פסקי דין על אסתר פלג כהן ואח' | פסקי דין על יעקב צור

49405/08 א     06/01/2011




א 49405/08 אסתר פלג כהן ואח' נ' יעקב צור








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 49405-08 כהן ואח' נ' צור






בפני

כב' השופטת
עידית ברקוביץ


תובעים

אסתר פלג כהן ואח'


נגד


נתבעים

יעקב צור





פסק דין


בפני
תביעה לפינוי דייר מוגן.

כללי
1.
התובעים הם בעלי הזכויות של המקרקעין הנמצאים ברח' שינקין 16 תל אביב, הידועים כגוש 6933 חלקה 65. על המקרקעין עומד בניין שבחזיתו שתי חנויות המוחזקות על ידי הנתבע כדייר מוגן (להלן: "החנויות" או "המושכרים").

חנות אחת הושכרה לנתבע עפ"י זיכרון הדברים מיום 22/3/78 (להלן בהתאמה: "החנות הראשונה" ו"זיכרון הדברים").

חנות שניה הושכרה לנתבע עפ"י חוזה שכירות מיום 1/4/81. (להלן בהתאמה: "החנות השניה" ו"חוזה השכירות השני").

שתי החנויות הושכרו לנתבע על ידי ע"י אגודת שלווה (להלן: "הבעלים הקודמים").

תמצית טענות התובעים
2.
התובעים טוענים, כי קמה עילת פינוי בשל כך שהנתבע הפר את חוזה השכירות השני בהפרות הבאות:
א.
הנתבע ביצע שינויים בחנות השניה, בכך ששבר את הקיר המפריד בין החנויות ובנה
גלריה, והכל בלא לקבל את רשות מבעלי הבית.
ב.
הנתבע שינה את מטרת השכירות.
ג.
הנתבע תלה שלט על הקיר בחזית החנויות, ללא הסכמת בעלי הבית.
תמצית טענות הנתבע
3.
הנתבע טוען, כי לא הפר את חוזה השכירות וכי טענות התובעים, המוכחשות, אינן מקימות עילת פינוי.

הנתבע טוען לשתיקה רבת שנים העולה כדי הסכמה.

לחילופין, עותר הנתבע למתן סעד מן הצדק.

המסגרת הראייתית
4.
מטעם התביעה העידו 3 עדים:
עת/1 – מר גולדפינגר יהושע (להלן: "מר גולדפינגר")
עת/2 – גב' אתי פלג (להלן: "גב' פלג")
עת/3 – מר זלמן אייל (להלן: "מר זלמן")

מטעם ההגנה העידו 5 עדים:
ענ/1 – מר דוד בבאי (להלן: "מר בבאי")
ענ/2 – מר אפרים בגיזאדה (להלן: "מר בגיזאדה")
ענ/3 – מר יעקב ירון (להלן: "מר ירון")
ענ/4 – מר ירון צור (להלן: "מר ירון צור" או "בנו של הנתבע")
ענ/5 – מר יעקב צור
– הנתבע

דיון ומסקנות
5.
על מנת שתקום עילת פינוי, על התובעים להוכיח את התנאים המצטברים הבאים:
א.
תנאי מפורש בחוזה השכירות
האוסר פעולה מסוימת (להלן: "התנאי הראשון").
ב.
הפרת התנאי על ידי הנתבע (להלן: "התנאי השני").
ג.
סעיף הקובע, כי הפרת התנאי מקנה לבעלים את הזכות לתבוע את פינוי הנתבע מהנכס (להלן: "התנאי השלישי"). (ראו: בר אופיר, לעיל עמ' 65, וכן: ע"א 460/77 דרוקנר נ' פלטין פ"ד ל"ב(2) 869).

6.
ביחס לחנות הראשונה –
זיכרון הדברים אינו כולל את הפעולות המפורטות בכתב התביעה. על כן, לא מתקיים התנאי הראשון. משלא מתקיים התנאי הראשון, ממילא לא קמה עילה לפינוי החנות הראשונה.


