדין. גם לא היה די בהרשעת חבר הכנסת בדין לצורך הפסקת כהונתו, אלא שנדרש שיוטל על חבר הכנסת המורשע, עונש של שנת מאסר אחת לפחות. בית המשפט לא היה הפורום שהיה מעורב בהפסקת כהונתו של חבר הכנסת הנ"ל, אלא נדרשה הגשת קובלנה לוועדת הכנסת ע"י לפחות 10 חברי כנסת והצעה של וועדת הכנסת אשר היתה מובאת למליאת הכנסת וזו האחרונה ברוב של 2/3 של חברי הכנסת היו מחליטים על העברת חבר הכנסת מתפקידו וזאת לאחר שניתנה לחבר הכנסת הזדמנות להשמיע את דברו. כל אלה שונו ובוטלו בתיקון לחוק היסוד שנעשה בשנת 1995.

7. ביום 24.5.1995 תוקן סעיף 42א' לחוק היסוד, תיקון מאד מהותי כדלהלן:

א. בוטל הצורך להיזקק להחלטת הכנסת כדי להעביר חבר כנסת מכהונתו. בעוד שלפי נוסח הסעיף מ-1981, נדרשה החלטת הכנסת ברוב של 2/3 לצורך העברת ח"כ מכהונתו; מאז 24.5.95 ואילך די ב"

פסק דין
סופי". באשר למשמעותן של המילים "

פסק דין
סופי" אתייחס בהמשך הדברים.
ב. בעוד שלפי נוסח חוק היסוד כפי שתוקן בשנת 1981 נדרש שיוטל על הנאשם עונש מאסר בפועל של שנה אחת או יותר; מאז 24.5.95 נדרש עונש של שנת מאסר ונדרש שביהמ"ש יקבע ביוזמתו או לבקשת היועמ"ש לממשלה, שיש בעבירה משום קלון. הכנסת האופציה של הטלת קלון היתה חידוש לגבי חבר כנסת שכן בטרם התיקון שנעשה ב-24.5.95 לא היתה קיימת בכלל אופציה של הטלת קלון על חבר כנסת. אך עדיין המבחן להפסקת חברותו של חבר הכנסת בבית המחוקקים היתה מותנית בהטלת עונש מאסר של שנה אחת או יותר.
ג. בוטל הצורך שתהיה קובלנה שתובא בפני
וועדת הכנסת ע"י לפחות 10 חברי כנסת ובוטלה המלצת וועדת הכנסת, ואף בוטל הצורך בקבלת החלטה של הכנסת ברוב של 2/3.
ד. בוטל הצורך במתן זכות לחבר הכנסת להשמיע דברו בעניין הפסקת כהונתו1.

8. אם לא די היה בשינויים המהפכניים שנעשו בשנת 1995; נעשו עוד כמה תיקונים בסעיף, אשר כל אחד מהם שינה את זכויותיו של ח"כ שהורשע בדינו. התיקונים היו כדלהלן:

א. בשנת 2001 נעשה תיקון נוסף לסעיף 42א'. ב-9.7.01 נקבע שהמילים "ונידון לעונש מאסר בפועל" יימחקו. כך נוצר מצב, לאור התיקון משנת 2001, שאין צורך במאסר בפועל וקביעת קלון, כדי שתיפסק חברותו של חבר כנסת; ודי בכך שביהמ"ש הטיל קלון ולצידו כל עונש אחר אשר פחות ממאסר בפועל כדי שתיפסק חברותו של חבר הכנסת. במילים אחרות, לא די שבוטלו כל המרכיבים שהוזכרו לעיל, אלא שבוטל המאסר בפועל כתנאי להטלת הקלון.
ב. ביום 21.3.07 התקבל בכנסת תיקון מס' 38 לחוק יסוד הכנסת ותיקון זה קבע שח"כ, שביהמ"ש קבע שיש בעבירה שעבר קלון, "יושעה מכהונתו בכנסת מיום קביעת בית המשפט ועד למועד שבו פסק הדין נעשה סופי". באותו תיקון בוטלה מעורבותה של וועדת הכנסת בהשעייה. בכך, למעשה, בוטלה האפשרות לעיכוב ביצוע מרכיב ה"קלון" עד להגשת ערעור; עיכוב הביצוע זו זכות הנגזרת מזכות הערעור, הנחשבת לזכות "מעין חוקתית".

9. נראה כי ישנן כמה בעיות חוקתיות בתיקונים השונים שנעשו לגבי סעיף 42א' הנ"ל; כדלהלן:

א. למרות העובדה שהתיקונים העיקריים והעקרוניים לסעיף 42א' כנוסחם כיום2, נעשו אחרי חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (מ-1992) בכל זאת, לא נבחן היחס שבין התיקונים הללו לבין חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ב. התיקונים שנעשו בשנים 1995 ו-2001 בחוק היסוד הביאו לכך שמפקידים בידי הרשות השופטת, את שאלת המשך כהונתו של חבר כנסת, שכן משהופקד בידי ביהמ"ש דבר הטלת קלון על חבר כנסת , ומשמחליט ביהמ"ש על הטלת קלון, הוא דן את אותו חבר כנסת בעקיפין להפסקת כהונתו של מי שנבחר ע"י הציבור באורח דמוקרטי לכהן בכנסת. בה במידה התיקונים הללו ובמיוחד הראשון שבהם (משנת 1995) ביטלו מצב שהיה קיים קודם לכן שלפיו, הסמכות לטיפול בהפסקת כהונתו של חבר הכנסת היתה נתונה בידי הרשות המחוקקת עצמה (ואף ללא הטלת קלון על חבר הכנסת). כאן ייאמר שהמצב המשפטי שהיה קיים לפי חוק יסוד: הכנסת (תיקון מס' 7)- מצב שהיה בין השנים 1995-1981 תאם את הדין האמריקאי והדין האנגלי שהפקידו את שאלת הפסקת כהונתו של חבר פרלמנט בידי הפרלמנט ולא בידי בית המשפט. בעניין זה אפרט בהמשך הדברים.
ג. בהעברת הסמכות מהכנסת לביהמ"ש לדון בשאלת הקלון המובילה להפסקת חברותו של ח"כ נוצרה פגיעה קונסטיטוציונית לא קלה. אילו הסמכות לדון בשאלת הפסקת חברותו של ח"כ היתה נותרת בידי הכנסת, כבעבר, ההתערבות של ביהמ"ש (למשל בהליך בג"צי), היתה הרבה יותר קטנה. כך, למשל, בפרשת מינויו של חה"כ רמון למשנה לראש הממשלה נפסק ע"י כב' השופטת פרוקצ'יה3 כדלהלן: "הביקורת השיפוטית משתרעת על כל רשויות השלטון, ובתוכן גם הכנסת ... אולם מעמדה של הכנסת כרשות הנבחרת, כפי שעוגן בחוק היסוד, וכעולה ממבנה המשטר הדמוקרטי, מחייב כי בית המשפט יפעיל את ביקורתו השיפוטית כלפי החלטותיה בזהירות ובריסון. ככלל, בית המשפט יימנע מלהתערב בהחלטות הכנסת, ואמת המידה הבסיסית על פיה נקבע מרחב התערבותו נעוצה באופייה של ההחלטה מבחינת מידת הפגיעה הכרוכה בה בעקרונות המשטר המדיני, ובתפיסות הבסיסיות המונחות ביסודו ... ". באותו כיוון פסק כב' השופט גרוניס בפרשת חיים רמון כדלהלן4: "הואיל ו'הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה' (סעיף 1 לחוק יסוד: הכנסת), ממילא, אין להפעיל לגבי החלטותיה ביקורת שיפוטית באותה צורה ובאותו אופן כמו לגבי רשות מינהלית. אין להתייחס להחלטות המתקבלות על ידי הפרלמנט, שנבחר על ידי כלל האזרחים, כפי שמתייחסים להחלטות של רשויות מינהליות, אפילו מדובר ברשויות בכירות ביותר".
ד. במילים אחרות, אילו הדיון בשאלת הפסקת חברותו של הנגבי בכנסת היתה מתבררת כבעבר בפני
הכנסת, היה ביהמ"ש בהליך של בג"צ מפעיל זהירות יתר מלהתערב בהחלטת הכנסת. זהירות זו ראוי שתופעל ע"י ביהמ"ש משניתנה לו הסמכות לדון בשאלת הקלון שיכולה להוביל להפסקת החברות בכנסת.
ה. התיקונים הנ"ל סגרו את הדלת בפני
האפשרות לעכב ביצועו של מרכיב הקלון המצוי בגז"ד בטרם שמופסקת חברותו של חבר הכנסת. בכך התבטלה כל הפרוצדורה שהיתה בין השנים 1981-1995 שהיתה תחליף לעיכוב ביצוע ההחלטה המטילה קלון. כך נוצר מצב בו יכול שיורשע, למשל, חבר כנסת ברוב דעות, ייקבע לגביו קלון ברוב דעות, ויהיה עליו להפסיק את כהונתו כחבר כנסת ללא שיוכל לעכב את ביצוע אותו חלק של גזה"ד המטיל קלון, עד להחלטת ערכאת הערעור בעניין הקלון. כמובן שהדעת לא סובלת מצב אשר כזה. לדעתי, מכוח העיקרון שזכות הערעור נחשבת לזכות מעין חוקתית ומכוח העיקרון שיש לאפשר עיכוב ביצוע גז"ד אשר יכול לגרום לנזק לא מידתי למי שהוטל עליו גזה"ד, היה מקום לקבוע בסעיף 42א' הנדון את המילים "פס"ד חלוט" במקום המילים "פס"ד סופי". אלא שחוק היסוד הוא חד משמעי ויש לציית לו.

10. להלן סקירה קצרה באשר לדינים המקבילים לגבי הפסקת כהונתו של חבר פרלמנט בשיטה הבריטית והאמריקאית. בשיטות אלה, העברת חבר פרלמנט מתפקידו נעשית על ידי הפרלמנט עצמו המפעיל פרוצדורה של impeachment. להלן פירוט המצב המשפטי בשתי השיטות הנ"ל:

א. בהתאם לשיטה הבריטית- הפרוצדורה שהיתה בישראל בין השנים 1981-1995 לעניין הפסקת חברותו של ח"כ דמתה להליך הimpeachment - באנגליה. לפי הליך זה הסמכות להעברת חבר פרלמנט מתפקידו נתונה לבית הנבחרים אשר מכין את המסמך הכולל את האשמות התלויות ועומדות כנגד חבר הפרלמנט. לאחר מכן המסמך מועבר לבית הלורדים. בבית הלורדים מתנהל מעין משפט.

ב. בהתאם לשיטה האמריקאית- שמצויה בסעיף 2(4) לחוקת ארה"ב :
"the president, vice president and all civil officers of the united states, shall be removed from office on impeachment for, and conviction of, treason, bribery, or other high crimes and misdemeanors".

אף בשיטה האמריקאית הפרוצדורה להפסקת כהונתו של חבר פרלמנט היא דו שלבית. בית הנבחרים קובע את סעיפי ההדחה הכוללים את כל הטענות כנגד אותו חבר פרלמנט (וראו את הנושאים שלגביהם אפשר להדיח חבר פרלמנט; שאינם כל עבירה אלא עבירות מסויימות) ולאחר מכן הסנאט דן בשאלת הדחתו של אותו חבר פרלמנט. כדי להרשיע חבר פרלמנט יש צורך ברוב של 2/3 של הסנטורים הנוכחים. הסנט גם יכול להצביע על שלילת הזכות מאותו חבר פרלמנט מלשמש בעתיד חבר פרלמנט.

