פסקי דין על מרדכי גילת- עיתונאי | פסקי דין על זאב יפת- עיתונאי ואח' | פסקי דין על מר רוני מילוא- שר המשטרה | פסקי דין על מר יהושע מצא- יו"ר ועדת הפנים של הכנסת ואח' |

3815/90 בג"צ     05/06/1991




בג"צ 3815/90 מרדכי גילת- עיתונאי, זאב יפת- עיתונאי ואח' נ' מר רוני מילוא- שר המשטרה, מר יהושע מצא- יו"ר ועדת הפנים של הכנסת ואח'




(פ"ד מה (3) 414)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 3815/90
בג"צ מס' 3816/90
השופטים: כבוד השופט ש' לוין
,
כבוד השופט ד' לוין
,
כבוד השופט א' גולדברג
העותרים: 1. מרדכי גילת- עיתונאי
בג"צ 3815/90
2. זאב יפת- עיתונאי
3. צבי הראל- עיתונאי
4. יגאל גלאי- עיתונאי בג"צ 3816/90
ע"י ב"כ עו"ד פ' מרינסקי
- בשם העותר בבג"צ 3815/90;
ע"י ב"כ עו"ד ד' גרצולין
- בשם העותרים בבג"צ 3816/90

נ ג ד

המשיבים: 1. מר רוני מילוא- שר המשטרה

2. מר יהושע מצא- יו"ר ועדת הפנים של הכנסת
3. רב ניצב טרנר- מפכ"ל משטרת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד ע' פוגלמן
, סגן בכיר א לפרקליט המדינה
התנגדות לצווים-על-תנאי מיום 22.10.90.
פ ס ק - ד י ן

השופט ש' לוין
: 1. עתירות אלה, הנדונות על-ידינו לאחר שניתן עליהן צו-על-תנאי,עניינן האזנות סתר שבוצעו לשיחות טלפון שנעשו מביתו של העותר בבג"צ 3815/90 (מרדכי גילת). לעניין שיחות אלה נמצאת כיום בידי היועץ המשפטי לממשלה מעטפה חתומה בחותם שעווה, שהומצאה לו על-ידי המפקח הכללי של המשטרה (המשיב 3), ובה כלולים "כנראה" כמה דפים של תמליל שיחות טלפון שהוקלטו וקלטת מאותן שיחות. בדיונים שלפנינו לא חלקו על היותו של החומר האמור בגדר האזנת סתר שלא כדין כמשמעות דיבור זה בחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 (להלן- החוק).

בעתירתו המקורית טען גילת, שיו"ר ועדת הפנים של הכנסת (המשיב 2) עומד לדרוש המצאת החומר האמור לידיו על-מנת להשמיעו לפני הוועדה: נוסח העתירה המקורית היה מתן צו אל המשיבים (כולל שר המשטרה- המשיב 1) שלא לעשות שימוש בחומר האמור "למעט לצורך חקירת ביצוע האזנת סתר"; אך העתירה תוקנה באופן שהסייג כבר אינו מופיע בה, ולאחר שגם עניין ההאזנה על-ידי המשיב 2 ירד מן הפרק, נותרה השאלה, אם רשאי היועץ המשפטי לממשלה להאזין לקלטת ולעשות בה שימוש. בבג"צ 3816/90 עותרים שלושה עיתונאים כנגד המשיבים למתן צווים האוסרים עליהם לעשות שימוש בחומר האמור. עניינו של גילת כיום הוא למנוע מהיועץ המשפטי לממשלה האזנה לקלטת, בה נרשמו שיחות טלפוניות בינו לבין המפקח הכללי של המשטרה; עניינם של העותרים בבג"צ 3816/90 הוא למנוע מהיועץ המשפטי לממשלה מלהאזין לשיחותיהם עם גילת. כל העותרים טוענים (בסייגים שעוד נתייחס אליהם), שלא ניתן להפריד באופן טכני בין השיחות השונות. ביני לביני ניתנו על-ידי בית-משפט זה צווי ביניים, האוסרים על המשיבים לעשות שימוש בידיעה /או בתוכן של שיחה שהושגה על-ידי ההאזנות הפסולות והאוסרות עליהם "ליתן לצד ג' כלשהו ידיעה או תוכן של שיחה שהושגו על ידי ההאזנות הפסולות...".