7.
ביחס לחנות השניה –
חוזה השכירות השני כולל את הסעיפים הבאים:
מטרת השכירות – חנות רהיטים.
סע' 2 – "הצדדים מסכימים שכל שנוי בהסכם זה יעשה בכתב בלבד".
סע' 3 – "השוכר מתחייב להשתמש במושכר אך ורק למטרה הקבועה לעיל ולא למטרה אחרת כלשהי בלי הסכמתו של המשכיר בכתב".
סע' 9 – "השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא... בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר".
בסעיף 24 הוסכם על תוספת לפיה – "הזכות בידי השוכר לפתוח דלת בין המושכר נשוא חוזה זה לבין החנות שהשוכר מחזיק כדייר מוגן בבניין זה".
סע' 11 – "השוכר מתחייב לא לתלות ולא להעמיד כל שלטים או סימנים על שער הבית ולא בכל חלק אחר מהבית והגדר בלי הסכמת המשכיר".
סעיף 19 – "אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה הזה... ומבלי לפגוע בזכותו של המשכיר לקבל כל סעד או תרופה אחרים, יהיה הוא רשאי לתבוע מיד את פנוי המושכר...".

שינויים במושכר
8.
אין חולק, כי בהתאם לחוזה השכירות השני, הותר לנתבע "לפתוח דלת" בין המושכרים. התובעים טוענים, כי הנתבע שבר את הקיר תוך שהוא יוצר מושכר אחד. הנתבע, מצידו אינו כופר בכך שאיחד את החנויות על ידי פתיחת פתח ביניהן, כאשר לטענתו זו היתה מטרת ההיתר לפתיחת הדלת.

9.
לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים, הריני קובעת, כי לא הוכחה הפרה בשל שינויים במושכר.

ראשית, העובדה כי הותר לנתבע לפתוח דלת בין החנויות מתיישבת עם גרסתו כי הותר לו לחבר ביניהן. בחוזה השכירות לא נקבעו מימדיה של הדלת ובהיעדר ראיה לסתור, אין לייחס לנתבע הפרה אם יצר בין החנויות פתח הגדול מפתחה של דלת מינימלית.

10.
יתרה מכך. אף אם
ההיתר שנתנו הבעלים הקודמים לנתבע, לפתוח דלת בין החנויות לא היווה היתר לשבירת קיר המאחד את החנויות, עדיין אין בכך כדי להקים עילת פינוי וזאת נוכח התנהלות הבעלים הקודמים, כמפורט להלן.

כבר במכתב
מיום 1/2/93 ציין הנתבע: "עלי לציין שמאושר לי בחוזה לפתוח פתח בין שתי החנויות ולהופכן לחנות אחת ומכיוון שכך יש להצמיד את חוזה החנות השניה לחוזה החנות הראשונה". הנתבע חזר על הדברים גם במכתבו מיום 21/2/94.

מכתבים אלה מצביעים על כך שכבר בשנת 1993 היו הבעלים הקודמים מודעים לטענת הנתבע בדבר זכותו לאחד את החנויות, ולמרות זאת לא הביעו מחאה על כך.
במכתב התשובה מיום 28/2/94, אמנם נדחתה הבקשה לשינוי מטרת המושכר השני, אך לא הובעה הסתייגות או מחאה מטענות הנתבע לענין עצם זכותו לאיחוד החנויות.

בחקירתו הנגדית של מנהל הבעלים הקודמים, מר גולדפינגר, בתשובה לשאלה "מאיזה שנה אתה יודע למה משמשים שני המושכרים" ענה מר גולדיפנגדר, כי בשלב מסוים נאמר לו "שיש שם חנות של טמבור". העד לא ידע לנקוב בתאריך מדויק, וציין כי
היה זה בשנת 93' או 98'. עוד אישר העד כי מאז לא עשו הבעלים הקודמים דבר. (עמ' 5, שורות 17-23 לפרוטוקול).

11.
בנוסף, מקובלת עלי גרסת הנתבע, כי נציגי הבעלים ביקרו בחנויות במהלך השנים, ראו את המצב בשטח ולא הביעו התנגדות לכך.

עוד מקדמת דנא נקבע, כי אם בעל הבית אינו עומד על זכותו לביטול החוזה כתוצאה מהפרתו, הרי זכות זו בטלה מחמת ויתור (ע"א 41/48 לוין נ' פרוינד, פ"ד ב' 604).
"


"








א בית משפט שלום 49405/08 אסתר פלג כהן ואח' נ' יעקב צור (פורסם ב-ֽ 06/01/2011)