פסקי דין על משה קצב

1015/09 פח     30/12/2010




פח 1015/09 (תקציר) מדינת ישראל נ' משה קצב




בבית המשפט המחוזי בתל-אביב תפ"ח 1015/09
בפני
הרכב כב' השופט ג' קרא
- אב"ד, מ' סוקולוב
- שופטת, י' שבח
-שופטת
המאשימה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד רונית עמיאל
, עו"ד נסים מרום ועו"ד מיטל אילן
נ ג ד

הנאשם: משה קצב

ע"י ב"כ עו"ד אביגדור פלדמן
, עו"ד ציון אמיר ועו"ד אבי לביא
ת ק צ י ר

(תקציר הכרעת הדין מהווה תמצות האישומים, העובדות והמסקנות המשפטיות. ככל שפרט מתקציר זה עומד בסתירה לאמור בהכרעת הדין, מחייב האמור בהכרעת הדין).

ביום 19.3.09 הגישה המדינה נגד הנאשם מי שהיה נשיאה השמיני של מדינת ישראל
, כתב אישום חמור ובו מיוחסות לו עבירות אונס, מעשים מגונים, הטרדה מינית, שיבוש מהלכי משפט והטרדת עד.
לאחר 64 ישיבות בית משפט שתועדו ב- 7792 עמודי פרוטוקול, ולאחר הגשת מאות מוצגים, וסיכומים המשתרעים על מאות עמודים- נתכנסו על מנת להכריע בדינו של הנאשם.

כתב האישום
כתב האישום מייחס לנאשם עבירות מין שביצע בשלוש נשים שהיו כפופות למרותו במהלך תפקידיו הציבוריים, אם כאשר התיירות ואם כנשיא המדינה. באישום הראשון, המתייחס לתקופת כהונתו של הנאשם כשר התיירות, מיוחסות לנאשם שתי עבירות אינוס בשתי הזדמנויות שונות וכן עבירת מעשה מגונה בכוח. באישומים השני, השלישי והרביעי, המתייחסים לתקופת כהונתו של הנאשם כנשיא המדינה, מיוחסות לנאשם עבירות הטרדה מינית, מעשים מגונים וכן הטרדת עד ושיבוש מהלכי משפט.

גלגולו של כתב האישום
הולדתו של כתב האישום שבפני
נו בהזמנת הנאשם את היועץ המשפטי לממשלה לפגישה עמו, בה הלין על כי הוא נסחט ע"י המתלוננת א' מבית הנשיא, תלונה שבעקבותיה הורה היועמ"ש על פתיחת חקירה. בחודש ינואר 2007 הודע לנאשם כי היועץ המשפטי לממשלה שוקל להעמידו לדין בגין 4 פרשיות: האחת- המתלוננת א' מבית הנשיא, השניה- המתלוננת א' ממשרד התיירות, שתיהן בעבירות אינוס, וכן 2 פרשיות מינוריות יותר הקשורות למתלוננות נוספות, ה ו-ל' מבית הנשיא ועניינן מעשה מגונה, הטרדה מינית ושיבוש מהלכי משפט.
בחודש אפריל 2007 הוכנה טיוטת כתב אישום בו יוחסו לנאשם העבירות בארבע הפרשיות הנ"ל.

בחודש מאי 2007 התקיים שימוע, שלאחריו, החליטה הפרקליטות לגנוז את תלונתה של א' מבית הנשיא בהנמקה "חוסר ראיות מספיקות".

באשר למתלוננת ממשרד התיירות, סברה הפרקליטות כי הסיכוי להוכיח בעניינה בעילה בהסכמה תוך ניצול מרות וכן מעשים מגונים תוך ניצול מרות- היה טוב למדי, אך דא עקא שעבירות אלו התיישנו, ומנגד- עבירת האונס, האלטרנטיבה האחרת, חייבה הוכחת אלמנטים מחמירים יותר, אשר לדעת הפרקליטות, היה צפוי קושי ממשי בהוכחתם.

ביום 28.6.07 נחתם בין היועץ המשפטי לממשלה לבין הנאשם הסדר טיעון לפיו יוגש כנגד הנאשם כתב אישום בו תיוחס לו עבירת מעשה מגונה שלא בהסכמה עקב הפעלת אמצעי לחץ- בעניין המתלוננת א' ממשרד התיירות, ועבירת הטרדה מינית והטרדת עד- בעניין המתלוננת ל' מבית הנשיא. הוסכם כי הנאשם יודה, יורשע ויתפטר מתפקידו כנשיא. הסדר הטיעון אף כלל הסכמה עונשית לפיה יוטל על הנאשם מאסר על תנאי והוא יחוייב בתשלום פיצויים למתלוננות בשיעורים מוסכמים.
כתב האישום אכן הוגש כמוסכם לביהמ"ש השלום בירושלים.
מיד לאחר פרסום דבר ההסדר הוגשו כנגדו, או כנגד חלקים ממנו, שש עתירות לבג"ץ (להלן: "בג"צ פלונית").
בפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט העליון ביום 26.2.08, נדחו העתירות.
בשוך הסערה- נותר הסדר הטיעון על כנו, אלא שאז טרף הנאשם את הקלפים והפך את הקערה על פיה.
בישיבת ביהמ"ש השלום בירושלים מיום 8.4.08, בה אמור היה הנאשם, לפי המוסכם, להודות באישומים נגדו, הודיעו פרקליטיו במפתיע כי הנאשם חזר בו מן ההסדר.
כפועל יוצא ולאור בקשת הפרקליטות, בוטל כתב האישום.

ביום 19.3.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי בת"א כתב האישום שבפני
נו, הערוך לפי מתכונת טיוטת כתב האישום המקורית משנת 2007, למעט עבירת האונס שיוחסה לנאשם בעניין המתלוננת א' מבית הנשיא.

לטענת ההגנה מן הצדק
מטבע הדברים התייחסנו בראשונה לטענה מקדמית, שהושמעה אמנם ע"י הנאשם בסוף ההליך, ושעניינה הגנה מן הצדק.
הנאשם טוען כי ללא קשר לטענותיו המהותיות לגופם של האישומים, ובמנותק מחפותו, יש להורות על ביטול כתב האישום נגדו מטעמים של צדק.
את הפגיעה בצדק רואה הנאשם במספר מוקדים מרכזיים: מסע השיסוי והשנאה, כך לדבריו, שניהלה כנגד התקשורת ואשר הוקיעה אותו ברבים כאנס בטרם משפט, הדלפות מגמתיות שיצאו מעם המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש ואשר גרמו לדעה קדומה כנגדו בציבור, ראיונות בתקשורת שנתנו המתלוננות ועדים במשפט, התבטאויות היועמ"ש אשר חרץ את דינו לשבט עוד בטרם הוגש כנגדו כתב אישום וכן זיהום ההליך המשפטי. את האדן המרכזי, לטענתו, רואה הנאשם בדיבורה של הפרקליטות בשני קולות; הקול האחד- נשמע מפיה עת טענה בפני
ביהמ"ש העליון, בהגינה על הסדר הטיעון, כי לא קיימת הסתברות להרשעת הנאשם בעבירת אונס לאור מכשולים ראייתיים ובעיית אמינות, והקול השני- עת הגישה נגדו כתב אישום חמור בעבירות אונס, וטענה בלהט במסגרת התיק הנוכחי, כי המתלוננות ראויות לכל אמון וכי הראיות מבססות את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר.

