פסקי דין על ניר ברקת | פסקי דין על אתי בנימין

13863/08 א     24/11/2010




א 13863/08 ניר ברקת נ' אתי בנימין








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 13863-08 ברקת נ' בנימין






בפני

כב' השופט
עודד שחם


תובע

ניר ברקת

על ידי עו"ד ירון רוסמן
, אסיף רוזנברג


נגד


נתבעת

אתי בנימין

על ידי עו"ד א.ש. בר יוסף




פסק דין



בפני
י תביעת לשון הרע.

1. התובע הוא ראש עיריית ירושלים. בעת הגשת התביעה ובמועדים הרלוונטיים לתיק היה התובע חבר מועצת העיר, יו"ר האופוזיציה ומועמד לראשות העירייה. הנתבעת היא יו"ר ארגון וולונטרי המכונה "ארגון הורים למערכת החינוך ירושלים" (להלן – הארגון).

2. בבסיס התביעה עומד מכתב ששלחה הנתבעת ביום 3.4.08. על פי האמור בו, המכתב מופנה לתובע. המכתב מועתק ל"תקשורת". כותרתו היא "גילוי דעת". במכתב נטען כלפי התובע, כי "גררת ילדים לישיבת המועצה [מועצת העירייה – ע.ש.] בתאריך 27 במארס 2008". נטען כלפיו בהקשר האמור כי "לא יתכן שפוליטיקאי משיל מעצמו את כל העכבות המוסריות ומשתמש בכל אמצעי פסול ככל שיהיה להשגת מטרות פוליטיות אישיות". הועלתה כלפי התובע תהייה האם גרר ילדים למועצה כדי להשפילם ולביישם. נטען כי נמחקה מליבו הבושה, "המבדילה בינינו לבין יצורים אחרים". נטען עוד, כי השימוש בילדים הינו "סוג מסויים של התעללות". על דברים אלה במכתב סבה התביעה שבפני
י.

3. ברקע ההתדיינות עמד עניינו של בית ספר בשם "יד המורה". לגבי בית הספר האמור התקיים בתקופה הרלוונטית מאבק של הורים מול גורמים בעירייה. נושא המאבק היה רישום של ילדים המוגדרים כאוטיסטים לבית הספר. יצויין עוד, כי מן החומר שבפני
י עולה כי הישיבה הנזכרת בפרסום לא התקיימה במועד הנזכר בו, ונדחתה ליום 3.4.08.

4. (א) סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, קובע כי

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג

מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו
...... "

(ב) השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע במובן סעיף זה היא שאלה פרשנית. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי "... יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת..." (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02
רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ
'
פ"ד נח(3) 558). בהקשר זה, נפסק כי "...... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר .... יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן .... ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר." (שם, בפיסקה 13).

(ג) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיבי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00
אפל נ' חסון
פ"ד נו(2) 607).

5. הנתבעת ייחסה לתובע, כעניין שבעובדה, שימוש פסול בילדים לקידום מטרות פוליטיות. היא לא חסכה בדימויים ובמלים על מנת לגנות התנהגות נטענת זו. מסקנה זו אינה משתנה נוכח עדות התובע כי הורי הילדים היו זכאים להביא את ילדיהם, וכי אינו רואה פסול בכך (בעמודים 6, 7 לעדותו). קיים הבדל ברור בין הבאת הילדים על ידי הוריהם, כחלק ממאבק ציבורי הנוגע לחינוך אותו מקבלים הילדים, ובין הבאתם על ידי אדם פוליטי ממניעים פוליטיים. על פי אמות המידה עליהן עמדתי, המדובר בלשון הרע, במובן חוק איסור לשון הרע. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח ההתייחסויות השליליות במובהק הכלולות בפרסום, עליהן עמדתי.

6. (א) התובע הוכיח כי נעשה פרסום במובן חוק איסור לשון הרע. די לעניין זה בעדות הנתבעת (פרוטוקול, עמוד 24) כי מסרה העתק של המכתב לחבר מועצת העירייה מאיר תורג'מן (ראו גם בסעיף 36 לתצהירה). תורג'מן חילק העתק מן המכתב לחברי המועצה האחרים (תצהירו, בסעיף 10). הוא עשה כן לבקשת הנתבעת, לאחר שהנתבעת ניסתה לחלק את המכתב לחברי המועצה, אך המאבטחים לא אפשרו לה את הדבר (בעמוד 31 לעדותו[1]
). יוצא, כי גם הפרסום לחברי המועצה האחרים הוא באחריותה הישירה של הנתבעת.

(ב) לא למותר להוסיף, כי בשולי המכתב כתבה התובעת "העתק: תקשורת". ברור, אפוא, כי אין מדובר במכתב אישי או חסוי, וכי היה מיועד להפצה. זו אף זו, עדה נוספת מטעם הנתבעת, הגב' אסנת רותם, פעילה בארגון אשר הנתבעת עומדת בראשה, העידה כי קיבלה מן הארגון את המכתב נשוא התביעה, וזאת במסגרת תפקידה כיו"ר ועד הורים בבית ספר (ראו בעמוד 33 לעדותה). אף מכך עולה כי נעשה פרסום של המכתב.