11. מהאמור לעיל נובע שהפרוצדורה של impeachment מופקדת הן בשיטה הבריטית והן בשיטה האמריקאית בידי הפרלמנט עצמו, וזו בדיוק היתה הפרוצדורה שהיתה קיימת בישראל בין השנים 1981 ועד 1995. יודגש שבישראל, עד 1995, לא היתה קיימת הטלת קלון על חבר הכנסת ואין מצב בו מוטל קלון על חבר פרלמנט בשיטות הנ"ל. בישראל הפרוצדורה של העברת נושא תפקיד ע"י הכנסת ולא ע"י בתי המשפט נותרה, לגבי נשיא המדינה, בסעיף 20 לחוק יסוד:נשיא המדינה; ולגבי מבקר המדינה בסעיף 13(2) לחוק יסוד: מבקר המדינה. הנובע מהאמור לעיל הוא שבשנת 1995, נעשתה מהפכה חוקתית בכך שנקבעה אפשרות של הטלת קלון על חברי כנסת שהורשעו בדינם ובתי המשפט הוסמכו לקבוע את הקלון ובכך למעשה באורח עקיף הועבר התפקיד מהכנסת לבתי המשפט לקבוע קלון אשר כתוצאה ממנו מופסקת חברותו של חבר הכנסת בבית המחוקקים . נוכח שינוי קונסטיטוציוני זה, ניתן לקבוע, שהטלת קלון על חבר כנסת אשר כתוצאה ממנו מועבר חבר הכנסת מתפקידו, צריכה להיעשות במשורה ותוך זהירות רבה ביותר5, כך שהיא תיוחד לעבירות כמו שוחד, אונס, סחיטה וכיוצ"ב. כך, למשל, באשר לעבירת שוחד נקבע בעש"מ 4/81 שלמה אוחיון נ' מ"י6 ש"העבירה של נטילת שוחד כרוכה על פניה בהמטת קלון על עובד המדינה שהתחייב בה, וקשה להעלות על הדעת נסיבות, בהן נטילת שוחד ע"י עובד מדינה איננה מוליכה למסקנה האחת והיחידה, כי בעובד, שהואשם בעבירה, דבק הכתם האמור".

הקלון וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו

12. כבר בשלב זה אציין, שאני סבור, כפי שאפרט בהמשך הדברים, שהטלת "קלון" על חבר כנסת (ולמעשה הדברים נכונים גם לגבי כל נושא תפקיד שחיקוקים שונים קובעים שעל מי שהוטל קלון לא יותר לעסוק בהם) יש בה משום הטלת "אי כבוד" ובוז כלפי נושא התפקיד. הנשיא ברק (כתוארו אז) בספרו פרשנות במשפט7 כותב בהקשר זה כדלהלן: "....כל אדם באשר הוא אדם זכאי להגנות הקבועות בחוק היסוד, יהא מינו אשר יהא, תהא דתו אשר תהא ויהיו השקפותיו אשר יהיו. גם אדם שאינו מכיר בכבודם של אחרים זכאי להגנת כבודו. העבריין זכאי, איפוא, לכבוד האדם"8. לא רק העבריין אלא אפילו אסיר זכאי לכבוד האדם9. השופט מ. חשין כתב באשר לזכותו של אדם לשמו הטוב כדלהלן:"הצורך הנפשי העמוק של אדם לשם טוב - צורך מן הטבע - זכה להכרה משפטית זה מכבר. המשפט עטף אותו צורך בהגנה בתחום המשפט וכך נתן בידו של אדם זכות לשם טוב.......... כבודו ושמו הטוב של אדם יקרים לו - למיצער - כגופו. ומה אדם קונה זכות על גופו - שלא יפגעו בו - כן קונה הוא זכות שלא יפגעו בכבודו ובשמו הטוב. פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם מדמה עצמה לאונס או למעשה מגונה הנעשים בגופו של אדם. ההבדל בין שני סוגי הפגיעה אינו אלא זה, שאונס ומעשה מגונה פוצעים תחילה בגוף ולאחר מכן בנפש, ואילו פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם פוצעים בנפש ופציעת-הנפש יכולה אף שתביא לפציעת הגוף10". כפועל יוצא מהאמור לעיל, דעתי היא שאם מעמידים את הטלת הקלון אל מול חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לתת לקלון פירוש מתון צר ומצמצם ביותר אשר יחול על מקרים מובהקים שראוי שיוטל לגביהם קלון על הנאשם והמדובר הוא בעבירות כגון: אונס, גניבה, סחיטה, שוחד וכיוצ"ב ואילו בכל שאר המקרים לא יוטל קלון.

13. המושג קלון מצוי בסדרה ארוכה של חוקים. ניתן לחלק את החוקים השונים לשתי קבוצות עיקריות:
א. חוקים הדורשים כתנאי לשמש בתפקיד מסויים שהמתמנה לא עבר עבירה שיש עימה קלון למשל: שופטים, דירקטורים בחברה ממשלתית, נושאי משרות ציבוריות כמו: הרשות למלחמה בסמים, הרשות לשיקום האסיר, חברות באקדמיה למדעים, חברות במליאת רשות השידור, סוכן מכס, מתווך מקרקעין, קבלן, מהנדס רשות מקומית, סוכן ביטוח ועוד.
ב. חוקים הקובעים פסילת מי שעבר עבירה שיש עימה קלון, מלעסוק במקצועות מסויימים למשל: עורך דין, רואה חשבון, עובד מדינה, עורך פטנטים, שמאי מקרקעין ועוד.

לצד חוקים אלו ישנם שני חוקי יסוד העוסקים בהשלכות הקלון על מי שמכהן באחד מהתפקידים שהם נשוא חוקי היסוד ואף על מי שחפץ להתמנות לאחד מהתפקידים הנ"ל. נושאי התפקידים הם: ראש ממשלה11, שר12, סגן שר13 וחבר כנסת14. עוסקים בנושאים אלה חוק יסוד הממשלה וחוק יסוד הכנסת. באשר לנשיא המדינה לא נקבעה אפשרות של הטלת קלון אלא קביעה של הכנסת שהתנהג "התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כנשיא המדינה" ובאשר למבקר המדינה גם לגביו לא נקבעה אפשרות של הטלת קלון אלא קביעה של הכנסת שהתנהג "התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כמבקר המדינה" . אציין כי בכל הקשור למי שחפץ להיות ח"כ, הקלון מוזכר גם בחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-196915.

לענייננו אתרכז בשאלה הניצבת לפני בדיון זה שעניינה האם יש לצרף קלון להרשעתו של חה"כ הנגבי, תוך הבאה בחשבון שהוא ח"כ מכהן. כאן אציין שהטיפול והשיקולים בסוגיה של הטלת קלון על חבר כנסת ועל בעלי התפקידים שפורטו בחוקי היסוד דלעיל, צריך להיות שונה מבעלי קלון ח"כ (או ראש ממשלה, שר וסגן שר) שונה מהטלת קלון על אחרים בשל מעמדם החוקתי של הראשונים המוזכרים לעיל ובשל כך שבשאלת הקלון המתייחסת אליהם נדונה בחוקי יסוד (חוק יסוד: הכנסת וחוק יסוד: הממשלה ) ולא בחוקים רגילים.

14. המושג קלון אשר נראה כי נלקח מהדין האנגלי והאמריקאי [שם הביטוי שמשתמשים בו הוא moral turpitude (שמשמעותו היא "שחיתות מוסרית")] יש לו משמעויות קשות ולעיתים אף מצמררות המהוות את ההיפך הגמור של המושג "כבוד האדם" שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לאורך ההיסטוריה השתמשו באותות קלון למיניהן במיוחד כנגד יהודים. ע"פ ספר בראשית, אות הקלון הראשון הוטל ברוצח הראשון, בקין, ונקרא "אות קין". בספר שמות כ"א פסוק ו', בדיני "עבד ואמה עבריים", הוטל אות קלון בדרך סימלית של רציעת (ניקוב) האוזן, לעבד אשר בתום שש שנים של עבדות יעדיף להמשיך להיות משועבד לאדונו, במקום לצאת לחופשי. רציעת האוזן משמעותה היתה עבדות לעולמי עד. הרציעה ניתנת כסמל של קלון שכן התורה ראתה את העבדות כתופעה שלילית שיש להמעיט בה או לקצר את מישכה ככל האפשר. אות הקלון נועדה על מנת לגנות את העבדים שהחליטו להישאר עבדים לעולמי עד במקום לתקופה של שש שנים בלבד. בימי הביניים באירופה נהגו להטיל אות קלון בפושעים מורשעים על ידי הטבעת סימן בעורם באמצעות כוויה. בנוסף לכך, קשרו עבריינים אל עמוד הקלון, כדי לבייש אותם בציבור; וזו אינה רשימה סגורה של המקרים שהוטלו אותות קלון בהיסטוריה.

15. אני סבור שלא ניתנה הדעת בעת חקיקת החוקים למיניהם לרבות חוקי היסוד הנ"ל לקונוטציות ההיסטוריות המצמררות של השימוש במילה "קלון". השימוש במילה הנ"ל נוגד את עקרון שמירת "ערך האדם" ו"כבוד האדם" שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם אם תמצי לומר שהטלת קלון "הולמת את ערכיה של מדינת ישראל
כמדינה יהודית ודמוקרטית" והיא "לתכלית ראויה", אפשר היה להסמיך את הגורם הנוגע בדבר לקבוע שאין אותו נושא תפקיד, שהורשע בדינו, מתאים להמשיך בתפקידו, בשל התנהגות שאינה הולמת את תפקידו, גם ללא הצורך בביזויו על ידי הטלת קלון עליו. בבג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה16 קבע כב' השופט אדמונד לוי ש"הנה כי כן, החלטה בענין הקלון .... תכליתה - בחינת הכשירות המוסרית למילויו של תפקיד קונקרטי בעת נתונה". באותו פס"ד קבע השופט אדמונד לוי שהקלון בא להגביל אדם הנושא בו מלכהן בתפקידים ציבוריים, או מלשמש בעיסוקים הדורשים מידה מיוחדת של יושרה וניקיון כפיים17. בשל הקשר הגורדי שבין הטלת הקלון לבין שלילת זכותו של ח"כ להמשיך בתפקידו נוצר מצב שכדי למנוע מח"כ להמשיך בתפקידו משהורשע בדין, צריך להטיל עליו קלון. עם זאת, אין כל תכלית ראויה בשימוש במילה "קלון". אם תכלית הקלון בוחנת את כשירותו של נושא תפקיד להמשיך ולמלא את תפקידו, מדוע צריך להדביק להרשעתו קלון. די שביהמ"ש יבחן את "כשירותו המוסרית למלא תפקיד בעת נתונה" או האם התנהג "התנהגות שאינה הולמת את תפקידו" מבלי להשתמש במילה "קלון". בהקשר זה יצויין שהשופט (בדימוס) ברק כתב בבג"צ 251/88 ווג'יה עודה נ' טלאל רבי, ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה18 ש" הדיבור 'עבירה שיש עימה קלון' הוא דיבור עמום, שכן המילה 'קלון' יוצרת חוסר וודאות באשר לתחולתה על פרטים". באותה רוח השופט (בדימוס) וינוגרד במאמרו "אנשים טובים או חופש העיסוק: עברו של מבקש רישיון ואופיו"19 סבור ש"הביטוי 'עבירה שיש עימה קלון הינו 'ביטוי פרובלמטי'" הואיל והוא נתון לפרשנות נרחבת תלויית נסיבות והקשר, דבר אשר אינו מתיישב עם עקרון הוודאות. פרופ' פלר חידד את הקושי שבהטלת "קלון" בכותבו: "אין 'עבירה שיש עימה קלון' כמושג מופשט, אלא יש 'אירועים עברייניים שיש עימם קלון20 '". ללמדך, שיש לבחון את כל האירועים שסבבו סביב העבירה הנטענת.

