פסקי דין על אברהם כץ | פסקי דין על דינה בן ישי | פסקי דין על דוד בן ישי |

73/08 א     05/12/2010




א 73/08 אברהם כץ נ' דינה בן ישי, דוד בן ישי








בית המשפט המחוזי בנצרת

בפני
כב' השופט עאטף עיילבוני
05 דצמבר 2010
ת"א 73-08 אברהם כץ
נ' דינה בן ישי




תובעים
אברהם כץ


נגד

נתבעים
דינה בן ישי
דוד בן ישי


פסק דין
חלקי

הקדמה

:

בהתאם להסכמת הצדדים, הסוגיה היחידה העומדת להכרעת בית המשפט במסגרת החלטה זו היא שאלת זכויות הצדדים בדרך העוברת במשק בו מתגוררים הנתבעים ומשמשת כדרך גישה לרפת אותה מנהל התובע במשקו הצמוד (להלן: "דרך הגישה").

התובע מתגורר במשק מס' 24 במושב בית שערים (להלן: "משק 24") ומנהל במשקו רפת מזה שנים רבות. הנתבעים הינם בעלי זכויות במשק 25, הצמוד למשקו של התובע (להלן: "משק 25").

בחלק ממשק 25 עוברת דרך גישה, המחברת את הכביש הראשי במושב בית שערים אל הרפת שבמשקו של התובע ומשמשת – כך לטענת התובע – לצרכיו החקלאיים, ובתוך כך למעבר יומיומי של כלי רכב אל תוך הרפת וממנה החוצה. על פי הנטען, התנועה באמצעות דרך הגישה אל משקו של התובע נמשכת למעלה מ-60 שנה (ומתוכן למעלה מ-40 שנה שהתובע עובד ברפת), והחל משנת 1977 משמשת דרך הגישה למעבר של מיכלית המפנה חלב ממשק התובע לתנובה, וכן למעבר של משאית המובילה מזון לפרות. עוד נטען כי בשנת 1982 סלל התובע את דרך הגישה באספלט, כדי להקל על מעבר כלי הרכב ולמנוע אבק.

התביעה הוגשה במקור לבית משפט השלום בנצרת, ובמקביל להגשת התביעה, הוגשה בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד. ביום 16/1/08 נעתר בית משפט השלום (כב' השופט טאהא ערפאת) לבקשה ונתן צו מניעה, במעמד צד אחד, המורה לנתבעים להימנע מלגדר את משקם באופן שיפריע לשימוש בדרך הגישה, וכן להימנע מלהפריע לשימוש ולמעבר כלי רכב בדרך זו. במהלך הדיון שהתקיים בבית משפט השלום, הסכימו הצדדים להעביר את הדיון בתובענה ובבקשה למתן צו מניעה לבית המשפט המחוזי, מטעמי סמכות עניינית. בגדרי אותה החלטה נקבע כי צו המניעה יישאר בתוקף עד מתן החלטה על ידי בית המשפט המחוזי. צו המניעה עודנו תלוי ועומד גם כיום.

לאחר שהתיק הועבר לטיפולי ומשנכשלו ניסיונות להביא את הצדדים לכדי פשרה, נקבע התיק לשמיעת ראיות הצדדים בכל השאלות השנויות במחלוקת. במעמד ישיבת ההוכחות, הסכימו הצדדים כי תחילה תידון ותוכרע שאלת זכויות הצדדים בדרך הגישה.

משהסתיים שלב שמיעת ההוכחות והוגשו סיכומי טענות הצדדים, ערוך התיק ומוכן להכרעה.

טענות התובע
:


לטענת התובע, עקב התקיימותם של תנאי סעיף 94 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הינו זכאי לדרוש רישום זיקת הנאה הצמודה למקרקעין, כשמשק 24 הוא "המקרקעין הזכאים" ואילו משק 25 הוא "המקרקעין הכפופים".

לעניין התנאי הראשון להשתכללות זיקת הנאה, טוען התובע כי דרישתו עניינה זכות למעבר או שימוש בדרך הגישה, ואין הוא טוען לזכויות מעבר לכך, ועל כן זכות זו ראויה להיות זיקת הנאה.