לכתב תשובתם של המשיבים צורפה החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה (המוצג מש/2), בה הוא מסביר את החלטתו להאזין לקלטת ואת סייגיה בגדר השיקולים הכלליים המנחים אותו. בחוות-דעת זו מסביר היועץ המשפטי לממשלה, שהוא נמנע עד כה מלהאזין לקלטת "מפני האפשרות שבספק ספיקא שהיועץ המשפטי כלול בדיבור הגורף צד ג' כלשהו...", עד שתבוא הכרעת בית-משפט זה בשאלת היקפם של צווי הביניים.

2. אלה הן הוראותיו הרלוואנטיות של החוק:

"2. (א) המאזין האזנת סתר שלא על פי היתר כדין, דינו- מאסר שלוש שנים.
(ב) המשתמש ביודעין וללא סמכות כדין בידיעה או בתכנה של שיחה שהושגו על ידי האזנת סתר, בין שנעשתה כדין ובין שנעשתה שלא כדין, או מגלה ידיעה או תוכן שיחה כאמור ביודעין לאדם שאינו מוסמך לקבלה, דינו- מאסר שלוש שנים.

13. (א) דברים שנקלטו בדרך האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט".

בענייננו, שומה על בית-משפט זה לפרש את הוראות החוק האמורות על רקע האמור בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה ובטיעוני הפרקליטים שלפנינו. היועץ המשפטי לממשלה כתב בהחלטתו המנומקת, כי אחד מבעלי השיחה, המפקח הכללי של המשטרה, הביע את הסכמתו כי יאזין לקלטת, ואף הוסיף, כי "הוא מבקש"- ובלשונו "יתרה מזו הוא עומד על כך"- שתהיה האזנה "וזאת כדי להזים מכל וכל את הדברים הפוגעים שטוענים בו כי אמר באותה שיחה". "הסכמה זו נועדה"- כך כתב היועץ המשפטי לממשלה- "לאפשר לי לבחון ולהודיע ברבים אם יש בדברים הכלולים בקלטת אותו פסול שטוענים בו או דבר עבירה כלשהו". מעיון בהחלטה האמורה אך ברור הוא, שאלמלא "הסכמתו", "בקשתו" או "עמידתו על כך" של המפקח הכללי של המשטרה, "אכן ראוי היה כי אורה לעצמי, הן כאזרח החב בשמירת החוקים, והן, וביחוד, כמי שמופקד על השלטת החוק, מניעה מלעשות שימוש בקלטת ובתמליל, מחמת שהורתם באיסור, ולידתם באיסור ובקלקול המידות". היועץ המשפטי מקפיד ומציין בהחלטתו, שההסכמה האמורה היא הגודרת את סייגיה של ההחלטה; וכה נכתב בהחלטה לעניין זה:

"הקפדתי לציין את גדריה של הסכמה כמפורט לעיל, משום שדינה של ההסכמה להתגדר בגדרות שהציב לה בעליה, נותן ההסכמה. אין בהסכמה הנדונה כדי להתיר הוצאתה של הקלטת או התמליל לרשות הרבים, או מסירתה לידי גורמים שלא הוסמכו ולא הותר להם לקבלה".