16. ומכאן לשאלת המידתיות במישור המושגי21- נושא המידתיות בכל הקשור להטלת קלון על ח"כ שהורשע בדינו הוא מהנושאים החשובים ביותר שבהם השפיע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על נושא הקלון. לפנינו מצב בו ישנה אופציה של הטלת קלון על ח"כ שהורשע בדינו שתוצאתה היא הפסקה מיידית של חברותו של חה"כ מבלי להמתין עד שימצה את זכות הערעור שיש לו. יש ליישב נורמה זו המצויה בחוק יסוד הכנסת עם נורמה אחרת שמצויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בה במידה יש ליישב את הנורמה המצויה בחוק יסוד: הכנסת שנעלה את הדלת בפני
אפשרות עיכוב הביצוע של גזר הדין המטיל קלון, עד לערעור, עם זכות הערעור שהיא זכות מעין חוקתית (אשר ממנה נגזרת הזכות לעכב ביצוע פס"ד שיכול לגרום לנזק לא מידתי למי שהוטלה עליו הסנקציה של קלון ללא אפשרות עיכוב ביצוע עד לערעור שיגיש). השופט (בדימוס) ברק התייחס בספרו "המידתיות במשפט22" לסוגיית ההתנגשות הזו שבין נורמות חוקתיות (המצויות בשני חוקי יסוד) וכך כתב:

"מה דין התנגשויות בין זכויות חוקתיות?..... ההתנגשות בין הזכויות החוקתיות המעוצבות כעקרונות יוצרת כלל חוקתי נגזר המשקף את דיני המידתיות....המצב שונה כשאחת הנורמות החוקתיות המתנגשות, או שתיהן, מעוצבות ככלל. או אז יהא בהתנגשות זו כדי להשפיע על תוקף הזכויות החוקתיות או על היקפן. במצב כזה לא נוצר כלל חוקתי נגזר. ...השפעת ההתנגשות פועלת במישרין ברמה החוקתית.היא נקבעת על פי כללי ברירת הדין הרגילים לפתרון התנגשות (אמיתית) בין נורמות החלים עקרונית גם במישור החוקתי, לפיהם המאוחרת בזמן גוברת על המוקדמת בזמן, אלא אם המוקדמת היא בעלת תחולה כללית" (ההדגשה שלי-י.צ.).

לענייננו, המושג "כבוד האדם" שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא מושג בעל תחולה כללית, כך שלמרות שהאופציה של הטלת קלון על ח"כ שהורשע בדין, היא נורמה מאוחרת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (שכן נורמה זו נקבעה בשנת 1995), בשל היות "כבוד האדם" בעל תחולה כללית, נורמה זו מחייבת לקרוא לתוך הנורמה המאפשרת הטלת קלון את החובה להפעיל את כלל המידתיות בטרם שמוטל הקלון. בה במידה הנורמה המצויה בתיקון לסעיף 42א' לחוק יסוד הכנסת ששללה את אופציית עיכוב הביצוע של הטלת הקלון מנוגדת לנורמה המעין חוקתית הנגזרת מהנורמה של זכות הערעור ואשר לפיה יש לעכב ביצוע פס"ד שיכול לגרום למי שנפסק כנגדו לנזק שקשה, אם בכלל, ניתן יהיה לתקנו. במקרה אשר כזה, אף כאן יהיה צורך להפעיל את כלל המידתיות.
17. כידוע, עילת המידתיות מורכבת משלושה מבחני משנה:

א. מבחן ההתאמה בין האמצעי הפוגע באינטרס המוגן לבין מטרת הפגיעה (הקרוי גם מבחן הקשר הרציונאלי);
ב. מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה;
ג. מבחן קיומו של יחס ראוי בין התועלת שתצמח מן הפעולה השלטונית (ובמקרה שלנו הטלת הקלון) לבין היקף פגיעתה23.

האמצעי הפוגע באינטרס המוגן של "כבוד האדם" הוא הקלון המוטל על חבר הכנסת הפוגע בכבודו בנוסף לכך שגורם להפסקת כהונתו בכנסת. מטרת הפגיעה היא "בחינת הכשירות המוסרית למילויו של תפקיד קונקרטי בעת נתונה". אם זו המטרה, אזכיר כי בין השנים 1981 ועד 1995, כפי שראינו במפורט לעיל, לא היה צריך להטיל קלון על ח"כ שהורשע בדינו כדי שחברותו בכנסת תופסק בעקבות הרשעתו בדין והטלת לפחות שנת מאסר אחת. זאת ועוד, הכנסת דנה בפרוצדורה מיוחדת תוך דרישה לרוב מיוחד כדי שחברותו של חה"כ תופסק. במילים אחרות, היו בישראל אמצעים שפגיעתם בחבר הכנסת פחותה מהפגיעה שקיימת כיום. בה במידה, אין כל יחס ראוי בין התועלת שתצמח מהטלת קלון לבין היקף הפגיעה בחה"כ שכן ניתן היה בעבר להפסיק את חברותו בכנסת ללא הטלת קלון. עם זאת, מדובר כיום בדבר חקיקה שהוא חוק יסוד ומושג הקלון נטוע בכל כך הרבה דברי חקיקה, פרט לחוק יסוד: הכנסת, כך שהדרך היחידה להתמודד עימו היא מציאת אמצעי שפגיעותו פחותה.
18. השופט ברק כותב בספרו "פרשנות חוקתית" כדלהלן24:

"התכלית הראויה צריכה למצוא את הגשמתה בעזרת אמצעים ראויים. מבחן המידה שאינה עולה על הנדרש בוחן אמצעים אלה, וקובע מתי הם ראויים. כדי שאמצעי יהא ראוי הוא חייב להתאים להשגת המטרה....על המחוקק לבחור-מתוך מגוון האמצעים האפשריים- את האמצעי הפוגע פחות בזכות אדם מוגנת".

אך כל עוד שקיים קשר גורדי בין הטלת הקלון לבין הפסקת כהונתו של חה"כ, אין מנוס מהמסקנה שיש ליתן לקלון פירוש מתון ומצמצם ולהותירו לגבי המקרים הקיצוניים כגון: אונס, שוחד סחיטה או גניבה וכיוצ"ב. פירוש מרחיב לקלון יוביל למצב שפרט לעונש שיוטל על הנאשם ופרט לסבל שסבל בחקירה ממושכת, בעמידה לדין בפני
בית משפט במשך 4 שנים, בהרשעה, בפרסום הפרשה בכל רשתות התקשורת, ולצד כל אלה ההפסד הכספי שנגרם לנאשם כתשלום עבור ייצוגו המשפטי, יוטל עליו קלון שהוא סנקציה שכאמור פוגעת בכבודו כאדם ואף תישלל כשירותו להמשיך בתפקידו כחבר כנסת ולא רק כחבר כנסת אלא בשורת תפקידים אחרים המצויים בחוקים אחרים, המתנים את קבלת התפקיד בכך שלא הוטל קלון על הנאשם. כל אלה יהיה בהם חוסר מידתיות משווע באשר לנאשם שלפנינו חה"כ הנגבי.

19. מהו אותו אמצעי שפגיעותו פחותה? - אם תכלית קביעת הקלון היא, כאמור לעיל, לבחון את "כשירותו המוסרית של נושא התפקיד למילוי של תפקיד קונקרטי בעת נתונה", הדרך היחידה להתגבר על כך במצב החוקי הנוכחי היא במתן פירוש מתון ומצמצם לקלון באופן שיחול רק על מקרים קיצוניים. יש לזכור שבצד הרשעתו של חבר כנסת בדין, חבר כנסת סובל מפגיעות נלוות רבות הרבה יותר מאדם שאינו חבר כנסת: שכן נכתב עליו בכל רשתות התקשורת והקלון לגביו הוא עצם הפרסומים הרבים בעניינו וזאת שלא בדומה לאדם מהיישוב שאינו נושא תפקיד כזה, שלא נכתב עליו ולא מתפרסם עניינו ברבים כפי שנעשה הדבר לגבי חבר כנסת. עצם הפרסום פוגע בחבר הכנסת עצמו ובמשפחתו25. לגבי חבר כנסת העומד לדין, עצם העמדתו לדין וישיבתו על ספסל הנאשמים יש בה משום הטלת קלון, מבלי שיוטל "הקלון הפורמאלי". בה במידה, עצם הרשעתו בדין מהווה עונש בפני
עצמו. אלה, כשלעצמם, הם עונשים שאינם כתובים עלי ספר, אך מי שמשמש כחבר כנסת נושא בהם ויש בהם כדי להעצים את עונשו ואת סבלו. יש לזכור כי אותם "עונשים" שאינם כתובים עלי ספר אינם מהווים עונש לכל עבריין ועבריין. אדם שיש מאחוריו עבר פלילי מכביד , עצם ישיבתו על ספסל הנאשמים או הרשעתו בדין תהווה עבורו עונש קטן הרבה יותר מאשר אדם שזו הפעם הראשונה שהוא עומד לדין או שעברו הפלילי אינו מכביד. יש גם עבריינים שהרשעתם בדין לא תפריע כלל לאפשרויות התעסוקה שלהם. ומאידך, יש נאשמים שכשלו פעם אחת ויחידה בחייהם וזו הפעם הראשונה שהם עומדים למשפט בפני
בית משפט ועצם העמדתם לדין וכל ההליך הפלילי הנלווה לכך, החל מהחקירה ועד למשפט וכל המשפט על שלביו השונים והרשעתם בדין מהווים עבורם עונש חמור ביותר. לכן, על ביהמ"ש לשקול במכלול שיקוליו האם מחוץ לחקירה המשטרתית הממושכת שעבר הנאשם, ומעבר לעצם ההעמדה לדין, ההרשעה וגזירת העונש, יש למנוע מהנאשם להמשיך בתפקידו כחבר כנסת ובשורה ארוכה של תפקידים שלגביהם נקבע בחוקים שונים שמי שהוטל עליו קלון, לא יוכל לעסוק בהם. המבחן שיש להפעילו הוא מבחן המידתיות ומציאת אמצעים מאוזנים שפגיעתם פחותה מהפגיעה של הטלת קלון. כאן יש להביא בחשבון את עברו של הנאשם, התנהגותו מאז ביצוע העבירה ואילך, משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה, העיצומים שהוטלו עליו בתקופה שמהתחלת החקירה ועד לסיום המשפט, מידת הפגיעה בציבור אל מול הפגיעה בנאשם ודעת הציבור לגבי נאשם זה.

20. כפועל יוצא מכל האמור לעיל, ראוי שהכנסת תבדוק בכל ההקדם את התיקונים שנעשו בסעיף 42א' לחוק יסוד: הכנסת החל משנת 1995 ואילך ותשקול, בכל הקשור לסעיף 42א' הנ"ל את החזרת המצב שקדם לשנת 1995 על כנו, היינו תשקול את החזרת הזכות לכנסת לקבוע את הפסקת כהונתו של חבר כנסת שהורשע ולא תותיר זאת לבית המשפט (היינו תחזיר את המצב המשפטי שהיה בין השנים 1981-1995), וזאת בשל מעמדו המיוחד של חבר כנסת. בנוסף תשקול את ביטול הקשר שבין הקלון לבין שלילת הזכות להמשיך בעיסוק מסויים או להתחיל בעיסוק מסויים (לא רק לגבי חברי כנסת, אלא בכל אותם חוקים שבהם מופיע המוסד של קלון) וזאת ע"י ביטול הסנקציה של "קלון" אשר מנוגדת ל"כבוד האדם" ותותיר בדברי החקיקה השונים את מה שעומד מאחורי הקלון והוא הענקת סמכות לבית המשפט (או לגורם המוסמך שנקבע בדברי החקיקה השונים) לקבוע לצד הרשעתו של נושא התפקיד הרלוונטי, האם ראוי שימשיך בתפקידו (ככל שהורשע בעת היותו נושא באחד מהתפקידים שהוזכרו בחוקים למיניהם או האם ראוי שלא יורשה לעסוק בתפקידים מסויימים בשל נסיבות ההרשעה בטרם שהחל לשאת באחד מהתפקידים הנ"ל); כל זאת, ללא שתוטבע בו קביעה שיש בעבירה משום קלון. מפני שה"קלון" הוא מושג שלא ראוי שיהיה בספר החוקים של מדינת ישראל
במאה ה-21 בשנת 2010.

