פסקי דין על אבנר גבאי | פסקי דין על רכבת ישראל בע"מ

1196/07 תצ     09/11/2010




תצ 1196/07 אבנר גבאי נ' רכבת ישראל בע"מ





בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
09 נובמבר 2010
ת"צ 1196-07 אבנר גבאי
נ' רכבת ישראל בע"מ

כב' השופטת, ד"ר מיכל אגמון-גונן

לפני

אבנר גבאי

ע"י ב"כ עו"ד יואב שניצר
התובע

נגד
רכבת ישראל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יצחק יונגר
הנתבעת
החלטה בבקשה לדחייה על הסף
לפני תביעה כנגד רכבת ישראל בע"מ
(להלן: הרכבת) ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית (להלן: הבקשה), שעניינן בנוהל פיצוי נוסעים בגין איחורים בזמני הנסיעה הקבועים של הרכבת. הנוהל נקבע על ידי מנהל הרכבת ולפיו הפיצוי שינתן לנוסעי הרכבת בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות הינו כרטיס נסיעה אחד חינם באותו קו רכבת (להלן: הפיצוי). לטענת המבקש, פיצוי זה אינו מהווה פיצוי לנוסעי הרכבת שרכשו כרטיס תקופתי חודשי (להלן: "חופשי-חודשי"), שכן ממילא הכרטיס החודשי מזכה אותם בנסיעה ללא הגבלה באותו קו במהלך החודש. כמו כן, טוען המבקש כי הרכבת אינה נותנת גילוי נאות לזכות הפיצוי, והתוצאה היא שהפיצוי נשלל מחלק ניכר מהנוסעים משום שאינם מודעים לזכותם. הרכבת ביקשה לדחות את התובענה על הסף בהעדר סמכות והעדר עילה. זו הבקשה שלפניי.

המנהל קבע את נוהל הפיצוי על פי סמכותו מכוח תקנה 8(א) לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), התש"ס-2000 (להלן: התקנות), הקובעת:

"במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות".

המנהל קבע כאמור מתן כרטיס נסיעה באותו קו. המבקש טוען כי לנוסעים המחזיקים כרטיס "חופשי-חודשי", בפועל, על אף הנוהל שנקבע, אין פיצוי בגין איחור בן למעלה מ- 30 דקות, בניגוד לתקנות, תוך הפרת החוזה בין הנוסע לרכבת, תוך הפרת חובה חקוקה ותוך הטעיה כמשמעותה בחוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן).

הסעדים להם עותר המבקש הינם פיצוי כספי לנוסעים בגין איחור רכבת מאז הקמת חברת הרכבת ועד למועד הגשת התביעה; וכן צווים המורים לרכבת לקבוע כלל לפיצוי נוסעיה הקבועים המשתמשים בכרטיס "חופשי-חודשי", והמורים לה ליידע את נוסעיה בדבר זכותם לפיצוי בגין איחור רכבת במסגרת הכרזת הכרוז על האיחור.

הרכבת כופרת בקיומה של עילת תביעה למבקש, וכן טוענת להעדר סמכות עניינית.

הרכבת אינה חולקת על כך שלנוסעים מגיע פיצוי בגין איחור העולה על 30 דקות, והמבקש מצידו אינו חולק על שיעור הפיצוי שקבע מנהל הרכבת - היינו, פיצוי בגובה שווי של כרטיס נסיעה באותו קו רכבת שאיחרה. נוכח כך שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת להחלטה להעניק את הפיצוי בכרטיס נסיעה של ממש, ולא את השווי הכספי שלו, הוריתי לצדדים לסכם בשאלה: "האם הרכבת חייבת לפצות פיצוי כספי (להבדיל מכרטיסי נסיעה חינם) בגין איחור שמעל חצי שעה, עבור אותם נוסעים אשר ברשותם כרטיסי חופשי חודשי"? לאור עמידתה של הרכבת על הטענה בדבר העדר סמכות עניינית, הוריתי לצדדים לסכם גם בשאלה זו. החלטה זו עניינה בשתי שאלות אלו.

1. סמכות עניינית
לטענת הרכבת הערכאה המתאימה לבירור התביעה ובקשת הייצוג הינה בית המשפט לעניינים מינהליים, במסגרת תובענה מינהלית, שכן התביעה תוקפת החלטה של רשות מינהלית - מנהל הרכבת.

סעיף 5(3) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים), קובע כי בית משפט לעניינים מנהליים ידון בין השאר, ב"תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית)". בתוספת השלישית מנויה: "תביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006". סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), קובע כי:

"בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים;
בסעיף קטן זה,
"החלטה של רשות" - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים".

סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים מגדיר "החלטה של רשות", כדלקמן:

"החלטה של רשות" - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה ובן מעשה או מחדל".

אין חולק כי מכוח הוראות החוק הנ"ל, במידה והרכבת היא "רשות", כי אז סעד הפיצוי לו עותר המבקש הינו בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. השאלה שבמחלוקת היא, האם הרכבת היא "רשות" כמשמעותה בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, בהקשר זה של חוק תובענות ייצוגיות.

סעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים מגדיר "רשות" כך:

""רשות" - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין;"

לטענת המבקש הרכבת הינה חברה פרטית. לטענת הרכבת, לעומת זאת, הינה גוף שהוקם על פי חוק רשות הנמלים, תשכ"א-1961 (להלן: חוק רשות הנמלים), ו- פקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן: פקודת מסילות הברזל), וכן חברה ממשלתית שבקביעת שיעור הפיצוי בגין איחורים בזמני נסיעה, ממלאה תפקיד ציבורי על פי דין.

בעבר הופעלה הרכבת על ידי רשות הנמלים והרכבות. ביום 15.1.98, התאגדה חברת רכבת ישראל בע"מ
ואושרה על פי פקודת החברות כחברה ממשלתית. כלומר, החל משנת 1998, מאוגדת רכבת ישראל על פי דיני המשפט הפרטי, ועל כן נשלטת על ידי דיני המשפט הפרטי.

העובדה כי הרכבת התאגדה כחברה ממשלתית דווקא מצדיקה לסווגה, ככל שניתן, כחברה עסקית, ראו י' זמיר, הסמכות המינהלית (תש"ע-2010, כרך א', להלן: זמיר, הסמכות המנהלית), בעמ' 527:

"השיקול העיקרי הוא שהחברה הממשלתית מוקמת על פי חוק בכוונה להשתחרר, לצורך פעילות עסקית מסוימת, מכבלי המשפט הציבורי. אין זו בריחה של המינהל הציבורי מן המשפט הציבורי אלא הליכה בדרך המלך, שנפתחה בפני
המינהל הציבורי כדת וכדין, כדי שיוכל לקיים פעילות עסקית לטובת הציבור. מה היגיון בכך, לפתוח בפני
המינהל הציבורי דרך חדשה, לתנועה מהירה, ומיד לאחר מכן להעביר אליה את כל המכשולים מן הדרך הישנה?"

הרוב המוחלט של החברות הממשלתיות פועלות משיקולי רווח ואינן ממלאות תפקידים ציבוריים, ראו זמיר, הסמכות המנהלית, בעמ' 505-506:

"מבחינת התפיסה יש טעם להבחין בין שני סוגים עיקריים של חברות ממשלתיות. סוג אחד כולל חברות הממלאות תפקידים ציבוריים מובהקים, שבהם נודעת חשיבות רבה ולעתים גם חשיבות מכרעת לשיקולים של מדיניות חברתית, להבדיל משיקולים של רווח כספי. על חברות כאלה ניתן לומר כי הפעילות העסקית שלהן נגררת, כפעילות משנית, אחר התפקיד הציבורי. אין הרבה חברות כאלה.
...
אולם יש גם חברות ממשלתיות מסוג שונה: חברות שעוסקות רק, או בעיקר, בפעילות עסקית, לא פעם תוך תחרות עם חברות פרטיות. ... בחברות כאלה נודעת חשיבות רבה לעצמאות עסקית וחשיבות מעטה למעורבות ממשלתית. דומה שכאלה הן רוב החברות הממשלתיות".

הרכבת אינה ממלאה תפקיד ציבורי מובהק, והיא מונעת בעיקר משיקולים עסקיים. יתר על כן, הלכה היא כי אף על רשויות מדינה חלות הוראות המשפט הפרטי, לגבי פעולות שהינן מסחריות-עסקיות במהותן. כך, למשל נקבע לעניין תחולתו של חוק הגנת הצרכן על משרד התחבורה ועל החלטות שר התחבורה, ברע"א 2907/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק דניאל, פ"ד נו(2), 876 , 884-885 (2002):

"יש להבחין בין פעולות מסחריות, "פרטיות" באופיין, אותן מבצעת המדינה - כמו כל גוף פרטי אחר - ובין פעולות ציבוריות, שלטונית, שאינן מסחריות. רק במקרים בהם המדינה מבצעת פעילויות מסחריות בהן לא ניתן להבדיל בינה ובין גוף מסחרי-פרטי אחר, ניתן יהיה לראות את פעולותיה כ "דרך עיסוק" וממילא לראותה כ"עוסק" לצורך תחולתו של החוק".

בענייננו נקודת המוצא הינה הפוכה. הרכבת הינה כאמור תאגיד פרטי, אולם בהיותה גוף פרטי "המקיים פונקציה ציבורית חיונית" ובהתקיים "זיקה פיקוחית" בין המדינה לרכבת, אפשר וניתן לסווגה כגוף דו מהותי [ראו: א' הראל, "גופים דו-מהותיים (תשס"ח-2009, להלן: הראל, גופים דו-מהותיים); למבחנים לסיווג גוף כדו-מהותי ראו גם: בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 465 (1987);



תצ בית משפט מחוזי 1196/07 אבנר גבאי נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 09/11/2010)