פסקי דין על אלעני דרור

15714/99 תד     29/01/2002




תד 15714/99 מדינת ישראל נ' אלעני דרור




35
בית המשפט
תד 015714/99
בית משפט לתעבורה ת"א - יפו
04/02/2002
תאריך:
כב' השופט יצחק גרטי

בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
נ ג ד
אלעני דרור
הנאשם
לויתן עמיקם

ע"י ב"כ עו"ד
נוכחים:

הכרעת דין
1. הנאשם, דרור אלעני (להלן - לשם הקיצור - "הנ'") הואשם כי ביום שבת ה-14.11.98, סמוך לשעה 14:00, נהג במכונית פרטית תוצרת וולוו מס' רישוי 28-299-17 (להלן "הוולוו" או "רכב א'), בדרך נמיר בת"א, מצפון לדרום ובהגיעו לצומת המרומזר עם רח' אינשטיין, לא נתן דעתו לתנועת כלי הרכב במקום ובניגוד לאור האדום שדלק ברמוזר כיוון נסיעתו, חצה קו העצירה, המשיך לתוך הצומת ופגע ברכב פרטי תוצרת מזדה מס' רישוי 37-961-28 (להלן - "המזדה" או "רכב ב'") אשר נכנס לצומת בחסות הירוק כיוון נסיעתו, ממערב למזרח, מימין לשמאל כיוון נסיעת הנ' - י.ג.) (להלן "התאונה").כתוצאה נגרמו חבלות של ממש לנוסעי רכב בי ונזקי רכוש לכלי הרכב כעבירות על סעיף 62 (2), בהקשר לסעיף 38 (3) לפק' התעבורה, אי-ציות לתמרור ה-1 כעבירה על תק' 22 (א) לתק' התעבורה, בהקשר לסעיף 38 (3) לפק' התעבורה; עוד התברר כי נהג ללא רשיון רכב תקף, כעבירה על סעיף 2 לפק' התעבורה.

2. ב"כ הנ' הודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום ועורר טענת הגנת "צורך" לפי סעיף 34 י"א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 כאשר לטענתו, מצוקתו של בן הנ' גרמה לנ' להכנס לצומת באור אדום.

3. להוכחת טענת ההגנה, ב"כ הנ' הביא הראיות הבאות:
עדות הנ' - בח.ר. אימת תוכן הודעותיו, מוצגים נ/1 (א) + נ/1 (ב), בהדגישו כי בעת כניסתו לצומת, אכן דלק בכיוון נסיעתו אור אדום, אך לא היה כל רכב חוצה בדרכו. את כניסתו לצומת הוא ביצע תוך הדלקת אורות מחוונים ושימוש בצופר. בהמשך ניתן תאור למצוקת הילד בן השנה וחודש, פרכוסו ומצב המצוקה והלחץ אליו נכנסו הוא ורעייתו לנוכח התנהגות הילד. לאחר התאונה מסר לנהג רכב ב' את ארנקו והמשיך לביה"ח איכילוב. בח.נ. הודה שבכניסתו לצומת הרכבים משמאלו עמדו ונתנו לו לעבור אך מרגע זה ואילך לא התעניין יותר בכלי הרכב מימין או משמאל, למרות שראה המזדה מימין.
הנ' לא ידע להעריך מהירות נסיעתו בכניסתו לצומת והתקדמותו בצומת, אך הגדירה כ"זעירה יחסית למצב בו הייתי נתון" כאשר כל מעייניו - "רציתי לצאת קדימה", עוד אישר כי לא היה לו כל אומדן זמנים במועד זה.

עדות עזרא לוי: (להלן - ע.ה.1") השכן שהתנדב להחזיק בילד, הציע להובילו מיד לביה"ח ומסר התרשמותו ממצב הילד למרות שאין לו הכשרה רפואית. לגבי הסתירה בין הודעתו במשטרה לבין עדותו בנושא האורות הסביר כי הדבר לא נכלל בהודעה כי לא נשאל על כך. בתשובתו לשאלתי, הודה כי המקרה הכניס את כולם ללחץ.
עדות דרי גיא רוזנר (להלן - "ע.ה.2") הרופא שחתם על נ/3. בח.ר. ציין סממני הפרכוס כאשר הוא מדגיש כי צבע העור הופך בד"כ לכחול. בח.נ. הודה כי מקרהו של בן הנ' היה "פרכוס חום פשוט" והמשכו, בד"כ פחות מדקה וכך היה לדעתו אצל בן הנ'. אלא שרופא זה לא קבל את הקטין לחדר המיון ובפועל לא ניתן לסמוך על מראה העיניים המקצועיות שלו בעת קבלתו, עם זאת התברר כי תגובות הילד נבעו מדלקת גרון. לדעתו בפרכוס יש להשכיב החולה על הצד ולהזמין צוות רפואי למקום. הוא חזר על דעתו כי אורך הפרכוס הפשוט הנו בין שניות לדקה.
מוצג נ/1 - הודעת הנ' מ-14.11.98 שניתנה בביה"ח איכילוב בשעה 16:32 שם הדגיש כי בכניסתו לצומת ראה כלי רכב עומדים באלברט אינשטיין הן מימינו והן משמאלו. בהמשך לשאלות הישירות של החוקר הודה כי קשה לו לזכור אם דלק אדום ברמזור, מה היתה מהירות נסיעתו, באיזה נתיב נסע, על איזה רמזור הסתכל? עם זאת הדגיש כי את המזדה ראה לראשונה בעת האימפקט ולכן לא זכר גם אם דרך על דושת הבלם בטרם הפגיעה בדופן שמאל שלה. כל זאת "...בגלל המצב שהייתי בו".
מוצג נ/2 - תמונות המשקפות ביצוע עבירת האי-ציות לתמרור ה-1 במרווח זמן של שניה, אשר צולמו במצלמה המותקנת בצומת נשוא הדיון למטרה זו.