בכרך מיוחד שהקדישו הסנגורים לטענת ההגנה מן הצדק, נמנים בהרחבה הפרסומים המשמיצים שיצאו כנגד הנאשם, אשר הכריזו עליו כאנס, בטרם משפט. לטענת הנאשם, עוצמת הפרסומים, היקפם, חומרתם ותדירותם לא הותירו לו כל סיכוי, והוא הוקע בציבור, כעבריין מין סדרתי.
בטיעון זה התפרץ הנאשם לדלת פתוחה, שהרי בעניינו אכן נחצה הגבול באופן חסר תקדים, לאור משפט השדה שנערך לו בבית המשפט של התקשורת. לכאורה, אכן מדובר בפגיעה קשה בהליך עשיית הצדק המחייבת הוקעתה על דרך בחינת האפשרות לביטולו של כתב האישום. אמרנו לכאורה, ולא בכדי, וזאת על רקע התנהגות מקבילה של הנאשם ובאי כוחו, אשר אף הם לא התנזרו מכלי התקשורת, לא הדירו רגליהם מאולפן טלוויזיה זה או אחר, אלא החזירו מלחמה השערה בה התייחסו לראיות כאלו ואחרות ולעדויות המוכיחות, לשיטתם, את חפות הנאשם, אף הביעו, בין היתר, בקורת חריפה לא פחות על המתלוננות ועל אופיין.
אין מדובר, איפוא, במסע פרסום חד צדדי כנגד הנאשם. אין מדובר במתקפה בה היה מצוי הנאשם במצב של חוסר אונים, שכן הנאשם הצטרף למערך הפרסומים וההשמצות ונטל בו חלק פעיל.
דוגמא להיגררות הנאשם למערכה, שעתה הוא יוצא נגדה, ניתן לראות בנאום שנשא במסיבת עיתונאים שנערכה ביוזמתו ביום 12.3.2009, בו התגולל על המתלוננות ופירט את מעלליהן, הכל בטלוויזיה בשידור חי לעיניהם של כלל הצופים. אין מדובר בכשל חד פעמי שניתן לייחסו לזעם ולתסכול שנצטברו בלבו כתוצאה מהמסע התקשורתי שהתנהל נגדו, אלא בשורת צעדי פרסום נגדיים שנקט הנאשם באופן מתמשך, אם במישרין ואם בעקיפין. משכך הם פני הדברים, ומשהנאשם עצמו נכנס לזירה, הרי עם כל הביקורת שיש לנו ביחס להתנהלות התקשורתית בענייננו, הנאשם, שחבר לה, לא יוכל להיוושע מכך.
באותה מידה איננו מתעלמים מהביקורת שמתחה ההגנה על היועמ"ש, אשר לגביו נטען, כי מצא לנכון להביע בפומבי את דעתו האישית על אשמתו של הנאשם, עוד בטרם הוחלט על הגשת כתב האישום, וזאת במסגרת ראיונות בטלוויזיה, בהם אמר כי אינו סבור שמדובר בעלילה וכי מדובר בעבריינות מין סדרתית.
בית המשפט העליון כבר הביע דעתו בכל הנוגע לאמירות אלו, ומשכך לא נוסיף דבר בעניין.
הגם שמדובר בתקלה מצערת, אין אנו סבורים כי מדובר בפגם כה חמור אשר יש בו לפגוע בזכותו של הנאשם להליך הוגן, הוא אף אינו פוגע באופן מהותי בהגינות ובצדק.

טרונייתו המרכזית של הנאשם בסוגיית ההגנה מן הצדק, מתמקדת, כאמור, בטענה בדבר השינוי הקיצוני שחל בעמדת היועמ"ש, כאשר מחד גיסא- הגן על הסדר הטיעון בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון בבג"צ פלונית, ומאידך גיסא- הגיש נגדו כתב אישום חמור הכולל, בין היתר, שתי עבירות אינוס ומעשה מגונה בכח. הנאשם תַמֵה כיצד זה יתכן שבבית המשפט העליון טענה המדינה כי סיכוי ההרשעה בעבירת האינוס הינם קלושים וסיכויי הזיכוי הינם גבוהים, ואמרה:
"אם מגישים על אינוס זה נופל... מה עושים הולכים על הקשה, עם זיכוי פוטנציאלי ברמה לא פשוטה. בצד אחד יש סיכויי הרשעה ובצד שני סיכויי הזיכוי, כאשר סיכויי הרשעה הם קלושים, אז סיכויי הזיכוי גבוהים..." (פרוטוקול מיום 25.7.07 נ/1ה) ואילו עתה היא משנה את עורה מן הקצה אל הקצה.

נטען כי "דיבור בשני קולות" כמו גם טיעון "דבר והיפוכו" אינו מצב נסבל מבחינה משפטית, והוא פוגע באופן קשה בהגינות ובטוהר ההליך השיפוטי.
העיקרון המשפטי עליו נסמכת טענת הנאשם אינו שנוי כלל במחלוקת, אלא שיישומו במקרה שלפנינו, הינו בעייתי.
עיון בתשובת המדינה בבג"ץ פלונית, בעיקר הטיעון מטעמה ובפרוטוקולים המתעדים את הדיונים בבית המשפט העליון, מעלה באופן הברור ביותר, ואשר אינו אמור להיות נתון לפרשנויות, כי היועמ"ש וצוות הפרקליטים לא סברו מעולם כי הנאשם חף מפשע, או כי הוא דובר אמת, או כי תלונת המתלוננת א' ממשרד התיירות מקורה בעלילה. ההיפך הוא הנכון. המדינה דחתה בשתי ידיים כבר בשלב הראשוני את הכחשתו הגורפת של הנאשם בדבר קיום מגעים מיניים עם הכפופות לו, וסברה כי אלו נתקיימו גם נתקיימו. גם ערב השימוע וגם עובר לחתימת הסדר הטיעון סברה המדינה "שנראה היה, על סמך החומר, כי הנשיא היה מעורב בעבירות מין שונות" (התשובה לבג"ץ- נ/1א, סעיף 15), וכי: "מכלול חומר הראיות שנאסף, לרבות בענינים שהתישנו, יצרו תחושה חזקה ותמונה ראייתית לפיה יש דברים בגו, ושההתנהלות של קצב משך השנים, במסגרת תפקידיו הציבוריים השונים, הייתה כרוכה בביצוע עבירות מין... כי הנאשם ביצע לאורך השנים שורה של מעשים פסולים וכי גרעין הסיפור אינו של עלילה"(שם בסעיפים 24, 23).
ההתלבטות, כפי שהיא עולה מטיעוני המדינה, בכל הנוגע למתלוננת א' ממשרד התיירות, התמקדה בשאלה האם ניתן להגיש בעניינה כתב אישום בגין מעשי אינוס ממש שנעשו תוך שימוש בכוח, או שמא עסקינן "רק" בבעילה בהסכמה תוך ניצול יחסי המרות, עבירה שביחס למתלוננת ממשרד התיירות התיישנה זה מכבר.

המדינה סברה כי אם תבחר להגיש את כתב האישום בעבירות אינוס, היא עשויה להיתקל בקשיים ראייתיים, ואי לכך,וכעולה מתשובתה בבג"ץ פלונית, הסכימה להצעת ההסדר, שיתרונה היה נעוץ בהודיית הנאשם ובהרשעתו המיידית בעבירות מין, הגם קלות יותר, ובהסכמה על התפטרותו המיידית והרחקתו מהזירה הציבורית.
הפניותיה הסלקטיביות של ההגנה לאמירות מסוימות מטיעוני המדינה במסגרת הדיון בבג"ץ פלונית, אינן מצביעות, בניגוד לנטען, על שינוי קיצוני שחל בעמדת התביעה. הן יכולות להוות אולי מענה אפשרי לשינוי הקיצוני שחל דווקא בעמדת הנאשם, שחזר בו מהסדר טיעון מקל למדי.
יש רגליים לסברה כי הסיבה לשינוי נעוצה בהערכה, שלימים יסתבר שהייתה שגויה, כי לאור טענות המדינה בבג"ץ פלונית, הרי בהעדר הסדר, התיק כנגד הנאשם ייסגר.
אמירות ב"כ המדינה: "נשאר מצב שאפשר להגיש על אונס או כמעט על כלום. כל העבירות פחות מאונס התיישנו... אם מגישים על אינוס, זה נופל, כי כאשר נופל ולכן הכל או לא כלום" (נ/1ה' עמודים 5,4) (ההדגשות שלנו) וכן האמירה:
"התלבטנו בין אונס ובין לא כלום... הברירה היתה בין להגיש כתב אישום של שני מעשי אונס, לבין לסגור... פתאום הגיעה ההצעה של הסדר טיעון וחשבנו שזה פתרון" (שם, עמוד 11)- עשויות היו לטעת בלב שומעיהן תקוות שווא לפיה בהעדר הסדר, יימוג האישום כעשן כלה.
מי שהסיק, אם אכן הסיק, בהסתמך על דברים אלו, שאם הנאשם יחזור בו מהסדר הטיעון, תישאר המדינה חשופה ונטולת תחמושת ותאלץ לסגור את התיק, טעה.

