פסקי דין על עיריית אשדוד | פסקי דין על עיריית בני ברק ואח' | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

111/09 עבל     27/12/2010




עבל 111/09 עיריית אשדוד, עיריית בני ברק ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי




1



1
.עיריית אשדוד
2. עיריית בני ברק
3. עיריית בת ים
4. עיריית גבעתיים
5. עיריית נתניה
6. עיריית עכו
7. עיריית רמלה
8. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ
9. אסם והחברות המשולבות בע"מ
10. יוניברסל מוטורס ישראל בע"מ
11. מפעלי ים המלח בע"מ
12. מרכז משען בע"מ
13. סלקום בע"מ
14. קרן קיימת לישראל
המערערים

-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בפני
: שופט עמירם רבינוביץ
, השופט יגאל פליטמן
, השופט שמואל צור

נציג עובדים מר שלום חבשוש, נציג מעבידים מר אורן שחור

בשם המערערים -
עו"ד נתי חלפין
בשם המשיב -
עו"ד חנה מנדלסון

פסק דין
השופט יגאל פליטמן

1.
המערערים הינם תאגידים אשר העסיקו, בתקופות הרלוונטיות לערעור זה, עובדים שנפגעו בעבודה והיו זכאים לדמי פגיעה. מכוח תקנה 22, לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1954 (להלן-תקנה 22), שילמו המערערים לעובדיהם דמי פגיעה וקיבלו, בהתאם, שיפוי בגין דמי הפגיעה מהמוסד לביטוח לאומי
(להלן - המוסד). לאחר תום תקופת דמי הפגיעה קיבלו חלק מהעובדים תשלום חד פעמי, דוגמת תוספת ביגוד או מענק, כנגדו שולמו דמי ביטוח. על מנת לחשב מחדש את דמי הביטוח הלאומי נפרס לעיתים התשלום החד פעמי על פני שנים עשר חודשים לאחור. אותה פריסה לאחור של התשלום החד פעמי יכול שתשתרע על תקופת דמי הפגיעה במלואה או בחלקה ואפשר אף שיכלל בה מלוא או חלקית
הרבעון שקדם למועד הפגיעה ושעל פי ההכנסה בו מחושבים דמי הפגיעה.

2.
המערערים טענו בבית הדין האזורי ובפני
נו כי בשים לב לכך שהמוסד הרשה לכל אחד מהם לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו בהתאם לתקנה 22, הרי שעל המוסד להחזיר להם הפרש דמי הפגיעה לתקופת דמי הפגיעה שהוכרה, בגין אותה "תוספת שכר" ששולמה על ידי רטרואקטיבית.


המוסד טען מנגד, כי ייחוס רטרואקטיבי של תשלום חד פעמי כאילו היה בגדר "תוספת שכר חודשית לתקופת דמי הפגיעה אינו מזכה את המערערים בהחזר כלשהו.


בית הדין האזורי לעבודה בת"א - יפו (השופט שמואל טננבוים; ב"ל 4707/05) דחה את תביעת המערערים להחזר הפרשי דמי פגיעה אשר שולמו לעובדים; מכאן הערעור שלפנינו.

פסק דינו של בית הדין האזורי

3.
בית הדין האזורי קבע כי הזכאות לדמי פגיעה הינה של העובד ולא של המעסיק. הוראת ההרשאה בתקנה 22 קובעת כי המעביד ישמש כמתווך בלבד לצורך תשלום דמי הפגיעה. מטרת ההסדר הינה למנוע הפסקת תשלום שכר שוטף לעובד עקב פגיעתו בעבודה עד להחלטת המוסד בתביעתו. כך העובד לא יהיה תלוי באישור המוסד את התביעה. זו הסיבה להחזר דמי הפגיעה למעסיקים בצירוף עמלה בשיעור 2.5% מסכום דמי הפגיעה. לאור תכליתה, יש לפרש את תקנה 22 על דרך הצמצום, שהרי היא מעבירה את הנטל וחובת התשלום, המוטלת בחוק על המוסד, לגורם חיצוני. לאור האמור נפסק כי תשלום מאוחר יותר של מעביד, המנותק מההקשר המיידי והמתחייב מתשלום חלף שכר שוטף, חייב לקבל הרשאה מיוחדת של המוסד, במיוחד במקרה בו מדובר בתשלום חד פעמי ללא זיקה ישירה לדמי הפגיעה.

