פסקי דין על סגן-גונדר שמעון מלכה | פסקי דין על רבי-כלאי חיים גליק | פסקי דין על מישר דבורה שגיא | פסקי דין על שר המשטרה | פסקי דין על מר חיים ברלב | פסקי דין על נציב בתי הסוהר | פסקי דין על גונדר רפאל סוויסה |

651/86 בג"צ     18/12/1986




בג"צ 651/86 סגן-גונדר שמעון מלכה, רבי-כלאי חיים גליק, מישר דבורה שגיא נ' שר המשטרה, מר חיים ברלב, נציב בתי הסוהר, גונדר רפאל סוויסה




(פ"ד מ (4) 645)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 651/86
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט מ' בייסקי
,
כבוד השופטת ש' נתניהו
העותרים: 1. סגן-גונדר שמעון מלכה

2. רבי-כלאי חיים גליק

3. מישר דבורה שגיא

ע"י ב"כ עו"ד צ' טרלו
נ ג ד

המשיבים: 1. שר המשטרה
, מר חיים ברלב

2. נציב בתי הסוהר
, גונדר רפאל סוויסה

ע"י ב"כ עו"ד ת' הקר
, סגן בכיר א וממונה על ענייני הבג"צים
בפרקליטות המדינה
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 24.9.86.
פ ס ק – ד י ן

השופט מ' בייסקי
: 1. לבקשת העותרים יצא מלפני בית משט זה צו-על-תנאי, המורה למשיבים לתת טעם:

א. מדוע לא יורו על החזרת העותרים 1 ו-2 לתפקידים שמילאו בשירות בתי הסוהר עד ליום 3.7.86 ועל החזרת העותרת 3 לתפקיד שמילאה בשירות הנ"ל עד ליום 8.7.86.

ב. מדוע לא יורה המשיב 1, שבדיקת תלונות נציב בתי הסוהר
(המשיב 2) נגד העותרים תיערך על-ידי מבקר משרד המשטרה ולחלופין על-ידי מי שהיועץ המשפטי לממשלה ימנה לכך.

ביום השמיעה (27.11.86) הודיעה לנו באת-כוח המשיבים, כי שר המשטרה
שב ושקל עמדתו ביחס לעתירה ב' לעיל, ולאור הערות בית-משפט זה יהא מוכן להטיל את בדיקת התלונות נגד העותרים על מבקר משרד המשטרה; לאור הודעה זו לא ראינו עוד מקום לנקוט עמדה ביחס לעתירה ב' הנ"ל.

בסיום הדיון החלטנו, כי הצו ביחס לעתירה א' לעיל ייעשה מוחלט, ולהלן הנימוקים לכך.

2. העותר הראשון שירת כ-15 שנים במשטרת ישראל ומ-1.4.82 שימש דובר שירות בתי הסוהר, כשדרגתו האחרונה סגן-גונדר; העותר 2 משרת בשירות בתי הסוהר (להלן, לשם הקיצור – שב"ס) מ-1.8.82, ותפקידו האחרון (מ-1.2.83) עוזר א' לנציב בתי הסוהר
בדרגת רב-כלאי, ומעשית שימש ראש לשכת הנציב. העותרת השלישית הצטרפה לשב"ס ב-1.6.85 לפי בקשתו של המשיב 2, שנתמנה לנציב בתי הסוהר
ב-1.4.85. היא שימשה בעבר עוזרתו הפרלמנטרית של מר רפאל סוויסה עת הוא כיהן כחבר-כנסת. תפקידה בשב"ס היה עוזרת ב' לנציב בדרגת מישר.

