פסקי דין על ד"ר מוטי בריל | פסקי דין על דניאל בן סימון | פסקי דין על הוצאת עיתון הארץ |

2442/05 א     18/11/2010




א 2442/05 ד"ר מוטי בריל נ' דניאל בן סימון, הוצאת עיתון הארץ בע"מ








בית משפט השלום בבאר שבע



18 נובמבר 2010

ת"א 2442-05
ד"ר בריל נ' בן סימון ואח'




בפני
:
כב' השופט גד גדעון

התובע / הנתבע שכנגד
ד"ר מוטי בריל
ע"י ב"כ עו"ד יובל שטנדל

נ ג ד

הנתבעים
1. דניאל בן סימון
– התובע שכנגד
2. הוצאת עיתון הארץ בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד תמיר גליק
פסק דין
1.
זהו

פסק דין
בתביעה ובתביעה שכנגד, שעניינן טענות הצדדים להוצאת לשון הרע. הוחלט לדחות את שתי התביעות.

2.
במועדים הרלוונטיים לתביעות, כיהן התובע – הנתבע שכנגד, ד"ר בריל (להלן: "התובע"), כראש העיר ערד, והנתבע מס' 1 – התובע שכנגד, מר בן סימון (להלן:"הנתבע"), היה עיתונאי בעיתון "הארץ", שהוצא ע"י הנתבעת מס' 2.


התביעה הראשית עוסקת בשתי כתבות, שכתב הנתבע בעיתון "הארץ", ואשר העתקיהן צורפו לכתב התביעה.


הכתבה הראשונה פורסמה ביום 30.7.04, תחת הכותרת "אוי לא, ממש כמו דימונה" (להלן: "הכתבה הראשונה"). הכתבה נכתבה על רקע מאבק משותף של אזרחי הערים ערד ודימונה, שתכליתו היתה חלוקה מחדש של אזורים מוניציפאליים, כאשר במוקד, שטחים שנמצאו אז בתחום השיפוט של המועצה האזורית תמר. הכתבה עסקה בהרחבה בעניינים חברתיים שונים, בתוך העיר ערד, ובכללם, היחס בין קבוצת התושבים הותיקים של העיר, ובין קבוצת העולים החדשים, וכן, במאפיינים של העיר ערד, לעומת מאפיינים של העיר דימונה, במישור החברתי.


במסגרת התחקיר לקראת כתיבת הכתבה, נפגשו התובע והנתבע לשיחה, כאשר במסגרת הכתבה, צוטטו בין היתר דברים שאמר לכאורה התובע, במהלך השיחה.


בכתב התביעה טען התובע, בין היתר, כי דברים שאמר לנתבע סולפו, וכי הנתבע התיימר לצטט מפיו דברים שלא אמר. התובע טען לענין זה, בין היתר: "כתבה זו, שבינה לבין המציאות לא נותר קשר ממשי מדי, כמו יועדה מראש, לשרת מגמה נמשכת ב"פועלו" של דניאל בן סימון
, ששם עצמו לפה לשכבות המצוקה, שלא ברצונן... במסגרת הכתבה בחר הנתבע הראשון ל"צטט" מתוך שיחתו עם התובע משפטים שלמים, ארוכים, מובנים להפליא, נשמעים כאילו אותנטיים לחלוטין! כל זאת בכוח "זיכרונו" המדהים, לפי שככל הנראה, התיר לעצמו מראש, חרות מיוחדת ל"השלים", אף לשנות, את פרטי השיחה, הכל בהתאם למטרת הכתבה, הלא היא הצגת התובע כגזען, חלק מקבוצה של תושבים ותיקים-שורשיים בערד, המתנאים למול פני אחיהם בני התפוצות, שהגיעו לערד ולדימונה".


התביעה מתייחסת לכתבה כמכלול, הן לציטוטים המובאים לכאורה מפי התובע, והן לפרשנותו של הנתבע והקשרים שיצר בתוך הכתבה, בין ציטוטים שונים, רשמיו ופרשנותו, ביחס למצב החברתי בעיר. בכתב התביעה, התייחס התובע באופן מפורט, למספר ציטוטים שיוחסו לו כדלקמן:


"בטח שיש הבדל בינינו לבין אנשי דימונה הוא ממשיך, אותם שפכו במשאיות על חולות דימונה ואותנו בחרו בקפידה. אצלנו היו וועדות מיון שבחרו כל תושב בצורה מדוקדקת...".