בקובלו על דיבור המדינה בשני קולות, מפנה הנאשם גם לשוני בפרשנויות שניתנו ע"י הפרקליטות למכתב שכתבה המתלוננת ממשרד התיירות ואשר לימים יכונה "מכתב השנה טובה". בעוד שבמסגרת הדיון בבג"ץ טענה המדינה כי "זה מכתב אהבה", נאמר בסיכומי התביעה כי "מכתב השנה טובה איננו מכתב אהבה, אלא מכתב תחנונים".

בבואנו לבחון את השוני בין שתי הגרסאות, ויש אכן שוני, יש לזכור כי מחוגי השעון לא עצרו מלכת וכי שתי האמירות נאמרו במועדים שונים. דברים התרחשו בפרק הזמן שחלף בין הדיון בבג"ץ פלונית ולבין מועד הגשת הסיכומים. בפרק זמן זה התנהל המשפט. נשמעו עדויות, הוגשו ראיות, נשמעו הסברים, ראיות השתלבו זו בזו או סתרו זו את זו, ומכל מקום, חומר החקירה הגולמי ערב משפט, עבר את כור ההיתוך של דיני הקבילות, הרלבנטיות והחקירות הנגדיות, וההתבוננות על ראיה כזו או אחרת, נעשתה מזווית שונה, עדכנית יותר מבחינת הזמן, ומבוססת יותר מבחינת השתלבותה, אם אכן, במכלול.

הדברים שהיו עד עתה עלי כתב בלבד, קיבלו רוח חיים ונופך מוחשי. השאלות, התהיות והפרשנויות- הפכו לעובדות. ההתרשמות לא קפאה על מקומה, אלא שינתה פניה בהתאם לשינוים שהזמן שחלף הביא עמו.
יתרה מזו, בפרק הזמן שחלף נתגלו ראיות חדשות התומכות בגרסת המתלוננת ממשרד התיירות ואשר לא היו ידועות למדינה בזמן השימוע. כוונתנו בעיקר לתרשומת מפי המתלוננת ממשרד התיירות ואשר לא היו ידועות למדינה בזמן השימוע. כוונתנו בעיקר לתרשומת מפי המתלוננת ממשרד התיירות המופיעה ביומן המרכז לנפגעות תקיפה מינית ולתרשומת שערך בן טובים מפיה למחרת פיטוריה ע"י הנאשם. התפנית בעלת חשיבות מיוחדת התרחשה עת הוברר במהלך המשפט כי השיחות המוקלטות בהן נשמעת המתלוננת מבקשת עבודה בבית הנשיא הינן ערוכות, "מבושלות" ותלושות מן ההקשר הכולל בהיותן אך חלק מזערי מתוך עשרות שיחות שהוקלטו על קלטות שנעלמו מעבר לים. הפרקליטות שהחזיקה בעת ההיא רק בתמלול מודפס, לא ידעה זאת.
זהו הסיכון שנאשם לוקח על עצמו בהחליטו לדחות הצעת הסדר ולנהל משפט. לעיתים הצעד אכן מוכיח את עצמו, והעדויות הכתובות מתגלות ככלי ריק בהישמען מפי העדים, ולעיתים מתברר כי מדובר בהימור כושל.

זאת ועוד, טענתו של הנאשם בדבר דיבור בשני קולות הייתה זוכה לאוזן קשובה, לו המדינה הייתה זו שחזרה בה מהסדר הטיעון, שאו אז יכול היה הנאשם לטעון כי נפגעה יכולתו להוכיח את חפותו, לאחר שכבר הודה בכתובים בביצוע עבירות מין, שכן הרושם שנותר מן ההודיה הוא בל יימחה וכי לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית.
בענייננו הדברים הפוכים. הנאשם הוא שהציע את הסדר הטיעון, המדינה התלבטה וקיבלה אותו, אף הגנה עליו בבית המשפט בבג"ץ פלונית. אחר הדברים האלה, לא זו בלבד שהנאשם טרָף את הקלפים וחזר בו מן ההסדר, אלא שעתה הוא מנסה לכבול את ידי המדינה ולצמצם את כתב האישום למתחם ההסדר, שהוא בעצמו הפֵר.

יתרה מכך, אם עסקינן בדיבור בשני קולות, הרי שלטעמנו, מפי הנאשם הוא בא.
במהלך הודעותיו במשטרה, כמו גם בעדותו בבית המשפט, הכחיש הנאשם מכל וכל קיום יחסי מין עם המתלוננת. לא היו דברים מעולם, טען, עלילה שפלה וזדונית זעק.
והנה, מסיכומי ההגנה עולה טענת הגנה עובדתית חילופית, ולפיה יתכן אמנם כי נתקיימו יחסי מין בין הנאשם לבין המתלוננת, אולם הללו נתקיימו בהסכמתה המלאה, וללא שימוש בכוח.

טענה זו אמנם לא באה מפי הנאשם עצמו, שחזר וטען כי לא היו דברים מעולם, אלא נשזרה ע"י סנגוריו לכל אורך המשפט ברמזים, מקצתם דקים ומקצתם עבים, שלעיתים ניתן היה להבחין בהם רק בדיעבד, הגם שסביר להניח כי נשתלו מתוך מחשבה תחילה.
מיהו, איפוא, הדובר בשני קולות?
אנו דוחים את טענת הנאשם לפיה יש לבטל את כתב האישום נגדו מטעמים של הגנה מן הצדק.

האישום הראשון
האישום הראשון מתייחס לתקופת עבודתו של הנאשם כשר התיירות ולמתלוננת א' ששימשה בתפקיד בכיר בלשכתו בתקופה הרלוונטית (להלן: "המתלוננת א'" ו/או "א").
באישום זה ייחסה המאשימה לנאשם ביצועה של עבירת אונס ב-א' בשתי הזדמנויות: האחת- בלשכת הנאשם בתל אביב בחודש אפריל 1998 (להלן: "האירוע בלשכה בתל אביב") והשניה- במלון פלאזה בירושלים, ביום 17.6.1998 (להלן: "האירוע במלון"), שתיהן לפי החלופה שבסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), כנוסחו בעת ביצוע המעשים. כן מיוחסת לנאשם עבירת מעשה מגונה בכוח, שבוצעה, על פי הנטען, בדירת המתלוננת א' (להלן: "האירוע בדירה"), לפי סעיף 348 (א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק, אף זאת כנוסחו בעת הרלוונטית.
כן מפורטת בכתב האישום שורה ארוכה של מעשי הטרדה מינית שבוצעו ב-א', הן במלל והן במעשה, אם כי ללא סעיף אישום בצידם וזאת, ככל הנראה מפאת התיישנות.

הנאשם הכחיש מכל וכל את הנטען בכתב האישום וטען כי לא היו דברים מעולם. לגרסתו, מדובר בעלילה שפלה וזדונית שרקמה נגדו א' כנקמה על פיטוריה. הנאשם טען כי לא היה כלל בלשכה בת"א ביום הנטען, כי לא שהה כלל במלון פלאזה, אף לא ביקר בדירת המתלוננת, וממילא לא עשה את המעשים המיוחסים לו.