מוצג נ/3 - תעודת סיכום האישפוז בחתימת ד"ר רוזנר.

מוצג נ/4 - סיכום מחלה מ-6.12.98

מוצג נ/5 - סיכום מחלה מ-27.10.99 בגין אישפוז עקב פרכוס חום שלישי בחייו, אך על פי נספחי המוצג, הפעם הובא ע"י אמבולנס שהוזמן למטרה זו ולא בהסעה פרטית בלתי מבוקרת.
מוצג נ/6 - תשובות בכתב של פרופ' הראל לשאלות הנ'; המסמך נתקבל כפוף לח.נ. של כותב המסמך אולם האחרון לא התיצב ולפיכך גם לא מצאתי להתיחס לתוכנו, כפי שגם ב"כ הנ' נהג בפועל בטענות סיכומיו.
מוצג נ/7 - הודעת ע.ת.1 מיום 18/11/98 אשר נסע בכיוון נסיעת המזדה הבחין בכניסתה לצומת באור ירוק מלא ואח"כ ברכב הנ' מגיע במהירות ונכנס לצומת, פוגע עם חזיתו בדופן שמאל של המזדה ודוחף אותה עד לאי התנועה. התרשמותו ממצב הילד, שהועבר אליו מרכב הוולוו היתה כי אינו כלל במצוקה.
מוצג נ/8 - הודעת ע.ת. 2 מיום הארוע בביה"ח איכילוב משעה 16:13 בטרם גבית הודעת הנ', זו אשת נהג המזדה, אשר הבחינה כי דלק ירוק ברמזור כיוון נסיעת בעלה.
להזמת טענות ההגנה, המאשימה בביאה הראיות הבאות:
עדות מיכאל זנדברג (להלן - "עת1") - נהג רכב שעצר ברמזור אינשטיין לכיוון מזרח, מאחורי המזדה המעורבת אשר החלה לנסוע לאחר הופעת האור הירקו ואז הבחין בוולוו המגיעה במהירות ופוגעת במזדה וגוררת אותה מאמצע הכביש ועד לרמזור על אי התנועה. הוא קלט את ע.ה.1 עם התינוק ולא נעתר לבקשותיו לנסוע בצמתים באור אדום כיוון שראה שהילד בסדר, בעיני אב לילדים. הוא לא הבחין בכל סימני מצוקה בילד כדי להצדיק נסיעה בהולה לבית החולים. הוא אישר תוכן אמירתו בשורה 26 לנ/7.

עדות יעל אייזיק ניסים - (להלן - "עת 2") אשת נהג המזדה אשר הדגישה כי את הארנק של הנ' קבלה מאשה אחרת. היא אשרה תוכן הודעתה נ/8, את נכונות הכתוב בשורה 6 ואילך שם, כדברים של אותה אשה.
עדות עידן משה (להלן - "עת 3") נהג רכב שהגיע מדרום לצומת דרך נמיר - אינשטיין, במטרה לפנות מערבה, לרחוב אינשטיין. הוא היה במצב עצירה כאשר הבחין ברכבים שנכנסו משמאלו ואז הבחין ברכב הנ' בא ממול במהירות תוך צפצופים והבהוב אורות מחוונים, כאשר הנהגים בנתיב השמאלי הבחינו בהתנהגות זו ועצרו בעוד אלו שמימינם לא הבחינו ברכב הנ'. הוא העריך כי המזדה נסעה בנתיב האמצעי מבין השלושה.
עדות נסים אלישע (להלן - "עת 4") - נהג המזדה "המעורב" אשר נהג בנתיב הימני בכניסה לצומת כאשר לפניו מכונית שהקדימה אותו, נכנס לצומת מאחוריה במהירות של 30-40 קמ"ש. בהיותו במרחק 20-15 מהצומת הבחין בהדלק הירוק כיון נסיעתו לפי עדותו "שמע והרגיש חבטה" וגילה רכב הנ' משמאלו במגע עם דלת שמאלית קדמית.
עדות עופר שמואלי (להלן - "ע.ת. 5") נהג המונית שהיה במצב עצירה ראשון בנתיב השני משמאל של אינשטיין ממזרח לדרום, הבחין בכניסת המזדה לצומת ובו זמנית ברכב הנ' שהגיע מצפון. הוא אישר תוכן הודעתו ת/6 אשר הוגשה בהסכמת ב"כ הצדדים כתחליף להמשך ח.ר.
מוצג ת/1 - חו"ד בוחן התנועה, תומר אברמוביץ, שהגיע למקום ב:14:38, אשר קבע העדר אור ירוק משותף לנהגים המעורבים עפ"י תוכנות הרמזורים.
מוצג ת/2 - תרשים הצומת שערך בוחן התנועה, הכולל נתונים אוביקטיביים וסוביקטיביים למקום המצא הרכבים לאחר התאונה ומיקום המפגש הסופי בין כלי הרכב.
מוצג ת/3 - שבע תמונות שצילם הבוחן המשקפות בחלקן את הצומת ומיקום הרכבם, לרבות הנזקים בהם לאחר הזזתם.