ביום 3.7.86 נמסרו לעותרים 1 ו-2 הודעות בחתימת המשיב 2 (להלן – הנציב) על העברתם מהתפקיד אותו מילאו עד אותו יום, וזו תיכנס לתוקפה למחרת, היינו ב-4.7.86. עוד נאמר במכתבים אלה, כי כל אחד מהעותרים 1 ו-2 יוזמן על-ידי הרמ"ט ומינהל הארגון לאיתור תפקיד מתאים, ובינתיים עליהם לצאת לחופשה בת 10 מים. הנימוק שנתן הנציב להעברת השניים מתפקידיהם הוא: "החלטתי הסופית בדבר ריענון ושינוי בכוח אדם העובד בלשכתי". משביקש הנציב משר המשטרה
ביטול מינוייהם של הנ"ל כקצינים לתפקיד בכיר, הוא הסתמך על שיחה עם השר מיום 30.6.86 והביא נימוק נוסף, והוא: "יחסי האימון בינם לביני ובינם לבין קצינים אחרים במערכת נפגעו קשות" (מוצג מש/3). כתבי ביטול מינוי לתפקיד בכיר הוצאו על-ידי השר ביום 8.7.86.

השתדלותם של העותרים 1 ו-2 אצל הנציב ושר המשטרה
לבטל העברתם מתפקידיהם לא נשאה פרי, ולאחר חופשה מאולצת הוצבו ללא הסכמתם לתפקידים אחרים, שהם רואים בהם תפקידים נחותים לעומת אלה שמילאו קודם, הן מבחינת מעמדם בשב"ס ואפשרויות הקידום, הן מבחינת הדרגה התקנית ואף מבחינה כלכלית – כגון איבוד הזכות לרכב צמוד; אך דומה, כי לא באלה רואים העותרים את עיקר הפגיעה בהם שהולידה את העתירה הזאת, אלא בגורם אחר שיוזכר בהמשך ואשר לטענתם היווה הסיבה האמיתית להעברתם שלא כדין מתפקידיהם.

להעברת העותרת השלישית לתפקיד אחר לא נדרש אישור השר, ולה הודיע הנציב ביום 5.7.86, כי עליה לעבור לכלא איילון. לא הוכחשו דברי העותרת, כי הנציב האשים אותה, שמאחורי גבו התלוננה עליו לפני השר. הסבריה "כי פעלה מתוך הרגשת מחוייבות כלפי המערכת" זכתה לתגובה, כי "האימון התרסק לרסיסים". היא הוצבה כאחראית רישום בכלא איילון.

3. לגירסת העותרים, הם הועברו מהתפקידים שמילאו לתפקידים אחרים בשל תלונות שהביאו לרשויות משרד המשטרה על מעשים חריגים של הנציב במילוי תפקידו ואשר לדעתם נוגדים כללי מינהל תקין, נהלים ופקודות בשב"ס.

השתלשלות הדברים תוארה בהרחבה בעתירה ואושרה בתצהירי העותרים, ומאחר שהפרטים המפורטים להלן לא הוכחשו ולא נסתרו בתצהיר התשובה מטעם השר (מטעם הנציב לא הוגש תצהיר תשובה), ניתן לקבוע מימצאים על פיהם:

משנתרבו מעשי החריגה של הנציב, העיר כל אחד מן העותרים למפקדם הערותיו, ומשלא הצליחו לגרום לשינוי, הביא כל אחד בנפרד את דאגותיו והחשש לתוצאות על המערכת לידיעת עוזרו של מנכ"ל משרד המשטרה, החל מחודש אוקטובר 1985. בהמשך נתקבל העותר לשיחה ממושכת אצל מנכ"ל משרד המשטרה ושטח לפניו השגותיו על דרכי פעולותיו החריגות של הנציב, ולאחר מכן עדכן אותו בנדון בעל-פה וכתב באמצעות עוזרו.

בהעדר שינוי, ומשנמשכו מעשיו החריגים של הנציב, נפגשו שני העותרים בשנית עם מנכ"ל משרד המשטרה לשיחה ממושכת באותו נושא בפברואר 1986, והלה הציע להם להיפגש עם שר המשטרה
. כנראה במאי 1986 ביקש העותר 2 מעוזרו של שר המשטרה
להיפגש עמו בדחיפות, אך פגישה כזו לא נקבעה על-אף שתי תזכורות חוזרות. אכן, ביקש העותר 2 כי קביעת הפגישה תיעשה שלא באמצעות לשכת הנציב, מחשש פן יבולע לו. בתצהיר תשובתו מסר השר, כי עוזרו לא סיפר לו על פנייה זו, ולדברי העוזר, "כשפנה אליו העותר 2 וביקש ראיון עמי הוא לא ציין כי המדובר הוא בתלונות כלפי הנציב, ותשובת עוזרי היתה כי היות והוא איש שירות בתי הסוהר, הדרך לבקש פגישה עם השר היא באמצעות הנציב".