אשר לתנאי השני, שעניינו אופי ותכונותיו של השימוש, טוען התובע כי השימוש והמעבר בדרך נוגד את זכות הבעלים, כפי שאלה ציינו בעצמם (ודוק: טענה זו סותרת טענות קודמות שהעלה התובע בנדון, כפי שעוד יפורט בהמשך); כי השימוש והמעבר בדרך גלויים לעין; כי השימוש בידיעתם הקונסטרוקטיבית - להבדיל מידיעתם בפועל - של הנתבעים, שכן העלות להשגת המידע אודותיו היא סבירה, בייחוד בהתחשב במקצועו ובהכשרתו של הנתבע כגיאוגרף, מה גם שהנתבעים בעצמם הרחיבו את ביתם בשנת 1983 וחזקה כי היו בידם מפות ומדידות מאותה שנה; וכי השימוש אינו מכוח זכות חוזית או אחרת שהוענקה לתובע על ידי הנתבעים.

בנוגע לתנאי השלישי להשתכללותה של זיקת הנאה, טוען התובע כי הינו משתמש בדרך במשך למעלה מ-30 שנה, וליתר דיוק כי הינו משתמש בדרך, באופן אישי, מזה 36 שנה, וקודם לכן, אף בתקופת אימו נעשה שימוש בדרך משנות ה- 30 ואילך (מועד הקמת הרפת), תקופה שניתן לצרפה לתקופת השימוש הכוללת לצורך בחינת התקיימות תנאיה של זיקת הנאה. בהקשר זה מדגיש התובע כי תוואי דרך הגישה – הן מבחינת אורכו והן מבחינת רוחבו – לא השתנה במהלך השנים בכל הנוגע לקטע השנוי במחלוקת (היינו קטע הדרך שעובר בחלקת הנתבעים), מלבד סלילת דרך הגישה בשנת 1982, ודרך הגישה קיימת עוד משנת ה- 30 ועד היום והיא ממוקמת בין שני עצי זית, אשר בעבר היו מסמנים באמצעותם את גבולות המשקים.

בתגובה לטענה לפיה לא ניתן לרכוש זיקת הנאה מכוח שנים כנגד הנתבעים, כחוכרים של מקרקעי ציבור (קרקע בבעלות הקרן הקיימת לישראל), טוען התובע כי עמדה זו עומדת בניגוד לעמדת המלומדים העוסקים בסוגיה זו ואינה נתמכת ב

פסק דין
של בית המשפט העליון.

לחילופין, טוען התובע כי קמה לו, באופן אישי, גם זיקת הנאה "פרסונלית", מכוח שימוש במשך 30 שנה במקרקעין, והינו זכאי לדרוש רישום זכותו האמורה.


בנוסף ולחילופין, טוען התובע כי השימוש שעשה בדרך הגישה הקנה לו רשות בלתי הדירה ורישיון שלא ניתן לביטול למעבר בדרך הגישה. עוד טוען התובע כי הנתבעים מנועים מלהפריע למעבר בדרך הגישה על פי דיני ההשתק, בהתקיים התנאים של מצג מצדם. בהקשר זה טוען התובע כי שתיקת הנתבעים במשך כל השנים בהם נעשה שימוש בדרך הגישה, מהווה הסכמה ורשות מצדם לשימוש שעשה התובע – רשות מכוח הסכמה שבשתיקה בלתי הדירה (כאן המקום לשוב ולהדגיש כי טענה זו ביחס לשתיקת הנתבעים במשך השנים סותרת טענות קודמות של התובע בנדון, כפי שעוד יפורט בהמשך). התובע מוסיף וטוען כי לאור עובדה זו, הסתמך על השימוש בדרך לצורכי הרפת ואף סלל על חשבונו את דרך הגישה באספלט, תוך שאביה של הנתבעת מסמן יחד עימו את שביל הסלילה, כדי לוודא שהסלילה אינה חורגת מהתוואי הקיים. לשיטתו של התובע, בנסיבות אלה, מושתקים הנתבעים מלטעון לפינוי או אי שימוש בדרך הגישה שחורגת חלקית למשקם.

לסיום, מבקש התובע להבהיר כי בניגוד לטענת הנתבעים, זכויותיו במשק 24 הוכחו באופן מלא, ודווקא הנתבעים הם אלה שמסרו מידע לא נכון לגבי זכויותיהם, שכן בדיעבד התברר כי זכויות הנתבע במשק 25 הינן חלקיות בלבד.

טענות הנתבעים
:


בראש ובראשונה טוענים הנתבעים כי טרם הוכחו זכויותיו של התובע במקרקעין ולא הובהר כי הינו מחזיק כחוק במשקו, בין היתר גם בהתחשב בכך שחוזה החכירה בנוגע למשק 24 הסתיים לפני למעלה מ-20 שנה, ודי בכך כדי להצדיק את דחיית התביעה.

לעניין סלילת דרך הגישה על ידי התובע, טוענים הנתבעים כי סלילה כאמור דורשת היתר בניה, שלא ניתן במקרה זה. לשיטתם של הנתבעים, מתן סעד משפטי של זכות מעבר ושימוש בדרך הגישה, בנסיבות בהן מדובר בדרך שנסללה באופן לא חוקי, אינה ראויה
.