מוצג ת/4 - תוכנית הרמזורים בצומת, ממנה ניתן ללמוד כי בין סיום הירוק כיוון נסיעת הנ' לבין תחילת הירוק, כיוון נסיעת המעורב, עוברות לפחות כ-7 שניות מתוכן 3 שניות צהוב בסיום הירוק של הנ' עד הדלק האדום, בכיוון נסיעת הנ'.

מוצג ת/5 - סט של צלומי תעוד רפואי המתיחס לכ"א מהנפגעים בתאונה, כולל ע.ה.1 והנ'.

מוצג ת/6 - הודעת עת 5

4. ב"כ הנ' סיכם טענותיו בכתב, תוך הסתמכות על הגנת ה"צורך" בסעיף 34 י"א לחוק העונשין והציג לפני סיטואציה אשר לפי דעתו מפעילה הגנה זו במקרה של הנ', לרבות, כניסתו לצומת ברגע הקובע; עוד טען כי כניסת הנ' לצומת היתה לאחר שוידא כי נתנה לו הזכות להתקדם לתוכה, ע"י יתר נהגי המכוניות שנתנו דעתם לאותות המצוקה שאותת וכל זאת במהירות שבין 20 ל-30 קמ"ש.

ב"כ המאשימה דחתה בסיכום טענותיה את טענות ב"כ הנ' ולטענתה לא הוכחו יסודות "הצורך" ע"מ לזכות הנ' ובכל מקרה התנהגותו היתה רשלנית שכן לא נתן דעתו לרכב שנכנס בזכות לצומת מעבר לשורת הרכבים שהסתירו לנהגה את התנהגות הנ'.

5. לאחר שמיעת העדים, התרשומתי מאופן מתן עדותם, עיון במוצגים וניתוח כלל הראיות לנוכח טענות סיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנות הרלוונטיות לנדון, כדלקמן:
א. מקום הארוע - הצומת המרומזר בין הרחובות: דרך נמיר - אינשטיין, בתל-אביב כמתאור במוצג ת/2; הצומת הינו צומת מרכזי; המסלול כיוון נסיעת הנ', מצפון לדרום, כולל 4 נתיבים ברוחב כולל של 14:10 מ' כאשר הנתיב השמאלי מאפשר פניה שמאלה (מזרח) בלבד וכל היתר - תנועה דרומה, כאשר נתיב ראשון מימין מאפשר גם פניה ימינה. מופע 5 לפי תוכנית הרמזורים ת/4 מאפשר הפניה שמאלה ואילו מופע 1 - את הנסיעה ישר דרומה ופניה ימינה (מערבה); בכיוון נסיעת המעורב ממערב למזרח, שלושה נתיבים המודרכים על ידי מופע 3 כאשר הנתיב השמאלי ביותר מיועד לפניה שמאלה (צפון) בלבד, האמצעי ישר (מזרח) ושמאלה (צפון) ואילו הימני - מזרח בלבד. עיון בתוכנית הרמזורים מלמדת כי במועד הרלוונטי לא היה אור ירוק משותף למופע 3 ו-1, הרלונטיים ובפועל בין סיום הירוק כיוון נסיעת הנ' לבין תחילת הירוק כיוון נסיעת ע.ת. 4, יש פרק זמן של 7 שניות.

ב. מכח הודאת ב"כ הנ', בתשובתו לכתב האישום ומוצג נ/2, הנ' חצה את קו העצירה בכניסתו לצומת כאשר במופע 1, המכוון תנועתו, דלק אור אדום לפחות 5,7 שניות; באותו מועד בכיוון נסיעת המעורב דלק ירוק לפחות 2 שניות.

ג. מהירות כלי הרכב המעורבים בכניסתם לצומת - רכב המזדה המעורב: ע.ת. 4נהג המזדה העיד בבית המשפט ומסר הערכתו בשאלה זו באומרו שם: "המהירות היתה בין 30 ל-40 קמ"ש", כיוון שהבחין באור הירוק שדלק ברמזור כיוון נסיעתו בהיותו בתנועה שוטפת ממרחק 20-15 מאחורי מכונית שהחלה לנוע לפניו.

