פסקי דין על אבו נמר סמיר מוחמד חמדאן | פסקי דין על אריה יוגב אליעזר | פסקי דין על מדינת ישראל |

4467/04 א     14/11/2010




א 4467/04 אבו נמר סמיר מוחמד חמדאן נ' אריה יוגב אליעזר, מדינת ישראל








בית משפט השלום בחדרה



14 נובמבר 2010

ת"א 4467-04 סמיר מוחמד חמדאן נ' יוגב אליעזר ואח'


בפני
:


כב' השופטת
קרן אניספלד





תובע

אבו נמר סמיר מוחמד חמדאן


נגד


נתבעים

1.אריה יוגב אליעזר
2.מדינת ישראל


פסק - דין

א.
ההליך והצדדים לו

1.
התובע, יליד 1962 ותושב חאן יונס שברצועת עזה, נפגע לטענתו כהולך-רגל על-ידי רכב נתבעת 2 בה נהג אותה עת נתבע 1. עוד נטען שהאירוע שהתרחש ביום 20.3.1995 מהווה תאונת-דרכים (להלן התאונה).

2.
התובע הגיש תובענה בגין התאונה שמהותה "נזקי גוף לפי חוק הפלנת"ד" (ת"א (שלום חיפה) 25749/99; להלן ההליך הראשון). לאחר שהנתבעים התגוננו נגד התובענה נמחק ההליך הראשון מחמת חוסר מעש. ביום 30.8.2004 שב התובע והגיש את התובענה בגדרו של ההליך דנן (להלן ההליך השני). אף עתה צוין בכתב-התביעה שהתובענה מוגשת בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

3.
הנתבעים העלו נגד התובענה שהוגשה בהליך השני טענת התיישנות. בפסק-דין מיום 4.1.2006 קיבל בית-המשפט (כב' השופטת ה' אסיף) את טענת הנתבעים והורה על דחיית התובענה בהליך השני מחמת התיישנות העילה. בהליכי הערעור הסכימו הצדדים שפסק-הדין יבוטל וכי במסגרת בירור התובענה יבחן בית-המשפט מדוע נמחקה התובענה בעבר ואם התובע התרשל באי-הגשת חוות-דעת מטעמו, בטרם יכריע בשאלת ההתיישנות.

4.
בכתב-ההגנה שהוגש ביום 22.12.2008 העלו הנתבעים טענות מקדמיות לרבות טענת התיישנות, טענת נזק ראייתי וטענה שיש להכריע תחילה בשאלה אם חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן החוק או חוק הפיצויים הישראלי) חל באזור ואם עסקינן בתאונת-דרכים.
ב.
המחלוקת בשאלת החבות

1.
ביום 23.12.2008 הוגשה הודעה מוסכמת מטעם הצדדים לפיה הם חלוקים ביניהם הן בשאלת טיבו של האירוע נשוא התובענה והיותו תאונת-דרכים והן בשאלת חלותו של חוק הפיצויים הישראלי על האירוע. על כן ביקשו הצדדים לברר תחילה את שאלת החבות. בית-המשפט התבקש לקבוע את האופן בו תתברר שאלה זו וליתן הוראות בדבר הגשת ראיות בגדרה. בהחלטה מיום 23.12.2008 נתן בית-המשפט (כב' ס' הנשיא ס' מוחסן) החלטה על פיצול הדיון בתיק בין שאלת החבות שתתברר תחילה לבין שאלת הנזק, קצב מועדים להגשת עדויות הצדדים בתצהירים וקבע מועד לשמיעת ראיות.

