פסקי דין על ארי את בר חברה ליזום ופיתוח 1993 | פסקי דין על מאיר דרדשתי איל | פסקי דין על אייל גור

2378/08 עא     13/12/2010




עא 2378/08 ארי את בר חברה ליזום ופיתוח 1993 בע"מ, מאיר דרדשתי איל נ' אייל גור






בפני

כב' השופט ישעיהו שנלר
המערערים:
1.ארי את בר חברה ליזום ופיתוח 1993 בע"מ

2.מאיר דרדשתי איל

ע"י בי"כ עו"ד רוזן
נגד

המשיב

אייל גור

ע"י ב"כ עו"ד אטוס
פסק - דין
1. בפני
ערעור על "החלטה" המהווה

פסק דין
של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופטת נועה גרוסמן) במסגרת ת.א 55272/95, בש"א 163872/08 (מיום 19.8.2008) לפיה התקבלה בקשת המשיב לדחיית התביעה (להלן – התביעה) על הסף בשל מעשה בית דין – השתק עילה.

רקע עובדתי והחלטת בית משפט קמא
2. ראשית ההליכים, בסכסוך שבין הצדדים עוד בשנת 1994. בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של

פסק דין
במסגרת ה.פ 215/94, הסכימו הצדדים כי על המשיב לפנות דיירת מוגנת נוספת (פינוי שאר הדיירים הוסדר עוד במהלך הסכם שותפות בין הצדדים שקדם להסדר הפשרה) מנכס, ובתמורה יקבל המשיב סך של 50,000$. למשיב הוקצבה תקופה של שישה חודשים לצורך ביצוע האמור. כמו כן, הוסכם כי 10% ממניות המערערת 1 יוחזקו בנאמנות ויועברו למשיב עם התמלאות תנאי ההסכם. לבסוף הוסכם כי המשיב ישא באחריות במידה ופינוי הדיירת לא יצלח והדבר יהווה הפרה יסודית של הסכם הפשרה (להלן – הסכם הפשרה).

3. ביום 8.8.95 הגישו המערערים את התביעה לבית משפט השלום ובה עתרו לאכיפת הסכם הפשרה וכן לפיצוי כספי בסך 200,000 ₪. עילת התביעה הייתה כי המשיב הפר את הסכם הפשרה בכך שלא פינה את הדיירת, וזאת תוך שחלף זמן רב מהמועד בו התחייב לעשות כן. בתביעתם טענו המערערים כי המשיב נמנע מביצוע חלקו כפי שנקבע בהסכם הפשרה, ואף חיבל ונקט במעשי אלימות כנגד המערערים או מי מטעמם אשר הגיעו לבצע עבודות בנכס נשוא התביעה.

4. ביום 3.9.96 ניתן פסק הדין בתביעה במעמד צד אחד, וזאת לאור אי התייצבות המשיב לדיון. בפסק הדין נקבע כי על המשיב לשלם למערערים סך של 200,000 ₪, וכן לפנות את הדיירת.

5. ביום 4.2.99 הגישו המערערים יחד עם אחרים, תובענה נוספת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ה"פ 10175/99) כנגד המשיב וכנגד חברת "גל על" מכוניות בע"מ (להלן – גל על) ובה עתרו למתן