רכב הנאשם - בהודעתו נ/1 (ג) שורה 10 אומר: "....האטתי לפני הצומת ונכנסתי לצומת במהירות נמוכה...", אלא שבשום מקום לא ידע להעריך שיעור או מידת המהירות. בענין זה אני נעזר במוצג נ/2, שתי התמונות המשקפות מיקום רכב הנ' כאשר ברמזור כיוון נסיעתו כבר דלק אור אדום, פרק זמן של 5,8 שניות, לעומת מיקום הרכב כעבור שניה, כמופיע בתמונה התחתונה של נ/2.
על פי תמרור ד-11 מעבר חציה תקני מורכב מפסי רוחב לבנים ברוחב 0,5 מ' כאשר המרחק ביניהם גם הוא 0,5 מ'.
עניין זה אינו במחלוקת בין הצדדים. על פי תמרור ד'-9 קו העצירה מצוי הנ' ברוחב 0,3 מ'; בהתיחס לקנה המידה בין המידות הנ"ל לבין הנצפה בנ/2, לרבות מדידת המרחק שעבר רכב הנ' בפרק הזמן של שניה, המפרידה בין מועדי צילום שתי התמונות, הגעתי למסקנה כי מהירות כניסתו של הנ' לתוך הצומת הנה 30 קמ"ש, לפחות, עם אפשרות להתקרבות ל-40 קמ"ש.
מהירות כניסת הנ' לצומת הוערכה ע"י ע.ת.1 בנ/7 שורה 9 שם אמר "...שעט במהירות..." ובעדותו בעמ' 22 שורה 8"... התפלאתי, כי הגיע בהמריות" ואילו ע.ת.3 אמר בעמ' 29 שורה 6"... ראיתי רכב בא ממול במהירות איומה...."
ראוי להדגיש כי במועד צילום התמונה השניה - התחתונה בנ/2, רכב הנ' היה בעיצומה של חציית נתיב רכב חוצה מאיינשטיין ממזרח למערב, לו היה רכב כזה שהיה נכנס לנתיב השמאלי מבין השניים לאחר מעבר הצומת לכיוון מעבר.

ד. נתיבי כניסת הרכבים המעורבים לתוך הצומת -
רכב הנאשם - בהודעת הנ' נ/1 (ב) שורה 19 הנ' אומר: "אני לא זוכר באיזה נתיב נסעתי". מאידך עת.-5 אומר בהודעתו ת/6 שורה 15 "הוולוו נסע או בנתיב ימני או בנתיב שני מימין".
אולם בשורה 6 שם מדייק וקובע:
"....מכוניות שעמדו משמאלה ומימינה בצומת...."
דבר המצביע על כך שהוולוו לא נכנסה לצומת כאשר היא בנתיב ימני קיצוני כיוון נסיעתה.
עיון במוצגי נ/2, מלמד כי מימין לרכב הנ', לפני קו העצירה מצוי רכב במצב של עצירה. בהסתמך על האמור לעיל, מסקנתי היא כי הנאשם נכנס לצומת כאשר הוא נוסע בנתיב השני מימין, כיוון נסיעתו.

ה. במועד חצייתי הנ' את קו העצירה, כיוון נסיעתו, כאשר ברמזור כיוון נסיעתו דלק כבר האור האדום במשך 5,7 שניות לפחות, לא היה כל רכב בעיצומה של חציית הצומת ולמטרה זו הביא ב"כ המלומד של הנ' את המוצג נ/2, אלא שעיון בתמונה התחתונה תוך השואה לעליונה (הראשונה) מלמד כי כלי הרכב, כיוון נסיעת המעורב היו במצב נסיעה לתוך הצומת, עקב הירוק שדלק כבר ברמזור כיון נסיעתם.

ו. ב"כ הנ' טען לתחולת סעיף 34 י"א לחוק העונשין, ולכן יש לבדוק קיומה של הגנת "הצורך" - לא למועד החלטת הנ' לנסוע לביה"ח ואף לא למועד פרק הזמן של הנסיעה מביתו ועד לצומת הרלוונטי, שהנו עפ"י מפת העיר תל-אביב לא פחות מ-3 ק"מ, כאשר בדרכו לפחות 3 צמתים מרומזרים, אלא - למועד קבלת החלטתו לחצות את קו העצירה בכניסתו לצומת הרלוונטי והמשך נסיעתו בו.

