פסקי דין על אחמד מוחמד אחמד סעד | פסקי דין על התביעה הצבאית

1811/08 ע     18/01/2010




ע 1811/08 אחמד מוחמד אחמד סעד נ' התביעה הצבאית




בית המשפט הצבאי לערעורים ע' 1811/08
באזור יהודה והשומרון ע' 3685/08
בפני
הרכב: אל"ם יצחק מינא
- אב"ד
סא"ל נתנאל בנישו
- שופט
סא"ל צבי לקח
- שופט
בעניין:
אחמד מוחמד אחמד סעד
, ת"ז 911744878 - המערער (באמצעות ב"כ עו"ד ויסאם אגברייה
)
נגד
התביעה הצבאית
-המשיבה (באמצעות ב"כ סרן ג'ניה וולינסקי
)
ובעניין:
התביעה הצבאית
-המערערת (באמצעות ב"כ סרן ג'ניה וולינסקי
)
נגד
אחמד מוחמד אחמד סעד
, ת"ז 911744878 - המשיב (באמצעות ב"כ עו"ד ויסאם אגברייה
)

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש הצבאי יהודה (בפני
ההרכב בראשות כב' האב"ד רס"ן יאיר תירוש וכב' השופטים רס"ן דליה קאופמן ורס"ן אמיר דהאן)
בתיק מס' 2305/04 מיום 19.9.2006
(הערעורים נדחו)

תאריך הישיבה: 18 בינואר 2010, ג' בשבט התש"ע.
פסק דין

השופט אל"ם י' מינא:
פיגוע התאבדות באוטובוס שפעל בקו מספר 19 בירושלים
בתאריך 29.1.04 בשעה 8:45 בבוקר לערך, החריד פיצוץ עז את אזור רחוב ארלוזורוב, פינת רחוב עזה, בירושלים; באוטובוס הנ"ל, שעשה את דרכו לכיוון "כיכר פריז" – הופעלה חגורת נפץ ע"י מחבל - מתאבד שהיה באוטובוס, וניגרם פיצוץ רב עוצמה שקטל את חייהם של 11 נוסעים תמימים מקרב הנוסעים: אברהם בלחסן, חנה בונדר, ענת דרום, יחזקאל גולדברג, ולדי צדיק מנברה, ויורל אוקטביה פלורסקו, רוזה בונה, דנה איטח, רומן חומדישווילי, אלי ציפורה ונטליה גמריל, ז"ל. כמו כן, נפצעו 50 אזרחים נוספים באורח קשה, בינוני וקל.
פיגוע התאבדות נוסף, באוטובוס שפעל בקו מספר 14 בירושלים
כחודש לאחר מכן, בתאריך 22.2.04, בשעה 7:00 בבוקר לערך – התרחש פיגוע נוסף, דומה, על ידי מחבל מתאבד, באוטובוס ציבורי שעשה את דרכו משכונת "דניה" לכיוון "גן הפעמון"; שוב, נשפך דמם כמים של אזרחים תמימים, שמונה במספר, ונפצעו באורח קשה עד קל עוד 50 איש. ההרוגים הם: יפה בן שמעון, יובל אוזנה, רחמים דוגה, יהודה חיים, אילן אביסדריס, בניה יהונתן צוקרמן, ליאור אזולאי ונתנאל חבשוש ז"ל.
כך, בשני אירועים סמוכים, קיפחו את חייהם 19 קורבנות תמימים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, בעת שנסעו לתומם ברכב ציבורי, בלב ליבה של בירת ישראל.
בביהמ"ש הצבאי לערעורים, כבר נקבע לא אחת, כי כל מי שמעורב בביצוע פיגועים המוניים מחרידים - אחת דינו, ולא יתאפשר לו לעולם, לראות את אור היום מחוץ לחומות הכלא, שכן ראוי הוא להרחקה לצמיתות מחברת בני אנוש.
אין צורך להכביר מילים על חומרת תוצאות הפיגועים הקטלניים הנ"ל, על האובדן, השכול, הכאב והסבל הנוראים שניגרמו, הן לנפגעים והן למשפחותיהם; בהינף יד זדונית, אכזרית ונפשעת מעין כמוה – ניקטעו ונהרסו כליל אין ספור תוכניות, ציפיות, שאיפות וחלומות של אזרחים חפים מכל פשע, שכל 'חטאם' הוא עצם השתייכותם לעם היושב בציון. ברור שגם חייהם של רבים מבין הפצועים ניפגעו קשות, אם לא נהרסו כליל, מן ההיבט הפיזי ומן ההיבט הנפשי גם יחד.
והנה ניצב בפני
נו המערער, אחמד מוחמד אחמד סעיד- עודה, יליד 1987 מדוחה, שהורשע בסיוע לפיגועים הנוראים הללו, לאחר שבית המשפט קמא, הרשיע אותו וגזר עליו 30 שנות מאסר בפועל, ומבקש, עתה, כי נבטל את הכרעת הדין, ולחילופין - נקל בעונשו.
מנגד מבקשת התובעת הצבאית, סרן ג'ניה וולינסקי
, להחמיר בעונשו של המערער, ולהעמידו על מאסר עולם.