21. מכל מקום וכל עוד לא נמחק מוסד "הקלון" מהחוקים למיניהם, בשל הפגיעה שיש בו בכבודו של האדם ובשל הבעייתיות שיש בסעיף 42א' לחוק יסוד: הכנסת, כמבואר לעיל, ראוי הוא שיינתן ל"קלון" פירוש מתון ומצמצם ביותר (היינו שייוחד לעבירות חמורות) תוך שיופעל בכל מקרה מבחן המידתיות. בכיוון זה פסק השופט הלוי, ז"ל, בבג"צ 436/66 בן אהרון נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה26. השופט הלוי הסתייע בהגדרת "קלון" במילון בן יהודה (ומצא שההגדרה היא "בוז וחרפה") וסבר שאין לפרש את הביטוי "עבירה שיש בה קלון" בשים לב למשמעותו הכללית של מטבע לשון זה בכל התחיקה הישראלית. מתוך לימוד המשמעות הכללית של הביטוי, הסיק השופט הלוי שכוונת המחוקק היתה ל"עבירה חמורה מאד במלוא מובן הבושה והחרפה הנרמזים ע"י בן יהודה". מעניין לציין שהעבירה שבה היה מדובר באותה פרשה היתה עבירה על חוק איסור לשון הרע- הוצאת דיבה רעה על יריב פוליטי. באותו עניין הביעו השופטים באותו תיק 3 דעות: השופט הלוי, ז"ל, סבר שעבירה כנ"ל לעולם לא תהיה עבירה שיש עימה קלון. השופט חיים כהן, ז"ל, סבר שרק בנסיבות אותו מקרה אין לראות בעבירה שנעברה משום קלון ואילו השופט לנדוי היה סבור שהטחת אשמת שחיתות חומרית במילוי תפקיד ציבורי ביריב פוליטי יש עימה קלון ויקשה להעלות על הדעת שפלות מוסרית גדולה ממנה.

נסיבות ביצוע העבירה

22. לנסיבות בהן בוצעה העבירה יש חשיבות רבה. כפי שנאמר בבג"צ 11243/02 פייגלין ואח' נ' יו"ר וועדת הבחירות ואח' "עבירה שיש עימה קלון היא עבירה שדבק במבצעה פגם מוסרי חמור, כאשר על טיבו של הפגם יש לעמוד בכל מקרה לגופו על פי הקשרם של דברים ושל המעשים". בבג"צ 4523/03 בני בונפיל נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת27, צוטטו דברים שכתבה כב' השופטת דורנר, בה"ש 2/0328 ואלה הדברים שצוטטו: "...אף המושג קלון שאוב מתחום המוסר הרי שיישומו בתחום המשפט חייב להתבסס על בחינה באמות מידה משפטיות... קלון הוא מושג יחסי, שהתקיימותו במקרה נתון תלוי בנסיבות והקשר הדברים; וכי בגדר הנסיבות הרלבנטיות יש להביא בחשבון, בין היתר, את מהות העבירה, את תדירות המעשים הפסולים, את הנסיבות שבגינן מתעוררת השאלה אם יש בעבירה משום קלון, את הנתונים הנוגעים למבצע העבירה - ובהם תפקידו, מעמדו, הלך הרוח הנפשי שאפיין את המבצע בעת ביצוע המעשים הפסולים ואחריהם - וכן שיקולים של מדיניות משפטית ראויה..." (ההדגשה שלי-י.צ.).

מכאן שבמקרה שלפנינו יש לבחון את הנסיבות המיוחדות שבהן נעברה העבירה של עדות שקר (כאמור, ככל, שהקביעה שהיתה עדות שקר היא בכלל נכונה, גם משפטית ועובדתית). מטבע הדברים בימינו כאשר קיים חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מתעצם הצורך לבדוק את הנסיבות שבהן נעברה העבירה נשוא דיוננו כדי שניתן יהיה לפסוק בשאלת מידתיות הטלת הקלון על הנאשם.

23. חברי ציינו בגזר דינם שאין הם רואים צורך למקם את נסיבות ביצוע העבירה בסקאלת החומרה של עדות שקר. אני סבור שהשקפה כזו מתאימה אולי לעידן שהיה לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כיום יש ויש יסוד ואף חובה למקם את נסיבות ביצוע העבירה בסקאלת החומרה. זו גם הנחיית ביהמ"ש העליון אותה הזכרתי לעיל. כך למשל בבג"צ 178/81 ג'אפר נ' עודה ואח'29 קבע ביהמ"ש ש"אותה עבירה יכולה להתבצע בלווית קלון ובלעדיו". במקום אחר באותו פס"ד אומר שופט אחר ש"ראוי לבחון את עובדות המקרה בחינה קפדנית....תוך ראיית הדברים בעיני המציאות ועל פי הנסיבות המיוחדות של המקרה". השופט זמיר הקדיש סעיף שלם בפסק דינו לבדיקת נסיבות המקרה נשוא עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מ"י30 . לכן, חשוב ביותר לבחון את הנסיבות של אותה עבירה, ככל שבכלל היתה עבירה. במקרה התלוי ועומד לפנינו, כל הנסיבות שאפפו את עדותו של הנגבי בפני
יו"ר וועדת הבחירות היו נסיבות שמצדיקות הקלה משמעותית בעונשו של הנגבי ומצדיקות אי קביעת קלון; ואלו הנסיבות:

א. מי שיזם את הפנייה לוועדת הבחירות המרכזית לכנסת היתה התנועה למען איכות השלטון. הנגבי היה בבחינת משיב בהליך ולא יוזם ההליך. כך למשל בת"פ (שלום י-ם) 4830/98 מ"י נ' כץ ואח' האלמנט המחמיר היה נעוץ בעובדה שהנאשמים באותו תיק (יזמו את ההליך) והגישו עתירה לבג"צ וזכו בצו מניעה על סמך תצהיריהם הכוזבים. מה שאין כן במקרה שלפנינו.

ב. אין לראות את התצהיר והעדות של הנגבי בעניין שלפנינו כפעולה במסגרת תפקידו הציבורי של הנגבי. התצהיר והעדות ניתנו; וכל ההליך שהיה בפני
יו"ר וועדת הבחירות התקיים, במסגרת של כל מועמד החפץ להיבחר ע"י מפלגתו. בעניין זה ראוי להזכיר את דבריו של מבקר המדינה הראשון מר נבנצל, ז"ל, שכתב בזמנו כך31: "יש אומרים שסתם שקרים של עובדי-ציבור אין בהם בהכרח פגיעה בטוהר-המידות; ואולי יש לסלוח גם לעובדי-ציבור אם מדי פעם מוציאים מפיהם שקרי התרברבות או חנופה או שקרים לבנים - ומה גם ששקרים כגון אלה אינם נעשים בדרך כלל תוך כדי "מילוי תפקידם". האיסור אמור במעשה שנעשה 'במילוי תפקידו' ".

ג. מגמתו של התצהיר של הנגבי והעדות שנתן בפני
יו"ר וועדת הבחירות המרכזית לכנסת היתה להצביע על כשלים פרוצדראליים בעצם בקשת העתירה ולאחר מכן בעצם הדיון בה. די לעיין בתגובת חה"כ הנגבי לעתירה כדי לראות שהוא קובל על כך שהעתירה וצו המניעה הופנו כנגדו ולא כנגד העיתון בו פורסמה הכתבה. חה"כ הנגבי בסעיף 3 לתגובתו לעתירת התנועה למען איכות השלטון טען ובצדק ש"לא יעלה על הדעת כי כל אימת שמאן דהוא יפרסם כתבה אודות פלוני יהא אותו פלוני צפוי כי יוגשו נגדו בקשות ועתירות להימנע מהמשך פרסום של הכתבה או מפרסום כתבות דומות". סביב טיעון זה נכתב אותו תצהיר.
ד. כפי שהדגשתי בהכרעת הדין שנתתי בעניינו של חה"כ הנגבי, וזו למעשה עובדה שאי אפשר לחלוק עליה, הנגבי הסכים לקבלת העתירה במהלך עדותו. מתוך כך שהנגבי הסכים לעתירת התנועה הנ"ל, מצומצמת הפגיעה בערך של קיום משפט צדק. די לעיין בפרוטוקול הדיון בפני
יו"ר וועדת הבחירות המרכזית כדי לראות שכל הדיון בע"פ בעתירה לרבות חקירתו של הנגבי נכפו עליו.
ה. הנגבי טען בפתח הדיון שהוא איננו מכיר את נוהלי עבודת המוסד של וועדת הבחירות וציין שהוא לא בא עם בא כוחו. יש להעריך שאילו הנגבי היה מיוצג ע"י עו"ד, זה האחרון היה מתנגד נמרצות לחקירתו כאשר הוא מסכים לעתירה (בפרוטוקול הדיון ישנו ויכוח האם ניתנה הזדמנות לעורך דינו של הנגבי להתייצב לדיון). נציג התנועה הנ"ל שאל את הנגבי האם ידע מראש על הכוונה לפרסם את הפרסום, והכוונה לפרסום במרכז העניינים, נספח א' לכתב האישום ותשובת הנגבי היתה "אני לא חייב לך דין וחשבון על נושא כזה". הנגבי חזר על טענתו פעם נוספת וטען "אני חוזר על דברי: אני לא נחקר על ידך בהקשר למשהו שלא קשור לבקשתך. אני לא חייב לתת לך, עם כל הכבוד, דין וחשבון על מעשי, בפורום הזה או בכל פורום אחר. זה לא בית דין שדה. יש לך בקשה אני מסכים עם הבקשה וזהו". לאחר מכן התפתח דו שיח בין יו"ר וועדת הבחירות לבין הנגבי בו האחרון הבהיר ליו"ר ש"אני מבין שוועדת הבחירות המרכזית עוסקת בבחירות הכלליות ואילו כאן מדובר בפרסום פנימי בתוך מערכת בחירות פנימית בתוך מפלגה". התייחסתי לטענה זו בהכרעת הדין שלי. למעשה כל הדיון שהיה מיותר מלכתחילה נכפה על הנגבי.

ו. חברי התייחסו בגזר דינם לכך שלדעתם היה יסוד מתעתע בתשובות הנגבי ליו"ר וועדת הבחירות. ומהו היסוד המתעתע? ציינו חברי שעל רקע טענתו של הנגבי כי אין לו זיקה למסמך שפורסם ב"מרכז העניינים" פנה יו"ר ועדת הבחירות אל הנגבי ושאל אותו, האם הוא יכול להצביע על אי דיוקים המצויים בפרסום. במענה לכך התייחס הנגבי לשורה בה נכתב: "מרם בניזרי - בני ברק", ואמר, "מרים בניזרי - בני ברק. אין אישה כזאת ככל הידוע לי". אלא שבהכרעת הדין שכתבתי הצבעתי על 17 טעויות שהיו בכתבה, דבר אשר מצביע על כך שהנגבי, שהיה כה קפדן במסמכים שהוציא תחת ידו, לא היה מוציא מסמך המיועד לפרסום בעיתונות עם 17 שגיאות. בהכרעת הדין שלי אף הצבעתי על הבדלים סיגנוניים ממשיים בין הכתבה לבין אותו חלק בכתבה שהנגבי מודה שכתב והגיב. הבדלים המעלים סימני שאלה לכך אם אותו אדם כתב את שני החלקים של אותה כתבה.

ז. התנהלותו של הנגבי לא עוותה את התוצאה המשפטית ולא היתה יכולה לעוות את התוצאה המשפטית. תוצאת ההליך שהיה בוועדת הבחירות המרכזית היתה ללא כל קשר לתצהירו ועדותו.

ח. הסכמתו של הנגבי לסעדים שהתבקשו בעתירה לוועדת הבחירות, יש בה משמעותית כדי לרכך את נסיבות עדות השקר, ככל שהיתה כזאת, שכן יו"ר וועדת הבחירות המרכזית הבין שהנגבי קשור לפרסום שנעשה בעיתון מרכז העניינים מהטעם שתגובתו של הנגבי לאותו פרסום מצויה בפרסום32. הבנה זו היא הבסיס שהצדיק את מתן הצווים האופרטיביים באותה עתירה וזאת ללא כל קשר לשאלה מי חיבר את המסמך.