ז. מצבו הרפואי הנחזה של הקטין, בנימין אלעני, בן הנ', בהגיע הנ' לקו העצירה לפני הצומת הרלוונטי - הנ' נהג בוולוו כאשר במושב האחורי, מאחורי גבו, יושב שכנו, ע.ה.1. ובידיו הקטין בן השנה וחודש. במצב נסיעה כזה ברור כי, לנ' לא היה קשר עין מתמיד וחופשי עם הקטין שבידי ע.ה.1, אלא אם הסב ראשו לאחור באופן לא טבעי ותוך מאמץ כל פלג הגוף העליון. לא שמעתי מפיו כי שמר על קשר עין עם הקטין בכל חלק מפרק זמן הנסיעה מביתו ועד הצומת או סמוך לפני הצומת, באופן שלא היתה לו כל אפשרות להתרשמות ישירה ממראה הקטין בידי שכנו, ע.ה.1.
בהודעת הנ', נ/1 (א) משורה 24 ואילך, הנ' מסביר את אשר קרה בביתו בטרם יצא לנסיעה לעבר ביה"ח "איכילוב". רק בשורה 30 שם מצא להדגיש: "...וכל הדרך הילד ממשיך עם פרכוסים ועד התאונה..."
לא מצאתי כל בסיס לעובדה זו בראיות שהוצגו לפני.
ראשית, ע.ה.1 שהחזיק בקטין אומר בח.ר. "המבט שלי היה מופנה כל הדרך כלפי הילד וניסיתי לדובב אותו....הילד לא הגיב" ולמרות שעד זה אינו בעל הכשרה רפואית, בכל רמה שהיא, קבע נחרצות בסיפא ח.ר. "הילד היה גמור. מצידי הילד נגמר. אינני יכול לתאר אחרת".
דהיינו - לא היה כל ממש בהודעת הנ' כי בשלב הרלוונטי גם לטענת ב"כ הנ', הקטין היה "בעיצומם של פרכוסים".
נהפוך הוא, ע.ה. 2, ד"ר רוזנר, אשר קבע כי היה מדובר "בפרכוס חום פשוט" אשר למרות שיכול להמשך מקסימום עד 15 דקות הרי ".....בד"כ הפשוט הוא דקה".
אין ולא יכול להיות ספק כי פרק הזמן שעבר מרגע שהנ' קבל החלטתו לנסוע לבית החולים, ועד הגיעו לצומת הרלוונטי עברו לא מעט דקות, בהתחשב בפעולות שערך עד אותו מועד, דהיינו - ירידה מקומת מגוריו (קומה ה), נגישות לרכבו, התנעתו, נסיעתו לאורך כ-3 ק"מ לפחות, תוך מעבר בצמתים מרומזרים. בתום פרק זמן זה הקטין היה במצב של "תשתוש בתרדמה" (צ"ל - "טישטוש" - י.ג.) כדברי ד"ר רוזנר, ע.ה. 2, בעמ' 19 שורה 9 לפרוטוקול ולכן גם ע.ה.1 שניסה לדובב הקטין לא קבל ממנו שום תגובה.
יתרה על כך, ד"ר רוזנר עצמו העריך כי הפרכוס במקרה הנוכחי היה פשוט ובדבריו תוצאותיו: "הפרכוס הפשוט נמשך בין דקה לשניות" דהיינו במקרה שלנו, כאשר הנ' הגיע סמוך לפני קו העצירה בצומת הרלוונטי, הקטין היה נינוח בידי ע.ה. 1 ולא במצב של פרכוסים שיכלו "לזרז" את אביו בנהיגתו.
אם לא די באמור לעיל, באה גם עדותו של ע.ת. 1 אשר קלט לרכבו את ע.ה. 1 ביחד עם הקטין, מיד לאחר התאונה והסיעם לביה"ח איכילוב; הוא מסר התרשמותו מהקטין ואומר בסיפא עמ' 22 לפרוטוקול:
"....שאני הבחנתי בתינוק במראה מתוך דאגה וראיתי שהתינוק בסדר, למרות שאני לא רופא, אלא אני גם אב לילדים" ובהמשך בעמ' 23 רישא:
"הילד לא נראה לי במצב שצריך לרוץ לבית חולים. לא היו סימני מצוקה. הוא לא ישן. הוא השמיע קולות של תינוק".
התרשמות המתאימה לדעתו של ע.ה.2, ד"ר רוזנר, כי במקרה זה הפרכוס נמשך "שניות" והסתיים כנראה כבר בביתו של הנ'.
מכאן, לא שוכנעתי במידת השכנוע הנחוצה לקבלת טענת "הצורך", כי במועד סמוך לפני כניסת הנ' לצומת, בניגוד לאור האדום שדלק בכיוון נסיעתו וחציית קו העצירה, מצבו הרפואי של הקטין היה קריטי עד כדי להצדיק התנהגות אביו האמורה והתוצאה היא שאני דוחה הטענה. מטעם זה גם אני איני סבור שהפסיקה שהובאה ע"י ב"כ הנ', תומכת בטענת "הצורך" של הנאשם.

ח. ב"כ הנ' אמנם הציג לפני מצב עובדתי אליו נקלע הנ' בטרם החלטתו לקחת הילד לביה"ח, אולם איני סבור כי מצב עובדתי מוקדם כזה, היה בכוחו להצדיק התנהגותו המאוחרת של הנ', בקבלו ההחלטה להכנס ולחצות הצומת באור אדום, כאשר במועד זה כבר לא התקיים המצב העובדתי הראשוני, בו כשר ההחלטה של הנ' נפגם אולי כתוצאה ממראה עיניו, בביתו, עת צפה בפרכוסי בנו.

