פסקי דין על אברהם חנוך כרם | פסקי דין על עיריית הרצליה | פסקי דין על משה נסים | פסקי דין על רינקוב | פסקי דין על סנדרוביץ - עורכי דין ואח' |

161625/09 א     06/12/2010




א 161625/09 אברהם חנוך כרם נ' עיריית הרצליה, משה נסים, רינקוב, סנדרוביץ - עורכי דין ואח'






בפני

כב' השופט דן מור
, שופט בכיר

תובעים

אברהם חנוך כרם

ע"י עוה"ד הדס קריספי
נגד
נתבעים

1.עיריית הרצליה

2.משה נסים
, רינקוב
, סנדרוביץ - עורכי דין
3.אבי סנדרוביץ חברת עוכי דין
4.סנדרוביץ אבי, עו"ד
5.רון חמד חברת עורכי דין
6.רון חמד, עו"ד
7.יצחק וייסמן, עו"ד
ע"י עוה"ד יצחק וייסמן

פסק דין
1. התביעה שבפני
עניינה בנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהליכי גביית קנס עבירת חנייה המיוחסת לרכבו של התובע, בתחום העיר הרצליה, בתאריך 20.8.97. עילת התביעה הינה ברשלנות, פרסומי לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הנתבעת הינה עיריית הרצליה
וכן הנתבעים 2 עד 7, שותפות עורכי דין וחברות עורכי דין ועורכי דין שהתאגדו בחברות אלו, אשר התקשרו עם עיריית הרצליה
לביצוע גביית חובות קנסות כקנס נשוא תובענה זו.

התובע, מנכ"ל חברה מסחרית, טוען כי העונש, הקנס, שהוטל עליו כדין בגין עבירת החניה – התיישן, כך שהנתבעים, העירייה (להלן: "הנתבעת") ועורכי הדין, על תאגידי עורכי הדין (להלן: "הנתבעים"), התרשלו במעשיהם בהמשכת הליכי הגביה נגדו, ולבסוף, בהליכי עיקול מטלטלין בביתו ובעיקול שהוטל על חשבונותיו, בבנקים שונים, נגרם לו נזק, גם בכך שהליכים אלו מהווים פרסום לשון הרע, פגיעה בפרטיותו וכן נזק ישיר הקשור סיבתית לפעולותיהם ומחדליהם הרשלניים.

הנתבעים טוענים כי פעלו כדין, וכך אף נתבעים 2-7, שפעלו בשליחות הנתבעת, ואין במעשיהם כל התרשלות, וממילא עומדות להם ההגנות כמפורט בסעיף 13 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ולפי הוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש), כשלטענתם הקנס כלל לא התיישן וכל פעולותיהם נעשו כחוק, בהסתמך על סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה).

2. הנתבעים שלחו לתובע מכתבי דרישה רבים לתשלום הקנס. הנתבעת, באמצעות החברה לאוטומציה, שלחה שישה מכתבי דרישה לכתובת התובע שברח' יהודה הנשיא 40, ת"א, בתאריכים שבין 6.1.2000 ועד 24.12.2001. בשנת 2003 התקשרה הנתבעת עם הנתבעים לצורכי גביית הקנסות, והנתבעים שלחו מכתבי דרישה נוספים בין תאריך 22.7.2003 ועד 24.7.2006, לכתובתו של התובע בשד' נורדאו 93, תל אביב, בתאריך 16.3.2004, לכתובת ברח' יהודה הנשיא, וב- 11.7.2007, לכתובת ברח' ליבנה 8 באור יהודה, ולבסוף בתאריך 24.10.07, לכתובת התובע ברח' וולמן 5, תל-אביב, הוא המכתב הראשון שהתקבל על ידי התובע, כך לטענתו שלא נסתרה, ומאותו יום הוא שולח מכתבים רבים לנתבעים בדרישה לבטל את הליכי הגביה, אך ללא הועיל.