להלן מציין היועץ המשפטי לממשלה, מה הם השיקולים הכלליים שהנחו אותו בהחלטתו, הן לעניין עצם סמכותו והן לעניין השימוש בשיקול הדעת; אך לפנינו הורחבה היריעה, והדיון סב גם לגבי השאלה, אם ובאיזו מידה ניתן להביא לפני בית המשפט, הדן בעבירה לפי החוק, דברים שנקלטו בהאזנת סתר, לא כדי להוכיח את אמיתותם, אלא כדי להוכיח שבוצעה האזנת סתר. העותרים מצדם כופרים באפשרות הזאת וטוענים, שאין לראות ביועץ המשפטי לממשלה כמי שמוסמך לעשות שימוש כדין בקלטת, ולחלופין, שלא עשה שימוש נאות בשיקול-דעתו. לעניין זה מדגישים העותרים, שהזכות לפרטיות המוגנת על-ידי החוק היא זכות יסוד, שיש להעדיפה על ערכים אחרים; ולטענת גילת, יהיה בהאזנה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה גם משום פגיעה בחסיונו העיתונאי. העותרים כולם טוענים גם שלא ניתן באופן טכני להפריד את השיחות הרלוואנטיות (אם קיימות כאלה) משאר השיחות המצויות בהקלטה.

3. נראה לנו, שטענותיהם של בעלי הדין מעוררות את השאלות הבאות:

א. האם האמור בסעיף 13(א) לחוק מונע שימוש בדברים שנקלטו בדרך האזנת סתר שלא על-מנת להוכיח את אמיתותם אלא כראיה במשפט שהוגש בשל האזנת סתר?

ב. האם מוסמך היועץ המשפטי לממשלה לעשות שימוש בתוכנה של שיחה שהושגה בדרך האזנת סתר, כאמור בסעיף 2(ב) לחוק, ומיהו בעל ה"סמכות כדין"?

ג. אם תמצי לומר שמוסמך הוא, מה הם השיקולים הכלליים שעליו לשוות לנגד עיניו בבואו לעשות שימוש בשיקול-דעתו?

ד. האם השיקולים הראויים יושמו כדין בנסיבות המקרה שלפנינו?

ה. מה דינה של טענת החיסיון העיתונאי שנטענה על-ידי גילת?

ו. מה דינה של העתירה בבג"צ 3816/90?

אדון בשאלות אלה לפי סדרן.

א. פרשנותו של סעיף 13(א) לחוק

4. השאלה המתעוררת בנושא העתירות,והיא השאלה הראשונה שבה נדון, היא: האם האמור בסעיף 13(א) לחוק מונע שימוש בדברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר, שלא על-מנת להוכיח את אמיתותם אלא כראיה במשפט שיוגש בשל האזנת סתר?

ניסוחו המילולי של סעיף 13(א) לחוק הוא ניטראלי: הוא סובל את הפירוש המרחיב, לפיו תוכנה של האזנת סתר אינו קביל כראיה בבית-משפט לכל מטרה שהיא; הוא סובל גם את הפירוש המצמצם, לפיו ה"דברים" שנקלטו בדרך האזנת סתר, בניגוד להוראות החוק, אינם קבילים כראיה רק להוכחת תוכנם, אך כלל הפסילה אינו חל, כשהוכחתם נדרשת כראיה לביצוע בהאזנת סתר בניגוד לחוק. יצוין כבר עתה, שהעותרים מסכימים שהמדינה רשאית לעשות שימוש בקלטת כראיה חפצית במשפט הפלילי בשל האזנת הסתר, להבדיל מהשימוש בתוכנה.