עד חודש מאי 1986 לא ידעו העותרים 1-2, כי בחודש פברואר אותה שנה נפגשה העותרת 3, לבקשתה, עם שר המשטרה
והביאה לפניו פעולות חריגות של הנציב, אשר הטרידו אותה כקצינה בשב"ס, הגם שהנציב רחש לה אמון כעוזרתו עוד מכהונתו הקודמת. מתצהירי השר ועותרת זו עולה, כי דובר בנושאים כגון: קבלת עובדים על-ידי הנציב שלא בהתאם לנהלים, דיווחים בלתי אמינים של הנציב למשרד בדו"ח החצי שנתי שהוגש בנובמבר 1985, שלגביהם היה על השר להגיב בכנסת, גיוס חריג של אדם מעבר לגיל וללא כישורים, התרת ריאיון עיתונאי עם אסיר פרובלמאטי וכדומה עניינים, שהיו בידיעתה ושהיא סברה שאחריותה מחייבת אותה להביאם לידיעת השר על-מנת שיתוקנו, כאשר המדובר בטעויות חמורות ולא מקריות. כאמור, נודע לנציב על שיחת העותרת עם השר, והוא הטיח בפני
ה כי נהגה כלפיו "בבוגדנות ובחוסר לויאליות", ומכאן העברתה מתפקידה.

בסוף יוני 1986 נודע לנציב, כי בכוונת העותרים 1-2 להיפגש עם שר המשטרה
, וגם אותם האשים בחוסר לויאליות והודיעם, כי שוב לא יוכלו לעבוד יחד. נתקיימו עוד שיחות מספר, מהן באווירה מחוממת, מלוות בהאשמות, ואשר עסקו גם בעניין שיבוצים לתפקידים אחרים.

בתקופת חופשתם המאולצת, לאחר שהועברו מתפקידם, הלינו שני העותרים לפני השר בכתב, כי הדבר נעשה משיקולים זרים ובהעדר תום-לב, ועל-פי בקשתם נתקבלו אצלו לשיחה, בה שטחו לפני השר את התלונות, שהעבירו במשך תקופה ארוכה לרשויות משרד המשטרה, על התנהגותו החריגה של הנציב, שעליה התריעו. הם גם פירטו דוגמאות שונות לרקע וגרסו, כי רק מחמת התלונות הענייניות העבירם הנציב מתפקידיהם.

בתצהיר התשובה אומר השר:

"בשיחה זו הסברתי להם את עמדתי בדבר הצורך באמון בין הנציב לבין עוזריו ועובדי לשכתו, ואת דעתי שבהיעדר אמון כזה יש לאפשר לנציב לבחור לו עוזרים אחרים ולשבץ את הקיימים בתפקידים אחרים בלי פגיעה בדרגתם ושכרם... אשר לתלונותיהם של העותרים כלפי הנציב, הוריתי על בדיקתן על-ידי מבקש משרד המשטרה".

אין צורך להתעכב כאן על פניותיהם הנוספות של העותרים אל השר, באמצעות עורך-דינם, בניסיון לבטל את גזירת ההעברה מהתפקיד. די יהא לומר, כי שר המשטרה
לא שינה עמדתו. בשלב זה נמנעו העותרים מכל פעולה נוספת, כל עוד נמשכה בדיקת התלונות נגד הנציב על-ידי מבקר משרד המשטרה.

4. דו"ח מבקש משרד המשטרה, העוסק בעיקרו בתלונותיהם של העותרים על מעשיו החריגים של הנציב בעת מילוי תפקידו, הוגש לשר ביום 18.8.86. על מסקנות הדו"ח כותב שר המשטרה
בתצהיר התשובה, "...שנכון שהמבקר מצא שחלק ניכר מתלונותיהם של העותרים כלפי הנציב היו מוצדקות, ודעתו מקובלת עלי...".