בטרם נפנה לראיות, נתייחס לטענת הנאשם בדבר כבישת עדותה של המתלוננת א' ומסירתה בשלבים ובאופן הדרגתי.

נטען כי בהודעתה הראשונה סיפרה א' רק על אירועים של הטרדה מינית, כאשר את מעשה האונס בלשכה תיארה, לכל היותר, כמעשה מגונה בכוח. בהמשך, ולאחר שנפגשה עם אחרים, ש"זיהמו" את עדותה, ולאחר שקראה בעיתונות תיאורי מתלוננות אחרות, היא החריפה את עדותה ואימצה לעצמה תיאורים אלו. כך סיפרה שבאירוע בלשכה התבצע בה אונס, ובחלוף תקופה של כשבעה חודשים ויותר, היא הוסיפה מעשה אונס נוסף שבוצע בה, לטענתה, בבית המלון.

לטענת ההגנה, מאופי ההודעות יש להסיק כי אירועי האונס לא היו ולא נבראו, וכי א' אימצה לעצמה תיאורים שהופיעו בתקשורת, אף שוכנעה על ידי אחרים להחריף את גרסתה ולהעצים את האירועים לכדי אונס.
מנגד, טענה התביעה כי מדובר בגרסה מתפתחת, החושפת טפח אחר טפח בדרך האופיינית לנפגעות תקיפה מינית אשר כבשו את עדותן במשך תקופה לא קצרה, ואשר אין בה כל דבר יוצא דופן.
אין חולק כי בהודעתה הראשונה, כש-א' מספרת על האירוע בלשכה, היא משווה לו צביון של מעשה מגונה בכוח, וכי רק בחקירתה השניה היא מספרת כי המעשה הסלים לכדי חדירה. אין גם חולק כי על אירוע האונס במלון סיפרה א' לחוקריה רק בחקירתה השביעית.
אף על פי כן, אין באמור לעיל כדי להחשיד את א' בעלילה שזה מקרוב באה, שכן הוכח כי א' סיפרה הן על האונס בלשכה והן על האונס במלון לח"כ שלי יחימוביץ, כבר בפגישה שהתקיימה ביניהן במועד כלשהו שבין החקירה הראשונה ולבין החקירה השניה.
צפיה בקלטות החקירה מעלה בבירור את התלבטויותיה של א' האם לספר את האמת או את כל האמת, ובמהלך החקירה, משהיא נשאלת על קיומו של אונס נוסף, היא אינה עונה בשלילה, אלא מותירה פתח לשוב ולדון בנושא בשלב מאוחר יותר.
מהדיאלוג המתנהל בינה לבין החוקרים בשאלה אם האירוע בלשכה נסתיים בחדירה, ניתן ללמוד כי א' מצויה במצוקה ומתלבטת אם לחשוף את כל האמת או רק את חלקה. מחד גיסא, היא לא רוצה לאשר קיומה של חדירה, מחמת המשמעויות הנלוות מאישור עובדה זו על חייה, במיוחד שעה שנכון לאותו מועד, בעלה ובני משפחתה לא ידעו על כך דבר, ומאידך גיסא, היא לא רוצה להכחיש שהיתה חדירה, ולפטור את הנאשם מעונש, ולפיכך היא נמנעת ממתן תשובה חד משמעית, כפי שהסבירה בהודעתה:
"אני פחדתי שתדליפו, אני חששתי מזה, חששתי שזה יגיע לבעלי, זה לא נעים אם תדע שמישהו אנס את אשתך בעבר, ומצד שני לא רציתי להגיד סתם משהוא אחר שהוא לא נכון ושישתמע שהוא לא עשה מה שעשה. היה לי קשה אז. אמרתי אין תגובה, לא אמרתי שלא קרה".

תהליך החשיפה ההדרגתי לאחר כבישה ממושכת הינו תהליך מוכר וידוע, ואינו אופייני רק ל-א'.
על התנהגות דומה להתנהגותה של א' נאמר ב- ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל
:
"במצב הדברים הרגיל, בית המשפט מייחס משקל מיוחד לגרסאות הראשונות של העד במשטרה. אך בעבירות מין, ובעיקר עבירות מין במשפחה, בית המשפט מודע לכך שהגרסאות הראשונות של קורבנות עבירות מין הן לעיתים לקוניות, חושפות טפח ומסתירות טפחיים. ראו שולמית אלמוג "טראומה, נרטיב ומשפט" ספר דורנר 7, 18-16 (2009), שם עומדת המחברת על הסיפורים המשתנים של נפגעות עבירות מין ועל כך שבגרסה הראשונה שמספרת אישה על אירוע טראומטי, יש נטיה למזער את האירוע ככל שניתן תוך מסירת "גירסה מרוככת, עמומה ומאופקת, לעתים אפילו מעוותת, של האירועים הכאובים".
הכלל הוא שאין בחשיפה ההדרגתית של הדברים כדי לפגום במהימנות ובאמינות של קורבן העבירה..."
(פס"ד מיום 20.10.10).
אנו מקבלים את הסבריה של א' באשר למסירת המידע טיפין-טיפין ובאופן הדרגתי. מקובל עלינו כי א' חששה פן, כתוצאה מהדלפות, ייוודע הדבר לבעלה, שלא היה מודע כלל לפגיעה בה. א' גם חששה מתגובת הסביבה וחשה רגשי אשם מכיוון שלא למדה את הלקח לאחר האירוע הראשון, והסכימה לחבור לנאשם בבית המלון בירושלים, אף לעלות לחדרו. אנו סבורים כי אין בחשיפה ההדרגתית של הדברים על ידי א' כדי לפגום במהימנותה ובאמינותה.

ולגופם של אישומים:
מטבע הדברים, ראתה התביעה בעדותה של א' ראיה מרכזית ומכרעת להוכחת האישומים.
כפי שנראה להלן, חוזקה עדותה של א' במספר מערכי חיזוק:

המערך האחד- שורת עדים שהעידו על התבטאויות שונות ששמעו מפיה של א' בהן סיפרה על הטרדתה ותקיפתה המינית על ידי הנאשם, כאשר ההתבטאויות נעשותעל ציר הזמן בין מועד קְרות האירועים לבין מועד פיצוץ הפרשיה, השוללות עלילה שזה מקרוב באה.
המערך המחזק הנוסף מתבטא בשרשרת ראיות אובייקטיביות חיצוניות שנוצרו בזמן אמת והמתעדות תלונות מפי א' על מעשים מיניים שעשה בה הנאשם במועדים הנטענים.
המערך המחזק השלישי מתבטא בעדויות בדבר "שיטה" ו/או "מעשים דומים" שבאו מפיהן של מתלוננות נוספות, שתלונתן התיישנה, ואשר סיפרו על חוויות דומות לאלו של א', אותן חוו עת עבדו בכפיפות לנאשם. וזוהי תמצית עדותה של א' בבית המשפט:
האירוע בדירה- לאחר שנודע לנאשם כי היא מתגוררת בגפה, הזמין עצמו אליה. היא התחמקה בתירוצים שונים, אך בסופו של דבר הביקור יצא אל הפועל. בהגיעם לדירה ביצע בה מעשה מגונה, עת הושיט ידו לחזה, וכדבריה:
"הוא התחיל להתקרב אלי, ולנסות להצמיד את היד שלו לחזה שלי, בקיצור... אני הולכת אחורה... עד שנתקעתי בארון... לא היה לי לאן לברוח... אני עם הגב לארון והוא נצמד אלי והכניס את היד שלו לחזה ואז הדפתי אותו... אני הודפת אותו... לא עודף כוח, לא בעיטה, לא בעיטה...., פשוט הדפתי... הדפתי אותו עם הידיים. דחפתי אותו עם הידיים."(עמ' 1973-1972 לפרוטוקול).