לפני שנבחן את המטרה התחיקתית שעמדה ביסוד האמור בסעיף 13(א) לחוק, יש להקדים שלוש הערות אלו: ראשית- החוק דן במקרה מיוחד של פגיעה בפרטיות הכלול בהאזנת סתר. הוא אינו דן במקרים אחרים של מעקבים אלקטרוניים נסתרים אחרי תנועותיהם של אנשים וחפציהם, שעליהם חל סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן- חוק הפרטיות); והנה, הוראת הפסילה בחוק הפרטיות פחות חמורה מהוראת סעיף 13(א); שהרי נאמר בסעיף 32 לחוק הפרטיות, כי "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר...". אכן שאלה היא, מה ראה המחוקק להחמיר דווקא בדיני הראיה המתייחסים להאזנת סתר, ראה: א' שטיין, "האזנת סתר ומעקבים אלקטרוניים נסתרים כאמצעים לקידומה של חקירה פלילית ובטחונית" משפטים יד (תשמ"ד-מה) 527; שנית- תורת "פירות העץ המורעל" מעולם לא נתקבלה, בטוהרתה, בשיטתנו המשפטית, השווה: ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים ואח'

נ' ועקנין, פ"ד מ(3) 837, והדעה המקובלת היא, שהוראות סעיף 13 לחוק וסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות הן "בחינת יוצא מן הכלל שאין בהן כדי לשנות מן הכלל...". ראה דברי השופט אלון בע"פ 115/82, 168 ה' מועדי ואח'

נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (1) 197, בעמ' 262. לפי גישה זו, אין ליתן לסעיף 13(א) לחוק פרשנות מרחיבה, אלא אם כן מחייבת מטרת החקיקה את הדבר; שלישית- יש שהמחוקק עצמו מבחין בין תוצאותיה השונות של פסילה של חומר אסור; כך, למשל, נקבע בסעיף 14 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969, כי "עדות שנמסרה לפני ועדת חקירה או לפני מי שהוטל עליו לאסוף חומר כאמור בסעיף 13, לא תשמש ראיה בהליך משפטי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת אותה עדות"; אך אין ללמוד, על דרך הראייה מן ההפוך, שבכל מקרה בו ההבחנה האמורה לא נכללה במפורש בנוסח החוק, תהא הראיה פסולה לכל עניין ודבר, אלא הכול תלוי בתכלית החקיקה.
5. בפסיקה ובספרות ניתנו טעמים שונים להגבלה הראייתית נושא סעיף 13(א) לחוק. כך, למשל, כתב השופט אלון בב"ש 82/83 מדינת ישראל נ' עליה, פ"ד לז(2) 738, בעמ' 741, כי "פסילתה של ראיה, שמקורה בהאזנת סתר... מטרתה לחנך את רשויות המדינה שלא לפגוע בזכות יסוד זו של פרטיות, וכדי להגן הגנה יתרה על זכות זו נקבע, כי ראיה, שהושגה תוך כדי הפרתה, לא תהא קבילה". השופט אלון מפנה שם לדברי ההסבר לסעיף 11 להצעת חוק דיני העונשין (האזנת סתר), תשל"ח-1978, בעמ' 305, בהם נאמר, כי "נוסף על האפשרות להאשים בפלילים מי שעבר עבירה בניגוד לחוק המוצע, הוראת סעיף זה באה להבטיח כי לא תהיה נפקות לפירותיה של העבירה. אם מידע שהושג אגב האזנה בניגוד לחוק לא יוכל לשמש ראיה בבית משפט, יהיה בכך כוח רב להרתיע בפני
האזנה כזאת....". טעמים אחרים להגבלה הראייתית ניתנו במאמרה המעניין של ד"ר נינה זלצמן: n. zaltzman. ``the israeli approach to evidence obtained in violation of the right to privacy`` 18 isr. l. rev. (1983) 215

ניתן לסכם את מטרות החקיקה האפשריות של סעיף 13(א) לחוק כדלקמן: ראשית, לחנך את רשויות המדינה שלא לפגוע שלא כדין על דרך של האזנת סתר בזכות הפרטיות; שנית, בהיות האזנת סתר בלתי מותרת והשימוש בה עבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק, למנוע מהעבריינים מליהנות מפרי עמלם ועל-ידי כך להרתיעם מלבצע האזנת סתר; שלישית, למנוע את המשכה של הפגיעה בפרטיותו של אדם שלשיחתו האזינו שלא כדין על-ידי חשיפת השיחה בין כותלי בית המשפט.