ט. ב"כ הנ' בהסתמכו על מאמרו של פרופ' פלר, כפי שצורף לכתב סיכום טענותיו, ביקש גם לאמץ את דעת הפרופ' בשאלת "הצורך המדומה". לא מצאתי כי בנסיבות כפי שפורטו לעיל, על פיהן הגעתי למסקנה שאין תחולה לטענת "צורך" יש מקום להתיחס לתאורית "הצורך המדומה" שבאה לביטוי במסגרת סעיף 34 (י"ח) לחוק העונשין.
בענין לפני, מחד - לא היה "פרכוס" בשלב הרלוונטי ולכן הנ' לא היה יכול לדמות מצב קריטי כפי שהמצב שנתגלה בביתו ומאידך איני מקבל כי טענה זו שהסתמכה על מצב קודם (בבית) ולא על מצב עכשוי (לפני הצומת הרלוונטי) היה "טעות סבירה" לצורך ס"ק (ב) של סעיף 34 י"ח - טעות במצב דברים.

בהתיחס לדברי עדותו של ע.ת.1, אשר הסיע לביה"ח את ע.ה.1 והקטין, מיד לאחר התאונה, אני מסיק כי החלטת הנ' לבצע כניסה לצומת באור אדום, היתה תוצאה ישירה של דרבון ע.ה.1, כפי שהאחרון עשה לע.ת.1, אשר לא נעתר לו.
מכאן, כדי לחסות תחת הגנת סעיף 34 י"א לחוק העונשין נדרשת מהנ' לא רק "כנות" אלא גם "סבירות" לצורך ס"ק (ב) כדי לקבוע אמינות הגירסה.
הואיל ולא האמנתי לני כי במועד הרלוונטי הקטין "פרכס" כאמור במסקנתי לעיל בענין זה, הרי איני מקבל טענת "הטעות בעובדה" שהועלתה בכתב סיכומי ב"כ הנ'.
ראה: דנ"פ 1294/96 פדי נ"ב (5) עמ' 1 ואילך, ע.פ. 2598/94 דנינו (מ"י נ. מ"י --- דין עליון 4/95).
י. "הגנת הצורך - סעיף 34 י"א לחוק העונשין. כפי שכבר ציינתי לעיל, הנ' לא שכנע אותי בראיותיו כי במועד הרלוונטי לקבלת החלטתו לעבור העבירה בניגוד לתק' 22 (א) לתק' התעבורה, כמיוחסת לו בכתב האישום, המעשה היה דרוש באופן מיידי להצלת חיי בנו.
צורך זה היה קיים אולי במועד החלטתו, אותה קבל בביתו, לנסוע לבית החולים אך לא לאופן נהיגתו בפועל במועד הרלוונטי, כאשר מצב הקטין התיצב בפועל.
יתרה על כך, מהתנהגות הנ' בעת שהעביר הקטין לבית החולים ב-25.10.99, כאשר הפעם הוא נעזר בשירותי האמבולנס של מגן דוד אדום, מוצג נ/5, ניתן להסיק המסקנה כי התנהגות הנ' הודרכה יותר משכנוע שכנו, מאשר ממצב הקטין בפועל.
הטוען טענת "צורך" עפ"י סעיף 34 י"א לחוק העונשין, אפילו תוך הסתמכות על טענת "טעות במצב דברים" לפי סעיף 34 י"ח לחוק העונשין, לענין עבירת תעבורה, אינו יכול לסמוך על התרשמותו ממצב עובדתי נתון שהתקיים בביתו, במרחק זמן מקדים להחלטה לעבור העבירה, כאשר כבר לא היה בסיס עובדתי לאותה התרשמות. יתרה על כך אין הוא יכול להסתמך על התרשמות אחרים, אשר התרשמותם מהמצב העובדתי אינה מבוססת בחומר העובדתי.