על מנת לבחון את בקשותיהם של הצדדים נעיין תחילה בעבירות שבהן הורשע המערער:
א. בגין הפיגועים בקווי האוטובוסים 14 ו- 19 הנ"ל, הורשע המערער ב- 19 עבירות של סיוע לגרימת מוות בכוונה, אחת כנגד כל מי שניקפדו חייו.
חלקו של המערער בסיוע לביצוע הפיגועים היה כדלקמן:
בהקשר לפיגוע בקו 19: המערער פנה בשעתו אל מוחמד דנדיס ורכש ממנו 20 ליטרים של החומר הכימי 'אצטון' וזאת מתוך ידיעה ברורה שחומר זה ישמש להכנת מטען חבלה ולביצוע 'פיגוע התאבדות' שיגרום לקטילת חייהם של אזרחים תמימים. המערער העביר חומר זה לאבו הלאיל, על מנת שזה ישתמש בו למטרת ביצוע הפיגוע; לאחר מכן הגיע החומר לידיו של שותף נוסף למעשה הפשע ושמו מקדאד, לצורך הכנת תיק הנפץ שהיה אמור להתפוצץ בתוך האוטובוס, ולגרום להרג ולהרס הנוראיים כפי שאכן ארע.
בהקשר לפיגוע בקו 14: המערער העביר בשעתו 40 ליטרים של 'אצטון', וזאת בידיעה ברורה כמפורט לעיל. הוברר בפועל כי אכן חומר זה שימש להכנת תיק הנפץ שבאמצעותו בוצע הפיגוע הקטלני.
ב. סיוע לניסיון לגרימת מוות בכוונה (שתי עבירות).
ג. קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה (עבירה אחת).
ד. קשירת קשר לייצור פצצה (עבירה אחת).
ה. החזקת חומר נפיץ (עבירה אחת).
בביהמ"ש קמא הגיעו הצדדים להסדרים דיוניים, כאשר לגבי חלק מהפרטים הודה המערער בעבירות המיוחסות לו. לגבי פרטים 15-23 (פיגוע בקו 14) הודה המערער בסיוע לגרימת מוות ולגבי פרטים 3-14 (פיגוע בקו 19) הסכימו הצדדים על נכונותן של העובדות, אך לא על היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה בעבירה של סיוע לגרימת מוות, וזאת בין היתר לאור הטענה כי המערער לא ידע מראש את פרטי הפיגוע בקו 19, אלא רק כי החומר שהוא העביר מיועד לצורך ביצוע פיגוע.
בתום הדיונים, קבע השופט אמיר דהאן את הכרעת הדין, אליה הצטרפו חבריו השופטים דליה קאופמן ויאיר תירוש, ועל פיה הורשע המערער כמפורט לעיל.
התביעה הצבאית
ביקשה מביהמ"ש קמא לגזור על המערער שני עונשי מאסר עולם ועונש קצוב בשנים, ומנגד ביקש הסנגור להקל בעונשו בהתחשב בעובדה שהמערער היה קטין (בן 17) בעת ביצוע העבירות, וכי חלקו בביצוע הפיגועים בפועל, היה מינורי, וכל אשר עשה היה העברת ה'אצטון' לצורך הכנת חומר הנפץ.
ביהמ"ש קמא שקל את טיעוני הצדדים לקולא ולחומרה, לרבות את חרטתו של המערער ואת גילו, וגזר עליו, ברוב דעות, 30 שנות מאסר לריצוי בפועל. השופטת קאופמן לא הצטרפה לדעת הרוב, ודעתה הייתה שראוי לגזור על המערער עונש של מאסר עולם, בהדגישה את שאט הנפש שלה מנכונותו ומעיקשותו של המערער ליטול חלק בקיפוח חיי אדם באופן המוני.
כאמור, מונחים בפני
נו ערעור התביעה וערעור הסנגוריה, ועלינו להכריע בהם. הסנגור המלומד עו"ד ויסאם אגברייה