פסק דין
הצהרתי, על פיו המניות, אותן 10% שבהסכם הפשרה, הועברו למשיב שלא כדין, כי ההעברה מבוטלת, כי יש להשיב את המניות למי מהמבקשים בתובענה וכי לגל על אין כל זכויות במניות המערערת.
עילת התביעה, נסמכת אף היא על הפרת הסכם הפשרה וכך נטען לתרמית והונאה מצד המשיב.
ביום 4.12.02 ניתן פסק הדין בתובענה (כב' השופטת צ'רניאק) אשר דחה את תביעת המערערים, בקובעו כי אלו לא עמדו בנטל ההוכחה כי המניות הועברו על שם המשיב שלא כדין, כתוצאה ממעשי מרמה והונאה. בפסק הדין נקבע, בהסתמך על עדותה של גב' כהן, העדה היחידה מטעם המערערים, כי לא הוכח כי המעשים אשר יוחסו למשיב נעשו או לא נעשו ע"י המשיב. בנוסף נפסק כי: "נתברר בחקירתה הנגדית של כהן כי הקשר בין הצדדים לאורך כל הדרך היה בין המבקשים (המערערים, י.ש) לאביו של אייל (המשיב, י.ש), אחד יעקב גור שזכרו לא בא בין הנתבעים...".
לבסוף, הודתה גב' כהן כי כל ההסכמים נחתמו עם יעקב גור, קרי, אביו של המשיב ולא עם המשיב עצמו.
בנוסף לאמור, נקבע כי טענת המערערים, בעיתוי שהועלתה (לאחר שנתבעו ע"י גל על, לה מכר המשיב את מניותיו, בטענה להסרת עושק מיעוט) כי דירקטוריון המערערת 1 לא אישר את העברת המניות, היא טענה המועלית בחוסר תום לב, ולאחר שחלף הזמן הסביר להפעלת זכות הסירוב.

6. על

פסק דין
זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, ערעור אשר נדחה ביום 5.1.04.

7. העולה עד כה, כי התביעה נשוא ערעור זה היא התביעה הראשונה (להלן – התביעה הראשונה) בה ניתן פסק הדין הראשון (להלן – פסק הדין הראשון) ואילו התובענה היא התביעה השניה (להלן – התביעה השניה) ובה ניתן פסק הדין השני (להלן – פסק הדין השני).

8. רק ביום 18.5.03 הגיש המשיב בקשה לביטול פסק הדין הראשון אשר ניתן במעמד צד אחד, בטענה כי כתב התביעה מעולם לא הומצא לו, הוא לא היה מודע לקיומו, וכן לא קיבל זימון לאותו דיון.
השופט רחמים כהן בהחלטתו מיום 31.7.05, קיבל את בקשת המשיב והורה על ביטולו של פסק הדין האמור וקבע את הדיון לקדם משפט.

ביום 26.3.06 הגיש המשיב לבית משפט השלום בקשה "לדחות ו/או למחוק התביעה על הסף, מחמת מעשה בית דין (השתק פלוגתא) ו/או העדר עילה/יריבות משפטית". לטענת המשיב, פסק הדין השני אשר אושר בבית המשפט העליון, דן והכריע באותן עובדות נטענות בתביעה ומתקיימים התנאים להיווצרות השתק פלוגתא בתביעה דנן, ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף.

9. השופט רחמים כהן בהחלטתו בבקשה דלעיל, קבע כי ליבת המחלוקת בין הצדדים בשתי התובענות, הייתה השאלה, האם המשיב הוא המחוייב כלפי המערערים מכוח הסכם הפשרה והאם הוא זה שהפר אותו, שאלה שהוכרעה בפסק הדין השני בשלילה ועל כן אין צורך להידרש לאותן פלוגתאות בשנית. לפיכך, דחה בית משפט את התביעה על הסף תוך חיוב המערערים בהוצאות.

10. המערערים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"א 2480/06). בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 28.2.08 קיבל את ערעורם של המערערים והחליט על החזרת הדיון לבית משפט קמא, להמשך הדיון בתובענה.
בית המשפט המחוזי נימק קביעתו, בכך שלא התמלא התנאי השלישי להתקיימות השתק פלוגתא, קרי, הנימוק לדחיית התביעה השניה היה בעיקרו אי עמידה בנטל הוכחת התביעה, בניגוד לקביעה פוזיטיבית בדבר טענות המערערים. משכך, ולמרות שהתמלאו יתר התנאים הנדרשים להתקיימות השתק פלוגתא, הוחלט כי די באי התקיימות התנאי האמור כדי להשיב את התיק לבית משפט קמא.

בית המשפט המחוזי במסגרת הערעור, לא הסתפק בכך והתייחס אף לשאלה, אם לא מתקיים בענייננו השתק עילה, תוך הבעת דעה כי לכאורה אכן קיים השתק שכזה. אולם, משהדבר לא נטען ע"י המשיב, לא קבע בית המשפט מעבר לכך (להלן – פסה"ד בערעור).

