פסקי דין על יצחק רפאל פס | פסקי דין על מתתיהו שבו |

1332/04 עפ     19/04/2004




עפ 1332/04 מדינת ישראל נ' יצחק רפאל פס,מתתיהו שבו





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 1332/04
ע"פ 1530/04

כבוד השופטת ד' ביניש

בפני
:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
מדינת ישראל

המערערת בע"פ 1332/04: והמשיבה בע"פ 1530/04

נ ג ד


1. יצחק רפאל פס

2. מתתיהו שבו

המשיבים בע"פ 1332/04:
והמערער בע"פ 1530/04:

ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.1.04 בת.פ. 198/03 שניתן על ידי כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור

י' בניסן התשס"ד (1.4.2004)
תאריך הישיבה:

עו"ד עמית מררי

בשם המערערת בע"פ 1332/04 והמשיבה בע"פ 1530/04:

עו"ד יאיר גולן

בשם המשיב 1:

עו"ד נפתלי ורצברגר
בשם המשיב 2 בע"פ 1332/04 והמערער בע"פ 1530/04:

גב' איה גסנר
בשם שירות המבחן:
פסק-דין

השופטת ד' ביניש
:

המדינה מערערת על קולת עונשם של המשיבים אשר נדונו בבית המשפט המחוזי בירושלים לעונש של 15 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרם ול-18 חודשי מאסר על תנאי. השניים הורשעו על-פי הודאתם בעובדות כתב אישום מתוקן בנשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וקבלת נכסים שהושגו בפשע, עבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין. המשיב 2 הגיש ערעור על חומרת עונשו, בטענו, בין היתר, כי יש להקל עמו ביחס לשותפו לעבירה.

1. מן העובדות בהן הודו המשיבים עולה כי במועד בלתי ידוע לפני ה - 17.7.03, מסר המשיב 1 לאדם בשם שחר זליגר (דביר) את החזקה בשמונה לבנות חבלה - אשר נגנבו קודם לכן מצה"ל ואשר מכילות חומר נפץ במשקל כולל של כארבעה ק"ג - וביקש ממנו לשמור עליהן, לאחר שהעמידו על כך שמדובר בחומרי חבלה. ביום 17.8.03 בשעות אחר הצהריים קיבלו המשיבים משחר זליגר הנ"ל בחזרה את לבנות החבלה, והובילו אותן במכוניתו של המשיב 1 ממקום המפגש בגבעת "עדי עד" לכיוון ירושלים, עד שנעצרו על-ידי כוחות הביטחון ליד מחסום "חיזמה". כאמור, לבנות החבלה הכילו חומר נפץ מרסק מן הסוג המוחזק רק בידי הצבא, כאשר מעטיפתה של כל אחת מלבנות החבלה הוסרו מספרי הסימן והסדרה. המשיבים ידעו כי הם מובילים ברכבם נשק שהושג בפשע.

2. בגזרו את דינם של המשיבים, ציין בית המשפט קמא כי לא הובאה בפני
ו ראיה כלשהי המלמדת על כך שמעשיהם של המשיבים הנם בגדר "עבריינות אידיאולוגית שנועדה לנקום בערבים", כפי שנטען על-ידי התביעה. יחד עם זאת הוסיף כי המשיבים לא סיפקו הסבר למעשיהם ולמטרה לשמה החזיקו בלבנות החבלה ומכאן הסיק כי החזקת לבנות החבלה היתה למטרה לא חוקית. בית המשפט עמד על כך שמדובר בכמות ניכרת של לבנות חבלה, בתקופה של אי-שקט ובשים לב לחשש מפני אפשרות של השתלטות גורמים עבריינים ועוינים על אמצעי לחימה. לאחר שנתן דעתו לגזרי הדין המקלים אשר הושתו עד כה בגין עבירות דומות, קבע בית המשפט קמא כי יש להטיל עונש המאזן, בין נסיבותיהם האישיות של המשיבים לבין הצורך בהרתעה ולפיכך גזר עליהם כאמור, עונש של 15 חודשים לריצוי בפועל ומאסר על תנאי.

3. בערעורה טענה המדינה כי העונש שהוטל על המשיבים אינו הולם את חומרת העבירות ואת נסיבות ביצוען. בטיעוניה עמדה באת-כוח המדינה על הצורך בהרתעה מפני ביצוע עבירות בכלי נשק, במיוחד בימים אלה בהם רבו מעשי האלימות והשימוש בנשק חם שיש בהם כדי לסכן חיי אדם. כן טענה כי גזר הדין אינו מבטא את החומרה הנובעת מסוג הנשק, המיועד למטרה התקפית הפוגע ברבים ללא הבחנה או בקרה וכן כי לא ניתן משקל הולם לכך שמדובר בנשק שמקורו בצה"ל.