שני הטעמים הראשונים אינם מצדיקים מתן פרשנות רחבה לסעיף 13(א) לחוק: האזנת הסתר לא נעשתה במקרה דנן על-ידי המדינה, ובאיסור הבאתה של הראיה במשפט בשל האזנת הסתר כדי להוכיחה ייצא דווקא החוטא נשכר, שלא יסכן מאומה אם יעבור את העבירה ולא יוכלו להרשיעו בביצועה. הטעם השלישי מחייב עימות בין עניינו של הפרט, לבל תיפגע פרטיותו בדרך של האזנת סתר, לבין אינטרס הציבור, שעברייני האזנת סתר יבואו על עונשם ולא יזכו לחסינות. לעניין זה טען לפנינו מר מרינסקי, בשם גילת, שיש לראות בזכות לפרטיות זכות יסוד, העדיפה על אינטרסים אחרים. שאלה זו תתעורר ביתר שאת לעניין פרשנותם של סעיפים 2(א) ו- 2(ב) לחוק, ונדון בה כשנבוא לדון בסעיפים אלה; אך בשלב הנוכחי ובנסיבות המקרה שלפנינו די לנו בקביעה, שבנסיבות העניין עדיפה, לדעתנו, המטרה החקיקתית של הבאתם של עברייני האזנת סתר לדין פלילי על החשש מפני המשך הפגיעה בפרטיותו של פלוני,ובלבד שננקטו כל הצעדים הנחוצים כדי להקטין את נזקו ככל האפשר.

6. השאלה שלפנינו אינה שאלה חדשה, והיא נדונה גם בארצות-הברית וגם בארץ, אם כי לא בבית המשפט העליון. שאלה זו נדונה בארצות-הברית בקשר לפרשת ווטרגייט בעניין united states v. liddy 354 f. sup. 217 (1973) .

עמדו שם לדיון הוראות סעיפים 2511 ו- 2515 של ה- federal communications act (47 u.s.c. 605) לפי סעיף (d)(c)(1) 2511. כל מי שביודעין עושה שימוש בתוכנם של דברים שנתקבלו בהאזנה בלתי חוקית או שמגלה אותם לאחרים, עובר עבירה וצפוי לעונש. בחלקו הרלוואנטי של סעיף 2515 נאמר:

“whenever any wire or oral communication has been intercepted, no part of the contents of such communication and no evidence derives therefrom may be received in evidence in any trial… if the disclosure of that information wiuld be in violation of this dhapter.”

על יסוד ההוראה האמורה נתבקש צו-מניעה, האוסר הצגתם לראיה של דברים שנקלטו בהאזנת סתר במטה הוועדה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית, כדי להוכיח ביצוע האזנת הסתר במשפטם הפלילי של מבצעיה. טענת המבקשים הייתה, כמו במקרה שלפנינו, שסעיף 2515 הנ"ל מהווה מחסום ראייתי מוחלט גם לצורך הוכחת העבירה של האזנה בלתי חוקית. בית המשפט המחוזי של ארצות-הברית במחוז קולומביה, מפי השופט סיריקה (sirica), סירב לקבל את הטענה באומרו (בעמ' 221):

“if movants are right and absolutely no disclosure can be permitted, we have the following paradox: persons who have allegedly violated the statute by intercepting communications cannot be prosecuted because the same statute prohibits the government from diclosing evidence of the unlawful interception.
the court cannot believe that congress intended title iii of the omnibus crime control and safe streets act of 1968 to be self-emasculating.”

לעניין זה הסתמך בית המשפט גם על הדין וחשבון שהוכן על-ידי הסנאט בקשר עם החוק, שבו נאמר, שהוראותיו אינן מונעות הגשת חומר ראיה שנקלט בהאזנה במשפטם של מבצעי ההאזנה עצמם.