ט. האווירה הלעומתית שהיתה כנגד הנגבי בעצם הגשת העתירה ובדיון עצמו כפי שמשתקף מפרוטוקול הדיון, שבו הוכרח הנגבי להעיד, יש בהם כדי להסביר את תגובותיו הן בתצהיר והן במשפט עצמו. להלן קטע מדברים שאמר הנגבי בישיבת ביהמ"ש באשר לתחושותיו בעת החקירה של נציג התנועה הנ"ל33 : "הוא עצבן אותי והייתי בסיטואציה שהיא בעיני הייתה שאני צריך לשתף פעולה עם איזה מן, אמרתי קודם קרקס, אז אולי זה מילה קצת מוגזמת, כי זה תהליך לגיטימי במסגרת פורום מכובד, אבל מה שלא אהבתי זה כשאני מגיע ומודיע שאני אישית מוכן להודיע שחבל על כל הדיון כי אני מקבל את העתירה במובן זה שלי אין התנגדות שיצא צו מלפני הפורום הזה ואני מרגיש שמנסים, שזה לא מספיק, כלומר לא מספיק שהם יצאו, או אמורים לצאת עם קבלת הצו שלהם, יותר מעניין אותם לעשות מזה ככה, את המיילג' התקשורתי על חשבוני, אז ודאי שזה לא דבר שראיתי אותו, שששתי לשתף איתו פעולה". בתום הטיעונים לעונש,בדברו לביהמ"ש אמר הנגבי: "אני מקבל את הביקורת של בית המשפט על הדרך שבה הפעלתי את שיקול הדעת שלי. אני כמובן מצר על הפעלת שיקול הדעת, זה נכון, כפי שטענו לאורך הזמן, גם היום שהפעלת שיקול הדעת שלי הושפעה יתר על המידה מהאווירה המתעמתת, האנטגוניסטית שאפיינה אז את ההתנצחות עם העותרת, חבל לי שלא עמדה לי אז מידת האיפוק ואני כמובן מביע את צערי ללא סייג על הטעות הזו34".

י. להגנה היתה עוד טענה ולפיה האישום השני היה ספיח לאישום הראשון ועפ"י מדיניות המאשימה, לא היה מוגש כתב אישום כלל אילו עניין עדות השקר היה עניין היחיד. יש ממש בטענה הנ"ל; שכן בעניין זה אין להתעלם מכך שעמדת היועמ"ש לממשלה כפי שמצאה את ביטויה בבג"צ 6302/01 אריה דרעי נ' היועמ"ש לממשלה היתה ש"ככלל, מדיניות המשטרה והתביעה מזה שנים, לגבי פתיחה בחקירה נגד אנשים שמסרו עדות במשפט בחשד שהם העידו עדות שקר, הינה מדיניות מצמצמת מאד, וההחלטה על פתיחה בחקירה בחשד מעין זה ניתנת רק במקרים מעטים יחסית". עמדה זו של היועמ"ש לממשלה מתעצמת כאשר מדובר לא בדיון בבית משפט אלא בפורום מעין שיפוטי כמו וועדת הבחירות המרכזית.

24. באשר לטענת ההגנה שלפיה מותר לשקר לצורך שמירה עצמית self preservation - אינני מקבל טענה זו. כפי שציינתי לעיל, אני נגד שקר בכל פורום ולכך אוסיף שאני נגד שקר גם לצורך מה שקרוי self preservation . אפשר להתחשב בנסיבות ביצוע העבירה לצורך העונש, אך אמירת שקר לצורך הנ"ל איננה ככזאת מסירה אחריות. אינני סבור שיש לייבא לישראל כללים המתירים אמירת שקר לצורך "שמירה עצמית".

חלוף הזמן ומחיר כבד שהנגבי שילם עד כה והמידתיות שבהטלת הקלון

25. במקרה שלפנינו אין להתעלם מכמה שיקולים רלוונטיים כאשר באים להטיל קלון ובוחנים את שאלת המידתיות הן באשר לעונש והן באשר להטלת מרכיב הקלון. השיקולים הם כדלהלן:

א. חלפו שמונה שנים מאז האירוע שבו עסקינן ובמהלך כל השנים נמנעו מהנגבי תפקידים מיניסטריאליים. בהקשר זה אציין שאמנם השופט חשין בע"א 2211/96 חיים כהן נ' שמואל כהן ואח'35 קבע "שבית הדין העליון של המפלגה טעה בקובעו כי מעבר הזמן מחה את הקלון ממצחה של עבירת השוחד". עם זאת, לצד הפסיקה הנ"ל ישנה פסיקה אחרת והפוכה שניתנה בביהמ"ש העליון המתחשבת בגורם חלוף הזמן; למשל: כב' השופטת פרוקצ'יה בפסק דינה בפרשת מינויו של חיים רמון למשנה לראש הממשלה36 מזכירה בין השיקולים השונים שיש לשקול לעניין מינוי לכהונה ציבורית את השיקול "מהו פרק הזמן שחלף מאז ביצוע המעשים". במקרה של חיים רמון היה מדובר במינוי למשנה לראש הממשלה שנעשה חודשים ספורים לאחר האירוע ולאחר שניתן גזה"ד בעניינו. בפרשת חיים רמון כב' השופטת ארבל שהיתה בדעת מיעוט סברה שפרק הזמן שבין ההרשעה לבין המינוי היה קצר ביותר; אך לענייננו קבעה קביעה חשובה ורלוונטית ביותר בכותבה: " ככל שמשך הזמן שחלף מאז ההרשעה וריצוי העונש ארוך יותר, גוברת הנטייה להעדיף את שיקולי התשובה ולסבור כי המינוי לא יפגע באמון הציבור בשירות הציבורי, ולהיפך37". דוגמא נוספת להתחשבות ביהמ"ש בשאלת "חלוף הזמן" ניתן להביא מפרשת מינויו של גינוסר (מי שהיה בזמנו ראש אגף בשב"כ שהיה מעורב בפרשת קו 300) לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. בבג"צ שהוגש נגד מינוי זה קבע השופט ברק כך: "הזמן העובר מאז ביצוע העבירה ועד למינוי המוצע הוא גורם חשוב; עבר פלילי, אפילו בעבירה חמורה, אינו מחסום מוחלט בפני
מינוי למשרה ציבורית, אפילו בכירה, שכן הזמן עושה את שלו ושוב לא ייתפס המינוי בעיני 'הציבור הנאור' כפעולה הפוגעת בטוהר השירות וביכולת תפקודו, אלא דווקא כמיצוי דין, שאינו ראוי38". מכאן עולה שאת דברי השופט חשין באשר לשיקול של חלוף הזמן יש לייחד לעבירת שוחד שאכן, בשל חומרתה, חלוף הזמן לא מוחה את הקלון שבה. מה שאין כן במקרים הגבוליים, או במקרים הבלתי קיצוניים, כמו המקרה דנן, שבהם חלוף הזמן, כאשר מצרפים לכך את שיקול ה"מידתיות", וכאשר הנאשם כבר נשא בעונש בטרם ובמהלך משפטו, כל אלו רלוונטיים ביותר באשר להטלת או אי הטלת קלון.
ב. במשך תקופה ממושכת הנגבי נדרש לשלם מחיר אישי כבד ומוחשי ביותר, בשל חקירה ארוכה ע"י המשטרה, ומשפט פלילי שנמשך במשך 4 שנים ונפרס על פני 129 ישיבות. זאת ועוד, משפט זה באשר לאישום העיקרי שעניינו היה מינויים פוליטיים הסתיים ללא הרשעה.
ג. פרופ' פלר בספרו יסודות בדיני עונשין39, כותב בעניין זה כדלהלן: "טיפול עונשי באדם אינו מטרה לשמה, אלא דרך להחזרתו של מי שסרח וחטא למוטב, כאדם שווה בין שווים לכל דבר, ללא מום או פסול משפטי או חברתי, עקב הרשעתו בעבירה שבגללה עבר את הטיפול העונשי; וכמי שמשייך עצמו לבעלי תפיסה זו, ראיתי חובה להתייחס גם כאן, ...לכך שהקלון, על היבטו הדבוק באדם, אינו ואינו צריך להיות אלא זמני. עם קבלת העול של אורחות חיים תקינים, עובר המורשע תהליך של הסתגלות חברתית, מלווה, מטבע הדברים, בתהליך של דעיכת הד הקלון, שסופו ההכרחי בפקיעה40".
ד. הנגבי העיד בבית המשפט במשך 24 ישיבות שמשך כל אחת מהן היה כ-7-8 שעות; דבר שאינו קל כשלעצמו.
ה. הנגבי שילם מחיר לא קטן עבור ייצוג משפטי.
ו. הפרסום הרב שהיה לעובדת הרשעתו של הנגבי בדין; פרסום אשר לא היה נעשה לגבי אזרח שאיננו חבר כנסת.

כפי שציינתי לעיל במסגרת בדיקת המידתיות נבחנת שאלת קיומו של יחס ראוי בין התועלת שתצמח מן הפעולה השלטונית (ובמקרה שלנו הטלת הקלון) לבין היקף פגיעתה. כל הנסיבות הנ"ל מובילות אותי לקבוע שאם מתחשבים בחלוף הזמן ובמחיר הכבד שהנגבי שילם עד כה, לא יהיה זה מידתי לחלוטין להטיל עליו קלון.

מכתבי ההמלצה שהגיש הנגבי ועדויות ההגנה

26. היתה מחלוקת באשר לשאלה האם היה מקום להגשת מכתבי ההמלצה שהגיש הנגבי במסגרת ראיות ההגנה לעונש. דעתי היא שמכתבים אלה היו דרושים וראויים להתייחסות . מכתבים אלה רלוונטיים לא רק לעונש אלא לבחינת שאלת המידתיות שבהטלת הקלון. לעניין זה חשוב ביותר לדעת מה סבורים חברי כנסת למיניהם באשר לשאלת הרחקתו של הנגבי מהכנסת. יש לזכור כי עד שנת 1995 היתה נתונה להם הזכות להכריע בשאלת הקלון. זאת ועוד, כל המכתבים הללו רלוונטיים גם לשאלה מהם "שיקולי הקהילה". בבג"צ 103/96 כהן נ' היועמ"ש לממשלה41 השופט חשין מזכיר בעניין שיקוליו של היועמ"ש לממשלה לבקש קלון בהתאם לסמכותו לעשות כן באשר לראש רשות מקומית, את השיקול הנוגע ל"שיקולי הקהילה". למכתבים שהוגשו ע"י ההגנה יש משקל בקביעת "שיקולי הקהילה". טעם נוסף למכתבים שצירפה ההגנה נעוץ בשיקול שציינה כב' השופטת פרוקצ'יה בפסק דינה בפרשת השר רמון, שם ציינה לעניין כשירותו של רמון לכהונה הציבורית של משנה לראש הממשלה את השיקול של "איכותו הערכית ומידותיו המוסריות של המועמד, בצד יכולותיו המקצועיות והתפקודיות"42. המכתבים שהגיש הנגבי עוסקים בסוגיות הללו.