הסנגורים מצידם המעיטו בחומרת העבירות. בא-כוחו של המשיב 1, עו"ד גולן, טען כי אין לערוך השוואה בין מרשו לבין עבריינים פליליים העושים שימוש בנשק חם, ולכן אין לתת ביטוי בעניינו של מרשו לחשש מפני השתלטות גורמים עברייניים על נשק זמין. כמו כן טען כי אין לומר שהרקע למעשים הינו עבריינות אידיאולוגית, שכן לא הובהרו הנסיבות אשר בגינן הוביל מרשו את לבנות החבלה. עוד טען כי יש להביא בחשבון שלבנות חבלה, כשהן ללא נָ?ץ, אינן כשירות להפעלה. בעמדו על נסיבותיו האישיות הקשות של מרשו, טען הסנגור כי העונש שנגזר עליו הינו מידתי ואינו חורג מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. עו"ד ורצברגר
, טען בשמו של המשיב 2, כי חלקו של מרשו היה משני ביחס לחלקו של המשיב 1, וכי הוא הצטרף אליו לנסיעה כמלווה בידיעה שיש ברכב לבנות חבלה. אף הוא עמד על רמת הענישה המקלה בעבירות מסוג זה, ולפיכך ביקש מאיתנו להקל בעונשו של מרשו.

4. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, באנו לידי מסקנה כי יש לקבל את ערעור המדינה ולדחות את ערעורו של המשיב 2. העונש שהושת על המשיבים מקל עמם במידה ניכרת ואינו נותן משקל הולם לחומרה המיוחדת שיש בהחזקה ובנשיאה של לבנות חבלה מן הסוג שנתפס ברכבם. כבר נאמר לא אחת בפסיקתנו כי מידת העונש המוטל בגין עבירות המבוצעות בנשק מושפעת מפוטנציאל הסיכון הרב הטמון בנשק המוחזק שלא כדין, ומהעברתו מיד ליד ללא פיקוח. בבוא בית המשפט לגזור את הדין בעבירה של החזקה ונשיאה של נשק, עליו להתחשב בנסיבות בהן באה לידי ביטוי החומרה המיוחדת שבעבירה. בין היתר, יתן בית המשפט דעתו לסוג הנשק המוחזק שלא כדין, לכמותו, לתכלית שלשמה הוא מוחזק ולסכנה המוחשית שיעשה בו שימוש (השוו: ב"ש 625/82 חלמי אבו מוך נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)). כאשר מדובר בנשק שעל-פי טיבו אינו מיועד להגנה עצמית וכל כולו נשק התקפי רב עוצמה אשר השימוש בו יכול להביא להרג ללא הבחנה, יש בעבירת ההחזקה והנשיאה של אותו נשק חומרה מיוחדת.

הסנגורים טענו בפני
נו כי אין בדל ראיה כי הנשק שנתפס בידי המשיבים הוא נשק למטרות עברייניות או כי הוא קשור בצורה כלשהי לעבריינות אידיאולוגית מחתרתית. טענה זו קשה היא כאשר נשמעת היא בשמם של האוחזים בנשק, אשר נמנעו מלתת כל הסבר, הן בחקירה המשטרתית והן במשפט, ביחס לתכלית החזקתן ונשיאתן של לבנות החבלה. חומר נפץ מרסק מן הסוג שנתפס במכונית בה נסעו המשיבים, בכמות כה משמעותית, בהעדר הסבר כלשהו לתכלית החזקתו והעברתו ברכב, מקים על פי נסיון החיים הנחה עובדתית כי אכן נועד למטרות התקפיות. העובדה כי ללבנות החבלה לא הוצמד נָ?ץ איננה מפחיתה מאופיין המסוכן. אין ספק כי על נקלה, יכול היה החומר שמצוי בלבנות החבלה להפוך למטענים רבי עוצמה שכן החיבור לנפץ ניתן לביצוע קל ומיידי. העובדה שהמשיב 1 דאג להעביר את לבנות החבלה תחילה להחזקה בידי אדם שהיה נאמן עליו, ולאחר מכן לקח אותן ממנו והובילן למקום אחר, מלמדת כי אין מדובר בנשק שהוחזק באקראי על-ידו, אלא בנשק שזכה לתשומת לב מיוחדת לתכלית כלשהי שנסיבותיה לא הובררו; מטבע הדברים אין לראות בנסיעה המשותפת של המשיבים כשלבנות החבלה ברכבם, נסיעה תמימה. בימים אלה, כאשר המציאות רוויה מעשי אלימות, פעולות חבלה וחשש מפני טרור, הן בידי גורמים עויינים והן בידי גורמים קיצוניים חדורי מוטיבציה אידיאולוגית, יש לנהוג בחומרה מיוחדת בנושאי נשק בעל אופי התקפי, כדי למנוע התדרדרות של המצב הרגיש, בעיקר בשטחים המוחזקים בהם מתגוררים המשיבים. יש לעשות כל שניתן לסכל כל פוטנציאל לפעולות של עשיית דין עצמי ושפיכות דמים.