הדו"ח על נספחיו סווג כסודי, וממילא אין לעותרים ידיעה על תוכנו, חוץ מדברים שפורסמו בכלי התקשורת בעקבות דיון בוועדות הפנים של הכנסת. משום כך ביקשו העותרים בגוף העתירה להורות, כי הדו"ח יונח לעיונו של בית המשפט בלבד (בלי לאפשר להם לעיין בו), כיוון שלטענתם החומר והמימצאים שבו עשויים להוכיח נכונות תלונותיהם נגד הנציב, תוך דאגתם לתקינות פעולת המערכת – וכן הפסלות בשיקולי הנציב, שהעבירם מתפקידם רק משום שהעזו להביא לידיעת צמרת משרד המשטרה עניינים נגד פעולותיו החריגות. בהסכמת השר הונח הדו"ח לעיוננו.

מחמת שהדו"ח סווג כסודי, אנו נמנעים מלפרט את העניינים הספציפיים שנבדקו ושלגביהם נקבעו מימצאים. לכאורה, מרבית הנושאים אין עמם סודיות, באשר הם מתייחסים למעשים חריגים של הנציב שאין מקומם במינהל תקין. אין אנו נדרשים כאן להכריע בשיקולי סודיות ולא נעשה זאת, אך לא נימנע מלציין, כי המדובר הוא בעשרות מקרים שנבדקו, ונמצאו בהם מעשים שאינם תואמים מינהל תקין, ואף מעבר לכך, מהם מעשים וחריגות בעלי חומרה רבה ובעלי משמעות מהותית. כאן לא רק הכמות הופכת לאיכות, אלא החומרה נובעת ממהות חלק גדול של הפעולות שנבדקו, ואשר נקבעו כאסורות וכחורגות, על יסודות שמיעת 16 עדים בנוסף על העותרים. ולא מיותר להדגיש, כי אלה נמשכו חודשים אחדים גם לאחר שהעותרים העמידו את הנציב על משמעות מעשיו ולא הצליחו לשכנעו לבל ימשיך בכך.

5. מימצאי המבקש העלו, כי הנציב הגיש (לשר ולאחרים) דיווחים, בחלקם לא נכונים, בחלקם לא מדויקים ולא מלאים, נגועים במגמתיות מטעה, ובחלקם נמסרו בקלות לשון ללא בסיס עובדתי.

המבקר קבע, כי הנציב פעל בדרך של מעורבות אישית, תוך הפעלת פרוטקציוניזם בקבלת מכרים ומקורבים לעבודה בשב"ס, תוך מתן הטבות חריגות.

ניתנו רישיונות ואישורי כניסה חריגים למקורבים לתוך בתי הכלא והוענקו הטבות ופריווילגיות לאסירים הקשורים במקורבים, וכן הוענקו חופשות חריגות לביקורי בית, לעתים תוך התעלמות מסיכון ולמרות התראות של משטרת ישראל; והכול בניגוד לפקודות שב"ס, לנהליו ולכללי מינהל תקין.

נמצאו מקרים של התנהגות הנציב בדרך שאינה הולמת מעמדו ותפקידו בעניינים כגון: קבלת החלטות הנוגדות החלטותיו של השר; התנערות מאחריות והטלתה על פקודיו; עשיית שימוש ברכילות ובהשמצות כלפי כופים במגמה להשחירם ולהפחידם; הזמנת מכתבים מגמתיים מדרגים נמוכים להלבנת מעשיו ולהשחרת מתנגדיו; ערבוב עניינים אינטימיים בתיפקודו כנציב שב"ס.

ואין האמור בזה ממצה הכול; המבקש ציין כי מספר חשדות בפלילים יש להעביר לבדיקת הגורם המוסמך לכך, היינו – משטרת ישראל.

6. ב-5.9.86 הגיש הנציב לשר הערותיו והשגותיו לדו"ח המבקר והתייחס בפרוטרוט ובצירוף מסמכים רבים לכל אחד מן הקביעות והמימצאים. מהסיבות המפורטות לעיל לא ניכנס גם כאן לפרטי הדברים, ורק נאמר, כי המבקר וצוותו בחנו את תגובות הנציב ומצאו, כי הוא נתן רק תשובות חלקיות או לא נכונות והתייחס "לנקודות בלתי רלבנטיות או שאינן חשובות, תוך התעלמות מטענות מהותיות". אכן, נמצאו "כמה טעויות בפרטים שוליים, כל ממצאינו תקפים ולא הופרכו בהתיחסות הנציב".