11. לאחר החזרת הדיון לבית משפט קמא, קבע כב' שופט רחמים כהן אשר דן בבקשה לסילוק על הסף טרם הערעור, כי יש להעביר את התיק לכב' השופטת גרוסמן לצורך השלמת ההליך המקדמי.

12. בד בבד, הגיש המשיב בקשה נוספת לסילוק על הסף, הפעם מחמת השתק עילה, וזאת תוך התייחסות לאותן אמירות כפי שהובאו בפסק הדין בערעור. לטענת המשיב, ניתן להסיק מהאמור בפסה"ד בערעור, כי אף אם לא מתקיימים התנאים להשתק פלוגתא, הרי מתקיימים התנאים להשתק עילה, וזאת, אף אם נמנעה ערכאת הערעור מלהכריע בנדון.

13. בית משפט קמא בהחלטתו נשוא ערעור זה, קיבל את טענת המשיב כי קיים במקרה דנן השתק עילה. בית המשפט קבע, לאחר בחינת כתב התביעה בתביעה שבפני
ו וכן את התובענה כפי שהוגשה בתביעה השנייה, כי ישנה זהות בין העילות, והשוני הוא אך ורק בסעד המתבקש, וכדברי בית משפט קמא:
" עיון בתביעה הראשונה (התביעה השנייה, י.ש) ובתביעה שבפני
י מעלה כי עסקינן בעילה זהה. המדובר בשתי תביעות המבוססות על עילה זהה, היינו הפרתו של הסכם הפשרה.
התביעה הראשונה, הייתה להצהיר על כך שהעברת המניות מהמשיבה 1 למבקש נעשתה שלא כדין, הואיל והמבקש הפר את הסכם הפשרה מאחר ולא פינה את הדיירת ומנע שיפוצים בנכס ולפיכך המבקש לא היה זכאי לקבל מניות, שהן חלק מהתמורה על פי הסכם הפשרה.
התביעה שבפני
י, נסמכת אף היא על הטענה שהמבקש הפר את הסכם הפשרה, בכך שלא פינה את הדיירת ומנע עריכת שיפוצים בנכס ולפיכך מבקשים המשיבים את אכיפת הסכם הפשרה לרבות פיצויים".
לאור האמור לעיל, קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיב, ודחה את התביעה על הסף ומכאן הערעור שבפני
י.

תמצית טענות הצדדים בערעור
טענות המערערים
14. ראשית טוענים המערערים כי ככל שקיימת זיקה בין פסק הדין השני לתביעה הראשונה, הרי הוא ביצירת עילת השתק פלוגתא דווקא כלפי המשיב. לטענת המערערים, לו הייתה מתקבלת תביעתם בתביעה השניה, ניתן היה לעלות כנגדם טענת השתק עילה בתביעה נוספת כנגד המשיב, אך זהו אינו המצב מעת שהתביעה נדחתה.
בנוסף, דחיית התביעה ע"י בית משפט קמא עומדת בניגוד לפסק הדין בערעור אשר החזיר את התיק לצורך דיון לגופו. לו הייתה סוברת ערכאת הערעור כי דין הערעור להדחות, לא הייתה מורה את אשר הורתה.

15. המערערים מציינים וטוענים כי אין כל קשר בין התובענות שהוגשו ובין הממצאים בגינן, שכן אלו דנו בעילות שונות. כך העילה אשר בגינה הוגשה התביעה הראשונה הינה בגין הפרת הסכם הפשרה, והעילה בגינה הוגשה התביעה השנייה, בה גם הצדדים היו שונים, הייתה "פסלות של העברת המניות לצד ג'."
כך גם, לדברי המערערים, נתפס בית משפט קמא לכדי טעות עת קבע כי התובענה היא התביעה הראשונה והתביעה דנן הינה התביעה השנייה. כתוצאה מטעות זו, טוענים המערערים, החל ניתוחו השגוי של בית משפט קמא, ואשר הוביל לתוצאה מוטעית.