27. במקרה שלנו השכיל חה"כ הנגבי להביא את עמדתם של גורמים שונים לרבות חברי כנסת רבים מקצוות שונים של הקשת הפוליטית שהדגישו במכתביהם, כל אחד לפי דרכו, את סגולותיו הערכיות ואת יכולותיו בתחום התפקודי של חה"כ הנגבי. למעשה ההערכה היא שאילו היה עניינו נדון בכנסת, כפי שהיה המצב עד שנת 1995, הכנסת לא היתה מחליטה להפסיק את חברותו. בין הכותבים היו: הנשיא נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל
; ראש הממשלה מר בנימין נתניהו; אהוד ברק (סגן רה"מ ושר הביטחון); 4 יושבי ראש הכנסת כתבו מכתב המלצה משותף (המדובר ביו"ר הכנסת דהיום רובי ריבלין, חה"כ דליה איציק, חה"כ לשעבר אברהם בורג וחה"כ לשעבר דן תיכון); מאיר דגן, ראש המוסד למודיעין ותפקידים; שלמה אהרונישקי, המפכ"ל לשעבר; האלוף (מיל) עמוס ירון, מי ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון; האלוף (מיל.) גיורא איילנד- ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר; נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות היהודית; הרב יצחק דוד גרוסמן, רב העיר מגדל העמק וחבר מועצת הרבנות הראשית, נשיא מוסדות מגדל אור וחתן פרס ישראל; חיים ישראלי - עוזרם של שרי הביטחון מאז קום המדינה ועד לפרישתו בשנת 2002; פרופ' גבי ברבש - מנהל המרכז הרפואי ת"א; פרופ' גבריאלה שלו - פרופ' למשפטים ומי שהיתה בעת כתיבת המכתב שגרירת ישראל באו"ם; פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, פרופ' למשפטים, חבר לשעבר בסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; פרופ' יעקב בר-סימן-טוב, ראש הקתדרה ללימודי שלום ולשיתוף פעולה אזורי באוניברסיטה העברית; ד"ר יורם טורבוביץ, שימש בעבר כממונה על ההגבלים העסקיים, וכראש הסגל של ראש הממשלה; ג'רי וויט - עומד בראש ארגון שזכה בפרס נובל לשלום ; הסופר אלי וייזל , חתן פרס נובל לשלום; הסופראלי עמיר ; הסופר יורם קניוק ; והמשורר ארז ביטון . המוטיב המרכזי ברוב המכריע של המכתבים, הוא הדאגה שמא תוצאות הדיון בתיק זה יביאו לידי כך שתִּימָּנַע מהנגבי האפשרות להמשיך ולפעול בחיים הציבוריים. כותבי המכתבים ציינו את תכונותיו האישיות של הנגבי ואת סגולותיו ואת התנהלותו המיוחדת בתחום הפוליטי. הרוב המכריע של כותבי המכתבים מביעים דעתם, כי ביכולתו של הנגבי עוד להוסיף ולתרום רבות לעם ולמדינה.

28. בנוסף, הגיש הנגבי דברים שנכתבו אליו בעבר, על ידי אנשי משפט בכירים. מדובר בדבריהם של שופט בית המשפט העליון לשעבר, חיים כהן ז"ל; שופט בית המשפט העליון לשעבר, תיאודור אור; פרקליטת המדינה לשעבר ושופטת בית המשפט העליון היום, עדנה ארבל; מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר וסגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה היום, נילי ארד; היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בין יאיר; וחבר הכנסת לשעבר, מר יוסף תמיר ז"ל. בנוסף, בישיבה שהתקיימה ביום 16.9.10 העידו מטעמו של הנגבי שלושה עדים: גב' חוה פייטון פסקל, מר גיא יובל, ויו"ר הכנסת לשעבר, מר אברהם בורג. לכולם היו דברי שבח על התנהלותו של הנגבי בעיקר בעת ששימש שר המשפטים. כפי שציינתי לעיל, לכל המכתבים הללו יש משקל רב כאשר באים לקבוע את עונשו של הנגבי וכאשר שוקלים את השאלה האם יהיה זה מידתי להטיל על הנאשם קלון. מכתבים אלה הם מטעמים של אנשים מקצוות שונות של האוכלוסייה שהם, נשיא מדינה לשעבר, ראש הממשלה הנוכחי, אנשי ממשל, חברי כנסת, כמה מיושבי ראש הכנסת לרבות היו"ר הנוכחי, אנשי ביטחון, אלופים, רב, מנכ"לים שעבדו עם הנגבי, פרופסורים מהאוניברסיטה, סופרים, משורר, ואזרחים. לכולם היו דברי שבח על הנגבי וביקשו להימנע מהטלת קלון עליו. לא ניתן לכסות את עינינו ולאטום את אוזנינו לקולם, שהוא קול חשוב כאשר באים לקבוע האם יהיה זה מידתי להטיל קלון על הנגבי , שיגרור את הפסקת חברותו בכנסת.
המירוק שעבר חה"כ הנגבי

29. בסיכומיו לעונש סיים ב"כ הנאשם ד"ר ויינרוט את דבריו באומרו "החטא הוא חטא, כל מה שאני אומר לכם בחטא הזה אין טומאת חטא ואם הייתה טומאת חטא היא מורקה כבר עם הזמן שעבר ". אכן יש ממש בטענה זו. כפי שציינתי לעיל, האירוע נשוא דיוננו הוא משנת 2002. חלפו שמונה שנים מאז האירוע שבו עסקינן ובמהלך כל השנים נמנעו מהנגבי תפקידים מיניסטריאליים. במשך תקופה ממושכת. הנגבי נדרש לשלם מחיר אישי כבד ומוחשי ביותר43, בשל חקירה ארוכה ע"י המשטרה, ומשפט פלילי שנמשך במשך 4 שנים ונפרס על פני 129 ישיבות. משפט זה באשר לאישום העיקרי שעניינו היה מינויים פוליטיים הסתיים ללא הרשעה. למעשה הנגבי עבר "תיקון". הנגבי הביע לאורך כל הקו הרכנת ראש בפני
בתי המשפט ושלטון החוק. בכל התקופה הנ"ל הוא עסק בעשייה ציבורית שקיבלה את ביטויה במכתבי ההוקרה שהגיש לביהמ"ש ואשר הוזכרו לעיל. מסקנתי הסופית היא שלא יהיה זה מידתי לצרף קלון להרשעתו בדין ע"י שופטי הרוב, ולהטלת עונש לצד אלו.

ההיבט הדמוקרטי והזהירות שיש להפעיל

30. בבג"צ 4123/95 אור נ' מ"י44 התייחס ביהמ"ש מפי השופט זמיר לשאלה של הטלת קלון ככל שהיא מתייחסת לאדם שהוא נבחר ציבור; וכך כתב:
"אכן, יש מקום להבחין, למשל, בין השאלה אם יש לפסול אדם שנבחר לכהונה ציבורית ברשות מקומית משום שהורשע בעבירה פלילית, לבין השאלה אם יש להעניש את עובד המדינה בהליך משמעתי בעקבות הרשעה בפלילים. במקרה של בחירה לכהונה ציבורית, אין להתעלם מכך שאותו אדם נבחר על-ידי הציבור לייצג אותו, אולי אפילו תוך מודעות לעבירה שבה הורשע. פסילתו, לאחר שנבחר, יש בה משום פגיעה בזכות לבחור, נוסף לפגיעה קשה בזכות להיבחר. זוהי תוצאה חדה וחמורה. לכן היא מחייבת זהירות יתרה. (ההדגשות שלי י.צ. ). "

31. גם כב' השופטת ארבל הביעה דיעה דומה בפרשת מינויו של חבר הכנסת חיים רמון למשנה לראש הממשלה (ויוזכר שהיא היתה בדעת מיעוט- לאמור, שדעתה היתה לא לאשר את מינויו למשנה לראש הממשלה) וכך כתבה45: "אדגיש, כי ההכרעה בעתירות שבפני
נו אינה נוגעת בכשירותו של חה"כ רמון לשמש כחבר כנסת, שאז מתעורר הקושי הנוגע בהתערבות ברצונו של הבוחר. ההתערבות בהחלטה על מינויו של אדם לתפקיד שר אינה מעוררת קושי דומה היות שהיא נוגעת בהחלטת העומד בראש הרשות המבצעת, בביקורת השיפוטית על שיקול דעתו, ואין בה כדי לסכל את דברו של הבוחר". לאמור, שכאשר מדובר בהטלת קלון על חבר כנסת מכהן בעקבות הרשעתו בדין, בעבירות שהן בבחינת מקרי גבול יש קושי שכן יכול שהדבר יהיה בו משום סיכול דברו של הבוחר. הדברים במקרה שלפנינו הם בבחינת קל וחומר, שכן כאן מדובר בח"כ שמונה פעמיים לתפקיד ח"כ למרות החקירות ולמרות משפטו.

32. גם בפרשת מינויו של חה"כ פנחסי ליו"ר ועדת הכנסת הביע השופט ברק דיעה דומה על ההיבט הדמוקרטי הכרוך בהפסקת כהונתו של ח"כ וכך כתב46: "אמנם, אפשר כי כהונתו של חבר-הכנסת שהורשע בעבירות שיש עמן קלון עשויה לפגוע באמון הציבור בכנסת. ואולם, כנגד השמירה על אמון הציבור ברשויות השלטון עומד האינטרס בדבר הגשמת רצון הבוחרים, שהוא מיסודות המשטר הדמוקרטי".

33. סבורני שככל שמדובר בחבר כנסת, שהוראת הקלון נקבעה לגביו בחוק יסוד, יש צורך בזהירות רבה מאשר בנושא תפקיד אחר (שהקלון לא מופיע בחוק יסוד) שכן לגבי ח"כ מדובר במצב של מעין impeachment . יש לזכור שבטרם התיקון לחוק יסוד הכנסת, כפי שכבר ציינתי בהרחבה לעיל, כל נושא הפסקת חברותו של ח"כ היתה נתונה בידי הכנסת והמחוקק דרש קיום של דיון ורוב מיוחד לקבלת החלטות בעניין זה. משהוסרה האופציה הנ"ל הרי שיש להביא בחשבון נתונים אובייקטיביים כדלהלן:
א. חלפו שמונה שנים ממועד ביצוע העבירה, ושש שנים חלפו ממועד החקירה ופרסום החשדות כנגד השר הנגבי.
ב. הנגבי נבחר בפרק הזמן הנ"ל פעמיים לכהן בכנסת ישראל - פעם אחת במהלך התקופה בה כבר הוחלט להגיש נגדו כתב אישום, ופעם שעה שניהול ההליך הפלילי כבר היה בעיצומו
ג. נוכח נסיבות המקרה, העובדה שהציבור ידע ובחר בהנגבי לכהונה כחבר כנסת, שעה שמתנהל נגדו ההליך הפלילי, מחזקת את המשקל שיש ליתן להימנעות מפגיעה בזכות לבחור ולהיבחר.

ד. חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה כתבו על איכות עבודתו. 4 יו"ר הכנסת (ובתוכם יו"ר מכהן, מר רובי ריבלין) ציינו את איכות עבודתו ואת מסירותו של חה"כ הנגבי.
פרשת מינויו של חיים רמון למשנה לראש הממשלה והשלכותיה לענייננו

34. ההגנה העלתה בטיעוניה את פרשת חיים רמון אשר הורשע בעבירה של ביצוע מעשה מגונה ללא הסכמה, ובית משפט השלום שדן בעניינו דחה את בקשת היועץ המשפטי לממשלה לקבוע, כי בעבירה שעבר יש משום קלון47. זמן לא רב לאחר שניתן פסק הדין בעניינו של רמון, הוחלט למנות אותו לתפקיד המשנה לראש הממשלה, וכנגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג"צ48 . עמדת היועץ המשפטי לממשלה באותה עתירה הייתה, שיש לדחותה, ובית המשפט העליון, ברוב דעות, החליט לדחותה. חברי להרכב זה דנו בפס"ד זה ודעתם היתה שמבחינת מערכת השיקולים שעל בית המשפט לשקול, קיים הבדל של ממש בין מצב בו בית המשפט נדרש לקבוע, האם יש עילה שבדין לבטל החלטת ממשלה שאושרה על ידי מליאת הכנסת, לבין מצב בו בית המשפט נדרש לקבוע, מכוח הסמכות הראשונית שהוענקה לו, האם יש קלון בעבירה שעבר נאשם שהורשע על ידו49. שיקול זה הוא פשטני מידי. להלן כמה שיקולים שניתן להפיק מפס"ד זה לענייננו:

א. בעניינו של רמון קבע בית משפט השלום, שרמון לא אמר אמת לאורכה של הדרך. ביהמ"ש קבע דברים לא קלים בעניינו. להלן כמה ציטוטים מפסה"ד שניתן בפרשת רמון: "לטעמנו, הגירסה של הנאשם בחקירה הינה דוגמא מובהקת ומאפיינת את הנאשם, כיצד הוא מנסה להרחיק את עצמו מכל מה שעלול לסבכו, במחיר של אי אמירת אמת ובה בעת אינו בוחל להכפיש את המתלוננת50" ובמקום אחר קבע שהיה "סרוס וסילוף האמת" ובמקום אחר ציין "...לא דייק בעובדות, וזאת בלשון המעטה51". ובסיכום קבע בית המשפט בפרשת רמון: "...לאחר בחינה ובדיקה של כל הראיות, מצאנו שדבריה של המתלוננת הינם אמת לאמיתה. לעומת זאת מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת52". המרחק בין נסיבותיו של המקרה שלפנינו והנסיבות של פרשת רמון הוא כרחוק מזרח ממערב; במובן זה שהנסיבות והקביעות של ביהמ"ש בעניין השקרים של רמון היו חמורות הרבה יותר מהנסיבות שלפנינו ובכל זאת זמן לא רב לאחר שניתן פסק הדין בעניינו של רמון, הוחלט למנות אותו לתפקיד המשנה לראש הממשלה.