בתאריך 16.12.2007, הוטל עיקול ע"י הנתבעים בבנק דיסקונט, בתאריך 27.10.2008, בבנק לאומי ובנק הפועלים, ובבנק מרכתניל בתאריך 13.1.2009. חשבונו של התובע התנהל בבנק הפועלים. ניסיון עיקול המטלטלין בדירת התובע התבצע ברח' וולמן בת"א, בתאריך 12.3.2009.

התובע המציא אישור ממרשם האוכלוסין מתאריך 30.11.2008 (ת/10), ובו תמצית רישום כתובותיו במהלך השנים:
מתאריך 1.6.72 עד 24.7.95 – רח' יהודה הנשיא 40, ת"א;
מתאריך 24.7.95 עד 8.6.05 – שד' נורדאו 39, ת"א;
מתאריך 8.6.05 עד 19.9.07 – רח' ליבנה 8, אור יהודה;
מתאריך 19.9.07 עד היום – רח' וולמן 5, ת"א.

התובע אף הגיש בקשה להגשת ראייה חדשה, וזאת בתאריך 3.10.10, לאחר סיום שמיעת ההוכחות, ראיה שנמצאה על ידו במקרה בחיפוש שערך בביתו. ביהמ"ש אישר את הגשתה כראיה, מהטעם שיהיה בה על מנת לעזור לביהמ"ש, ככל האפשר, לרדת לחקר האמת בפרשה זו. מדובר ברישיון נהיגה ישן של התובע, ממנו נובע כי בתאריך הוצאת רישיון נהיגה זה, ה- 15.12.97, כתובתו הרשומה של התובע היתה – שד' נורדאו בתל-אביב.

3. כאמור, המחלוקת העיקרית בתובענה זו, הינה שאלת התיישנות העונש, הקנס. העבירה הינה עבירת חניה, שנעברה בתאריך 20.8.1997. התובע אינו כופר, לצורך תביעתו זו, בביצוע העבירה.

עבירת החנייה שבגינה נכנס התובע הינה – "עבירת קנס מסוג ברירת משפט, וסיווגה הינו חטא" (ראה בג"צ 1618/97 סאצ'י נ' עיריית ת"א, פד"י (נב) (2) 542,551). עבירה זו הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט, כאמור בסעיף 228-230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ). בהתאם לסעיף 24(3) לחוק העונשין, עבירת חטא הינה עבירה שאם העונש בגינה הינו קנס בלבד, כבמקרה שבפני
נו, עניינו ב – "קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא ייקבע לו סכום". תקופת התיישנות העונש, או קנס, הינה - 3 שנים (ראה סעיף 10 לחסד"פ).

כלומר, העונש שהוטל על התובע בגין עבירת החניה, הקנס, מתיישן כבר בתאריך 20.8.2000. עקב התיישנות - הקנס בטל. אם בוצעו לאחר מכן פעולות גבייה כנגד התובע ונגרם לו נזק, פעולות אלה הינן, לכאורה, רשלניות.

כמובן שמסירת הודעה כדין לתובע על הקנס המוטל עליו, או הצגת דרישה חוזרת לתשלום הקנס, תוך תקופת ההתיישנות, מהווים המשך ביצוע העונש כמשמעותו בסעיף 10 לחסד"פ, שאז חוזר מרוץ תקופת ההתיישנות לנקודת ההתחלה. על כן יש לבחון את הפעולות בהם נקטה הנתבעת מיום העבירה ועד לתום תקופת ההתיישנות.

משהומצאה לבעל הרכב הודעה תשלום קנס, עליו לשלם את הקנס תוך 90 יום או שיודיע שברצונו להישפט על העבירה (סעיף 229 לחסד"פ). ובסעיף 237 (א) לחסד"פ נאמר כדלקמן:
"מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה:
(1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר בני-אדם - במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו;
(2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה" [ההדגשה אינה במקור - ד.מ.]