, הוסיף טענות שלא נכללו כלל בכתב הערעור. טענותיו של הסנגור סותרות האחת את השנייה. מחד גיסא, הוא מבקש כי נחזיר את התיק לערכאה ראשונה תוך שהוא מתחייב כי היקף ההעדה, אם אכן התיק יוחזר, יהא מצומצם לשניים-שלושה עדים בלבד. הסנגור מנסה להסביר כי אין 'לוגיקה' בהודאותיו של המערער ובראיות נגדו, ולפיכך יש לחזור ולבדוק את הפרטים העובדתיים ובמיוחד את היסוד הנפשי. הסנגור מנסה לצייר בפני
נו את דמותו של המערער כצעיר חסר ניסיון, שהושפע וניסחף על ידי המבוגרים ממנו לביצוע מעשיו. מאידך גיסא, ציין בפני
נו הסנגור שאין לו כל ביקורת מהותית – לא על עבודת הסנגוריה במסגרת הדיונים בבית המשפט קמא ולא על ניהול הפרוטוקול באותו בימ"ש. ובהמשך דבריו... "אני לא באתי לערער על הכרעת הדין, הבקשה הראשונה שלי (החזרת התיק) הייתה מוגזמת אך להוצאת האמת לאור חשבתי שזה נחוץ".
מנגד, הדגישה התביעה הצבאית
כי טענות הסנגור ובקשותיו לא הועלו כלל בכתב הערעור ובנימוקיו, ומכל מקום המערער היה מיוצג בערכאה קמא ונקט קו הגנה ברור. באשר ליסוד הנפשי, מדגישה התובעת הצבאית כי הדבר מובהר מאמרתו של המערער מיום 22.3.04, עמ' 7 שורה 20 (ת/4), תוך שהיא מצטטת:
"ש. ספר לי מה עלי אבו הלאיל סיפר לך לפני הפיגוע הראשון שהיה בירושלים?
ת. עלי אבו הלאיל סיפר לי שהוא רוצה לתת את זה לחבר שלו שאת שמו לא אמר לי את גלון המי חמצן....... וביום שבו הבאתי את גלון האצטון הראשון שקניתי ממחמד חבר שלו ומזה הוא מתכנן להכין חומר נפץ למטען חבלה.
ש. האם אתה ידעת למה בדיוק הולכים לעשות עם חומר הנפץ
ת. בטח שידעתי, ידעתי שעם החומר נפץ הזה הולכים לעשות פיגוע, זה שלא ידעתי בדיוק שזה הולך לפיגוע התאבדות זה לא משנה לי.........
ש. ואם היית יודע שזה הולך לפיגוע התאבדות אז מה?
ת. אז יותר טוב, אין הבדל ואין בעיה בכלל
ש. כשנכנסת לפעילות הזו הבנת מה אתה הולך לעשות?
ת. כן ידעתי והבנתי הכל, אין בעיה
ש. בסדר מה היה אחרי הפיגוע הראשון בי"ם........."
באותה הודאה מספר המערער כי שמח על התוצאות של הפיגוע הראשון.
התובעת הצבאית מפנה גם לאימרתו של אבו הלאיל מתאריך 29.3.04, לפיה קנה המערער 20 ליטר 'אצטון' לצורך ביצוע פיגוע ההתאבדות.
עיינתי עיין היטב בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט קמא, ובהכרעת הדין של ביהמ"ש קמא; לא מצאתי כי נפל רבב בהחלטה זו. ביהמ"ש קמא ניתח באופן יסודי ומעמיק את חומר הראיות והגיע למסקנה המתבקשת. כך למשל לגבי האישומים 3-14 מתבסס בימ"ש קמא על אמרותיו של המערער הנתמכות באמרות של עלי אבו הלאיל, ואשר כולן הוגשו תוך הסכמה לתוכנן.
כפי שכבר ציינתי לעיל, גם הסנגור לא עמד על כך שיש לבטל את הכרעת הדין – בהסתמך על נימוק משפטי משמעותי כלשהוא; ומשמצאתי כי הכרעת הדין מבוססת דייה, אמליץ לחברי השופטים לדחות מיניה וביה את הערעור על הכרעת הדין, הואיל ואין







ע בית המשפט הצבאי 1811/08 אחמד מוחמד אחמד סעד נ' התביעה הצבאית (פורסם ב-ֽ 18/01/2010)