לטענת התובע, ציטוט זה מהווה חיבור של שתי תשובות, שהשיב לשתי שאלות שונות, כאשר המשפט הראשון מתייחס לסיפור ששמע מפי תושב דימונה, שעבד עמו בעבר, ואשר סיפר לו, כיצד התנהגו הרשויות בעולים שהובאו לדימונה, סיפור שזעזע אותו לדבריו, והמשפט השני, מתייחס לשאלה אחרת, שעניינה תהליך ייסודה של העיר ערד. התובע טען, כי החיבור בין התשובות השונות, מהווה סילוף של דבריו, מעוות את משמעותם, ותכליתו יצירת פרובוקציה, בדרך ההשוואה בין תושבי שתי הערים.


"ממש ככה, היינו חממה עם אוכלוסייה הומוגנית שבה חבר מביא חבר".



ביחס לציטוט זה טען התובע, כי אינו נכון, ומציג אותו כמי שאיננו מרוצה מהתפתחות העיר ערד, מ"חממה" הומוגנית, לישוב בעל הרכב אנושי מגוון.


"היום הוא חושב שההחלטה של ממשלות ישראל להכניס כל כך הרבה עולים למדינה הייתה "פרץ של טמטום", כהגדרתו".



התובע טען לענין ציטוט זה, כי הוא אכן ביקר את גידול האוכלוסיה בערד מעבר לגבולות יכולת הקליטה שלה, ואולם, הצגת הביקורת שלו בהקשר בו בוצעה בכתבה, "...יוצרת את הרושם, שד"ר בריל גזען מבטן ומלידה, שעה שמתן משמעות נכונה לדבריו, משקפת היתה כוונה הפוכה בתכלית מצידו של ד"ר בריל".



"בריל שיקוף נאמן של הוותיקים והמייסדים בטוח שעירו קרסה עם בוא הרוסים".

משפט זה איננו מתיימר להיות ציטוט מפי התובע, ואולם התובע טען, כי מדובר באמירה לא נכונה עובדתית, משום שלא היה בין מייסדי ערד, וכי היא מציגה אותו באופן בלתי ראוי.

"נוצרו שתי ערים, עיר שמדברת עברית ועיר שמדברת רוסית" מקונן בריל "זה הפיל עלינו תדהמה "ומה שהיה יותר חמור זה שתהליך ההגירה של הרוסים הביא לתהליך עזיבה של הוותיקים".

התובע טען, כי מדובר בציטוטים לא נכונים, המציגים אותו שוב באופן בלתי ראוי, הסותר את התנהלותו בפועל, כמי שהינו שותף לקליטה של עולים חדשים בעיר. התובע הדגיש את השימוש הפסול בטענתו, במילה "מקונן", המשמשת לחיבור בין שתי המובאות.

"הרגשנו שגנבו לנו את העיר הייתה לנו תחושה שערד כבר לא העיר שלנו".

לטענת התובע, בפועל, לא נאמרו הדברים כמשקפים את תחושותיו שלו, אלא לדבריו: "הדברים שנאמרו היו כי אותם אנשים שעזבו את העיר, טענו כי זו היתה הרגשתם".

לאחר פרסום הכתבה, פנה התובע אל הנתבע במכתב, בו טען שהנתבע פעל בזדון על מנת לפגוע בו, השמיץ אותו וגרם לו נזק. בשולי המכתב דרש התובע, כי הנתבע יפעל לתיקון המעוות, בדרך של פרסום "...הבהרה ברורה באחד העיתונים הקרובים...". כאמור להלן, המכתב האמור, הינו הפרסום אליו מתייחסת התביעה שכנגד, ובהמשך, בסעיף העוסק בתביעה שכנגד, יצוטטו חלקים מתוכו.

משלא נענה מכתבו האמור, פנה התובע אל הנתבעת מס' 2, ודרש ממנה לפרסם את המכתב כלשונו, לדבריו: "...כדי שלתושבי ערד ודימונה ולכל האוכלוסיות שנפגעו מהכתבה יהיה ברור שהאמור בכתבה הוא פירוש נבזי ולא הוגן של דברי כפי שנאמרו לכתב. כל זאת מבלי שתיגרע לי הזכות לקבל סיוע משפטי בעבירה של הוצאת דיבה מול הכתב ומולכם כעיתון".