האירוע בלשכה- אירוע זה התרחש לגרסת א', כשלושה-ארבעה חודשים לאחר תחילת עבודתה, לאחר תום אירוע המוני כלשהו שהתקיים בגני התערוכה או בפארק אחר. א' חושבת כי המדובר באירוע של העדה האירָנית, שעם סיומו אמר לה הנאשם כי "שכח משהו" במשרד בתל אביב וביקש שתתלווה אליו.
משנכנסו למשרד, כך אירע:
א' התיישבה על אחד הכיסאות, הנאשם התיישב לידה והחל לגעת בה. בין השניים התפתח מאבק כשהנאשם מושך את מכנסיה למטה והיא שבה ומושכת אותם כלפי מעלה. בשלב מסוים מצאה עצמה א' ישובה על רצפת המשרד, ומיד לאחר מכן הגיעה למצב של שכיבה:
אני כל הזמן נאבקתי ואמרתי שאני לא רוצה, די, במלים קטנות לא בצעקות, די תפסיק, אני לא מעוניינת... אני לא רוצה, ניסיתי להתנגד עם הגוף שלי ואז הוא, אני לא זוכרת בדיוק באיזה שלב..." החדיר את איבר מינו לתוכה.
א' העידה כי האירוע בלשכה התרחש לא יותר מאשר 15-10 דקות, וכי האונס נקטע בלא שהנאשם הגיע לפורקן, מהסיבה "או שהדפתי אותו או שהסתובבתי, אני לא זוכרת בדיוק איך זה נגמר".

האירוע במלון- א' סיפרה א' כי אירוע זה התרחש כחודשיים לאחר האונס בלשכה. היה זה בשעות אחר הצהריים באחד הימים בהם עבד הנאשם בלשכה בי-ם, עת אמר לה כי ברצונו לנוח בבית מלון.
א' הזמינה עבורו חדר במלון פלאזה בי-ם, וכמתוכנן, הצטרפה אליו כעבור זמן מה, במטרה לעבור על מסמכים שונים ולהשלים את העבודה לאותו היום.
א' סיפרה כי בהגיעה לבית המלון, טלפן אליה הנאשם ואמר לה כי טרם סיים להתארגן, וכי הוא מבקש שתעלה לחדרו. משסברה כי מדובר בכמה דקות, אמנם כך עשתה.
א' עלתה לקומה המתאימה, הקישה על הדלת, זו נפתחה ומשנכנסה לחדר הבחינה כי הנאשם לובש חולצה ארוכה, אך ללא מכנסיו. א', שנבוכה מן המעמד, התיישבה על קצה המיטה בחדר והסיטה את מבטה מהנאשם, בסוברה שמיד ילבש את מכנסיו והם יצאו ללובי. חלף זאת, ניגש אליה הנאשם ונצמד אליה מלפנים, כשהיא מנסה להתרחק, והוא ממשיך בהתקרבותו. א' נפלה על המיטה, הנאשם גהר מעליה ומשך במכנסיה והצליח להסירם, פישק את רגליה וחדר אליה.
אף כאן לא הגיע הנאשם לפורקן מיני, משקודם לכן הצליחה א' להודפו מעליה.

משההגנה טענה כי מדובר בעלילה שפלה וזדונית המונעת מרצונה של א' לנקום בנאשם על כי פיטר אותה מעבודתה ועל כי סירב לקבלה לעבודה בבית הנשיא, ומשנטען כי א' ניצלה את ההזדמנות שנקרתה בדרכה, בדמות תלונה שהוגשה על ידי א' מבית הנשיא, אימצה אותה וחברה לה- הביאה התביעה שורה של עדים שהעידו על התבטאויות שונות שנשמעו מפי א' על ציר הזמן שבין מועד פיטוריה ועד לפרוץ הפרשה.
העדויות בדבר התבטאויותיה של א' בדבר פגיעה בה על ידי הנאשם, בזמן אמת, שוללות את טענת העלילה שמעלה הנאשם.
בהקשר זה נציין את עדותו של שאול הללי אשר שוחח עם הנאשם, לפי בקשתה של א', טרם פיטוריה, על מנת לנסות ולשפר את האווירה ששררה בלשכה. לדבריו, סיפרה לו א', כשהיא "מאוד נסערת" כי הנאשם "שולח ידיים ארוכות". לא זו בלבד שפגש בנאשם בלשכתו, אלא שהנאשם אף התקשר אליו למחרת הפגישה על מנת לברר את התרשמותו. משנתבקשה התייחסותו של הנאשם לעדותו, הוא הכחיש, לא בלי זלזול מופגן, את מפגשו עם הללי, כמו גם את שיחתו עמו, הגם שסנגוריו נאלצו להודות לאחר מכן בקיומה של הפגישה, שהרי זו מוזכרת במכתב הפיטורין ת/126ב שהנאשם כתב ל-א' במו ידיו.
עוד נציין את עדותו של שמואל צוראל, אשר כיהן במועדים הרלוונטיים בתפקיד בכיר במשרד התיירות, ואשר סיפר לבית המשפט כי א' סיפרה לו, עת עבדה בכפיפות לנאשם, כי הלה מטרידה מינית ואמרה "אני אספר שהוא הטריד אותי מינית". משצוראל פנה למנכ"ל המשרד, אף מבלי שהזכיר תוכן תלונתה של א' בענין הטרדתה המינית על ידי הנאשם, על מנת שזה האחרון ישוחח עם א', ננזף על ידי הנאשם שראה בחומרה רבה את התערבותו.
חשיבות מיוחדת ייחסנו לעדותו של עו"ד בן-טובים, אליו פנתה א' למחרת פיטוריה על ידי הנאשם. עד זה סיפר לבית המשפט כי א' סיפרה לו כי: "השר ... הטריד אותה מינית ושהיא בתחושה, שבגלל שהיא לא נעתרת לו אז לכן עבודתה באה לידי סיום". עו"ד בן טובים אישר כי אטם את אוזניו משמוע על הנושא המיני, אף שהבין שמדובר ביותר מהטרדה מינית, אך ערך תרשומת בה העלה על הכתב את דבריה של א', אותה שמר בכספת והציגה בפני
בית המשפט במעמד מתן עדותו.
התבטאויות נוספות מפי א', באשר להטרדתה המינית על ידי הנאשם זמן רב לפני פיצוץ הפרשה, שמעו גם דרור ניסן, ירון ארמוזה, ד"ר מיכל סלע, אילנה דיין ואחרים.
כל ההתבטאויות לעיל, אשר באו מפיה של א' בעת בה התרחשו האירועים, סותרות את טענת הנאשם לפיה מדובר בהמצאה מאוחרת המונעת מרגשות נקם.

פרק מיוחד בהכרעת הדין הקדשנו לטענתה של א', אשר גובתה מאוחר יותר בעדויות שהובאו בפני
נו במסגרת "עדות שיטה", ולפיה נהג הנאשם כלפיה בשיטה בעלת דפוסים קבועים, שראשיתה בקירוב ומתן הרגשת רוממות תוך ניסיון לגבות תמורה מינית, וסופה, עם בוא הסירוב, בריחוק, מידור והשפלה, עד לפיטורין.