נתנו דעתנו, לנסיבות האישיות המיוחדות של המשיב 1, אשר מעשה הטרור הנפשע שבוצע כנגדו וכנגד בתו התינוקת הינו חמור ומזעזע מאין כמוהו. מוכנים אנו להניח כי גם גיסו, המשיב 2, הושפע מן האסון שפקד את משפחתו. אולם הנסיבות האישיות, קשות ככל שתהיינה, אין בהן כדי להצדיק עשיית דין עצמי ולפיכך מן הראוי להחמיר בעונשיהם של מי שמחזיקים חומרי חבלה ונשק שעלולים לשמש למעשי הרג, ולגזור עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע מפני הסיכון של עשיית שימוש שלא כדין בנשק חם מכל סוג שהוא.

בחנו גם את טענת הסנגורים אשר מצאה אוזן קשבת בבית המשפט קמא כי רמת הענישה המקובלת בגין עבירות של החזקת נשק נמוכה היא וכי העונש שהושת על מרשיהם אינו חורג מן המקובל בעבירות מסוג זה. לביסוס טענתם זו היפנו באי-כוח המשיבים לגזרי דין רבים - בחלקם הושתו עונשים קלים מהעונש שנגזר על מרשיהם, בחלקם נגזרו עונשים קרובים לעונש האמור והיו גם חמורים יותר. קשה להשוות גזרי דין באורח מתמטי, שהרי כל מקרה והנסיבות האופפות אותו. נראה כי רוב העונשים המקלים מתייחסים להחזקה שאין עמה נשיאה של נשק, אך בהבחנה זו אין די. נוכח גזרי הדין המקלים שהובאו בפני
נו, לא ראינו למצות את הדין עם המשיבים. יחד עם זאת, נדגיש כי בכל הנוגע לרמת הענישה, הגיעה העת לתת משקל לחומרת העבירות של החזקת נשק, ובמיוחד נשק התקפי שנגנב מצה"ל. מן הראוי שיהיה בעונש כדי להרתיע מנפיצות התופעה העבריינית של החזקה, נשיאה ושימוש בנשק חם מסוגים שונים. גם אם נכון הדבר כי עד כה רמת הענישה בעבירות של החזקת נשק אינה גבוהה, הרי שהמציאות השוררת היום בארץ - זמינותו של נשק חם ורב עוצמה שיש עמו פוטנציאל להסלמה באלימות העבריינית והאידיאולוגית כאחד - מחייבים מתן ביטוי עונשי הולם והחמרה ברמת הענישה (השוו: ע"פ 11448/03 מדינת ישראל
נ' דיב גרבאן (טרם פורסם); ע"פ 5318/03 סלע עמר נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)). כך בדרך כלל בעבירות נשק וכך גם בנסיבות העניין שלפנינו, בו מדובר בנשק התקפי ובו חומר נפץ שהושג ממקורות צה"ליים והוחזק באיזור רווי סיכונים. אם אכן נהגו בתי המשפט בסלחנות עד כה בעבירות נשק, ניתן לומר כי לא הרימו תרומה מספקת לעקירת התופעה של החזקה או נשיאה של נשק, שהתפשטה במקומותינו והתדרדרה לשימוש בו בידי גורמים המסכנים את שלומו ובטחונו של הציבור.

אשר על כן, החלטנו להחמיר במידת מה בעונשם של המשיבים ולהעמיד את עונש המאסר שהושת עליהם על 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. עונש המאסר על תנאי שהושת עליהם יעמוד בעינו. על אף שאיננו ממצים, כאמור, את הדין עם המשיבים, נעיר כי החמרה נוספת ברף הענישה, בעבירות מסוג זה בהן הורשעו המשיבים, אם וכאשר יידרשו לכך בתי המשפט, היא בלתי נמנעת.

ניתן היום, כ"ח בניסן התשס"ד (19.4.2004).




ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04013320_n02.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









עפ בית המשפט העליון 1332/04 מדינת ישראל נ' יצחק רפאל פס,מתתיהו שבו, [ פ"ד: נח 5 541 ] (פורסם ב-ֽ 19/04/2004)