טרם קבלת תשובה לפניה האמורה, התפרסמה ביום 13.8.04 כתבה נוספת מאת הנתבע, בעיתון "הארץ", במסגרתה חזר על מקצת הציטוטים האמורים, ודיווח בין היתר, על ביקורת שהופנתה כלפי התובע עקב הכתבה הראשונה, מצד תושבי ערד ודימונה (להלן: "הכתבה השניה"). כותרת הכתבה היתה: "ממש כמו אורי אור", וזאת לטענת התובע, מתוך רצון להשוותו לאלוף במיל' (ח"כ וסגן שר בטחון בעבר) אורי אור. זאת, על רקע כתבה שנכתבה ע"י הנתבע מס' 1, ופורסמה בעיתון "הארץ" בשנת 1998, במסגרתה יוחסו למר אור דברים שהתפרשו, ככוללים ביקורת בלתי מקובלת על בני עדות שונות, וכתוצאה מכך, הוטחה כלפיו ביקורת קשה בציבור, ואף הודח מתפקידים שונים במפלגתו.

ביום 17.8.04, לאחר פרסום הכתבה השניה, נתקבלה תשובת ב"כ הנתבעת, לדרישת התובע לפרסום תגובה, במסגרתה הביע ב"כ הנתבעת נכונות לפרסם תגובה "...ובלבד שזו תהא מנוסחת בלשון עניינית, כנהוג וכמקובל". הצדדים לא הגיעו להסכמה, לענין נוסח התגובה, ובסופו של דבר, לא פורסמה התגובה. הנתבעת גם לא פרסמה התנצלות או הבהרה.

התובע טען, כי בקשתו לקבל תיעוד של השיחה, שהתקיימה בינו ובין הנתבע, לא נענתה.

סכום התביעה 250,000 ₪. בנוסף, נתבע סעד של חיוב הנתבעים, לפרסם את תגובת התובע בעיתון.

3.
הנתבעים הכחישו בכתב הגנתם את טענות התובע, לענין נסיבות הפרסום, לרבות הטענות בדבר ציטוטים מסולפים מדבריו.

הנתבעים טענו, כי הפרסום איננו כולל לשון הרע, וכי הנתבעים פעלו בתום לב, מתוך אמונה באמיתות הדברים, ולא מתוך כוונה לפגוע בתובע.

עוד טענו, כי לא שללו מהתובע את זכות התגובה, אלא עמדו על זכותם, כי התגובה שתפורסם תהיה עניינית, ולא תכלול השמצות של הנתבעים.

הנתבעים טענו, בין היתר, להגנות ע"פ סעיפים 13, 14, 15 (1) עד 15 (6) וע"פ סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע.

הנתבעים טענו, כי לא נגרם לתובע נזק כתוצאה מהפרסום, ולחילופין טענו, כי סכום הפיצויים הנתבע מוגזם. כן טענו, לקיום אשם תורם מצד התובע, בשל התנהגותו בפרשה.

הנתבע מס' 1 הגיש תביעה שכנגד, במסגרתה תבע לחייב את התובע, לשלם לו פיצויים בסך 250,000 ₪. זאת, בשל תוכן מכתבו של התובע מיום 12.8.04 אל מערכת הנתבעת מס' 2, במסגרתה צוטט מכתבו אל הנתבע מיום 30.7.04 במלואו. יצוין, כי העתקי המכתב אל הנתבעת מוענו אל מספר גורמים, ובהם נבחרי ציבור, עיתון מקומי בערד, ויועצת משפטית של עיריית ערד.

במכתב האמור נאמר, בין היתר:
"דניאל

רצית לקלקל והצלחת.

חשבתי שאתה מגיע על מנת לנסות ולעזור לחיבור ההיסטורי בין ערד לדימונה, אבל אתה לא הצלחת להתגבר על הרצון להוכיח את התיזה שלך על אשכנזים ומרוקאים. גם כאשר שאלת אותי על ההיסטוריה של שתי הערים, השאלות נוסחו כאילו על מנת ללמוד את העובדות אבל בכתבה זה מתבטא כהתנשאות שלי על תושבי דימונה. מי כמוך יודע שלא כך עניתי ולא על זה נשאלתי אבל האמת כנראה לא הייתה הדבר שאליו כיוונת אלא הסקופ העיתונאי.

אז מה יצא לנו ולך:

?
אתה קיבלת כתבה בעיתון של יום שישי

.









א בית משפט שלום 2442/05 ד"ר מוטי בריל נ' דניאל בן סימון, הוצאת עיתון הארץ בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/11/2010)