לגופו של עניין, טוענים הנתבעים כי טענותיו של התובע נשענות על רקע עובדתי סותר, כיוון שמחד גיסא טען כי שימושו בדרך במהלך השנים מהווה חזקה נוגדת, ומאידך גיסא טען לזיקת הנאה מכוח הסכמה פוזיטיבית עם הנתבעים ו/או עם הורי הנתבעת, באופן השומט את הבסיס מתחת לטענתו בדבר השתכללותה של זיקת הנאה מכוח השנים, העומדת בלב ליבה של התביעה.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי לנוכח העובדה שזיקת ההנאה מכוח השנים מבוססת על יסוד החזקה הנוגדת, טענתו של התובע בדבר הסכמה פוזיטיבית של הנתבעים פועלת לרעתו ולמעשה שומטת את הטענה מיסודה (שכן לא מתקיימת אותה חזקה נוגדת). למעשה, לטענת הנתבעים, קבלת רשות או הסכמה מצד בעל המקרקעין לשימוש קוטעת את האפשרות לשכלולה של זיקת הנאה מכוח שנים, ויוצרת, לכל היותר, מעמד חדש של בר רשות או שוכר.

עוד טוענים הנתבעים כי בהיותו של התובע בר רשות (לפי האפשרות העולה מטענותיו), ניתן לסלקו מדרך הגישה העוברת במשק הנתבעים בכל עת, בכפוף למסירת הודעה פרק זמן סביר מראש. על פי הנטען, הודעות כגון אלה נמסרו לתובע מאז שנת 2007 ואילך.

הנתבעים טוענים כי ניסיונו של התובע להסתיר עובדות מהותיות מעיני בית המשפט לעניין זכויות הצדדים במקרקעין, צריכה לפעול לחובתו. בהקשר זה טוענים הנתבעים כי התובע הסתיר את דבר היותו (ואת דבר היותם הם עצמם) חוכרים במקרקעין השייכים לקק"ל, ובהיות המקרקעין בגדר "מקרקעי ציבור", לא ניתן לרשום עליהם זיקת הנאה. כן טוענים הנתבעים כי קק"ל אינה צד להליך, על כל המשתמע מכך.

יתירה מכך, הנתבעים טוענים כי גם המבחן השני לקיום זיקת הנאה אינו מתקיים, שכן לא מתקיים בענייננו "מבחן השימוש הגלוי", שכן הם לא ידעו (ולא היה עליהם לדעת) על הסגת הגבול מצדו של התובע לשטחם. לדידם, גם לפי עדותו של התובע, גבולות המגרשים לא היו ברורים עד השנים האחרונות והסגת הגבול הינה תוצאה של בדיקת מודדים חדשים. אי לכך, סבורים הנתבעים כי גם מטעם זה אין משתכללת זיקת הנאה בנסיבות העניין.

אשר להתקיימות המבחן השלישי לקיומה של זיקת הנאה, טוענים התובעים כי לא התקיים במקרה דנא התנאי שעניינו הסגת גבול למשך תקופה רצופה העולה על 30 שנה באותו תוואי שביל "פולשני" – הן לרוחבו והן לאורכו, וזאת בין היתר גם בהתבסס על גרסת התובע והעד מטעמו ובהתחשב בכך שהנושא לא הוכח כדבעי על ידי התובע, שנמנע מלהביא עדים רלוונטיים בנדון.

בנוגע למפות האויר שהציג התובע, טוענים הנתבעים כי אלו דווקא מלמדות כי הסגת הגבול של התובע בשטח הנתבעים החלה מאמצע שנות ה-80, ולא קודם לכן, כנטען על ידי התובע, כך שממילא לא התקיימה הדרישה להסגת גבול במשך שלושים שנה, הנחוצה לקיומה של זיקת הנאה מכוח השנים.

אם לא די בכך, סבורים הנתבעים כי דרך הגישה, במתכונתה הנוכחית, כלל אינה נחוצה וניתן להעבירה בקלות אל צדו המערבי של בית התובע, דבר שאך ייטיב עם התובע ומשפחתו.

בנוסף, לטענת הנתבעים הוברר כי דרך הגישה נשוא המחלוקת אינה דרך הגישה היחידה אל הרפת וקיים שביל גישה נוסף מצדה האחורי של הרפת, אשר עשוי להוות חלופה זמינה וראויה לפיתרון המחלוקת, כך שטענת התובע לפיה חסימת דרך הגישה תוביל להשבתת הרפת, אין בה כל ממש.