ב. העתירה לבג"צ נגד מינויו של רמון היתה בשל כך שהמינוי של רמון פוגע פגיעה קשה בציבור הנשים, והמינוי אינו מתיישב עם צרכי ההגנה על מעמדן של נשים, על ביטחונן, על חירותן ועל כבודן. כל זאת מעבר לכך שביהמ"ש שדן בעניינו של רמון לא האמין לו כפי שציינתי לעיל . כב' השופטת פרוקצ'יה בפסק דינה בפרשת מינויו של רמון למשנה לראש הממשלה ציינה את השיקול הבא שהוא חשוב ביותר לענייננו; וכך כתבה:

"כאשר המועמד המוצע הוא בעל עבר פלילי, או דבק דופי אחר במעשיו, על הרשות לבחון את משקלו של גורם זה על התאמתו לתפקיד. עליה להביא בחשבון את מהות המעשה המיוחס למועמד, חומרתו, טיב הדופי הנילווה לו, והשפעתו על יכולתו למלא את התפקיד; יש לבחון, האם מעשיו של המועמד מעידים, על פי טיבם, על פגם ערכי מובנה בהתנהלותו, המשפיע על יכולתו למלא את התפקיד המיועד, והמקרין על דמותו הערכית של השירות הציבורי; או שמא, אפשר, ומדובר במעידה חד פעמית, נקודתית, אשר גם אם נילווה לה היבט של חומרה, אין היא מצביעה על דופי מובנה באישיותו של המועמד53".

אם ניישם את הדברים הנ"ל לענייננו ניתן לומר שהרשעתו של חה"כ הנגבי במקרה שלפנינו שנעשתה בדעת רוב, כאשר הח"מ סבר שהוא זכאי, בשונה מהמקרה של חיים רמון, (שהורשע פה אחד) . הנגבי לא התמנה לתפקידו לאחר המשפט (כפי שהיה במקרה של רמון) אלא ממלא את תפקידו כח"כ וכיו"ר וועדת החוץ והביטחון, כאשר למרות החקירות והמשפט שהתקיים כנגדו, איש מהגורמים הקובעים, לא סבר אז ואף לא סבר כך לאחר הרשעתו בדין, שיש במעשים הללו משום פגם ערכי מובנה. ניתן ללמוד זאת מכל מכתבי ההמלצה שהגיש חה"כ הנגבי.

ג. כב' השופטת ארבל (שכאמור היתה בדעת מיעוט בפסה"ד בפרשת חיים רמון וסברה שאין לאשר את מינויו למשנה לראש הממשלה) הבחינה בין שני מצבים: האחד כאשר נותר נושא תפקיד בתפקידו, אל מול מצב שבו נושא התפקיד מקבל קידום לתפקיד רם יותר. מדבריה משתמע שהגורם המחמיר צריך להיות מופעל כאשר מדובר בקידומו של מי שנמצא אשם, להבדיל מהותרתו באותו מצב; וכך כתבה54: "לא נעלמה מעיני העובדה כי בית משפט השלום גזר את דינו של חה"כ רמון תוך שהוא שומר לו במפורש את האפשרות לשוב אל הכנסת. ברם, בין קביעה זו לבין החלטה שאינה אך בבחינת "השבת המצב לקדמותו" תוך התעלמות מוחלטת מהכרעת הדין הנוקבת, אלא יש בה אף משום קידום למי שזה מקרוב הורשע, רב המרחק". לאמור, שהיתה מוכנה שלא להתערב במצב בו חיים רמון היה נותר בתפקידו כחבר כנסת , אך היא שללה את קידומו לתפקיד של משנה לראש הממשלה.

ד. לא ניתן לטאטא את תוצאתו של פסה"ד בעניין חיים רמון אל מתחת לשטיח. פסה"ד בעניין חיים רמון מלמד שאין כל מניעה בהותרתו של חבר כנסת מכהן בתפקידו, למרות שהורשע בפלילים. כב' השופט גרוניס מסיים את פסק דינו בפרשת חיים רמון במילים: " הקביעה כי בית המשפט לא יפסול את ההחלטה לצרף את חבר הכנסת רמון לממשלה, אינה בגדר מתן גושפנקא לה ....הימנעות מהתערבות אינה שוות ערך למתן אישור או הכשר להחלטה. כל שבית המשפט אומר הוא: 'בנסיבות העניין אין זה מעניינו של בית המשפט לקבוע האם ההחלטה פסולה'. בית המשפט מותיר את השאלה בספירה הציבורית. ניתן להניח שיהיו אזרחים אשר יחשבו כי מינויו של שר שעבר עבירת מין פסול הוא בתכלית. אפשר שיסברו הם שמינוי כזה מכתים את הממשלה. אף אם כך הוא, אין הדבר מחייב התערבות של בית המשפט בהחלטה. חובה עלינו להפריד בין דעתנו כאזרחים לבין מחשבתנו כשופטים. אין בהכרח זהות בין משפט הציבור למשפט השופטים. טוב וראוי שכך". אם ניישם את הדברים הנ"ל על המקרה שלפנינו (מוטטיס מוטנדיס) נוכל לומר, שככל שהנגבי אשם בעדות שקר אין מניעה בהותרתו בתפקידו. יש להפריד בין "משפט הציבור" ו"משפט השופטים". הציבור יביע דעתו בעת הבחירות כיצד הוא רואה את פני הדברים.
מילות סיכום

35. על הקושי שב"קלון" עמד השופט חיים כהן ,ז"ל בפסק דינו בבג"צ 436/66 בן אהרון נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה55 וכך כתב:

"הקלון גורם, בנוהג שבעולם, להתרחקות בני אדם מן הנקלה; אם לא יתחברו אליו, דין הוא שלא יבחרו בו כנבחרם. זאת היא ההנחה המונחת ביסוד ההוראה שהקלון פוסל לכהונה של חבר מועצה מקומית ומכלל לאו אתה שומע הן, שמקום ואיש לא היה מעלה על הדעת שלא לבחור במועמד פלוני, מחמת עבירה שהורשע בה, ממילא לא נדבק בו קלון הפוסל אותו. קנה המידה אשר על ביהמ"ש למדוד בו בכגון דא הוא טעמו ולא טעמם של מתקני עולם או שיקול דעתם של שופטים נאורים56" .
36. עוד כתב השופט ח. כהן, ז"ל57, תוך שהוא דן בדברי השופט ברק כפי שהתפרסמו בספרו: שיקול דעת שיפוטי 58 שכתב כך: "....על ביהמ"ש להיזהר שלא לקבוע רמת התנהגות - בין גבוהה מידי ובין נמוכה מידי- שאינה תואמת את התחושות הבסיסיות בדבר התנהגות ראויה של הציבור הנאור בישראל".השופט כהן, ז"ל, חלק על דברים אלה וכתב כדלהלן:

"ההנחיות הללו משקפות את הדילמה שבית-המשפט שרוי בה. מחד גיסא, עליו לנער חוצנו מן "הפרגמטיזם המעוגן במוסר השוק", אם כי מוסר זה הוא מנת חלקם של אוכלוסין רבים, אם לא רובם. מאידך גיסא, הוא צריך להימנע "מאידיאליזם שאין לו עיגון נורמטיבי". מחד, דעת הציבור הרחב, "מה שכולם חושבים", היא למטה ממידותיו של השופט; אולם, מידותיהם של הנאורים, הישרים והצדיקים הן בגדר גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. בקביעת "קונסנסוס" של ישרים והגונים כאמת-מידה, למעשה מעניקים לאידיאליזם את עיגונו הנורמטיבי. דווקא בנורמות הבאות לתת למידות מוסריות תוקף משפטי, אל להם למחוקקים ולפרשנים לעלות על סולמות העשויים להגיע השמימה, אך שאינם מוצבים ארצה" (ההדגשה שלי- י.צ.).

באותו כיוון כתב השופט זמיר בבג"צ 2148/94 גלברט ואח' נ' נשיא בית-המשפט העליון ואח' "אין אנו חיים בעולם אידיאלי, והמשפט אינו צריך לעשות אידיאליזציה מן החיים. השופט אמנם חותר לאידיאל, אך אין הוא יכול להעלים עין ממציאות שונה, ולכן הוא נאלץ לא פעם ללכת בשביל הזהב בין הרצוי ובין המצוי... אכן, אין זה אידיאל של ימות המשיח, אך זוהי הלכה לימים רגילים. וחי בהם." באמצי את הגישות הנ"ל הגעתי לתוצאה נשוא גז"ד זה, שאין זה מידתי וראוי להטיל על הנגבי "קלון" בגין העבירה בה הורשע בדעת רוב, כאשר שופט אחד מתוך ההרכב, הח"מ, סבר ועדיין סובר שחה"כ הנגבי איננו אשם בכלל.

37. אני מתנגד לשקר בפני
כל פורום; בין שהוא שיפוטי ובין שהוא מעין שיפוטי, ובין בעניינים פוליטיים ובין בתחומים אחרים. אך בה במידה אני מתנגד להענשה ללא פרופורציה וללא מידתיות של אדם שכבר נענש. לכן, ובשל הנסיבות שבהן נעברה העבירה, ככל שנעברה, החלטתי שלא להטיל קלון בעקבות הרשעתו של חה"כ הנגבי (ככל שהיה מקום להרשיעו).

38. מכל הטעמים הנ"ל הנני מחליט שלא להטיל קלון על חה"כ הנגבי.
שאלת העונש

39. ומכאן לשאלת העונש- בהקשר לשאלה זו, יש להביא בחשבון את השיקולים והעובדות הבאים:
א. מהות העבירה
ב. נסיבות ביצוע העבירה שפורטו לעיל בהרחבה.
ג. משך הזמן שחלף מאז האירוע שבגינו הורשע הנאשם . מדובר באירוע משנת 2002. היינו חלפו שמונה שנים מאז האירוע שבו עסקינן ובמהלך כל השנים נמנעו מהנגבי תפקידים מיניסטריאליים.
ד. במשך תקופה ממושכת הנגבי נדרש לשלם מחיר אישי כבד ומוחשי ביותר, בשל חקירה ארוכה ע"י המשטרה, ומשפט פלילי שנמשך במשך 4 שנים ונפרס על פני 129 ישיבות.
ה. הנגבי הביע לאורך כל הקו הרכנת ראש בפני
בתי המשפט ושלטון החוק.
ו. הנגבי כחבר כנסת סבל מפגיעות נלוות רבות הרבה יותר מאדם שאינו חבר כנסת: שכן נכתב עליו בכל רשתות התקשורת והקלון לגביו הוא עצם הפרסומים הרבים בעניינו וזאת שלא בדומה לאדם מהיישוב שאינו נושא תפקיד כזה, שלא נכתב עליו ולא מתפרסם עניינו ברבים כפי שנעשה הדבר לגבי חבר כנסת.
ז. עצם הרשעתו בדין מהווה עונש בפני
עצמו.
ח. הנגבי נשא בהוצאות כספיות רבות בכל הקשור למשפט זה.