טענה זו נגדה את גרסת הנאשם, אשר עמד על כך כי יחסו ל-א' לא נשתנה כלל במהלך כל תקופת עבודתה, כי פיטוריה נעשו רק על רקע תפקוד לקוי, וכי יחסו אליה נותר כשהיה עד ליומה האחרון בעבודה.
בעדות ארוכה ומפורטת, העולה בקנה אחד עם ההודעות במשטרה, גוללה א' בפני
בית המשפט את יחסו המשתנה של הנאשם אליה בתקופת עבודתה. בתחילה, האדיר את מעמדה והעצים את כוחה על פני כל העובדים בלשכה. הנאשם נטע בלבה את ההרגשה שהינה, כדבריה, "מלכה", ולא היסס לומר לה כי בהינתן מחלוקת בינה לבין עובדים בכירים אחרים, יעדיף אותה על פניהם. הרגשת מלכות זו לוותה בהענקת מתנות, בצירופה של א' לאירועים חשובים ולסיורים רשמיים, ובשיחות טלפוניות אינספור אליה בכל שעות היום והלילה. במקביל לתהליך ההמלכה ביקש הנאשם לגבות את התמורה והחל בהטרדותיו המיניות, החל מנגיעות בחזָה, נגיעות ברגלים, שיחות ארוטיות וכלה בבקשות לקיום יחסי מין, ששיאן התרחש, לפי דבריה, בשני אירועי אונס.
א' הוסיפה וסיפרה כי משלא נענתה לנאשם התהפכו היוצרות והוא החל להתנכל לה, אם בעצמו ואם באמצעות שליחיו הנאמנים, רפי בן-חור, ברוקנר ואחרים. הנאשם עיקר מתוכן את ליבת תפקידה, עקף את סמכויותיה, חסם בפני
ה את לוח הזמנים שלו, אסר עליה להשתתף בסיורים, צעק עליה, העליבה והשפילה. בו בזמן החלו עוזריו להציף אותה במכתבים נוזפים על קלה כחמורה ולמרר את חייה.
שיא השפלתה התרחש עת הורדה מרכב, לפי הוראת הנאשם, במהלך נסיעה לסיור, שלאחר מכן אף פוטרה.
עדותה זו של א', בדבר רוממות והענקת כתר מלכות בתקווה לתמורה בדמות מגע מיני, ונידוי והשפלה בהינתן סירוב- נתמכה, אחד לאחד, בעדותה של א.כ., אשר תלונתה התיישנה זה מכבר, ועדותה נמסרה במסגרת עדויותיהן של ה"מתלוננות המתיישנות", בדבר שיטה ומעשים דומים.
אף א.כ. עבדה בשירותו של הנאשם ושימשה בתפקיד בכיר. שמענו מ- א.כ. כי בעת שהותה עם הנאשם לצורכי עבודה בבית מלון, ניסה הלה לתקוף אותה מינית, ומשסירבה לו, ואף שקודם לכן הצהיר בפני
ה חזור והצהר כי הוא מאוהב בה, החל להשפילה, למדרה ולרוקן את תפקידה מכל תוכן. גם א.כ. עברה חוויה משפילה, בדומה לחוויה שעברה א', בדמות הורדתה מרכב במהלך נסיעה לסיור רשמי.
טענתו של הנאשם לפיה גם א.כ. מעלילה עליו עלילת שווא בגין סירובו לקבלה לעבודה בלשכת הנשיא נתגלתה כלא רצינית, מה גם שעדותה של א.כ. זכתה, למעלה מן הצורך, לחיזוק ע"י עדות שהעידו כי שמעו מ-א.כ. קורותיה עם הנאשם, בזמן אמת.

ניסיונותיו של הנאשם לסתור את טענת א', לפיה פוטרה מחמת אי היענותה לו, על דרך הבאת עדים שהעידו על תפקודה הלקוי, בניסיון להוכיח כי פיטוריה באו על רקע זה- כָשְלוּ, משעדים אלו נתגלו כמשענת קנה רצוץ, והטענה עצמה- כחרב פיפיות.
מן הפָּן האחד- הנאשם לא היה מעסיק את א' במשך 14 חודשים במשרת אמון כה רצינית, אף מחדש את חוזה העסקתה, לו אכן סבר שתפקודה לקוי, ומן הפן האחר- אם אמנם סבר כך, ועדיין לא פיטר אותה, הרי יש בכך כדי להצביע על כי חשש מ-א' פן תגלה את הסודות האפלים שהיא נוצרת בקירבּה, ואשר על כן השהה את פיטוריה.
כך או כך, טענת הנאשם איננה יכולה להתקבל.
אנו מקבלים את גרסת א' לפיה תהליך השפלתה ומידורה עד לפיטוריה נבע מסיבה אחת ויחידה, והיא סירובה להיענות לדרישותיו המיניות של הנאשם.

התביעה לא הסתפקה בעדותה של א' על מנת להוכיח את אירוע האונס במלון, ומשהנאשם טען כי לוח הזמנים העולה מיומנו ת/120, איננו מתיישב עם הטענה לפיה שהה במלון, הובאו על ידה ראיות חיצוניות המוכיחות כי הנאשם שהה גם במלון פלאזה בי-ם ביום הנטען.
בראש ובראשונה הציגה התביעה אישור על הזמנת חדר עבור הנאשם מיום 17.6.1998 שנשלחה אל המלון בפקס בשעה 17:40 כשמטרת ההזמנה על פי אישור זה היא מנוחה למספר שעות.

כן הציגה התביעה מסמך פנימי מטעם לשכת המנכ"ל במשרד התיירות שעניינו דרישת תשלום בסך 196 ₪ עבור "אירוע אח"מים.... חדר שר קצב" וכן חשבונית מס על שם הנאשם בגין שימוש vidu בחדר מספר 1817 מיום 17.6.1998. עוד הציגה התביעה פלט שיחות יוצאות ממלון פלאזה ביום זה, ובמקביל פלט שיחות נכנסות לטלפון הנייד של א'. שיחה נוספת התבצעה מחדר 1817 בשעה 19:37 אל לשכת שר התיירות, לקו טלפון אליו נהג הנאשם להתקשר משרצה להיות בקשר עם משרדו, ואף זו מעידה על כי הנאשם הוא זה ששהה במלון באותה עת שכן באותו זמן, וכעולה מפלט אחר, כבר קיבלה א' שיחות לטלפון הקווי בדירתה.
טענתו של הנאשם לפיה א' היא זו שהזמינה את החדר עבור עצמה והיא זו ששהתה בו עם אחר, נדחתה על ידינו מכל וכל.

זאת ועוד, הנאשם טען כי יומנו ת/120, אשר כונה על ידו "ספר דברי הימים", סותר כל טענה בדבר שהייתו במלון ואינוסו את א', לאור לוח הזמנים הצפוף המופיע בו והפגישות בהן השתתף.
חיש קל הוברר כי מרישומי היומן ת/120 לא ניתן להסיק דבר, ולא ניתן להשתית עליו כל ממצא, מהסיבה הפשוטה שהיומן לא עודכן כלל, בניגוד גמור לדברי הנאשם לפיהם היומן עודכן מדי יום ביומו, אף רטרואקטיבית. דוגמאות לכך קיימות למכביר.
נפנה למשל, לדפי היומן המתייחסים לשבוע שבין 7.9.98 לבין 11.9.98, שאז שהה הנאשם בביקור בגרוזיה, ואילו ביומן ת/120 מופיע מקבץ רישומים בדבר אירועים כאלו ואחרים בהם אמור היה הנאשם להשתתף, ואשר לא נמחקו מן היומן למרות שהותו בחו"ל.
משכשל ניסיונו של הנאשם להסתמך על היומן ת/120 כמאשש טענת אליבי לאירוע במלון, ניסה לסמוך הגנתו על יומנו של העד חזי צאיג ועל הרישום המופיע בו, כמשענת רעועה, משהתברר כי פגישה נטענת זו כלל לא מופיעה ביומנו של הנאשם!
נציין כי בנְפול כוחו הראייתי של היומן ת/120, נשמט הבסיס גם ליתר טענותיו של הנאשם הנסמכות על הרישומים ביומן זה, כולל אלו המתיחסות ליום בו התרחש, על פי הנטען, האונס בלשכה.