בתקנה 44 (א) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד 1974, נאמר כדלקמן:
"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". [ההדגשה איננה במקור ד.מ.].

כלומר, על הנתבעים להוכיח כי ההודעות נשלחו, בתוך תקופת ההתיישנות, בדואר רשום ולמענו של התובע. התובע, הנמען, רשאי להוכיח כי לא קיבל את ההודעה ולא עקב הימנעותו לקבלה. התובע העיד, ואין כל סיבה או נימוק שלא לקבל את דבריו, כי לא קיבל את ההודעות.

הנתבעים טוענים כי מענו של התובע הינו זה שהמופיע במשרד הרישוי, הרי כאמור בסעיף 1 לפקודת התעבורה – בעל הרכב הוא זה הרשום ברישיון הרכב.

ההודעות שנשלחו במהלך תקופת ההתיישנות נשלחו באמצעות הנתבעת, בסיוע החברה לאוטומציה, לכתובת שבמשרד הרישוי, הכתובת לצורך רישוי הרכב, ברח' יהודה הנשיא בתל-אביב (ראה תצהירו של העד אסולין, עמ' 27). אולם, לאורך כל תקופת ההתיישנות, מענו של התובע, כרשום במרשם האוכלוסין, היה בשד' נורדאו 93 בתל-אביב.

ב"כ הנתבעים טוען כי הנתבעת פעלה כיאות, לאור הוראת תקנה 13 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, שם נאמר כדלקמן:
"בעל תעודה יודיע על כל שינוי שחל בכל פרט מן הפרטים הרשומים בתעודה..."

כלומר, התובע התרשל ולא הודיע על שינוי כתובתו, כך שאין לו להלין כנגד ההודעות שנשלחו לכתובת הרשומה שם.

אולם ב"כ הנתבעים בחר להתעלם מתקנת משנה (א) (1), ששם נאמר כדלקמן:
"על אף האמור בתקנת משנה (א), על שינוי שחל בכתובת למשלוח דואר, יודיע בעל התעודה, שהוא תושב כהגדרתו בחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, לפקיד הרישום כמשמעותו בחוק כאמור".
[ההדגשה איננה במקור - ד.מ.].

פקיד הרישום, כמשמעותו בחוק מרשם האוכלוסין, קיבל הודעה על שינוי כתובת התובע, ובכך יצא התובע ידי חובתו. אין על התובע כל חובה להודיע על שינוי כתובת גם למשרד הרישוי. מענו של תושב ישראל הינו אחד מהפרטים הנוגעים לתושב שירשמו במרשם זה (ראה סעיף 2 (11) לחוק).

אף אין להתעלם מהרישום ברישיון הנהיגה של התובע, מתאריך 15.12.97, דהיינו שוב רישום במשרד הרישום, לאחר מועד רישום עבירת החניה, שם נרשם מען התובע בשד' נורדאו, כרשום במרשם האוכלוסין!

ב"כ הנתבעים מנסה להעזר בטענותיו גם באמור בחוק עידכון כתובת, תשס"ה-2005, המחייב, כאמור בסעיף 2(א), את התושבים, להודיע על עידכון כתובתם תוך 30 יום מיום השינוי. אולם בסעיף 3 לחוק זה נקבעה גם חובת כל רשות מקומית להתעדכן בכתובת וברור שהנתבעת לא עשתה כן, אולם ממילא חוק זה נכנס לתוקפו אך ב- 1.2.2006, שנים לאחר המועדים הרלבנטיים לפרשתנו.

הנתבעים אף מבקשים להיאחז בהוראת פקודת המיסים (גבייה), שם נאמר בסעיף 12(ב), כדלקמן:
"הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין, אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עיסקו הרגיל, או נשלחו לשם על שמו בדואר..."
[ההדגשה איננה במקור - ד.מ.].