40. בהתחשבי באלה ובכל האמור בגז"ד זה סבורני שיש להסתפק במרכיב עונש אחד של קנס. לפיכך, הנני מטיל על הנאשם קנס ע"ס 10,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתם. תנאי התשלום יהיו כפי שנקבעו ע"י חברי להרכב.

ניתן במעמד הצדדים היום 9.11.10 ב' בכסליו תשע"א

יואל צור
, שופט
אב בית הדין
השופטים אריה רומנוב
ועודד שחם
1. בכתב האישום אשר הוגש בתיק זה נגד הנאשם, צחי הנגבי, ונגד נאשם נוסף אשר עניינו הסתיים (שמואל הרשקוביץ), כלולים שני אישומים. עיקר עניינו של האישום הראשון, בטענת המאשימה בדבר מינויים פוליטיים שנעשו על ידי שני הנאשמים, עת כיהן הנגבי כשר במשרד לאיכות הסביבה. בהקשר לכך, יוחסה לשני הנאשמים עבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. במסגרת האישום הראשון יוחסו להנגבי גם עבירה של שוחד בחירות ועבירה של ניסיון להשפיע על בעל זכות הצבעה. האישום השני הופנה נגד הנגבי לבדו. בגדרו של אישום זה הואשם הנגבי בביצוע עבירות של עדות שקר ושבועת שקר, לפי סעיפים 237 ו-239 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
2. ביום 13.7.10 נתנו את הכרעת דיננו. באשר לעבירה של מרמה והפרת אמונים, התוצאה הייתה כי יש לבטל את כתב האישום שהוגש נגד הנאשמים בשל טענת "הגנה מן הצדק", והכול כאמור וכמפורט בהכרעת הדין; באשר לעבירות של שוחד בחירות וניסיון להשפיע על בעל זכות הצבעה, אשר יוחסו להנגבי באישום הראשון, הוחלט לזכות את הנגבי, והכול כאמור וכמפורט בהכרעת הדין; ובאשר לעבירות שיוחסו להנגבי באישום השני, הוחלט ברוב דעותיהם של השופטים רומנוב ושחם, וכנגד דעתו של השופט צור, להרשיע את הנגבי בביצוע עבירה אחת של עדות שקר.

3. עניינו של האישום בו הורשע הנגבי, בהליך שיפוטי שהתקיים בשלהי תקופת כהונתו כשר במשרד לאיכות הסביבה, בפני
יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת דאז, שופט בית המשפט העליון (כיום בדימוס), כב' השופט מישאל חשין. במוקד אותו הליך עמד פרסום שנעשה לקראת הבחירות המקדימות במפלגת הליכוד. הפרסום נעשה בעיתון שנשא את השם: "מרכז העניינים". עיתון זה היה אחד מהעיתונים שהופצו באותה עת בעיקר בקרב חברי מרכז הליכוד. הפרסום צורף כנספח א' לכתב האישום. הוא נחזה להיות כתבה אודות מינויים של אנשי מפלגת הליכוד שנעשו במשרד לאיכות הסביבה בתקופה בה כיהן הנגבי כשר במשרד. בראש הפרסום הופיעה, באותיות גדולות, המילה: "חשיפה". הפרסום כלל רשימה, אשר על פי האמור בו היא "רשימה חלקית", של 74 אנשים, אשר לפי הנטען בפרסום, הינם חברי מרכז הליכוד וחברי מפלגת הליכוד אשר מונו לתפקידים שונים במשרד לאיכות הסביבה בתקופת כהונתו של הנגבי כשר. הפרסום נקט גישה אוהדת להנגבי, אשר תואר כמי שמחזיק ב"שיא לאומי במינוי חברי ליכוד". הנגבי תואר בפרסום כמי שניצח באופן אישי על מלאכת המינויים. הפרסום הסתיים באמירה ולפיה: "אנחנו משוכנעים שהשר הנגבי, במשרד גדול הרבה יותר שצפוי להינתן לו בעקבות הבחירות הבאות יוסיף ללמד את שרי התנועה כיצד על הליכוד לשלוט: לא בדיבורים - אלא במינויים".
4. עניינו של אותו פרסום הובא בפני
יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, במסגרת הליך אותו יזמה התנועה למען איכות השלטון בישראל. במסגרת אותו הליך, מסר הנגבי תצהיר בכתב. הוא גם העיד עדות בעל פה בדיון שהתקיים ביום 10.12.02 בפני
יושב ראש ועדת הבחירות. הגרסה העולה ממכלול אמירותיו של הנגבי בכתב ובעל פה היא, שהפרסום שנעשה ב"מרכז העניינים" הוא כתבה שנכתבה על אודותיו, וכי לא הייתה לו כל מעורבות בחיבור המסמך, למעט מסירת תגובה שהוכנסה לכתבה כפי שמסר אותה, בעקבות פנייה שנעשתה אליו בטרם פורסמה הכתבה.
5. על יסוד שורה של ראיות וטעמים אותם פירטנו בהרחבה בהכרעת הדין, הגענו לכלל מסקנה שהנגבי מסר תצהיר שקר והעיד עדות שקר, שכן הפרסום ב"מרכז העניינים" לא היה כתבה אשר מאן דהו כתב על אודות הנגבי, כפי שנטען על ידו באותו הליך. המדובר בפרסום שהנגבי הפיק, ואשר היה הגורם המרכזי, ואולי הבלעדי, בגיבושו. התמונה הברורה העולה ממכלול הראיות שהובאו בפני
נו היא, שהמסמך אשר פורסם ב"מרכז העניינים", הוקלד על ידי ראש לשכתו של הנגבי, דורית שמעון, בהתאם להנחיותיו והוראותיו של הנגבי, ביום שבת ה-23.11.02. הדבר נעשה שעה שדורית שמעון הייתה בביתה. בתוך כך היא עמדה בקשרי טלפון ופקס שוטפים עם הנגבי. היא הקלידה במחשב נייד שהובא אליה במיוחד מהמשרד לאיכות הסביבה, את הפרסום מושא דיוננו, מראשיתו ועד סופו, במשך 97 דקות, החל מהשעה 13:59 ועד לשעה 15:36. זמן קצר לאחר שדורית שמעון הקלידה את המסמך, הוא שוגר לעורך "מרכז העניינים", מיכאל קשת, באמצעות הדואר האלקטרוני מהמשרד לאיכות הסביבה. יום או יומיים לאחר מכן, הוא פורסם בעיתון "מרכז העניינים", כפי שהוקלד על ידי דורית שמעון, למעט שינויי עריכה קלים וטעות דפוס. נציין, כי המאשימה ייחסה להנגבי שתי עבירות: עדות שקר ושבועת שקר. ואולם כיוון שאנו רואים בתצהיר שהנגבי הגיש בכתב ובעדות שמסר בעל פה משום מכלול אחד, החלטנו להרשיע אותו רק בעבירה אחת של עדות שקר.
6. בהגיע שלב הטיעונים הודיעה המאשימה, כי עמדתה היא שיש להטיל על הנגבי עונש מאסר על תנאי וקנס (פרוטוקול עמ' 38). עמדת ההגנה היא, שאין מקום להטיל על הנגבי עונש מאסר על תנאי, אלא יש להטיל עליו "עונש מתון ומידתי של מספר הולם של שעות שירות לתועלת הציבור, בליווי קנס...." (סעיף 135 לסיכומי באי כוח הנגבי; פרוטוקול עמוד 49).

7. בצד עמדתה כי יש להטיל על הנגבי את העונשים האמורים, ביקשה המאשימה, בהתאם להוראות סעיפים 42א' ו-42ב' לחוק יסוד: הכנסת, כי נקבע שיש עם העבירה בה הורשע הנגבי, קלון. באי כוח הנגבי מתנגדים לבקשה זו. סביב עניין זה - שאלת הקלון - נסב עיקר הדיון בפני
נו. בהתאם לכך, ייסוב עיקר גזר דיננו בשאלת הקלון.
8. בטרם נעמוד על המסגרת המשפטית אשר בגבולותיה יש לקיים את הדיון בשאלת הקלון, ובטרם נדון בטענות הצדדים ונכריע במחלוקת הקיימת ביניהם נאמר, כי מטעמו של הנגבי הוגשה לנו שורה ארוכה של מכתבים שנכתבו אלינו על ידי אישים ואנשים אשר ביקשו להביא בפני
נו את דבריהם. בנוסף, הגיש לנו הנגבי דברים שנכתבו אליו בעבר, בעיקר בעת ששימש שר המשפטים, על ידי אנשי משפט בכירים. מדובר בדבריהם של שופט בית המשפט העליון לשעבר, חיים כהן ז"ל; שופט בית המשפט העליון לשעבר, תיאודור אור; פרקליטת המדינה לשעבר ושופטת בית המשפט העליון היום, עדנה ארבל; מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר וסגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה היום, נילי ארד; היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר; וחבר הכנסת לשעבר, מר יוסף תמיר ז"ל. בנוסף, בישיבה שהתקיימה ביום 16.9.10 העידו מטעמו של הנגבי שלושה עדים: גב' חוה פייטון פסקל, מר גיא יובל, ויו"ר הכנסת לשעבר, מר אברהם בורג.
9. נוכח מספרם הגדול של הכותבים, לא נסקור את הדברים שנכתבו על ידי כל כותב וכותב. נסתפק בציון שמותיהם של הכותבים, באפיון כללי של הדברים שנכתבו, ובציטוט משפטים אחדים שנכתבו על ידי חלק מהכותבים. רשימת שמותיהם של הכותבים, תובא על פי הסדר שנקבע על ידי באי כוחו של הנגבי:

מר יצחק נבון - הנשיא החמישי של מדינת ישראל
.

ח"כ בנימין נתניהו - ראש ממשלת ישראל.

ח"כ אהוד ברק - סגן ראש הממשלה ושר הביטחון.

ח"כ רובי ריבלין - יושב ראש הכנסת בין השנים 2003-2006, ויושב ראש הכנסת ה-18.

ח"כ דליה איציק - יושבת ראש הכנסת בין השנים 2006-2009.
מר אברהם בורג - יושב ראש הכנסת בין השנים 1999-2003.
מר דן תיכון - יושב ראש הכנסת בין השנים 1996-1999.
מר מאיר דגן - ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.


מר שלמה אהרונישקי - מפכ"ל משטרת ישראל לשעבר.
אלוף (מיל.) עמוס ירון.
אלוף (מיל.) גיורא איילנד - ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר.
מר נתן שרנסקי - יו"ר הסוכנות היהודית.
הרב יצחק דוד גרוסמן - רב העיר מגדל העמק. חבר מועצת הרבנות הראשית. נשיא מוסדות מגדל אור.
מר חיים ישראלי - עוזרם של שרי הביטחון מאז קום המדינה ועד לפרישתו בשנת 2002.
פרופ' גבי ברבש - מנהל המרכז הרפואי ת"א. כיהן כמנכ"ל משרד הבריאות בעת שהנגבי היה שר הבריאות.
פרופ' גבריאלה שלו - פרופ' למשפטים. שגרירת ישראל באו"ם.
פרופ' אוריאל פרוקצ'יה - פרופ' למשפטים. חבר לשעבר בסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
פרופ' יעקב בר-סימן-טוב - הקתדרה ללימודי שלום ולשיתוף פעולה אזורי באוניברסיטה העברית.

&n







פ בית משפט שלום 4063/06 מדינת ישראל נ' ח"כ צחי הנגבי (פורסם ב-ֽ 09/11/2010)