לנאשם "מעין טענת אליבי" גם ביחס לאונס בלשכה אשר התרחש, על פי האמור בכתב האישום, בחודש אפריל 1998, ללא ציון יום ספציפי, ולפי עדותה של א'- ככל הנראה ביום 19.4.1998, הוא היום בו התקיים האירוע המיוחד ליהדות איראן 'רוז' בק', אשר כונה במשפט זה כ"אירוע הפרסים".
את טענתו זו סומך הנאשם על אישור שב"כ ת/130 מיום 20.7.2007 בו צוין כי הנאשם נטל חלק באירוע הפרסים שהתקיים בפארק הלאומי ביום 19.4.1998 וכי "הגיע למקום בשעה 15:30 ועזב את המקום בשעה 17:00".
הנאשם טען בעדותו כי הגיע לאירוע מירושלים, ולאחר סיומו החזיר את אמו היישר לקרית מלאכי, ולאור האמור השב"כ לא יכול היה להימצא בלשכה בבית הטקסטיל לפנות ערב, ומכאן שטענת א' הינה שקרית. כן טען הנאשם כי פלטי השיחות היוצאות מרכבו ביום זה אל א', אשר אמורה היתה להימצא, על פי טענתה, עמו, אינם מתיישבים עם אינוסה.
גם טענה זו לא התקבלה על ידינו.

נציין כי הנאשם התעלם, חזר והתעלם, מן האפשרות ולפיה התרחש האירוע בלשכה ביום אחר בחודש אפריל 1998, לאו דווקא ביום 19.4.1998 שהרי א' לא היתה החלטית ביחס ליום זה, והסיקה אותו רק מהעובדה שביום זה התרחש אירוע המוני בפארק, אירוע שזכרה שהתרחש גם ביום האונס. יתרה מזו, לא התרשמנו כלל, לא מעדות הנאשם, ולא מעדות נהגו, שלא זכר כלל מה עשו הוא והנאשם ביום זה, כי הנאשם עזב את הפארק בשעה 17:00 ונסע ביחד עם אמו היישר לקרית מלאכי. כשם שדבריו של הנאשם במשטרה לפיהם הביא את אמו לאירוע- נתגלו כלא נכונים- מי לידינו יתקע שכך הוא הדבר גם ביחס לדבריו לפיהם החזיר אותה לביתה, שמא יתכן כי בפועל אסף את א' ונסע עימה ללשכה בתל אביב.
גם פלטי השיחות אינם שוללים את גרסת א'.
בהנחה שהרשום ב-ת/130 הינו נכון, וכי המאבטחים אכן נפרדו מן הנאשם בשעה 17:00, אין בכך כדי לכרסם בגרסתה של א', שהרי סביר להניח, לאור העובדה שמדובר באירוע המוני, אשר מן הסתם גרם לצפיפות רבה גם בקרב ההמון וגם בקרב כלי הרכב ששהו במקום, כי יחלוף פרק זמן ממשי בין פרידת הנאשם ממאבטחיו לבין כניסת א' לרכבו. הנאשם אמור היה להוציא את הרכב מהמקום בו חנה, לאתר את א', לאסוף אותה מן המקום בו שהתה בקרב הקהל הרחב, ולהתחיל בנסיעה לכיוון תל אביב. השיחות שנעשו מרכבו אל א' בשעה 17:58 ובשעה 18:09, אליהן מפנה הנאשם כמוצא שלל רב, יכולות בהחלט להסביר את התקשרות הנאשם ל-א' על מנת לאתרה ועל מנת לוודא כניסתה לרכבו.
פלט השיחות היוצאות מהטלפון של הנאשם מצביע על "דממת אלחוט" בין השעה 18:09 לבין השעה 19:27, דבר המעמיד לרשותו פרק זמן של שעה ו-18 דקות. פרק זמן זה מאפשר בהחלט את נסיעת הרכב מהפארק ברמת גן לבית הטקסטיל בתל אביב, את כניסת השניים ללשכה ואת השהיה הקצרה בה, במהלכה מתבצע האונס.
יש לזכור כי א' העידה כי שהותם בלשכה לא ארכה מעבר ל- 10 עד 15 דקות, ומאחר שלא שמענו כי בטרם התנפל הנאשם על א', הוא הקדים לכך דברי כיבושין או מעשי חיזור, לא נותר אלא להניח כי האירוע עצמו התרחש דקות ספורות, לאחריהן עזבו השניים את המקום. לפי הסבר זה, התרחש האירוע הנטען לאחר השעה 18:00 ולא עד לשעה זו, לפי גרסת ההגנה.

זאת ועוד, דווקא תיאורו של הנאשם לפיו עזב את הפארק בשעה 17:00, אסף את אמו ושם פעמיו היישר לביתו בקרית מלאכי, איננו מתיישב עם פלט השיחות היוצאות מרכבו, המצביע על שיחות שנעשו ממנו החל משעה 19:27, ועד לשעה 20:34 - והמבסס את ההנחה כי רק בשעות אלו החל את נסיעתו לכיוון קרית מלאכי. יתרה מכך, פלט השיחות מצביע על כי בשעה 20:02 יוצאת שיחה מרכבו של הנאשם לביתו, דבר המעיד כי בשעה זו טרם הגיע לביתו, הגם שלפי גרסתו, אמור היה להגיע למחוז חפצו בשעה 18:00 לכל המאוחר.
גם פלט השיחות הנכנסות לטלפון הנייד של א' מתיישב עם הנחתנו דלעיל, ולא מצאנו כל קושי בשיחות הנכנסות בשעה 18:15 ובשעה 18:20, שהרי רק בשעה 18:09 חברה לרכבו של הנאשם ובדקות אלה, עשה הרכב את דרכו לכיוון תל אביב באופן שלא מנע מ- א' לשוחח בטלפון.
הנה כי כן, בנְפול טענותיו של הנאשם ביחס ליום זה ובקבלנו כמהימנה את עדותה של א', לא נותר אלא לקבוע כי האירוע בלשכה התרחש גם התרחש.
באותה מידה קיבלנו גם את עדות א' בכל הנוגע להתרחשות האירוע בדירה.

ובאשר לביטויי אי ההסכמה: על פי נוסח החוק שהיה רלוונטי בעת קרות האירועים, על מנת שמעשה ייחשב כאינוס, על התביעה להוכיח, בין היתר, כי המעשה נעשה "שלא בהסכמתה". נחה דעתנו כי היעדר ההסכמה הוכח גם הוכח.
ביטויי אי ההסכמה של א' לא היו בוטים כי אם מינוריים ועדינים, אך איננו רואים כל פסול בכך, לאור חוסר השוויון המובנה ביחסים ששררו בינה לבין הנאשם. אין המדובר בנאשם זר אשר מן הסתם היה נתקל בצעקות רמות מצד א', אולי אף זוכה לסטירה מצלצלת ואו לבעיטה אלא בְּשרָרָם ונישא, שהיה מעבידה של א' והיא היתה נתונה למרותו.
אי הסכמתה לאירוע בדירה מוסקת מכך ש-א' דחפה בשתי ידיה את הנאשם שהתקרב אליה, והדפה אותו, והלה עזב מיידית את הדירה.
את אי ההסכמה לאירוע בלשכה ביטאה א' כך: "אתה יודע שהוא הבוס שלך... ואתה לא יכול להעיף אותו באיזה בעיטה ככה... או שאני אעיף אותו באיזה בעיטה וסטירה או מכה ואז הוא יפטר אותי..." וכן: "אז אני כל הזמן כאילו נאבקתי ואמרתי שאני לא רוצה. די. במלים קטנות ולא בצעקות. די. תפסיק. אני לא מעוניינת, אני לא זה... אני לא רוצה, ניסיתי להתנגד עם הגוף שלי... וכל הזמן יש מאבק כל הזמן יש מאבק כזה."
ואת אי הסכמתה לאירוע במלון ביטאה א': "התנגדתי בצורה חד משמעית אך לא בכוח פיסי... גם זזתי כל הזמן... אז אני מנסה להתגונן, אני מנסה שפת הגוף המלים וזה, אבל אני לא שווה לו בכוח".

לא נכביר מלים על הפסיקה הרואַה בהתנגדות או בדרך של התנהגות- סממן המצביע על אי הסכמה. נפסק כי "אישה האומרת לא- מבטאת אי הסכמה," וכל מלה מיותרת.