מכאן, לטענתם, כי במשלוח ההודעות בדואר, לפי מענו של התובע, מילאו את הנדרש מהם. אולם גם טענה זו לא תוכל להישמע. ההודעות שנשלחו, אינן הודעות שיש למסרן "לפי הפקודה", אלא בהתאם להוראת החסד"פ, ומכל מקום, כאמור, הן לא נשלחו למענו הנכון של התובע.

המען למשלוח הודעות הינו המען שבמרשם האוכלוסין, כאמור בחוק מרשם התושבים, בסע' 3:
"רישום במרשם...יהיו ראייה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים.."
[ההדגשה איננה במקור - ד.מ.].

כלומר, כל עוד לא הצביעו הנתבעים על הוראת חוק דין המתירה להם לשלוח הודעות כאלה למען אחר, אין בטענותיהם כל ממש.

גם בנושא המשלוח בדואר רשום דווקא, לא עמדה הנתבעת בחובתה. לטענת העד אסולין, ההודעות שנשלחו בדואר רשום חזרו בציון שהמשלוח "לא נדרש". כשנשאל מה פירושו של ציון שכזה, השיב שיתכן ואין זו הכתובת הנכונה (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 13.6.2010). אולם, כשידוע ומוכח כי התובע לא התגורר אז בכתובת יהודה הנשיא, אלא אך הוריו,

הרי גם אם הגיעה להוריו הודעה על דואר רשום עבור התובע, שאינו קטין, אין עליהם כל חובה להיטלטל ולסור לסניף הדואר למשוך את ההודעה. על הנתבעת היה להתייחס להודעה שנשלחה בדואר רשום ושחזרה כ"לא נדרש", לברר את המען הנכון על פי נתוני מרשם האוכלוסין ורק אז להמשיך בניסיונות משלוח ההודעה על הקנס ודרישה לשלמו.

הנתבעים מוסיפים ומציינים, כי פנו לתובע מעבר למכתבי הדרישה גם על ידי גובה מס מטעם הנתבעת שהגיע ביום 29.6.04 לכתובתו של התובע ברח' הנשיא ומסר לו הודעה על הקנס וציין בדו"ח כי שם החייב רשום בנכס. אולם ממילא אין לכך כל חשיבות כי בשלב זה הקנס כבר בטל בגין ההתיישנות.

בנסיבות אלו, הוכיח התובע את טענתו כי העונש, הקנס, התיישן ומכאן שהקנס בטל. כל מכתבי הנתבעת, ולאחר מכן מכתבי הנתבעים, אין בהם כדי לשנות את עצם בטלות הקנס. אף יש לציין כי כל מכתבי הנתבעת לתובע, גם בתאריכים שלאחר תקופת ההתיישנות ועד 24.12.01, אף הם לא נשלחו למענו הנכון של התובע, כבמרשם האוכלוסין.

גם מכתבי הנתבעים 2-7 נשלחו כבר לאחר שהקנס התיישן והם נשלחו לכתובת שבשד' נורדאו, אולם התובע לא היה אז בארץ. הוא חזר ארצה רק בשנת 2005. נשלחו אליו לפחות עוד שתי הודעות, בשנת 2006, לשד' נורדאו, כולן בדואר רגיל. עדותו של התובע כי לא קיבל גם הודעות אלו-לא נסתרה, וביהמ"ש מאמין לגירסתו. לאחר מכן נשלחו הודעות לרח' הנשיא, אף שמזה שנים התובע אינו מתגורר שם, וכן ביוני 2007, לרח' ליבנה באור יהודה, ושוב, בדואר רגיל, והתובע העיד כי לא קיבל הודעה זו, ורק את ההודעה מתאריך 24.10.07, כשמענו היה ברח' וולמן, התקבלה על ידו. התובע מיהר ושלח מכתב לנתבעים והודיע להם כי הקנס התיישן ואין כל מקום להמשיך ולדרוש ממנו לשלם קנס של 661 ₪. ובמיוחד כשהקנס המקורי, שהודעה על קיומו לא הגיעה אליו עד אותו יום, היה בסך של 70 ₪.