הלכה זו יושמה כבר קודם לכן בפרשת united states v. gris 247 f. 2d. 860 (1957) , בו נכתב על-ידי השופט מדינה (medina), בעמ' 864 כדלקמן:
“wiretap evidence is excluded by the federal courts in order to discoutage persons from undertaking the prescribed activites in an effort to obtain evidence for use in those courts. where exclusion would not serve this purpose, the evidence is admitted. here enforcement of the congressional mandate clearly requires the admission rather than the exclusion of the unlawfully intercepted calls.”

שאלה זו ממש התעוררה גם בבית-משפט השלום בירושלים (ת"פ (י-ם) 1599/85- לא פורסם ), שם נפסק מפי השופטת ד"ר מ' ק' ברנשטיין, כי "הראייה שאינה קבילה היא הראייה או האינפורמציה שהושגה באמצעות האזנת הסתר ולא הראייה לכך שבוצעה האזנת סתר או שנעשה שימוש בהאזנת סתר".

הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא, שקבלת עמדתם של העותרים יהיה בה כדי להכשיל את מטרתו העיקרית של החוק- לאסור קיומן של האזנות סתר. היא תעניק לעבריינים "חסינות" מפי הפללה בעבירות לפי החוק ותביא להיותו של החוטא יוצא נשכר. לפיכך יש להשיב על השאלה הראשונה אותה הצגנו לעיל בשלילה, לאמור, דברים שנקלטו בהאזנת סתר קבילים לראיה במשפט פלילי המוגש בשל האזנת סתר.

7. בהמשך הדיון נתמודד גם עם שאלת פרשנותו של סעיף 2(ב) לחוק, שלעניינו התעוררה השאלה, מה משמעותו של הדיבור "ללא סמכות כדין", ושומה יהיה עלינו להחליט, מי הוא בעל הסמכות כדין, אך בסוגיה שלפנינו לא תתעורר השאלה האמורה כלל בהיבטה הרחב; הרי תשובתנו לשאלה הראשונה מחייבת, בגיזרה הצרה של נושא דיוננו, גם פרשנות תואמת של סעיף 2(ב). אם המדינה רשאית לעשות שימוש בחומר ראיה ("דברים") שנקלט בהאזנת סתר, ודאי שבעיקרון רשאי היועץ המשפטי לממשלה להאזין לקלטת כדי לוודא אם היא כוללת חומר ראייתי, שיש מקום להגישו במשפט, וכן "להשתמש" בו על-מנת להגישו כחומר ראיה, וממילא רשאי גם בית המשפט, שלפנינו מתברר המשפט בשל האזנת הסתר, להורות על השמעתו (אם הוא בכלל יכול להיחשב כ"משתמש"). נמצא, שהיועץ המשפטי לממשלה וגם בית המשפט (אם בכלל חל עליו סעיף 2(ב)) הם, לעניין זה, בעלי הסמכות כדין.

ב. פרשנותו של סעיף 2(ב) לחוק- מיהו בעל הסמכות כדין?

8. טענתו המרכזית של מר מרינסקי לפנינו הייתה, שהזכות לפרטיות היא זכות יסוד, ובהתנגשות בינה לבין ערכים אחרים דין הוא שידה של הזכות לפרטיות תהא על העליונה. לעניין איתורה של זכות יסוד הפנה אותנו מר מרינסקי, בין השאר, לבג"צ 337/81 מיטרני ואח'

נ' שר התחבורה ואח'

, פ"ד לז(3) 337 ולבג"צ 112/77 פוגל ואח'

נ' רשות השידור



בג"צ בית המשפט העליון 3815/90 מרדכי גילת- עיתונאי, זאב יפת- עיתונאי ואח' נ' מר רוני מילוא- שר המשטרה, מר יהושע מצא- יו"ר ועדת הפנים של הכנסת ואח', [ פ"ד: מה 3 414 ] (פורסם ב-ֽ 05/06/1991)