2.
התובע לא הגיש תצהיריו בתוך המועד שנקבע לכך ומועדי דיון שנקבעו נדחו מעת לעת. אף ישיבת-קדם משפט שנקבעה לפני ליום 24.12.2009 בוטלה לבקשת הצדדים כשבמועד זה טרם הגיש התובע תצהירי עדות ראשית מטעמו בשאלת החבות ואף טרם הושלמו בין הצדדים ההליכים המקדמיים עליהם הורה בית-המשפט בהחלטתו מיום 23.12.2008. במצב דברים זה הוריתי לצדדים ביום 24.12.2009 לסכם בכתב טענותיהם בהתייחס לשאלת תחולתו של החוק על האירוע נשוא התובענה, בהתחשב בעובדות כתב-התביעה ובהתייחס לפסיקה רלבנטית שניתנה בתקופה שלאחר הגשת ההליך השני.

3.
ביום 22.4.2010, לאחר שעיון בתיק העלה שהתובע לא הגיש סיכומיו במועד שנקבע לכך ושהוארך לבקשתו, נמחקה התובענה מחמת חוסר מעש. התובע ביקש לבטל את החלטת המחיקה והציג סיכום טענות בכתב שנשא חותמת בית-המשפט מיום 21.4.2010 ושלא נמצאו בתיק במועד בו ניתנה החלטת המחיקה. בהחלטה מיום 5.8.2010 בוטלה מחיקת התובענה ונקצב לנתבעות מועד להגשת סיכומיהן בשאלת החבות. אף שמועד זה תם וחרף ארכות שנתנו לא הוגשו סיכומי הנתבעים.

ג.
דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי-הטענות ובסיכום טענות התובע מצאתי שיש למחוק התובענה על הסף מחמת היעדר עילה, מכוח הסמכות הנתונה לבית-המשפט בקדם-משפט על-פי תקנה 143(8) לתקנות סדר הדין האזרחי. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.
כתב-התביעה שנוסח בתמציתיות נסמך על הוראותיו של חוק הפיצויים הישראלי. אכן,
על תובע לגולל בכתב-טענותיו את המסכת העובדתית המקימה את העילה בגינה הוא עותר לסעד המבוקש ובדרך כלל אין הוא נדרש לפרט במסגרת זו את הוראות הדין שעליהן הוא מסתמך [ראו שלמה לוין הפרוצדורה האזרחית החדשה, מבוא ועקרונות יסוד 158-157, 168, 172 (מהדורה שניה, 2008) ותקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי]. התובע אינו מנוע מלהסתמך על הוראת דין העולה בקנה אחת עם תביעתו ובלבד שהעובדות הרלבנטיות פורטו על-ידו בכתב-התביעה.

2.
בענייננו, בהתחשב באופן בו נוסח כתב-התביעה, נסמכה התובענה בבירור ובמובהק על העילה המעוגנת בחוק הפיצויים הישראלי ולא על עילה אחרת כלשהי, נוספת או חלופית. במצב דברים זה מהווה העילה המעוגנת בחוק הפיצויים הישראלי את עילת התובענה. עילה זו כוללת את משטר האחריות המיוחד אשר מאפיין את חוק הפיצויים הישראלי ושאינו טעון הוכחת אשם וכן את הסדר הפיצויים התחום והמוגבל המשליך על זכותו של ניזוק לפיצוי [ראו למשל ע"א 295/81 עיזבון המנוחה שרון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, 577 (1982)]. ההפנייה לחוק בגוף כתב-התביעה אינה מהווה, על כן, אזכור הוראת דין שבעל-הדין אינו מחוייב לו אלא ייבוא על דרך אזכור של העילה הקבועה בחוק הפיצויים הישראלי אל תוך כתב-התביעה.

3.
כיום אין עוד מחלוקת על כך שתחולת חוק הפיצויים הישראלי טריטוריאלית ומוגבלת לתאונות-דרכים שארעו בתוך שטחה של מדינת ישראל
[ע"א (מח' י-ם) 6299/99 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אוחנונה, פ"מ תש"ס(1) 351 (2001);
a
b
c


)




7.
נפיסי




ו








א בית משפט שלום 4467/04 אבו נמר סמיר מוחמד חמדאן נ' אריה יוגב אליעזר, מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 14/11/2010)