הנתבעים התעלמו מטענותיו והמשיכו בפעולות הגבייה ואני קובע בזאת שעשו כן שלא כדין.

4. סוגיה נוספת המתעוררת בעניינו, הינה סמכותו העניינית של בית משפט זה.

כשהסעד המתבקש בתובענה זו הינו לפיצויים בגין עוולות כנגד התובע, הסמכות הינה לבימ"ש השלום, בהתאם לסכום התביעה. לכל עניין אחר המתעורר בתובענה זו, אפילו היה בסמכותו העניינית של בימ"ש אחר, לבימ"ש זה הסמכות שבגררא (סעיף 76 לחוק ביהמ"ש (נוסח משולב) תשמ"ד-1984).

בנוסף לכך, הרי גם לעניין בטלות הקנס, הסמכות הינה לביהמ"ש האזרחי, כדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן, בעפ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ג (5) 715, 719:
"...גביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על-פי פקודת המסים (גביה), כאילו היה מס. לפיכך הואיל ומדובר בשלב של הוצאתו לפועל של עונש הקנס שהושת, שבמסגרתו נטענת טענת התיישנות, אין זה ראוי שהוא יטופל על-ידי בית-משפט שגדר סמכותו הוא טיפול בעניינים פליליים בלבד. שלישית, בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי, ועל-פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית-משפט הדן בעניין אזרחי. רביעית, נושא ההתיישנות מעלה שאלות שונות, הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי. הבירור העובדתי של סוגיית ההתיישנות יפה לבית-המשפט האזרחי לערכאותיו". [בפסקה 4].

ובעא (ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש (לא פורסם), אומר כב' השופט ורדי כדלקמן:
"טענה לגבי התיישנות העונש ו/או הקנס, לרבות הטענה שלא ניתן לגבות את הקנס בשל התיישנות, או כל הקשור לעצם אופן פעולת הגבייה של הקנס, צריכה להתברר בבית המשפט האזרחי בלא קשר לביטול ההרשעה בעבירה. טענה זו שונה מטענת התיישנות העבירה, כיוון שהיא מניחה את קיום ההרשעה וגזה"ד, ולא תוקפת אותם אלא את אכיפת העונש בלבד, וכאשר העונש הוא קנס ניטל "אופיו" הפלילי והוא הופך לחוב "אזרחי". מדובר למעשה בתקופת הפעולה של הרשות" (פיסקה 13, עמ' 10).

5. התובע טוען כי המעשים שגרמו לו נזק, הם העיקול שנעשה בביתו, בתאריך 13.1.09, והעיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו, בבנק הפועלים בתאריך 27.10.08, יחד עם ההודעות על העיקול שנשלחו גם לבנקים האחרים, בנק לאומי ובנק מרכנתיל, עובר לאותו מועד או לאחר מכן. הוא טוען כי מעשים אלו מהווים רשלנות, בניגוד לסעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מהווים אף פרסום אסור, כאמור בסעיף 1,2 ו-7 לחוק לשון הרע, ואף פגעו בפרטיותו כאמור בסעיף 2 ו-4 לחוק הגנת הפרטיות.

הנתבעים אינם כופרים בביצועם של עיקולים אלו, והשאלה שבפני
הינה באם המעשים שנעשו, כפי שנעשו, יש בהם כדי עוולה אזרחית. להלן התייחסותי לכל אחת ואחת מהעוולות הנטענות.

6. ראשית, פרסום לשון הרע. כאמור, מודים הנתבעים כי שלחו גו







א בית משפט שלום 161625/09 אברהם חנוך כרם נ' עיריית הרצליה, משה נסים, רינקוב, סנדרוביץ - עורכי דין ואח' (פורסם ב-ֽ 06/12/2010)