יא. תחולת הגנת "הצורך" - לפי כב' השופט קדמי בספרו על הדין הפלילי עדכון והשלמה, עליו סומך ב"כ הנ', תחולת "הסייג" הקבוע בסעיף 34 י"א לחוק העונשין מוגבלת בארבעה:
1. בתנאי שלא היתה דרך אחרת להצלת חיי הקטין - בענין לפני לא שוכנעתי כי לא היתה דרך אחרת לטפל בקטין. גם ע.ה. 2 קבע כי מן הרצוי להזמין רופא למקום או להעבירו לבית חולים אך לא לאחר שעה; מכאן שאת הנסיעה המיידית אל ביה"ח איכילוב בתל-אביב, ניתן היה לערוך שלא באופן דחוף עד כדי לעבור עבירת אור אדום.
2. במגבלת "העמדה העצמית" לפי סעיף 34 י"ד לחוק העונשין, ב"כ הנ' טען כי כאשר הנ' עבר קו העצירה, הצומת היה פנוי מכל רכב. אמת, במועד זה לא היה רכב מצוי בתוך הצומת, אך כנהג מן הישוב הוא היה צריך להיות מודע לאפשרות שרכב יגיע ויכנס לצומת בזכות שכן לא נתן דעתו לאותם כלי רכב מימינו או משמאלו לאחר כניסתו לצומת, כפי הודעתו נ/1 ועדותו לפני שכן כל מעיניו רוכזו לנסיעה המהירה ולכן הבחין לראשונה ברכב המעורב בעת ההתנגשות עצמה.
מכאן, הנ' לא עמד "במגבלת הכניסה" לפי סעיף 34 י"ד לחוק העונשין ובכך כבר שלל מעצמו האפשרות להסתמך על טענת הצורך. למותר לציין כי נהג המרגיש כפי שהנ' הרגיש בכניסתו לצומת, עת אבד שיקול דעתו, מן הראוי שיתנזר מנהיגה ולא יסכן אחרים.
3. במגבלת הסבירות - גם במגבלה זו לא עמד הנ' שכן מעשהו היה עלול לגרום למותם של אחרים וגרם בפועל לחבלות של ממש ותוצאות כפי שפורטו בת/5, מכלול התיעוד הרפואי של כל הנפגעים ובמיוחד בדברי עדותה והודעתה של ע.ת.2, האם שנסעה ברכב המזדה. יתרה על כך, בשלב זה של הארועים מצב הקטין היה יציב ולא הצדיק בתנהגות הנ', כפי שציין בעדותו ע.ת.1.
4. במגבלת החובה לעמוד בסכנה לפי סעיף 34 ט"ו לחוק העונשין. אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהנ' לא היה חייב לעמוד בסכנת ההתנגשות בין כלי הרכב כפי שארעה, לו נהג בסובלנות ובסבלנות מזערית, אפילו.

מכאן, בנסיבות המקרה לפני, הנ' אינו "נהנה" מהגנת "הצורך" בעת כניסתו לצומת ומכח הודאת ב"כ, אין מנוס אלא לקבוע כי עבר העבירה כמיוחסת לוב סעיף ב(1) לכתב האישום ולהרשיעו בכך.

י"ב. אופן נהיגת הנאשם - לפי הודעתו נ/1 ואח"כ - עדותו לפני, ברור כי הנ' נכנס לצומת באור אדום מלא שדלק ברמזור כיוון נסיעתו, אותו יכל היה לראות בטרם הגיע סמוך לפני הצומת, בהתחשב במועד צילום התמונות בנ/2. (5,8 שניות אור אדום - י.ג.) מהירותו בשלב זה היתה 30 קמ"ש לפחות, כאשר הוא מבחין כי אין רכבים חוצים הנוסעים בתוך הצומת. עם התרשמות עובדתית זו, הנ', לאחר כניסתו לצומת, חדל ליתן דעתו לסביבתו המידית ובמיוחד לאפשרות שרכב יכנס לצומת בנתיב חוצה.
התעלמותו מכלי רכב מימינו במועד התקדמותו לתוך הצומת עד כדי אי הבחנה ברכב המעורב שיצא לחציה, אכן מעידה על רשלנותו וקלות דעתו בהמשך נהיגתו.
נהג מן הישוב הנכנס לחציית צומת אפילו באור ירוק בכיוון נסיעתו, חייב ליתן דעתו תחילה לרכב העלול להגיע משמאלו בנתיב חוצה ראשון ולאחר מכן - מימינו.
הנ' אולי נכנס לצומת אחרי שוידא שאין כלי רכב שנכנסו לצומת משמאלו דהיינו - ממזרח למערב אולם בהגיעו למרכז הצומת, לא נתן דעתו כלל לרכבים שהיו במסלול ממערב למזרח ברח' אינשטיין ובהתנהגותם באותה עת. זו הסיבה מדוע הבחין לראשונה במזדה רק ברגע ההתנגשות. היה עליו להבחין בעובדה שכלי הרכב שהגיעו מימינו החלו בתנועה מזרחה, כפי שעולה מהשואה בין שתי התמונות בנ/2, לגבי מקום המצאם. אין ספק כי לו הבחין בתנועתם באותו מועד שהיה כמעט במרכז הצומת היה יכול לנקוט בהליך למניעת הפגיעה ברכב המזדה אשר כאמור, הגיע בנסיעה שוטפת ונכנס לצומת מנתיב ימני קיצוני.
מכאן, הנאשם שנהג לתוך הצומת במהירות 30 קמ"ש לפחות, מבלי ליתן דעתו להתנהגות כלי הרכב האחרים, תוך כדי חצייתו את הצומת, כאשר הוא עושה זאת באור אדום כיוון נסיעתו, נהג בקלות ראש ובחוסר זהירות, כפי שנהג מן הישוב לא היה נוהג בנסיבות הענין ולכן לא הבחין ברכב המזדה שהופיע מימינו ונכנס בזכות לצומת, הגיע למרכז הצומת ואז פגע בחלק דופן שמאלי קידמי של המזדה.