4.
הובהר, כי חיוב התשלום החד פעמי בדמי ביטוח אינו מקים חובה אוטומטית לתשלום החזר למעביד, בהיעדר הרשאה מפורשת. אישור התביעה, פירוט שיעור דמי הפגיעה בהודעה הנשלחת למעביד והחזר שיעור דמי הפגיעה בתוספת העמלה למעביד - מצביעים על סיומה של ההרשאה לפי תקנה 22. עצם תשלום כללי חד פעמי שנתי המשולם מכוח יחסי עובד ומעביד, אינו עונה לדרישת הוכחת ההרשאה המוגברת המתחייבת מהוראת תקנה 22. מעביר המשלם דמי מחלה לעובד ששהה בחופשת מחלה רגילה, או מעסיק המשלם שכר מלא לתקופת אי הכושר, במקום 75% מהשכר כמתחייב בחוק, משלם זאת מכוח החוק או הסכם שכר ולא מכוח ההרשאה. עוד נקבע כי קיימת אבחנה ברורה בין דמי פגיעה לתגמול מילואים. בתגמול מילואים המעביד מלכתחילה אמון על תשלום התגמול. מנגד, בדמי פגיעה התשלום מועבר למבוטח על ידי המוסד. החריג לכלל עוגן בתקנה 22 והוא תשלום למעביד על פי הרשאה בתנאים מוגדרים.

הערעור

5.
המערערים טענו כי קביעת בית הדין, לפיה אין בחיוב בדמי ביטוח בכדי ליצור חובה אוטומטית לתשלום החזר למעביד, עומדת בניגוד ללשון סעיף 98 לחוק ולפסיקתו של בית דין זה עב"ל 205/97 אילנה לייטנר - המוסד לביטוח לאומי
, בו נמצאה זיקה בין ההכנסה לצורך החיוב בדמי ביטוח לבין ההכנסה לעניין קביעת שיעור הגמלה. לטענת המערערים, אין כל רמז בלשונה של תקנה 22 לכך שההרשאה לתשלום דמי הפגיעה מצומצמת לתקופה בה היה העובד מצוי באי כושר. המערערים טענו כי בעבר המוסד שילם את הפרשי דמי הפגיעה למעבידים אולם משגבר זרם הדרישות הופסק התשלום. חובת ההגינות, היעילות המנהלית, תכלית התקנה והשכל הישר מכתיבים את מניעת הפיצול המלאכותי בין דמי פגיעה להפרשים. פיצול זה יוביל לצורך בתביעות אישיות מצד עובדים, אשר לא בהכרח יפעלו למימוש זכותם ולפיכך יצא המוסד נשכר ומופטר מהתשלומים. אין זה סביר כי בכל עניין גמלאותיהם של עובדים יטפל המעביד ורק בענין הפרשי דמי הפגיעה יוגשו באופן פרטני תביעות על ידי העובדים.

6.
לטענת המערערים, אין הבדל בלשון החוק, בהתייחס לגמולי מילואים ולדמי פגיעה, המצדיק את הקביעה כי הפרשי גמולי המילואים, ישולמו למעביד ואילו הפרשי דמי הפגיעה ישולמו לעובד. תקנה 22 עוסקת בתשלום דמי פגיעה על ידי המעביד "במועדים בהם הוא נוהג לשלם שכר לעובדיו", ומדוע יגרע חלקו של מעביד רק משום שהוא נוהג לשלם לעובדיו חלק משכרם על דרך מענק שנתי. לא מתקבל על הדעת כי עובד יקבל ממעבידו הפרשי דמי פגיעה, אולם המעביד לא יהא זכאי להחזר. אומנם אין הם יכולים להוכיח את תשלום הפרשי דמי הפגיעה מאחר ומדובר בתוספת רעיונית, כנובע מהוראת הדין בדבר פריסה לאחור, כאשר כל התוספות הרעיוניות מצטברות למעשה לתשלום אחד, המבוצע בפועל בסיומה של אותה שנה וכי בידי המוסד היכולת לערוך תחשיב נתונים בהתייחס לגובה הפרשי דמי הפגיעה. עם זאת, כדי לצאת ידי חובת ההוכחה חתמו והגישו כל אחד מהמערערים טופס תביעה לתשלום הפרשי דמי הפגיעה.