7. בעיקרה, לשון הרע במקרה זה היא במישור העובדתי. בבסיסה, ניצבת טענה עובדתית בדבר גרירת ילדים על ידי התובע, כביכול, לישיבה הנזכרת של מועצת העירייה. אין מחלוקת, כי היו ילדים במקום ובזמן הנטענים. המחלוקת היא, האם התובע אחראי להגעתם. על הנתבעת, הטוענת להגנה לפי חוק איסור לשון הרע, רובץ נטל השכנוע להוכיח את אמיתות הטענה. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. אבהיר את עיקרי השיקולים ביסוד קביעה זו.

8.
ראשית
, התובע, אשר עורר רושם אמין, הכחיש כל קשר להגעת ילדים לישיבתה של מועצת העירייה נשוא התביעה (תצהירו, סעיף 32; עדותו, עמוד 6). הוא הכחיש זאת גם בזמן אמת (ראו דבריו בישיבת המועצה ביום 3.4.09, בעמוד 74 למוצג נ/2). הוא אף העיד כי המליץ בזמן אמת לנציגי ההורים שלא להביא את הילדים (תצהירו, סעיפים 19 – 20; עדותו עמודים 4, 7 - 8; ראו ברוח דומה גם בתצהיר מי שהיתה עוזרתו במועדים הרלוונטיים, גב' הדס קרני, בסעיף 16). גירסתו של התובע לעניין זה עמדה במבחן החקירה הנגדית.

9.
שנית
, הנתבעת לא היתה יכולה להעיד מידיעה אישית כי התובע נהג כפי שטענה במכתבה. היא אף לא נכחה בישיבת המועצה שנדחתה, והועדה ליום 27.3.09 (ראו תצהירה, בפיסקה 35; עדותה, בעמוד 24). גם מי מן העדים שהעידו מטעמה של הנתבעת לא יכלו להעיד מידיעה אישית על כך שהתובע היה אחראי להגעת הילדים. אדרבא, מעדותו של מאיר תורג'מן, חבר מועצה אשר העיד מטעם התובעת, אף עולה בבירור כי לא אמר לנתבעת שהתובע הוא שאחראי להבאת הילדים (בעמודים 30 – 31 לעדותו), אלא כי הנתבעת היא זו שאמרה לו כי כך היה. ממילא, אין הנתבעת יכולה להישען על עדותו לעניין זה.

10. בתוך כך, הנתבעת לא הניחה תשתית לטענה בכתב ההגנה ובתצהירה, כי התובע הביא את הילדים לבניין העירייה בצורה מאורגנת ותוך ציודם בחולצות אחידות (סעיף 13(ב) לכתב ההגנה; סעיף 41 לתצהירה). אין כל ראייה הקושרת בין התובע ובין החולצות שלבשו הילדים באותו היום. אין כל ראייה הקושרת בין דרכי הגעתם של הילדים לישיבה (אשר לא הוכחו על ידי הנתבעת), ובין התובע.

11. לא נעלם מעיני, כי בישיבת המועצה ביום 3.4.08 נטען על ידי חלק מחברי המועצה לאחריות של התובע להבאת הילדים למקום (ראו נ/2, בעמוד 7 (דברי מאיר תורג'מן), בעמוד 38 (דברי אלי שמחיוף), עמוד 62 (שמואל שקדי)). לדברים בישיבה אין ערך ראייתי משל עצמם להוכחת אמיתותם. כאמור, התובע הכחיש את הדברים באותה הישיבה. חלק מן הדוברים העידו בפני
י. בסופו של דבר, נבחנות עדויותיהם, על פי תוכנן ועל פי משקלן.

12. מאיר תורג'מן העיד כי התובע קיבל את ההורים והילדים לפני הישיבה המתוכננת, דיבר עימם, הצטלם עימם (סעיף 5 לתצהירו). אם וככל שהתובע דיבר עם ההורים לפני הישיבה אין בכך דבר, שכן אין חולק כי נפגש עם נציגים של חלק מן ההורים לפחות במועד שקדם לישיבה, בנושא שהיה אמור להידון בה. לגבי הצטלמות משותפת, ניתן היה לצפות כי יוצגו תמונות כלשהן לביסוס טענה זו. באין תמונות כאמור, המשקל שניתן לייחס לעניין זה מוגבל. בכל מקרה, אין טענות אלה מלמדות כי התובע היה אחראי, במישרין או בעקיפין, להבאת הילדים למקום, בין בישיבה זו, ובין בישיבה שנערכה שבוע אחרי כן (ראו תצהיר תורג'מן, סעיף 7).










א בית משפט שלום 13863/08 ניר ברקת נ' אתי בנימין (פורסם ב-ֽ 24/11/2010)