י"ג. אפילו הייתי מקבל טענת ב"כ הנ', כי כניסת הנ' לצומת באור אדום נבעה "מצורך" על פי סעיף 34 י"א, גם אז אופן נהיגתו לאחר כניסתו לצומת היתה בקלות ראש, הנלמדת מהודעתו נ/1 ועדותו בפני
, שכן לא נתן דעתו לדרך לפניו כאמור לעיל.
במקרה כזה הייתי משווה מעמד הנ' למעמדו של נהג רכב בטחון ובמיוחד - אמבולנס, המוביל חולה במצב קריטי ומחיל עליו הוראות תקנה 94 לתק' התעבורה ובמיוחד תקנה 94 (2) הקובעת:
"נוהג רכב בטחון רשאי בשעת מילוי תפקידו -
(1)....
(2) לעבור על פני תמרור או רמזור המורים על עצירה, בלי להעצר ובלבד שהאיט את מהלכו במידה שהבטיחות מחייבת זאת".
דהיינו היה על הנ' להאט מהלכו באופן שיבטיח המשך נסיעתו בתוך הצומת. אמנם הנ' התרשם ובצדק כי בעת הכניסה לצומת הרכבים עצרו לנוכח אותות המצוקה שהפעיל אבל הבטיחות חייבה אותו לנהוג במהירות המאפשרת עצירה על אתר למקרה, כמו המקרה לפני, בו למעורב לא היה שדה ראיה פתוח לעבר כיוון הופעתו, של המעורב, כפי עדותו של עת/3 בענין זה.
מכאן, מהירות נסיעה של 30 קמ"ש, אינה מהירות המאפשרת עצירת חרום על אתר, כפי שמתחייב בכניסת רכב בטחון לצומת באור אדום כיוון נסיעתו.

סיפא התקנה מטילה על הנהג של רכב בטחון חובת זהירות מוחלטת ואומר:
אולם לא יעשה כן, אלא במידה....ותוך כדי נקיטת אמצעי זהירות על מנת למנוע סיכון או פגיעה בעוברי דרך או ברכוש".
לא מצאתי כי הנ' נקט באמצעי זהירות כלשהם לאחר שחצה את קו העצירה.
היה עליו לסובב ראשו תחילה שמאלה ולאחר שחלף על מחצית הצומת להביט ימינה ולודא כי הרכבים מימין כולם במצב עצירה, קלטו והבינו אותות המצוקה שלו והם נותנים לו את זכות הקדימה, דהיינו להמשיך בדרכו מבלי לחצות מסלול נסיעתו.
לו אכן הנ' היה נותן דעתו למתרחש במסלול נסיעת המעורב היה מבחין בהתקדמו הרכבים, כנצפה בנ/2 ובמיוחד ברכב המעורב ולו נהג במהירות איטית המאפשרת עצירת חרום על אתר היה מונע התאונה.
מטעם זה, נהג רכב חרום הנכנס לצומת באור אדום, מהירות נסיעתו אינה עולה על כ-10 קמ"ש כמעט זחילה. חובת נקיטת אמצעי זהירות כאמור הנה ברמה גבוהה יותר, כאשר מדובר ברכב פרטי עם אותות מצוקה שאז אין תחולה לחובה המוטלת על נהגי הרכב על פי תק' 93 והזכות הניתנת לנ' הנה בחסד בלבד ועליו לודא אותה באופן מוחלט .

6. סוף דבר, על סמך האמור לעיל אני דוחה טענת "הצורך" שהעלה ב"כ הנ' בתשובתו לכתב האישום וכל טענת הגנה אחרת שהיה בה להצדיק התנהגותו ולעבור העבירות המיוחסות לנ' בכתב האישום ולפיכך מרשיעו ב:
(א) אי ציות לתמרור ה-1 כעבירה על תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה, בקשר עם סעיף 39 (3) לפק' התעבורה.
(ב) בנהיגה בקלות ראש, כעבירה על סעיף 62 (2) לפק' התעבורה, בקשר עם סעיף 38 (3) לפק' התעבורה שכתוצאה מהן נגרמה תאונה על חבלות של ממש.
(ג) בנהיגה לאל רשיון רכב תקף במשך 3 חודשים, כעבירה על סעיף 2 לפק' התעבורה.

7. האמור בסעיף 5 לעיל הובא לידיעת הנוכחים תוך הסבר מקוצר של נימוקי ההרשעה והעתק הכרעת הדין נמסר לעיונם בטרם הטיעון לעונש.

ניתנה היום ט"ז בשבט תשס"ב (29 בינואר 2002) במעמד הצדדים.
גרטי יצחק - שופט










תד בית משפט לתעבורה 15714/99 מדינת ישראל נ' אלעני דרור (פורסם ב-ֽ 29/01/2002)