16. כך טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא עת ייחס משקל רב לאמרות האגב בפסק הדין בערעור, זאת בשעה שהוכח לטענתם כי נמצאו סתירות רבות בין עמדתו של המשיב בתובענה, לבין עמדתו בתביעה נשוא הערעור דנן. לטענתם, די בכך כדי להימנע מלדחות את התביעה על הסף, והיה על בית משפט קמא להעניק להם יומם, במיוחד נוכח סיכויי התביעה הגבוהים.

17. עוד טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא בנוקטו בצעד הדרסטי של דחייה על הסף. לטענת המערערים, בהתאם למדיניות השיפוטית הננקטת, רוח הפסיקה ודעות המלומדים, נקיטה בצעד שכזה תעשה רק כמוצא קיצוני אחרון וכשאין ברירה אחרת. לדבריהם, אין המקרה דנן מצדיק נקיטת צעד קיצוני שכזה.
כך גם מציינים המערערים כי מאחר ואין זהות בעובדות, אין זהות בצדדים ואין זהות בין הסעדים שנדרשו בשתי התובענות, לא יכול להתקיים כלל השתק העילה.
המערערים מדגישים כי העילה בתביעה דנן הינה להפרה ולפיצויים בגין הפרת הסכם, דהיינו, עילה חוזית, בעוד התביעה השנייה עסקה בתובענה לסעד הצהרתי מכוח זכות קניינית במניות, ומכאן שהמדובר בעילות שונות.
בנוסף, נטענו טענות אודות אופן ניהול ההליך בפני
בית משפט קמא וכשלמעשה בסופו של יום, לא היה להם יומם בבית המשפט.
עוד טענו המערערים כי הטענה בדבר השתק עילה לא נטענה בהזדמנות הראשונה.

טענות המשיב
18. לטענת המשיב, הן בתביעה הראשונה והן בתביעה השנייה מדובר באותה עילה ואותה תשתית עובדתית, אשר עיקרה הפרת הסכם הפשרה ע"י המשיב. המשיב מוסיף שההבדל היחיד בין התביעות הינו בנושא הסעד המבוקש, כשהעילה הינה זהה.
המשיב מציין כי הן בחינה פרטנית של כתבי התביעה, והן בחינה רחבה של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות העוסקות בעילות זהות, מובילה למסקנה האמורה.

19. בנוסף, המשיב מדגיש כי בפסה"ד בערעור, שדחה את טענת ההשתק פלוגתא, יכול היה להסתפק בקביעה כי עקב אי קביעת ממצא פוזיטיבי, לא מתקיים הנדרש להחלת הכלל של השתק פלוגתא. עם זאת, בחרה ערכאת הערעור "שלא אגב אורחא" להתייחס לסוגיית השתק העילה האפשרית בין אם התובענה הראשונה הוכרעה בקביעת ממצא פוזיטיבי ובין אם הוכרעה מחמת אי עמידה בנטל ההוכחה.
יתר על-כן קביעת פסק הדין בערעור שמתקיים התנאי השני, יש בו משום קביעה בדבר זהות העילות.

מעשה בית דין – השתק עילה
20. בע"א 1545/08 מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (לא פורסם, 12.1.09) (להלן – ענין מוסקונה) הותוו התנאים להחלת כלל השתק עילה, כדלהלן:
" הכלל בדבר מעשה בית דין, ככל שהוא נוגע להשתק עילה, קובע כי אם תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך – בית המשפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה (ראו: ע"א 823/08 חזן נ' רשות המסים – פקיד שומה נתניה, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 4.1.2009) (להלן: עניין חזן); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 29-30 (1991) (להלן: זלצמן)). כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים. (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 181 (2003) (להלן: עניין זיסר); עניין חזן, פסקה 7; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 112-114 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). עוד נפסק כי מקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות הנוגעות למעשה במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כנסמכות על עילות זהות".
המבחן על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה להבדיל ממבחן זהות הסעד. לעניין מבחן "זהות העילות" נפסק כי:
מבחן "זהות העילות" בהקשר של עקרון מעשה-בית-דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי-המשפט. הוא מתקי







עא בית משפט מחוזי 2378/08 ארי את בר חברה ליזום ופיתוח 1993 בע"מ, מאיר דרדשתי איל נ' אייל גור (פורסם ב-ֽ 13/12/2010)