המבקר מסכם הערותיו לתגובות הנציב בדברים אלה:

"צוות הבדיקה סבור כי ממצאי בדיקתו על תפקוד הנציב והתנהגותו הם חמורים ביותר. תגובת הנציב לדו"ח – לא זו בלבד שלא הפריכה את ממצאי הדו"ח, אלא מדגישה ביתר שאת את שנאמר בדו"ח".

7. בפגישה עם שר המשטרה
ביום 1.9.86 חזר בא-כוח העותרים על המשאלה, כי שולחיו יוחזרו לתפקידיהם; במועד זה כבר נקלטו ידיעות, ללא פרטים, על חומרת מימצאי הדו"ח ביחס לנציב, ועורך-דין טרלו הדגיש, כי כל חטאם של העותרים בכך כי העזו להתלונן על מעשיו החורגים של הנציב לפני רשויות המשטרה, וזו הסיבה היחידה בגינה הועברו מתפקידיהם. עתה, עם תום הבדיקה שכנראה אישרה את נכונות תלונותיהם, שוב אין צידוק שלא להחזירם למקומם. פנייה בכתב מאוחר יותר לא נשאה פרי, וב-14.9.86 השיב עוזרו הבכיר של השר, כי לאחר בחינה עניינית ושקילת העובדות והנסיבות "השר סומך ידו על עמדת נציב בתי הסוהר
, לפיה אין מקום ואין הצדקה להחזיר את שלושת מרשיך הנ"ל לתפקידים שמהם הועברו... מכל מקום, דעת השר היא, שאם נציב בתי הסוהר
אינו נותן עוד כל אימון בשלושת עוזריו הקרובים, מחמת מעשיהם המצטברים לאורך זמן, רשאי הנציב לדרוש העברתם מתפקידיהם למען תפקודה הנאות והיעיל של לשכתו".

ובהמשך בא פירוט ארוך של רקע ומעשים שהנציב מייחס לעותרים, כולל תפקוד לקוי ולא יעיל, הפרת הוראות, חתירה תחת הנציב וכדומה עניינים, אשר בגינם הגיע הנציב למסקנה כפי שהגיע. העותרים הזדרזו להגיב מיד על ההאשמות שלראשונה הועלו נגדם במכתב האמור מ-14.9.86 ובלי שאיש טרח לבררם, או לפחות לשמוע תגובתם. הם הכחישו, סתרו או הסבירו כל שנטען נגדם וראו בכך האשמות שווא, אשר מוסיפות רק הוכחה לפסלות שיקוליו של הנציב.

כמוזכר כבר, אמורות תלונותיו אלה של הנציב נגד העותרים להתברר לפני מבקר משרד המשטרה, לאחר שהשר הסכים כי הלה ולא אחר יעסוק בכך בתוקף תפקידו. מסיבות ברורות ומובנות אנו ניזהר מלהביע כל דעה או עמדה לתלונות או לתשובותיהם ולהסבריהם של העותרים; כל אלה ייבדקו וייחקרו על-ידי מבקר משרד המשטרה, שעליו הוטל התפקיד, ואין זה רצוי, כי אנו נאמר מלה או חצי מלה בהקשר זה רק על יסוד מסמכים שהונחו לפנינו ושאין ביכולתנו ואף לא מתפקידנו לבחון.

8. בזאת תמצתנו, ככל שניתן, את הרקע והנסיבות שביסוד עתירה זו, וכעת עלינו לבחון שתי שאלות עיקריות ולהשיב עליהן:

א) האם הועברו העותרים מתפקידיהם בשל תלונות אשר הגישו ביחס לחריגותיו של הנציב בפעולותיו תוך מילוי תפקידו בשב"ס, או בעיקר בשל תלונות אלה?

(ב) אם חיובית היא התשובה לשאלה הקודמת. היש צידוק להחזיר העותרים לתפקידיהם הקודמים?