7.
המוסד טען מנגד כי מטרת תקנה 22 הינה לוודא כי העובד הנפגע יקבל תשלום שוטף בתקופה הסמוכה לפגיעה עד למתן החלטה בתביעתו למוסד להכרה בתאונת העבודה. אין לצפות שבמסגרת תקנה 22 יערכו כל החישובים העתידיים הנוגעים לזכויות העובד הנפגע, העלולים להימשך על פני זמן. ככל שמתרחקים ממועד הפגיעה יתכנו מקרים בהם אין המשכיות יחסי עובד ומעביד, דבר המחזק את המסקנה שהתחשבנות עתידית צריכה להיות מול העובד עצמו. תקנה 22 מהווה חריג לכלל הקבוע בסעיף 92 לחוק לפיו התשלום ינתן לנפגע ולפיכך יש לפרשה בצמצום. אין בהרשאה שניתנה כדי לגבור על העיקרון שזכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה.

8.
לטענת המוסד, יש לדחות טענת המערערים לפיה הם משלמים לעובדים סכומים הגבוהים מסכום השיפוי שהם מקבלים מהמוסד. לא ברור מה כולל "שכר מלא"- האם הוא כולל גם תשלום בגין שעות נוספות והחזר הוצאות המגולמים בגמלה? בנוסף, אין המוסד צד להתחשבנות בין המעביד לעובד לעניין תשלומים עודפים מעבר לדמי הפגיעה המשולמים על פי תקנה 22. במקרים מסוימים יתכן והעובד הנפגע יזכה בתשלומי כפל מהמוסד ומהמעביד. זכות זו אינה מגיעה למעביד. תקנות הפריסה הותקנו ב - 1995 אז הייתה בחקיקה מגמה של הרחבת בסיס הגבייה. אין מקום לזכות את המעבידים בהחזר הפרשים ללא הוכחת ביצוע תשלום. למעבידים אין זכות לקזז את הפרשי דמי הפגיעה משכרם של העובדים, לפיכך מופרכת טענתם לפיה העובדים ידרשו לבזבז זמן על הגשת תביעה למוסד. עוד נטען כי יש לדחות הטענה לפיה על המוסד לשלם לעובדים שנפגעו את הפרשי הגמלה אף ללא תביעה מצידם וזאת על סמך נתוני המוסד. למעביד אין עילה בגינה יוכל להגיש תביעה לקבלת הפרשי גמלה, על העובד הנפגע לפנות למוסד. לעניין תגמולי המילואים - מדובר בגמלה המשולמת על ידי המעביד. המעביד הוא בעל זכות תביעה כנגד המוסד בשונה מההסדר החל על דמי פגיעה בעבודה.

דיון והכרעה
נקדים אחרית לראשית ונאמר כי דין הערעור להידחות ומשהתוצאה המשפטית אליה הגיע בית הדין האזורי נכונה. עד שנבוא לגופם של דברים נעמוד ראשית על הדין החל בענייננו.

הוראות החוק הרלוונטיות

9.
סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) קובע את זכאות העובד לדמי פגיעה בתקופת אי מסוגלותו לעבוד בשל פגיעה בעבודה.

על פי סעיף 97 לחוק דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של עובד.

סעיף 98 לחוק
מגדיר את שכר העבודה הרגיל של עובד המחושב על פי הכנסת מבוטח ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה.

תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח) התשנ"ה - 1995,
קובעת את מקרי החובה לפריסת תשלום חד פעמי,
לאחור, על מנת לחשב מחדש את דמי הביטוח.

תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1954
מעגנת את ההרשאה הניתנת מאת המוסד למעביד לתשלום דמי פגיעה לעובדיו (להלן - תקנה 22).

הוראת תקנה 22 ותכליתה

10.
תקנה 22 קובעת כי:

"(א) המוסד רשאי להרשות למעביד פלוני, בתנאים שייקבעו על ידי המוסד, לשלם בשם המוסד דמי פגיעה לעובדיו;

(ב) השתמש המוסד בסמכותו לפי תקנת משנה (א), ישולמו דמי הפגיעה על ידי המעביד, במועדים בהם הוא נוהג לשלם שכר לעובדיו והמוסד יחזיר למעביד את הסכומים שהוא שילם, לאחר שהמציא הוכחות על התשלום".

11.

תקנה 22 הותקנה על מנת להבטיח רציפות תשלום שוטף, מחליף שכר, לעובד אשר נפגע בעבודה בתקופת אי כושרו לעבודה עד להחלטה בתביעתו. חובת תשלום דמי הפגיעה הינה ככלל מוטלת על כתפי המוסד, אולם בשל משך ההליך לאישור תביעת העובד מהמוסד לתשלום דמי פגיעה, למשל עקב תאונה המחייבת חקירות רבות או חוות דעת רפואיות, עוגנה בדין האפשרות להרשות למעביד, בתנאים שיקבעו על ידי המוסד, לשלם דמי פגיעה לעובדים בשם המוסד. המעביד מורשה התשלום הינו רק "הצינור לביצועו" (ע"ע 526/08 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ - ניצן לוי ואח'
, ניתן ביום 15.3.10 ; להלן - פרשת "אגד"). דמי פגיעה אלו מוחזרים למעביד, על ידי המוסד, לאחר שהמעביד המציא הוכחות על תשלומם על פי תעודות אי כושר שהמציא לו העובד. למעביד, מנגד, ניתנה הטבה בשל הירתמותו למען העובד שנפגע - זכאות לעמלה בשיעור 2.5% מדמי הפגיעה ששולמו על ידיו בשם המוסד.
בדרך כלל תשלום המעביד לעובד נעשה על ידי תשלום על חשבון ימי מחלה או דמי חופשה לעובד בתקופת אי הכושר ולאחר מכן נערכת ביניהם התחשבנות.

12.
הרשאת המוסד למעביד על פי תקנה 22 לשלם את דמי הפגיעה. במקומו -מוגבלת בזמן ובסכום.
בזמן - היא מוגבלת למועד תשלום השכר עבור תקופת דמי הפגיעה לכן למשל עובד שהיה בתקופת אי כושר מ-15 לינואר עד 15 לפברואר, ישלם לו מעבידו את דמי הפגיעה במועדים בו שילם שכר עובדיו; דהיינו - את דמי הפגיעה בראשית חודש פברואר עבור תקופת אי הכושר מ- 15 לינואר עד 31 בינואר, ובראשית חודש מרץ את דמי הפגיעה עבור תקופת אי הכושר מ-1 לפברואר ועד 15 לפברואר.
מה שאירע לאחר אותו מועד אינו מעניינו של המעביד כמורשה לתשלום דמי פגיעה על פי דין, אף אם הוא רלבנטי לעניין שיעור דמי הפגיעה.
בסכום - היא מוגבלת לסכום שהמוסד היה משלם לעובד שנפגע בתקופת דמי הפגיעה, אילו היה מכיר לאלתר בפגיעה כפגיעה בעבודה. כלומר שכרו הרגיל של העובד ברבעון שקדם למועד הפגיעה בעבודה.
ההתחשבנות עם המעביד לגבי דמי הפגיעה ששילם בשם המוסד נעשית רק לאחר הכרת המוסד בפגיעה כפגיעת עבודה ועל פי הסכום ששולם אך ורק לתקופת אי הכושר שאושרה על ידי המוסד.
סיכומו של דבר - מועדי תשלום דמי הפגיעה כאמור על ידי המעביד, על פי תקנה 22, צריכים להיות המועדים בהם היה המעביד משלם את שכר העובד שנפגע אילו עבד בתקופת דמי הפגיעה ולא מעבר לכך.