בנוגע לטענת התובע לקיום זיקת הנאה מכוח הסכמה או רשות של הנתבעים, טוענים הנתבעים כי אף אם היתה הסכמה מצדם, והדבר מוכחש, הרי שללא רשות בעלת המקרקעין, קק"ל, אין להסכמה זו כל משמעות. בנוסף, הסכמה זו (שלא היתה על פי הנטען) גם מנוגדת לחוזה החכירה עם קק"ל ועלולה היתה להוביל לפקיעת זכותם הם בשטח.

עוד טוענים הנתבעים בהקשר זה כי לפי הפסיקה, הסכם ליצירת זיקת הנאה טעון מסמך בכתב ורישום במרשם המקרקעין, וללא רישום, לכל היותר ניתן לראות בהסכם כהתחייבות להקנות בעתיד זיקת הנאה, אך גם התחייבות זו טעונה מסמך בכתב לפי חוק המקרקעין.

באשר לטענת התובע לזיקת הנאה אישית פרסונלית, טוענים הנתבעים כי אין בזכות כזו, המוכחשת ממילא, כדי לסייע לתובע, שכן התובע אינו מבקש זכות מעבר אישית, כי אם זכות מעבר לצדדים שלישיים, לצורך הגעה אל הרפת וממנה החוצה (נהגי "תנובה", נהגי איסוף הגללים, נהגי ספקי מזון הפרות ועוד), וצדדים אלה כלל לא נכחו במשפט ולא מסרו עדות, וממילא לא ניתן להעניק זיקת הנאה מכוח השנים לטובת "סוג אנשים".

התנאים להשתכללות זיקת הנאה – כללי
:

זיקת הנאה, לפי סעיף 5 לחוק המקרקעין, הינה "שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמה זכות להחזיק בהם". זיקת הנאה היא זכות קניינית בנכסי הזולת, הנושאת אופי מיוחד (מ' דויטש, קניין, כרך ב' (1999) (להלן: "דויטש"), עמ' 419).

מקורותיה של הזכות לזיקת הנאה הינם מכוח חוזה, מכוח חוק או מכוח שנים.

התנאים לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים קבועים בסעיף 94 לחוק המקרקעין, המציב שלושה תנאים שקיומם המצטבר מביא להשתכללותה של זיקת הנאה: הזכות נושא השימוש היא "זכות הראויה להוות זיקת הנאה"; אופיו ותכונותיו של השימוש הם כאלה שמאפשרים לו להיכנס לגדר הוראותיו של סעיף 94 לחוק המקרקעין; תקופת השימוש היא בת שלושים שנים רצופות (ע"א 700/88 אסטרחאן נ' בן חורין, פ"ד מה(3) 720 (1991) (להלן: "פרשת אסטרחאן"), עמ' 732).

לעניין התקיימותו של התנאי הראשון, כבר נקבע כי "זכות מעבר" הינה זכות הנכללת בגדר סעיף 94 לחוק בהיותה ראויה להוות זיקת הנאה (פרשת אסטרחאן, שם).

לעניין התקיימות התנאי השני, תכונותיו היסודיות של שימוש שמאפשר רכישתה של זיקת הנאה מכוח שנים הן אלו: הוא נוגד לזכות הבעלים של המקרקעין הכפופים; הוא גלוי וחשוף לעין כל; הוא נמצא בידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין הכפופים; מקורו אינו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהוענקה על-ידי בעל המקרקעין הכפופים למשתמש" (פרשת אסטרחאן, עמ' 734).

בנוגע להתקיימות התנאי השלישי, יש לוודא כי תקופת שימוש היא לכל הפחות בת שלושים שנים רצופות. בהקשר זה, במסגרת דעת המיעוט של כב' השופט בן-יאיר בפרשת אסטרחאן, הובעה הדעה כי כאשר המשתמש המאוחר הוא חליפו של המשתמש המוקדם מבחינה משפטית, דוגמת מוריש ויורשים, לא חל כל שינוי בזהותו של המשתמש, וניתן לאפשר צירוף של תקופות שימוש (שם, עמ' 739-740). כב' השופט לוין, במסגרת דעת הרוב, הביע ספק אם אכן יש מקום לצרף את תקופות השימוש באותו מקרה ובאותן נסיבות (שם, עמ' 744).

זיקת הנאה מכוח שנים
:

.

.

:

.

.

a
a
.

a
.

?
:
:



:







א בית משפט מחוזי 73/08 אברהם כץ נ' דינה בן ישי, דוד בן ישי (פורסם ב-ֽ 05/12/2010)