לטעמנו, התביעה גם הוכיחה את הדרישה לפיה נעשו המעשים "עקב שימוש בכוח".
באירוע בדירה סיפרה א' כי משהנאשם התקדם כלפיה היא נסוגה אחורנית עד אשר נתקלה בארון. משהושיט הנאשם את ידיו לחָזָה "הדפתי אותו... הוא נצמד ואני מתרחקת... הוא נוגע והדפתי אותו... לא עודף כוח, לא בעיטה, לא בעיטה..., פשוט הדפתי אותו ככה, משהו כזה."
הפעלת הכוח באירוע במלון מצד הנאשם התבטאה בכך ש-א' הופלה על המיטה, והנאשם גהר מעליה והחל למשוך במכנסיה לכיוון מטה. גם כאן התרחש מאבק, וכדברי א': "...נפלתי על המיטה... ואז הוא עוד פעם התחיל למשוך... הוא מושך ואני מתנגדת... וכל זמן יש מאבק כל הזמן יש מאבק כזה או אחר. כאילו עם קצת יותר כוח עם קצת פחות כוח.."

לא נעשה מלאכתנו שלמה אם לא נזכיר מספר ראיות נוספות, מני רבות, שהוגשו על ידי הצדדים.
חיזוק ממשי לראיות התביעה מצאנו ביומן המרכז לנפגעות תקיפה מינית בירושלים, הכולל רישום המתעד תלונה מפיה של א' על הטרדות מיניות. אין מדובר אמנם בתלונה על אונס, אך עצם הרישום שנערך ביום 18.6.2000 שולל את טענת הנאשם בדבר עלילה מאוחרת.
אדן תומך נוסף בעל חשיבות מיוחדת אנו רואים בתרשומת שנערכה על ידי עו"ד בן-טובים מיד לאחר פיטוריה של א' על ידי הנאשם, לפיה עשה בה הנאשם מעשים שהינם מעבר להטרדה רגילה, ומשסירבה לו פוטרה. התרשומת ת/107א שנערכה על ידו בזמן אמת, נשמרה בכספת משרדו והוגשה לבית המשפט במהלך עדותו, ואף היא שומטת את הבסיס מתחת לטענת הנאשם בדבר עלילה מאוחרת.

גם "מסמך ההבנות" (הנספח ל-ת/135(1)) אשר נערך על ידי מקורבו של הנאשם אורי יואלי, בהנחייתו הישירה או העקיפה של הנאשם, מעיד על החשש מפני א' ועל הכוונה לקנות את שתיקתה בהטבות. נדגיש כי א' לא עשתה כל שימוש במסמך זה ותנאי הפרישה שלה היו בסופו של דבר פחותים באופן ניכר מאלו שפורטו במסמך.

גם ההגנה ביקשה לבסס טענותיה על ראיות חיצוניות והצביעה בעיקר על רישומים ביומן לשכת בית הנשיא, המתעדים הודעות רבות שהשאירה שם א', על דיסק נ/54 המכיל שבעה קטעי שיחות בהם נשמעת א' משוחחת עם אורי יואלי ומביעה את רצונה לעבוד בבית הנשיא, וכן על מכתב שכתבה א' לנאשם ואשר לימים יכונה "מכתב השנה טובה".
בהכרעת הדין הקדשנו פרק מיוחד למערכת היחסים המיוחדת והקרובה ששררה בין הנאשם לבין אורי יואלי, ועל חלקו של זה האחרון ב"יצירת ראיות" שתוכלנה לשמש לנאשם כמגן ב'יום סגריר', אם א' תשבור את שתיקתה ותתלונן על המעשים שנעשו בה.
הוכח כי אורי יואלי הציג בפני
א', שהיתה מובטלת בתקופה בה נבחר הנאשם לנשיא ונזקקה לעבודה, מצגי שווא לפיהם הנאשם מבקש למצוא לה מקום עבודה מסודר. הוא אף נקב בשמות מקומות עבודה מכובדים, שלימים יתברר כי לא נעשה לגביהם דבר, ואשר הניעו את א' לחשוב כי אכן מדובר בכוונות רציניות.
אורי יואלי אף עודד את א', התמימה והנאיבית, להתקשר ללשכת הנשיא ולברר מה אירע להצעה פלונית או אלמונית, אף שידע כי שום הצעה קונקרטית אינה עומדת על הפרק, וכי הנאשם אינו נוקף אצבע על מנת לסייע ל-א' במציאת עבודה. כך נוצרו להן מרבית הודעות א' בבית הנשיא.
מאוחר יותר תצביע ההגנה על הודעות אלו כמוכיחות את חיבתה היתרה של א' כלפי הנאשם, ואת רצונה לעבוד במחיצתו- נתון שאינו מתיישב עם אינוסה על ידו. כאמור, נחה דעתנו, כי מדובר ברישומים שנוצרו בצורה מניפולטיבית וערמומית ואין בהם כדי להעיד דבר וחצי דבר על יחסה של א' כלפי הנאשם, אף אין בהם כדי לכרסם באמינות עדותה.
הדברים חמורים יותר באשר לדיסק נ/54.
הוברר כי הגם שאורי יואלי ידע כי הנאשם אינו מעונין להעסיק את א' בבית הנשיא, ו/או למצוא עבורה עבודה אחרת, הוא סובב בכחש את א' וסיפר לה סיפורי בדים על הצעות שלא היו ולא נבראו, תוך שהוא גורר אותה לשוחח על נושא הצעות העבודה ומקליט אותה.
לפי עדותו של אורי יואלי, המדובר במספר קלטות מיני עליהן הקליט את שיחותיו עם א', בתוספת שירים שהוקלטו בין לבין, שעה שבדיסק אותו ביקשה ההגנה להגיש, מופיעות רק שבע שיחות שהוצאו מהקשרן וכל המאזין להן, מבין כי עסקינן בעבודת "בישול ועריכה".

נדגיש כי במהלך השימוע נמסר לתביעה רק העתק מודפס של השיחות הללו, באופן שנציגי התביעה לא יכלו להעלות על הדעת, כי מדובר בחלק מזערי מתוך שיחות מרובות שעברו תהליך בישול ועריכה.
עוד נזכיר כי העובדה שקלטות המקור נעלמו, על פי הנטען, מעבר לים, וכי התמליל נעשה מתוך ראיה משנית לראיה משנית, הוסתרה על ידי הנאשם ונתגלתה רק בחקירה הנגדית.
לא ייפלא איפוא שלא התרנו את הגשת הדיסק כראייה כשרה, משתוכן השיחות, שהוצאו מהקשרן, אינו משקף את התמונה בכללותא.

ובאשר למכתב "השנה טובה", ת/109:
בהציגה אותו נתכוונה ההגנה להוכיח כי כתיבתו של מכתב רצוף ביטויי אהבה, אינה מתיישבת עם טענת אינוס, כמו גם להוכיח את טענת ההגנה החילופית, לפיה א' היתה מאוהבת בנאשם וכל שהיה ביניהם, בהסכמה היה.
קיתונות של דיו שפכו שני הצדדים על מכתב זה, הכתוב על נייר טיוטה צהוב ללא מעטפה וללא עיטורים, ועל משמעויותיו.
בסופו של דבר, וכמפורט בהרחבה בהכרעת הדין, הגענו לכלל מסקנה כי אין מדובר במכתב אהבה במשמעותו הרגילה, כי אם במכתב כניעה והתרפסות שנכתב ע"י א' לבקשת הנאשם וביוזמתו ("תכתבי תכתבי" אמר), מתוך תקווה כי זה יביא לשיפור האווירה, כי הנאשם יפסיק להתנכל לה והיא תוכל להישאר במקום עבודתה. מכל מקום, אין במכתב "השנה טובה" כדי לפגום באמינותה של א' או







פח בית משפט מחוזי 1015/09 (תקציר) מדינת ישראל נ' משה קצב (פורסם ב-ֽ 30/12/2010)