13.
לעניינו יש לאבחן בין שני מערכות יחס שאין לערבב ביניהן :

האחת
- חובת תשלום דמי פגיעה של המעביד לעובד מכוח הרשאתו על פי תקנה 22. במקרה כזה ממלא המעביד את מקום המוסד לתקופת דמי הפגיעה.

השניה - מחויבות המעביד כלפי עובדיו במסגרת יחסי עובד מעביד, למשל מכוח חוק דמי מחלה, חוק חופשה שנתית, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה, הסכם אישי וכו' .

14.
לאור האבחנה האמורה, גם בהעדר חבות של המעביד כלפי עובדו מכח יחסי עובד מעביד לשלם לו למשל דמי מחלה בעקבות תאונה שארעה לו, חייב המעביד המורשה, ככל שמדובר בתביעה לפגיעת עבודה, לשלם לעובד את דמי הפגיעה לתקופת דמי הפגיעה, ולהתחשבן עימו לאחר מכן.

לאור האבחנה האמורה אין מניעה למשל, כי המעביד יתחייב כלפי עובדו לשלם לו מלוא שכרו לתקופת היעדרות מסיבה רפואית כלשהי ללא כל קשר לדמי הפגיעה המגיעים לו, ככל שאותה היעדרות הינה עקב פגיעה בעבודה.
לאור האבחנה האמורה אפשר שהמעביד יהא חייב, במסגרת יחסי עובד מעביד, לשלם לעובד את שכרו הרגיל בתקופת דמי הפגיעה כאילו עבד במשרה מלאה באותה תקופה. במקרה שכזה, אם השכר הרגיל שישולם לעובד יעלה על דמי הפגיעה - ייחשב העובד, מבחינת זכאותו על פי חוק הביטוח הלאומי, כאילו שולמו לו דמי הפגיעה במלואם. אולם בנסיבות אלו, יש ליתן הדעת לכך שלא תמיד השכר הרגיל, המשולם מכוח יחסי עובד מעביד, גבוה מדמי הפגיעה. שכן דמי הפגיעה מחושבים אומנם על פי שלושה רבעים משכר העבודה הרגיל המגיע עבור הרבעון שקדם למועד הפגיעה (סעיף 97 לחוק), אלא ששכר העבודה הרגיל לעניין חישוב דמי הפגיעה כולל גם גמול שעות נוספות.

15.
לגבי תשלום חד פעמי, ששולם לאחר תקופת דמי הפגיעה, ומיוחס רטרואקטיבית גם לתקופת דמי הפגיעה; אזי - משעל המעביד לשלם את דמי הפגיעה במלואם במועד תשלום השכר בתקופת דמי הפגיעה על פי הדין והרשאתו מאת המוסד; ברור, שלא יגיע לו החזר נוסף רטרואקטיבי של דמי פגיעה על אשר שילם מלכתחילה
על פי חובתו לתקופת דמי הפגיעה. באם יאמר אחרת משמעות הדבר תהא תשלום והחזר ביתר של דמי הפגיעה.

הוא הדין באשר לתשלום חד פעמי, ששולם לאחר תקופת דמי הפגיעה, והמיוחס רטרואקטיבית גם לתקופת הרבעון שקדם למועד הפגיעה. לאותו תשלום נפקות באשר לשיעור דמי הפגיעה המגיעים לעובד על פי חוק, אלא שאותו תשלום לא עומד במבחן מגבלת הזמן על פי ההרשאה והתקנה, של תשלום דמי פגיעה במועדים בהם משולם שכר העבודה בתקופת דמי הפגיעה בלבד. משום כך גגםבגינולא מגיע למעביד החזר דמי פגיעה.

1.

5.
1.
2.

5.

,
,







עבל בית הדין הארצי לעבודה 111/09 עיריית אשדוד, עיריית בני ברק ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 27/12/2010)