לשאלה הראשונה אין אנו מתקשים להשיב בחיוב.

לא רק שלא הובאו לידיעתנו כל טרוניות או הערות על צורת תפקודיהם של העותרים 1-2 באותם התפקידים תחת הנציב הקודם, אלא אף מפי הנציב סוויסה נאמר, כי "בתחילה תיפקדו שני הקצינים הנ"ל להנחת דעתו של הנציב וגם גילו, לפחות כלפי חוץ, נאמנות שגבלה בגילויי חנופה אישית". היחס השתנה, כאשר נודעה לנציב (בחודש מאי או יוני 1986) כוונת העותרים 1-2 להיפגש עם השר בנושא שהם לא עשו ממנו סוד, וכן נודע לו, כי העותרת 3 כבר נפגשה עם השר. במפגש בביתו ביום 24.6.86 אמר הנציב לשני הקצינים, כי בהליכה לשר הוא רואה "חוסר לויאליות" והוסיף: "תבחרו לכם כל תפקיד בשירות בתי-הסוהר – לא נוכל לעבוד יחד". את העותרת 3 הוא כבר האשים יום קודם "בבוגדנות ובחוסר לויאליות" בגין הליכתה אל השר. מיד מופעלים הליכים של העברה מתפקיד: ב-30.6.86 פגישת הנציב עם השר ולאחר קבלת הסכמתו מועברים השניים על אתר מתפקידיהם מ-4.7.86, עם חופשה מאולצת עד להצבה חדשה. לא רק סמיכות הזמנים מלמדת על הסיבה האמיתית להעברה מתפקיד, אלא הדברים נאמרו על-ידי הנציב בלשון ברורה וכנימוק יחיד. יוזכר בהקשר זה, כי דברי העותרים, שתיארו את השיחות, לא נסתרו ולא הוכחשו על-ידי הנציב, שלא טרח להגיש תצהיר נגדי.

הדעת נותנת, כי אילו עילת ההעברה מתפקיד הייתה אחרת מזו שעליה דיבר הנציב, היינו מה שכונה "חוסר לויאליות", לא היה הנציב מהסס לומר דברים ברורים; ואם הכוונה לתפקוד לקוי ובניגוד למינהל תקין, אין להבין, מדוע לא עשה הנציב שימוש בהוראות סימן י' בפרק ג' לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (בעיקר סעיפים 113-116), הקובע דרכי בירור של קבילות סוהרים.

9. אין ודאי הגזמה בדברי הנציב, כי יחסי האמון שלו אל העותרים נפגעו קשות; יש להניח, כי כבר הערותיהם הישירות על מעשיו החורגים לא היו לרוחו. לא כל שכן העברת תלונות עליו אל רשויות המשטרה, אשר כנראה הגיעו לידיעתו. קל וחומר שהובהרר לו, כי העותרים מבקשים להביא לידיעת השר תלונותיהם על מעשים שלא ייעשו במינהל תקין, ואשר העותרים ראו בהם חומרה יתרה, כשאלה נמשכים בהתמדה במקום כה רגיש כמו שירות בתי הסוהר.

ודאי כי יחסים בין מפקד או מנהל בכיר לבין הסרים למרותו ומצויים בסביבתו הקרובה חייבים להיות מושתתים על אמון. אך יחסי אמון אינם מלת קסם, ויש לבחון כיצד אמון זה נפגע. וכאן אין ספק, כי הנציב איבד אמונו בעותרים, משום שלא השלימו עם מעשיו ועוד העזו להתלונן עליו וביקשו להגיע עד השר. הם סברו, כי זו חובתם כקצינים בשב"ס, אחרת הם עלולים להיחשב כנותני חיפוי בשתיקה למעשים שאסור שייעשו. וא







בג"צ בית המשפט העליון 651/86 סגן-גונדר שמעון מלכה, רבי-כלאי חיים גליק, מישר דבורה שגיא נ' שר המשטרה, מר חיים ברלב, נציב בתי הסוהר, גונדר רפאל סוויסה, [ פ"ד: מ 4 645 ] (פורסם ב-ֽ 18/12/1986)